מרדכי ביטון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9840/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9840/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ד' חשין המערער: מרדכי ביטון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 1.9.05, בת.פ. 8274/03, שניתן על ידי כבוד השופט ח' עמר תאריך הישיבה: ח' בסיוון תשס"ו (4.6.2006) בשם המערער: עו"ד אסנת מוליארסקי בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד יאיר חמודות גב' ג'ודי באומץ פסק-דין השופט א' א' לוי: בתאריך 17.12.03, בשעות הערב, נכנס אדם לסניף בנק הדואר בבאר-שבע, קפץ מעל לדלפק, ותוך איום בסכין על הפקידה גנב סכום של 5550 ש"ח מהקופה ונמלט. ביום המחרת, 18.12.03, וכמעט באותה שעה, חזר אותו אדם לסניף בנק הדואר, הודיע לפקידה "אני מאתמול, אל תזוזי", וגנב סכום של 2320 ש"ח והסתלק לדרכו. בכתב אישום שהגישה לבית המשפט המחוזי, טענה המשיבה כי מבצעם של שני מעשי השוד היה המערער, שבחיפוש שנערך בכיסו שעה שנעצר נמצאה גם כמות קטנה של סם מסוכן מסוג הרואין. בפתח משפטו הודה המערער בהחזקת הסם, אולם הכחיש כי היה מעורב בשני מעשי השוד. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו, ואת הכרעת הדין הוא השתית על אלה: א. זיהוי המערער על ידי הפקידה מתוך עיון באלבום-עבריינים אלקטרוני. ב. מציאת טביעת נעל על דלפק הבנק, שבדיקת מעבדה העלתה כי היא דומה לטביעת נעלו של המערער. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי אף שכל אחת משתי ראיות אלו לא היה בה לבדה לבסס את הרשעת המערער, הרי שמשקלן המצטבר בצירוף "ראיות חיזוק" נוספות אותן מנה, הן שהכריעו את הכף לחובתו. בעקבות ההרשעה גזר בית המשפט המחוזי למערער 54 חודשי מאסר ו-15 חודשים מאסר על-תנאי. כמו כן, הופעל מאסר מותנה בן 12 חודשים שעמד נגד המערער, מחציתו במצטבר, כך שהוא נכלא ל-60 חודשים. בערעור שבפנינו המערער אינו משיג עוד על קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה הוא נכנס לסניף בנק הדואר, בשני ימים עוקבים, וגנב משם כסף. יתרה מכך, הוא אינו חולק גם על כך שהרשעתו בעבירת שוד באירוע הראשון, הינה ללא דופי. השגותיו בשלב זה מצטמצמות אך להרשעתו בעבירת שוד באירוע השני. נטען, כי באירוע אחרון זה לא הוכיחה המשיבה כי עובר לגניבה הוא ביצע או איים לבצע מעשה אלימות, שהם מרכיביה של העבירה לפי סעיף 402 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ולפיכך ניתן היה להרשיעו לכל היותר בעבירת גניבה. אין בידינו לקבל טיעון זה. כאמור, במהלך האירוע השני פנה המערער אל הפקידה באומר: "אני מאתמול, אל תזוזי". והרי ביום האתמול איים המערער עליה בסכין, ולכן גם אם הוא לא השתמש בסכין הפעם, רשאית היתה הפקידה להניח כי הוא נושא את הסכין בכליו, ובמיוחד כשלכך נלוותה הדרישה "אל תזוזי". להשקפתנו, בדבריו של המערער על רקע נסיבות ביצוע השוד ביום האתמול גלום איום מפורש, ולפיכך גם מעשיו ביום 8.12.03 נכנסים לגדרה של עבירת שוד. באשר לעונש – לא מצאנו כי הוכחה עילה להתערב בו. מאז שנת 1977 מעורב המערער בפעילות עבריינית נמשכת, וגם מספר עונשי מאסר שהושתו עליו, לא גרמו לו לשנות מאורחותיו. המעשים בהם חטא הפעם חמורים הם, ויש בהם ללמד עד כמה מרחיקת לכת היא הסכנה הגלומה במערער לציבור ולרכושו. נוכח כל אלה, מסקנתנו היא כי דינו של הערעור להידחות על שני חלקיו, וכך אנו עושים. ניתן היום, ח' בסיוון תשס"ו (4.6.2006). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05098400_O07.doc שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il