פלונית נ. כבוד בית הדין הרבני הגדול

פסק-דין בתיק בג"ץ 9834/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9834/01 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין הרבני האזורי בחיפה 3. פלוני התנגדות לצו על-תנאי תאריך הישיבה: י"א באדר א' התשס"ג (13.2.2003) בשם העותרת עו"ד זיו גרובר בשם המשיב 3: עו"ד זרח רוזנבלום פסק-דין השופטת ד' ביניש: העותרת והמשיב 3 הם בני-זוג נשואים. בעקבות קרע ביחסיהם, נפרדו בני-הזוג ופתחו בהליכים סותרים זה כנגד זו בבית-הדין הרבני ובבית-המשפט לענייני משפחה, כפי שיפורט להלן. העתירה שלפנינו מופנית כנגד פסקי-דין של בית-הדין הרבני הגדול ובית-הדין הרבני האזורי בחיפה, במסגרתם נקבע כי על העותרת והמשיב 3 להתגרש, וכי בית-הדין הרבני מוסמך היה להורות על פירוק-שיתוף בדירותיהם של בני-הזוג. ביום 24.7.02 ניתן בעתירה צו-על-תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטלו פסקי-הדין האמורים. עיקרי העובדות 1. העותרת (להלן גם: "האישה") והמשיב 3 (להלן: "המשיב" או "הבעל") נישאו זה לזו כדת משה וישראל ביום 8.12.75. מנישואין אלה נולדו להם שני ילדים, שהם כיום בגירים. בעקבות משבר ביחסיהם, נפרדו בני-הזוג בסוף שנת 1999, ופתחו בהליכים שונים זה כנגד זו: ביום 20.12.99 הגישה העותרת לבית-המשפט לענייני משפחה בחיפה בקשה ליישוב סכסוך, בה ביקשה להפנות אותה ואת המשיב ליחידת הסיוע של בית-המשפט, על-מנת ליישב את הסכסוך שנתגלע ביניהם בדרכי שלום וללא התדיינות משפטית. באותו יום, ה- 20.12.99, הגיש המשיב תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בחיפה, וכרך בה, בין היתר, את מזונות האישה ואת חלוקת הרכוש בין בני-הזוג. בכתב-התביעה, ציין המשיב כי הוא שומר לעצמו את הזכות לתבוע בבית-המשפט לענייני משפחה את פירוק השיתוף בדירות הרשומות על-שם בני-הזוג. יצוין כי עם הגשת תביעת הגירושין, ביקש הבעל שלא לשלוח את כתב-התביעה לעותרת ולא לקבוע מועד דיון בתביעה, נוכח הניסיון ליישוב הסכסוך בהסכמה בבית-המשפט לענייני משפחה. הצדדים לא הצליחו ליישב את המחלוקות ביניהם באמצעות הסכם. לפיכך, הגישה העותרת ביום 6.2.00 מספר תביעות לבית-המשפט לענייני משפחה בחיפה, ובהן תביעה למזונותיה וכן תביעה לנקיטת אמצעים ולשמירת זכויות ממוניות על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). במקביל, ביקש המשיב מבית-הדין הרבני האזורי בחיפה לדון בתביעת הגירושין ובסוגיות שנכרכו בה. נתייחס, אפוא, להליכים שהתקיימו בבית-המשפט לענייני משפחה, ולאחר מכן נפרט על ההליכים בבית-הדין הרבני. 2. אשר להליכים בבית-המשפט לענייני משפחה בחיפה - ביום 13.3.00 התקיים בבית-המשפט דיון, בפתחו ביקש בא-כוח העותרת, עו"ד גרובר, כי בית-המשפט יכריע בתביעת האישה למזונותיה. מנגד, טענה באת-כוח המשיב, עו"ד סולן, כי בית-המשפט לענייני משפחה אינו מוסמך לדון בתביעותיה של העותרת, לרבות תביעתה למזונות ולשמירת זכויות ממוניות. זאת, מאחר והמשיב כרך סוגיות אלה בכנות וכדין בתביעת הגירושין שהגיש לבית-הדין הרבני. בהחלטה שניתנה ביום 13.3.00, דחה בית-המשפט לענייני משפחה (השופט י' בן-חמו) את טענת המשיב בדבר העדר סמכותו לדון בתביעותיה של העותרת. בית-המשפט ציין כי העובדה שהמשיב ביקש שלא לקבוע מועד דיון בתביעת הגירושין שהגיש לבית-הדין הרבני, ואף ביקש שלא לשלוח את כתב-התביעה לעותרת, אין בה, כשלעצמה, כדי ללמד על חוסר כנות בהגשת תביעת הגירושין. הטעם לעמדה זו הובהר על-ידי בית-המשפט בזו הלשון: "כידוע, בסכסוך בין בני-זוג מעורבות רגשות, ולעיתים גם בן זוג שיש לו את כל הסיבות שבעולם לתבוע גירושים ויש בידו את העילות לכך ותביעתו כנה, למרות זאת יבקש לנסות ולפתור את הסכסוך באופן אחר ואפילו במסגרת של גישור שתוצאתו יכולה להיות אפילו שלום בית. בכך לא ניתן לטעון כלפי אותו בן-זוג שתביעתו אינה כנה. גם הבקשה שלא לשלוח את התביעה שכנגד מתוך הנחה שיש סיכוי להגיע להבנה ומתוך הנחה שעצם משלוח התביעה יכול לפגוע בסיכוי לפתרון הסכסוך בדרכי שלום, אין בה כדי להצביע על חוסר כנות. ולפיכך בסוג כזה של תביעה יכול בית הדין הרבני לקנות סמכות בהנחה שהתביעה אכן ביקשה לכרוך, והכריכה אכן נעשתה כדין על-פי המבחנים המקובלים". עם זאת, בית-המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי על המשיב הטוען כנגד סמכותו של בית-המשפט, להוכיח כי תביעתו בבית-הדין הרבני הוגשה בטרם הגישה העותרת את תביעתה לבית-המשפט לענייני משפחה. בעניין זה, סבר בית-המשפט כי המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו. וכך נימק בית-המשפט את גישתו: "האישה (העותרת) פנתה לבית-המשפט ביום 20.12.99 (בבקשה ליישוב סכסוך- ד.ב), כאשר הנתבע (המשיב) פנה לבית-הדין באותו יום 20.12.99...במצב דברים זה, אם תביעה ליישוב סכסוך מהווה תביעה בנושא שהבעל ביקש לכרוך, כי אז ניתן לומר שהבעל לא הרים את הנטל ולא הוכיח כי הקדים ופנה לבית-הדין, ולפיכך טענתו לחוסר סמכות תידחה. לשאלה אם תביעה ליישוב סכסוך מהווה תביעה בנושאים שהבעל ביקש לכרוך, ניתנה תשובה מפורטת וברורה על-ידי המחוקק בתקנה 258כ לתקנות סדר הדין האזרחי כדלקמן: '…(ג) הגשת בקשה ליישוב סכסוך תיחשב כהגשת תובענה נגד בן הזוג האחר בכל העניינים המפורטים בתקנה 258ז(1) עד (3), ובלבד שהעניין נובע מהקשר שביניהם כבני-זוג'. תקנה 258ז(1)-(3) עוסקת בסעדים שעניינם תובענה כספית או רכושית, לרבות סעד הצהרתי ופירוק שיתוף, תובענה למזונות וכן תובענה בעניין קטין. כיוון שכך, אני קובע כי הנתבע (הבעל) לא עמד בנטל ולא הצליח להוכיח כי הקדים ופנה לבית-הדין. לפיכך, בקשתו למחיקה מחוסר סמכות נדחית בזה. ההחלטה אם וכמה לפסוק מזונות זמניים תינתן בנפרד ותשלח לצדדים". ביום 16.3.00 ניתנה החלטה נוספת, בה ציין בית-המשפט לענייני משפחה כי: "בתום הדיון שנערך בין הצדדים ביום 13.3.00 ניתנה החלטה לגבי טענת חוסר הסמכות. קבעתי שבית-משפט זה מוסמך לדון בענין המזונות, וכעת נותר לקבוע את סכום המזונות". בהחלטתו, קבע בית-המשפט, בין היתר, כי על המשיב לשלם לעותרת מזונות זמניים בסך 2500 ₪. ביום 30.4.00 הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית-המשפט לענייני משפחה. בין היתר, טען המשיב כי תקנה 258כ לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), עליה ביסס בית-המשפט לענייני משפחה את החלטתו מיום 13.3.00, הותקנה תוך חריגה מסמכות ולפיכך בטלה. בהתחשב בכך, ביקש המשיב מבית-המשפט המחוזי לקבוע כי סמכות הדיון בנוגע למזונות העותרת ולחלוקת הרכוש בין בני-הזוג נתונה לבית-הדין הרבני. אלא שביום 18.5.00, ביקש המשיב לחזור בו מבקשת רשות הערעור שהגיש, ובית-המשפט המחוזי הורה על מחיקתה. בחלוף כחודש ימים, הגיש המשיב לבית-המשפט לענייני משפחה תביעה לפירוק שיתוף בנוגע לשתי הדירות הרשומות על-שם בני-הזוג: האחת - דירה ברחוב בייליס-מנחם בחיפה ששימשה למגוריהם המשותפים של הצדדים, הרשומה על-שם שניהם בחלקים שווים; והשניה - דירה ברחוב שלומציון בחיפה, ששני-שלישים ממנה רשומים על-שם העותרת והשליש הנותר רשום על-שם המשיב. בתביעתו האמורה, ביקש הבעל כי שתי הדירות תימכרנה למרבה במחיר, והתמורה תחולק בחלקים שווים בין הצדדים. כן ציין המשיב כי "בדיון בבית המשפט הנכבד מתאריך 13.3.00 הוקנתה, לבקשת הנתבעת (העותרת) לבית משפט זה, הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה". יודגש כי תביעתו של המשיב לפירוק שיתוף בבית-המשפט לענייני משפחה הוגשה על-ידו ביום 27.6.00 - כחצי שנה לאחר שכרך את חלוקת הרכוש בתביעת הגירושין בבית-הדין הרבני האזורי בחיפה. ביום 11.10.00 הגיש המשיב לבית-המשפט לענייני משפחה בחיפה כתב-תביעה נוסף, וציין כי הוא מוגש "כהמשך לתביעה לפירוק שיתוף". בתביעתו, ביקש המשיב לחייב את העותרת לשלם לו מדי חודש מחצית דמי השכירות עבור הדירה ברח' ביליס-מנחם בחיפה, הרשומה על-שם שני בני-הזוג בחלקים שווים, נוכח שימושה הבלעדי של העותרת בדירה. יצוין כי מהחומר שהובא לעיוננו על-ידי הצדדים, עולה כי בית-המשפט לענייני משפחה לא קיים עד כה דיון בענייני הרכוש של בני-הזוג. 3. אשר להליכים בבית-הדין הרבני – ביום 4.5.00 שלחה העותרת הודעה לבית-הדין הרבני האזורי בחיפה, לפיה בית-המשפט לענייני משפחה החליט כי בסמכותו לדון בתביעותיה. לפיכך, ציינה העותרת בהודעתה כי: "כל שנותר לדיון בפני בית הדין הוא תביעת הבעל לגירושין בלבד, ולא בכרוך בה". ביום 1.6.00 קיים בית-הדין הרבני האזורי בחיפה (הדיינים אטלס, שחור והלוי-אבירן) דיון בתביעת הגירושין שהגיש המשיב. במהלך הדיון, טען המשיב כי ברצונו להתגרש, ואילו העותרת השיבה כי אינה רוצה בגירושין אלא בשלום-בית. בסיום הישיבה, הפנה בית-הדין את הצדדים ליועץ-נישואין, שהתבקש ליתן חוות-דעת בעניינם. ביום 31.7.00 הוגשה לעיונו של בית-הדין הרבני האזורי חוות-דעתו של יועץ-הנישואין, לאחר שנפגש עם בני-הזוג ביחד ולחוד, ועיין במסמכים שבני-הזוג בחרו להעביר לעיונו. בחוות-הדעת, ציין יועץ הנישואין כי: "בסיכומו של דבר, נראה לי כי בני-הזוג צברו הרבה קונפליקטים בלתי פתורים, תסכולים אכזבות, פגיעות, כעסים עמוקים והקרע ביניהם עמוק ומהותי. תיאורטית, בטיפול אינטנסיבי וממושך אולי אפשר לשקם את הנישואים, אולם כתנאי הכרחי (ולא מספיק) חייב להיות רצון אמיתי ונכונות להשקיע מצד שני בני-הזוג...לדעתי הסיכויים לשקם את הנישואים בעתיד הקרוב, נראים לי קלושים ביותר". לאחר שחוות-הדעת האמורה הוגשה לעיונו של בית-הדין הרבני האזורי, התקיימה בבית-הדין ישיבה נוספת בנוגע לתביעת הגירושין של המשיב. במהלך הדיון, ציינה העותרת כי אינה מסכימה למסקנותיו של יועץ הנישואין, והוסיפה שהמשיב רוצה להתגרש "כי נשא עינו באשה אחרת". ביום 25.10.00 קיבל בית-הדין הרבני האזורי את תביעת הבעל לגירושין. בפסק-דינו, ציין בית-הדין כי בישיבה הראשונה שהתקיימה בפניו, נמנעה העותרת מלטעון כי המשיב בגד בה, ולפיכך "אין ביה"ד מוצא לנכון להתייחס לטענה זו כיום". בית-הדין פירט את המלצותיו של יועץ הנישואין כפי שהובאו בחוות-דעתו, וקבע כדלקמן: "ביה"ד מציין כי תיק זה הוא מבין התיקים השכיחים בביה"ד, שבהם יש מסקנא אחת ברורה כי אין כל סיכוי להשכין שלום בית בין בני הזוג. אין ביה"ד מוצא לנכון להאשים צד זה או אחר, אלא על ביה"ד להתייחס למציאות ולמסקנות כפי שהן. ולכן במקרה דנן, כאשר המצב העובדתי הוא שחיי הנישואין הגיעו לקיצם, וכלו כל הקיצין ע"מ לשקמם, חובת ביה"ד לומר לצדדים להתגרש, שכן ע"י כך הם מביאים מזור ומרפא לעצמם, באשר לעתידם ובאשר לעתיד הילדים שלא לפגוע בנפשם. כאסמכתא הלכתית להנחה זו, יש למצוא בתשובתו המפורסמת של רבי חיים פאלג'י הידועים, בו הוא קובע ברורות כי במקום שאין סיכוי לשלום בית, מוטלת חובה על ביה"ד להפרידם זמ"ז. לפיכך מחליט ביה"ד כי הצדדים חייבים להתגרש, ועליהם לנהל משא ומתן להסכם גירושין. לחילופין כל צד יגיש הצעה משלו לביה"ד, עם העתק לצד השני לתגובה." ביום 10.12.00 התקיים בבית-הדין הרבני האזורי בחיפה דיון בחלוקת הרכוש של בני-הזוג. במהלך הדיון, התנגדה העותרת לסמכותו של בית-הדין, וציינה כי הסמכות בנוגע לחלוקת הרכוש נתונה לבית-המשפט לענייני משפחה. בסיום הדיון, נתן בית-הדין החלטה שזו לשונה: "ביה"ד דוחה את עמדת ב"כ האשה כי לבי"ד אין סמכות לדון בנושא חלוקת הרכוש, ולדעתנו הסמכות נתונה לבי"ד זה. נימוקים יצורפו לתיק. לאור האמור מחליט ביה"ד על חלוקת הרכוש כדלקמן: הדירה ברחוב בייליס-מנחם...תחולק שווה בשווה בין הצדדים. הדירה ברחוב שלומציון...תחולק 1/3 לבעל ו- 2/3 לאשה. לכל צד הזכות להמשיך לגור בדירה בה הוא מתגורר כעת ולרכוש את חלקו של הצד השני. על כל צד להודיע לביה"ד על עמדתו תוך 45 יום, אם בדעתו לרכוש חלקו של הצד השני. לאשה הזכות לתבוע דיון בנושא הכתובה". יצוין כי על-פי האמור בהחלטת בית-הדין, הגיש המשיב הצעה לרכישת חלקה של העותרת בדירה ברחוב שלומציון בחיפה, אולם העותרת השיבה כי אין בדעתה להביע עמדה בנוגע להצעת המשיב, שכן לטענתה אין בית-הדין הרבני מוסמך לפסוק בנוגע לרכוש של בני-הזוג. ביום 5.2.01 נתן בית-הדין הרבני האזורי נימוקים להחלטתו לפיה הוא המוסמך לדון בחלוקת הרכוש בין הצדדים. בנימוקיו, התייחס בית-הדין הרבני להחלטת בית-המשפט לענייני משפחה מיום 13.3.00. כזכור, באותה החלטה הסתמך בית-המשפט לענייני משפחה על האמור בתקנה 258כ לתקנות סדר הדין האזרחי, וקבע כי הוא רכש סמכות לדון בתביעותיה של העותרת עם הגשת הבקשה ליישוב סכסוך; מאחר והמשיב הגיש את תביעת הגירושין באותו היום בו הגישה העותרת את בקשתה ליישוב סכסוך בבית-המשפט, נקבע כי המשיב לא הוכיח שהקדים את העותרת בהגשת תביעת הגירושין על הכרוך בה. בית-הדין דחה את עמדתו האמורה של בית-המשפט לענייני משפחה, מן הנימוקים הבאים: "מאחר ולביה"ד הרבני יש לו הסמכות לפרש את חוקי המדינה ותקנותיה כפי שקבע ביה"ד לערעורים...לכן ביה"ד לא מקבל את עמדת כב' השופט בן חמו הנ"ל, ולדעת ביה"ד הסמכות לדון בתביעת הבעל לחלוקת הרכוש נתונה לביה"ד זה, וזאת בהסתמך על המאמר המקיף של פרופ' מנשה שאוה שלפיו התקנה הנ"ל אין לה כל תוקף משפטי (ראה הפרקליט מ"ד חוברת א')... כמו"כ ביה"ד ראה החלטת כב' השופט ש' שוחט שאימץ את דעתו של פרופ' שאוה הלכה ולמעשה, ודחה את הטענה כי בקשה ליישוב סכסוך לביהמ"ש מקנה לביהמ"ש הסמכות לדון בכל עניני הרכוש ושוללת הסמכות מביה"ד הרבני לדון בחלוקת הרכוש שהוגשה כדת וכדין (ראה תמ"ש 058421/98 עמודים 18, 19). לאור האמור קבע ביה"ד בהחלטתו כי הסמכות נתונה לביה"ד". 4. על החלטותיו האמורות של בית-הדין הרבני האזורי בחיפה, הגישה העותרת שני ערעורים לבית-הדין הרבני הגדול: ערעור אחד כנגד פסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי בנוגע לגירושיהם של בני-הזוג, וערעור שני כנגד החלטת בית-הדין הרבני האזורי בנוגע לחלוקת הרכוש בין בני-הזוג וסמכותו של בית-הדין לפסוק בעניין. אשר לפסק הגירושין- טענה העותרת כי אין בסיס הלכתי לחיוב הצדדים להתגרש. עוד טענה כי בית-הדין הרבני האזורי פגע בזכויותיה הדיוניות ופעל בניגוד לכללי הצדק הטבעי המחייבים אותו. אשר לחלוקת הרכוש- טענה העותרת כי בית-הדין הרבני האזורי לא היה מוסמך לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג ולפיכך החלטתו בעניין זה בטלה. ביום 22.4.01 קיים בית-הדין הרבני הגדול דיון בערעוריה של העותרת (הדיינים נדב, בן-שמעון ובר-שלום). בהחלטה שניתנה ביום 14.6.01, דחה בית-הדין הרבני הגדול את שני הערעורים. אשר לערעור העותרת כנגד חיוב הצדדים בגט- קבע בית-הדין הגדול כי על-אף שבית-הדין האזורי פסק שבני-הזוג "חייבים להתגרש", הרי מהקשר הדברים עולה בבירור כי בית-הדין האזורי התכוון לקבוע שמצווה על הצדדים להיפרד בגט. בהתחשב בהבהרה זו, נדחה ערעורה של האישה כנגד החיוב בגירושין. אשר לערעור העותרת כנגד החלטת בית-הדין האזורי לעניין סמכותו לדון בחלוקת הרכוש, קבע בית-הדין הרבני הגדול כי "...ברור הוא שכאשר יש בפס"ד המלצה או מצווה לגירושין, קנה ביה"ד סמכות לדון גם בחלוקת הרכוש". ביום 18.7.01 הגישה העותרת לבית-הדין הרבני הגדול בקשה לסתירת הדין ולדיון מחדש, אולם בקשתה נדחתה. 5. העתירה שבפנינו הוגשה כנגד החלטת בית-הדין הרבני הגדול, שדחה את ערעוריה של העותרת כנגד פסקי-דינו של בית-הדין הרבני האזורי. בעתירתה, ביקשה העותרת כי פסקי-הדין של בית-הדין הרבני הגדול ובית-הדין הרבני האזורי יבוטלו. עוד ביקשה העותרת צו ביניים האוסר על ביצוע פסקי-הדין האמורים, עד להכרעה בעתירה. ביום 14.2.02 ניתן צו ביניים שעיכב את ביצוע פסק-הדין הרבני, ככל שהוא נוגע לחלוקת הרכוש בין בני-הזוג. ביום 24.7.02, במעמד הצדדים, הוציא בית-משפט זה (המשנה לנשיא ש' לוין והשופטים א' מצא וא' גרוניס) צו על תנאי, המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטלו פסקי הדין האמורים של בית-הדין הרבני הגדול ובית-הדין הרבני האזורי. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 13.2.03, ניסינו לעודד את בני-הזוג לפתור בהסכמה את המחלוקות ביניהם. קבענו כי הצדדים יודיעונו בתוך 30 ימים אם הגיעו ביניהם להסכמה, והמלצנו כי ישקלו את הצעת בית-המשפט לדון בענייני הרכוש בבית-המשפט למשפחה, תוך השארת פסק-הדין בעניין הגט על כנו. ביום 23.3.03 הודיעו הצדדים כי לא הגיעו להסכם ביניהם. משכך, נכריע אנו בעתירה. טענות הצדדים 6. טענותיה של העותרת בפנינו הופנו כנגד פסק-הגירושין של בית-הדין הרבני וכנגד החלטת בית-הדין כי בידיו הסמכות לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג. אשר לפסק-הגירושין- טענתה המרכזית של העותרת היתה כי בית-הדין הרבני האזורי קיים שתי ישיבות קצרות לעניין הגירושין, בלא ששמע ראיות ובלא שהורה על הגשת סיכומים. בהתחשב בכך, טענה העותרת כי בית-הדין הרבני האזורי פגע בזכות הטיעון הנתונה לה על-פי דין, באופן המחייב את ביטולו של פסק-הגירושין. אשר לפסיקתו של בית-הדין הרבני בנוגע לחלוקת הרכוש בין בני-הזוג- טענה העותרת כי המשיב הסכים לכך שבית-המשפט למשפחה הוא שידון בענייני הרכוש של הצדדים. לפיכך, בית-הדין הרבני לא היה מוסמך לדון בסוגיה, ופסיקתו בטלה. מן הטעמים האמורים, ביקשה העותרת כי פסקי-הדין האמורים של בית-הדין הרבני יבוטלו, וכי תיק הגירושין יידון על-ידי הרכב חדש בבית-הדין הרבני האזורי, אשר יימנע מלדון בענייני הרכוש של בני-הזוג. מנגד, טען המשיב כי אין עילה להתערבותנו בפסק-הגירושין של בית-הדין הרבני. אשר לשאלת סמכות-השיפוט בחלוקת הרכוש- טען המשיב כי כריכת הרכוש בבית-הדין הרבני היתה כנה וכדין, וכי לא היה בבקשת העותרת ליישוב סכסוך בבית-המשפט לענייני משפחה כדי לשלול מבית-הדין הרבני את סמכותו לדון בעניין. המשיב הוסיף כי לא ויתר על סמכותו של בית-הדין הרבני האזורי כאשר הגיש תביעה לפירוק שיתוף בבית-המשפט לענייני משפחה, וטען כי הסמכות בענייני הרכוש היתה ונותרה בידיו של בית-הדין הרבני. יצוין כי מזכירות בית-הדין הרבני האזורי בחיפה ביקשה להעביר לעיוננו את עמדת בית-הדין הרבני האזורי בעתירה, כפי שהובאה במכתבו של הדיין אטלס ליועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים. לגישתו של הדיין אטלס, תקנה 258כ לתקנות סדר הדין האזרחי חסרת תוקף משפטי, ולפיכך אין בהגשת בקשה ליישוב סכסוך בבית-המשפט לענייני משפחה כדי לשלול את סמכותו הנכרכת של בית-הדין הרבני. הדיין אטלס הוסיף וציין כי בניגוד לבית-המשפט לענייני משפחה שטרם דן בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג, הכריע בית-הדין הרבני בסוגיה זו לגופם של דברים, באופן ההולם את זכויותיהם של שני בני-הזוג. הדיון בעתירה 7. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בחומר שצורף לתיק, באנו למסקנה כי דין הצו-על-תנאי להתבטל בכל הנוגע לפסק-הגירושין של בית-הדין הרבני האזורי, כפי שבואר על-ידי בית-הדין הרבני הגדול; מאידך, הצו-על-תנאי יהפוך למוחלט, במובן זה שיוצהר כי החלטת בית-הדין הרבני בעניין הרכוש בטלה, וכי היה עליו להימנע מלדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג. להלן טעמינו לכך. 8. אשר לפסק-הגירושין- בית-הדין הרבני הגדול הבהיר בהחלטתו מיום 14.6.01 כי בית-הדין הרבני האזורי לא חייב את הצדדים בגט אלא ציווה עליהם להתגרש. זאת בהתבסס על תשובת רבי חיים פלאג'י, המצווה גירושין מקום בו אין סיכוי לשלום בית בין בני-הזוג. בא-כוח העותרת נמנע מלהעלות טיעונים הלכתיים כנגד פסיקתו של בית-הדין הרבני הגדול, ובדין עשה כן. כידוע, בית-המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור לבחינת טענות הלכתיות כנגד פסיקתו של בית-הדין הרבני (ראו למשל: בג"צ 323/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לו (2) 733, 738). טענתה העיקרית של העותרת כנגד פסק-הגירושין היתה כי הוא ניתן בניגוד לעיקרי הצדק הטבעי ותוך הפרתן של תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים. זאת מאחר ובית-הדין הרבני האזורי לא שמע ראיות ולא הורה על הגשת סיכומים לעניין הגירושין. בהתחשב בכך, טענה העותרת כי זכות הטיעון הנתונה לה על-פי דין נפגעה, באופן המחייב את ביטולו של פסק-הגירושין. יצוין כי העותרת לא חלקה בפנינו על כך שהתנהלות ההליך בבית-הדין הרבני הגדול היתה כדין, וכי ניתנה לה הזדמנות להציג את טיעוניה הן בישיבה שהתקיימה בפני בית-הדין הרבני הגדול והן בסיכומים בכתב. טענתה בדבר הפגיעה בזכויותיה הדיוניות התייחסה, איפוא, להליך בבית-הדין הרבני האזורי בחיפה. מהפרוטוקולים של הדיונים בבית-הדין הרבני האזורי בחיפה עולה כי לבני-הזוג ניתנה הזדמנות להציג טיעוניהם בפני בית-הדין במהלך שתי הישיבות שהוקדשו לתביעת הגירושין. בית-הדין הרבני האזורי הפנה את בני-הזוג ליועץ נישואין, ועיין בחוות-הדעת שהוגשה לו אודות יחסיהם. בית-הדין התרשם כי אין סיכוי לשלום-בית בין בני-הזוג, והורה לצדדים להתגרש, בלא להאשים צד זה או אחר בכישלון הנישואין. בנסיבות אלה, איננו סבורים כי נפל בדיוניו של בית-הדין הרבני האזורי פגם יסודי מן הסוג העלול להוביל לעיוות-דין, באופן המצדיק פסילתו של פסק-הגירושין. העותרת הוסיפה וטענה בפנינו כי בית-הדין הרבני האזורי נהג שלא כדין כאשר סירב לדון בטענתה כי המשיב נתן עיניו באחרת. מפסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי עולה כי בית-הדין נמנע מלדון בטענתה האמורה של העותרת, שכן היא לא העלתה אותה בישיבה הראשונה שהתקיימה בפניו בעניין הגירושין. בנסיבות העניין, לא ראינו להתערב בכך. דומה כי העותרת העלתה טענתה שהמשיב נתן עיניו באחרת, מאחר והיא סבורה כי עשויות להיות לכך השלכות ממוניות בעניין מזונותיה. עניין זה עשוי להתברר במסגרת תביעות אחרות שהגישה העותרת. מכל מקום, בהתחשב בכך שבית-הדין הרבני נמנע מלהטיל אשם על מי מבני-הזג בכישלון הנישואין, ונוכח התרשמותו של בית-הדין הרבני כי אין סיכוי להשכין שלום בית בין הצדדים, איננו רואים להתערב בפסק-הגירושין של בית-הדין הרבני האזורי, כפי שבואר על-ידי בית-הדין הרבני הגדול. לפיכך, הצו-על-תנאי בנוגע לפסק-הגירושין מתבטל. 9. אשר לחלוקת הרכוש - השאלה הטעונה הכרעה היא האם מוסמך היה בית-הדין הרבני לפסוק בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג. כאמור, העותרת הגישה לבית-המשפט לענייני משפחה בקשה ליישוב סכסוך באותו היום בו הגיש המשיב את תביעת-הגירושין לבית-הדין הרבני. מאחר והצדדים לא הצליחו ליישב את הסכסוך ביניהם בדרכי הסכמה, הגישה העותרת לבית-המשפט לענייני משפחה מספר כתבי-תביעה, ובהם תובענה לנקיטת אמצעים ולשמירת זכויות לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון. ביום 13.3.00 קבע בית-המשפט לענייני משפחה כי המשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הקדים את העותרת בהגשת תביעת-הגירושין לבית-הדין הרבני. לגישת בית-המשפט לענייני משפחה, הגשת הבקשה ליישוב סכסוך על-ידי העותרת הקנתה לבית-המשפט סמכות-שיפוט בסוגיות המפורטות בתקנה 258ז(1) עד (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת על-פי האמור בתקנה 258כ(ג) ובתקנה 258כא(ב) לתקנות האמורות. בין הצדדים שלפנינו התעוררה מחלוקת בשאלה האם בית-המשפט לענייני משפחה קבע בהחלטתו האמורה כי הוא מוסמך לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג: בעוד שהעותרת סברה כי בית-המשפט הכריע כי בסמכותו לדון בענייני הרכוש של הצדדים, טען המשיב כי החלטת בית-המשפט לענייני משפחה בנוגע לסמכותו ניתנה במסגרת דיון בתביעת העותרת למזונותיה, ולפיכך החלטתו מתייחסת לסוגית המזונות בלבד. בעניין זה, נוטה אני להסכים עם עמדת המשיב. מכל מקום, ברי כי בית-המשפט לענייני משפחה הסתמך בהחלטתו האמורה על תקנה 258כ לתקנות סדר הדין האזרחי, וביסס עליה את ההכרעה בנוגע לסמכותו לדון בתובענת העותרת. מנגד, סבר בית-הדין הרבני האזורי כי תקנה 258כ הנ"ל בטלה, וכי אין בבקשת העותרת ליישוב סכסוך כדי לגרוע מסמכותו של בית-הדין. לפיכך, פסק כי הוא המוסמך לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג, נוכח כריכתה בתביעת הגירושין של המשיב. 10. תקנה 258כ לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן: "בקשה ליישוב סכסוך 258כ. (א) בן זוג רשאי להגיש לבית המשפט בקשה ליישוב סכסוך עם בן זוגו ולהפניה ליחידת הסיוע (להלן- בקשה ליישוב סכסוך). (ב) בקשה ליישוב סכסוך תוגש לפי טופס 26ב, ויצורף לה טופס 26א מאומת בתצהיר. (ב1) הוגשה בקשה ליישוב סכסוך, רשאי בית המשפט להפנות את בני הזוג ליחידת הסיוע כאמור בתקנה 258יט או להפנותם, בהסכמתם, לייעוץ או לפישור. (ג) הגשת בקשה ליישוב סכסוך תיחשב כהגשת תובענה נגד בן הזוג האחר בכל הענינים המפורטים בתקנה 258ז(1) עד (3), ובלבד שהענין נובע מהקשר ביניהם כבני זוג. (ד) ...". יצוין כי תקנה 258ז(1)-(3), אליה מפנה תקנה 258כ(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, עניינה ב"תובענה כספית או רכושית, לרבות סעד הצהרתי, פירוק שיתוף בנכס וסעד על פי חוק יחסי ממון"; תובענה למזונות ולמדור; וכן תובענה בעניין קטין. תקנה 258כא לתקנות סדר הדין האזרחי מוסיפה וקובעת בזו הלשון: "התנגדות להפניה 258כא. (א) סירב בן הזוג האחר להופיע בפני יחידת הסיוע ונמסרה על כך הודעה בכתב לפי סעיף 5(ג) לחוק או פגה תקופת עיכוב ההליכים לפי תקנה 258יט(ג), יורה בית המשפט על חידוש ההליכים בפניו; היתה ההפניה ליחידת הסיוע על-פי בקשה ליישוב סכסוך, יורה בית-המשפט לבן הזוג שהגיש את הבקשה להגיש כתב תביעה כאמור בתקנה 258ז, בתוך שלושים ימים. (ב) הוגש לבית המשפט כתב תביעה כאמור יראו אותו כאילו הוגש במועד הגשת הבקשה ליישוב הסכסוך; לא הוגש כתב תביעה- תימחק הבקשה". הנה כי כן, כאשר בני-זוג פנו ליחידת-הסיוע בבית-המשפט לענייני משפחה בעקבות בקשה ליישוב סכסוך, מעוכבים ההליכים המשפטיים ביניהם למשך 30 ימים. אם לא עלה בידי בני-הזוג לפתור את הסכסוך ביניהם בדרכי הסכמה, ניתנת שהות לבן-הזוג שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך, להגיש כתבי-תביעה כאמור בתקנה 258ז לתקנות סדר הדין האזרחי. על-פי תקנה 258כ(ג) ותקנה 258כא(ב) הנ"ל, אם הוגשו כתבי-תביעה כאמור, רואים אותם כאילו הוגשו במועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. מתקנות סדר הדין האזרחי האמורות עולה, אפוא, כי כאשר ענייני רכוש של בני-זוג נכרכו בתביעת-גירושין ביום בו הוגשה בקשה ליישוב סכסוך בבית-המשפט לענייני משפחה או לאחר מכן, אין בית-הדין הרבני מוסמך לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג, אף אם כריכת הסוגיה נעשתה בכנות וכדין. זאת מאחר ועם הגשת התובענה הרכושית לבית-המשפט לענייני משפחה, רואים את הסוגיה כאילו נתבעה בבית-המשפט ביום בו הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך. שאלת תוקפן של התקנות המקנות סמכות לבית-המשפט לענייני משפחה - תקנה 258ז(ג) ותקנה 258כא(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי - עוררה מחלוקת אשר מצאה ביטוי בכתיבה אקדמית. יש הטוענים כי התקנות הותקנו תוך חריגה מסמכות, בהיותן נוגדות את הוראות חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה- 1995. על-פי דעה זו, התקנות האמורות בטלות, ואין בהגשת בקשה ליישוב סכסוך כדי לגרוע מסמכויותיו של בית-הדין הרבני (ראו: מ' שאוה "היחס בין סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה לבין סמכותו של בית-הדין הרבני" הפרקליט מד (תשנ"ח) 44; מ' שאוה "הצעת חוק בית-המשפט לעניני משפחה (תיקון מס' 4)(השוואת סמכויות שיפוט), התשנ"ח-1998 – האמנם ברכה לנשים המוסלמיות והנוצריות? (בשולי חקיקה)" הפרקליט מד (תשנ"ח) 358, 387; ל' שכטר "האם התקנות בדבר 'בקשה ליישוב סכסוך' בבית-המשפט לעניני משפחה חורגות מסמכות?" קרית המשפט א (התשס"א) 353; תמ"ש (תל-אביב) 58421/98 פלוני נ' פלונית, תק-מש 99(2) 122, מפי השופט ש' שוחט). על טענה זו ניתן למצוא תשובה, ולפיה התקנות האמורות הותקנו בסמכות וכדין (ראו: ד' ארבל וי' גייפמן "חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (בשולי חקיקה)" הפרקליט מג (תשנ"ז) 431, 441; תמ"ש (תל-אביב-יפו) 51371/98 קורקין נ' קורקין, תק-מש 99(2) 39, מפי השופט י' גייפמן). כאמור, המחלוקת בנוגע לתוקף התקנות, קיבלה ביטוי גם בפרשה שלפנינו: בעוד שבית-המשפט לענייני משפחה בחיפה הסתמך על התקנות האמורות בהחלטתו מיום 13.3.00, סבר בית-הדין הרבני האזורי בחיפה כי התקנות בטלות ולפיכך קבע כי הוא המוסמך לדון בענייני הרכוש שהמשיב כרך בתביעת הגירושין. 11. לאחר שעיינו בדבר, באנו למסקנה כי העניין שלפנינו אינו מצריך הכרעה בשאלת תוקפן של תקנה 258כ(ג) ותקנה 258כא(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. אף לו הנחנו לצורך הדיון, ומבלי להכריע בדבר, כי התקנות האמורות בטלות עקב חריגה מסמכות - כנטען על-ידי המשיב - הרי בנסיבות העניין שלפנינו, שוכנענו כי המשיב ויתר על סמכותו של בית-הדין הרבני בנוגע לפירוק השיתוף בדירותיהם של בני-הזוג, והסכים כי בית-המשפט לענייני משפחה הוא שיפסוק בעניין. במה דברים אמורים? ביום 20.12.99 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בחיפה וכרך בה את חלוקת הרכוש של בני-הזוג. במסגרת הנכסים שפירט בכתב-תביעתו, ציין המשיב את שתי דירותיהם של בני-הזוג, אולם הוסיף כי הוא שומר לעצמו את הזכות לתבוע בבית-המשפט לענייני משפחה את פירוק השיתוף בדירות אלה. כשישה חודשים לאחר כריכת הרכוש בתביעת הגירושין, הגיש המשיב לבית-המשפט לענייני משפחה בחיפה תביעה לפירוק שיתוף בשתי הדירות הרשומות על-שם בני-הזוג. בכתב-התביעה, ציין המשיב כי "בדיון בבית המשפט הנכבד מתאריך 13.3.00 הוקנתה לבקשת הנתבעת (העותרת) לבית משפט זה הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה". ביום 8.10.00 הגיש המשיב לבית-המשפט לענייני משפחה בקשה לקביעת מועד דיון בתביעתו לפירוק שיתוף. כעבור מספר ימים, הגיש המשיב לבית-המשפט לענייני משפחה בחיפה כתב-תביעה נוסף בנוגע לחלוקת דמי השכירות עבור הדירה ברחוב בייליס-מנחם בחיפה. המשיב ציין כי כתב-התביעה מוגש "כהמשך לתביעה לפירוק שיתוף". עוד יצוין כי ביום 21.8.00 הגיש המשיב לבית-הדין הרבני האזורי בחיפה התנגדות לבקשתה של העותרת לביטול צו-העיקול שהטיל בית-הדין הרבני על נכסים הרשומים על-שמה של העותרת. אחד הטעמים שהציג המשיב להתנגדותו האמורה, היה כי "הבעל הגיש בבית המשפט לענייני משפחה בקשה לפירוק שיתוף. ביטול צו העיקול יהווה פגיעה בהליכי בית משפט וזכויות הבעל בחלוקת הרכוש". בהתחשב בכל אלה, מתבקשת המסקנה כי אף אם בית-הדין הרבני רכש מלכתחילה סמכות לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג מכוח כריכת הסוגיה על-ידי המשיב, הרי המשיב הוציא מגדר סמכותו של בית-הדין הרבני את פירוק השיתוף בדירותיהם של בני-הזוג, כאשר הגיש תביעה לפירוק-שיתוף בבית-המשפט לענייני משפחה. בנסיבות אלה, יש לראות את המשיב כמי שהסכים לסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה בנוגע לפירוק השיתוף בדירות הצדדים, וויתר על סמכותו של בית-הדין הרבני לפסוק בעניין. לפיכך, לא היה מוסמך בית-הדין הרבני להורות על פירוק-השיתוף בדירותיהם של בני-הזוג, והחלטתו בעניין זה בטלה (ראו והשוו: בג"צ 772/00 זקס נ' בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה ואח', פ"ד נה (2) 49). לא נעלם מעיני כי בניגוד לפרשת זקס הנ"ל, בעניין שלפנינו בית-המשפט לענייני משפחה טרם דן בענייני הרכוש של הצדדים. נראה כי בית-המשפט לענייני משפחה היה מודע להחלטת בית-הדין הרבני בדבר סמכותו לדון בענייני הרכוש של בני-הזוג; ומכל מקום, נוכח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, אין בהימנעות בית-המשפט מלדון בחלוקת הרכוש בשלב בו דן בית-הדין הרבני האזורי בעניין זה, כדי לשלול את סמכותו של בית-המשפט בנוגע לרכוש (ראו: בג"צ 8497/00 פלמן נ' פלמן ואח' (טרם פורסם)). 12. כאמור, המשיב ציין בתביעת-הגירושין בבית-הדין הרבני האזורי כי הוא שומר לעצמו את הזכות לתבוע בבית-המשפט לענייני משפחה את פירוק השיתוף בדירותיהם של בני-הזוג; ואמנם, המשיב הגיש תביעה לפירוק שיתוף בבית-המשפט לענייני משפחה, ובכך ויתר על סמכותו של בית-הדין הרבני להורות על פירוק-שיתוף בדירות. עם זאת, המשיב כרך בתביעת-הגירושין חלוקתם של נכסים נוספים, ובהם מכוניתה של העותרת וחשבונות בנק. המשיב לא סייג את כריכתם של נכסים אלה, ולא הגיש לגביהם תביעה לבית-המשפט לענייני משפחה. לפיכך, אין לראותו כמי שויתר על כריכת הרכוש מכל וכל. אף-על-פי-כן, מאחר ושתי הדירות מהוות את הנכסים העיקריים של הצדדים, ובהתחשב בכך שבית-הדין הרבני האזורי לא פסק דבר בנוגע לשאר נכסיהם של בני-הזוג, הרי שבנסיבות העניין לא ראוי לפצל את ההתדיינות בנכסיהם של בני-הזוג בין הערכאות השונות. לפיכך, בית-המשפט לענייני משפחה ידון במכלול רכושם של הצדדים. 13. אשר על כן, ומן הטעמים שהובאו לעיל, אני מציעה כי הצו-על-תנאי יתבטל בכל הנוגע לפסק-הדין הרבני המצווה על הצדדים להתגרש; אשר להחלטת בית-הדין הרבני בנוגע לחלוקת הרכוש בין בני-הזוג, הצו-על-תנאי יהפוך למוחלט באופן שיוצהר כי החלטתו של בית-הדין הרבני בטלה, ובית-משפט לענייני משפחה הוא שידון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג. בסיום הדברים, אין לי אלא להביע תקווה כי בני-הזוג ישכילו לפתור את המחלוקות ביניהם בהסכמה ובדרכי שלום, על-מנת להביא קץ להתדיינות המשפטית הארוכה ביניהם. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, י"ט בסיון התשס"ג (19.6.2003). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01098340_N07.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט , www.court.gov.il