מוחמד אבראהים עטאללה סעד נ. הימנותא בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 983/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 983/17 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון המערער: מוחמד אבראהים עטאללה סעד נ ג ד המשיבה: הימנותא בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד) מיום 13.12.2016 ב-ת"א 57512-07-12 תאריך הישיבה: י"א בכסלו התשע"ט (19.11.2018) בשם המערער: עו"ד ג'יאת נאסר בשם המשיבה: עו"ד דינה יהב; עו"ד עינת שקד; עו"ד אלי סגל פסק-דין השופטת ע' ברון: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 13.12.2016 (ת"א 57512-07-12, השופט ר' וינוגרד) בגדרו התקבלה תביעת המשיבה, חברת הימנותא בע"מ, למתן סעד הצהרתי שלפיו היא הבעלים של מקרקעין בשטח 522 דונם בגוש עציון. עובדות רלוונטיות לעניין 1. מקורו של ההליך הוא בבקשה לתיקון שטח וגבולות שהגישה המשיבה בשנת 1996 לקצין מטה המקרקעין באזור יהודה ושומרון (להלן: הבקשה, הקמ"ט ו-איו"ש בהתאמה). במסגרת הבקשה טענה המשיבה כי רכשה את המקרקעין מבעליהם הקודמים, משפחת מורקוס (להלן: מורקוס) בשנת 1944, ואלה שימשו כאדמות קיבוץ עין צורים עד 1948. המקרקעין נרשמו על שמה של המשיבה בשנת 1994, וכיום נמצאים במקרקעין קיבוץ ראש צורים, מבנים של המועצה המקומית גוש עציון ושטחים חקלאיים. במסגרת ההליך שקיים הקמ"ט הוגשו התנגדויות מצד טוענים לזכויות, ביניהם איברהים ג'דאללה, אביו של המערער (להלן: האב), יחד עם שני אחיו של האב (להלן: הליך ההתנגדות). הקמ"ט בחן את ההתנגדויות השונות וקבע כי אין כל חפיפה בינן לבין המפה שהגישה המשיבה, פרט למפה שהגיש האב. בהתייחס למפות ולמסמכי רישום שהגישו הצדדים קבע הקמ"ט בהחלטה מיום 20.5.2001 כי בשל החפיפה המלאה בין השטחים שלהם טענו המשיבה והאב, המחלוקת ביניהם היא למעשה בנוגע לבעלות במקרקעין, שאין זה מסמכותו לדון בה. בהתאם להחלטת הקמ"ט, ולאחר עיכובים שונים שחלו בבירור סוגיית הבעלות של המשיבה במקרקעין, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה נגד האב, שבה נתבקש בית המשפט להצהיר על בעלותה במקרקעין (ה"פ (מחוזי י-ם) 3099/04). הדיון בתובענה הופסק בשנת 2009 בשל קשיים בהבאת ראיות, והתובענה נושא הערעור הוגשה נגד האב בשנית בשנת 2012. לאחר שזו האחרונה הוגשה, התברר כי האב הלך לעולמו, והמשיבה הגישה תובענה מתוקנת נגד המערער, שהוא אחד מבניו של האב ונכנס בנעליו. להשלמת התמונה יצוין כי המשיבה בחרה להגיש את התובענה נגד המערער בלבד, על אף שלאב יורשים נוספים, וכך גם לשני אחיו. המערער טען בשלב מוקדם כי מטעם זה ומשלא צורפו צדדים נוספים רלוונטיים, יש למחוק את התובענה על הסף. בהקשר זה העיר בית המשפט בהחלטה מיום 30.12.2013 כי נראה שפסק הדין לא ישמש כהשתק כלפי מי שהיה בידי התובעת לצרפו והיא לא עשתה כן מטעמיה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי הגדיר כי המחלוקת בין הצדדים סבה בעיקרה על שאלה עובדתית הנוגעת לגבולות השטח שרכשה המשיבה ממורקוס ב-1944, ולגבולות השטח הרשום על שם משפחת המערער. בית המשפט הבהיר כי "ההכרעה בסוגיית הבעלות מצומצמת מלכתחילה אך למחלוקת שבין הצדדים הנוגעת לשאלה למי מהם הבעלות במקרקעין שבמחלוקת, ואין בה משום הכרעה בבקשה לתיקון שטח וגבולות לגופה. זו תושב לפתחו של קמ"ט המקרקעין המוסמך להכריע בה" (פסקה 18 לפסק הדין). אין חולק כי הן למשיבה הן למשפחת המערער זכויות רשומות במקרקעין כלשהם הרשומים במרשם המקרקעין באיו"ש. השאלה שעמדה מנגד היא אם הקושאן שהציג כל אחד מהצדדים כולל את השטח שבמחלוקת אם לאו. לפי הרישום בלשכת רישום המקרקעין באיו"ש בספר (ערבי) 2 דף 6, המשיבה היא הבעלים של מקרקעין באדמות בית אזכאריה בכפר צוריף בנפת חברון (להלן: המקרקעין או החלקה). רישום זה נעשה חלף הרישום על שם משפחת מורקוס ממנה נרכשו המקרקעין. למען תהא התמונה שלמה יצוין כי עוד קודם למכירה ולבקשת משפחת מורקוס, נערכה בשנת 1943 מפה על ידי המודד אליאס אנסטאס שבה סומנו גבולות החלקה, ומפה זו נושאת את חתימות השכנים הגובלים בה (להלן: מפת אנסטאס). לטענת המשיבה מפת אנסטאס משקפת את הגבולות הנכונים של חלקת מורקוס שנרשמה על שמה. טענות המערער לבעלות בשטח נשענות על רישומם של האב ואחיו כבעלים משותפים בחלק של 3/20 מחלקה הרשומה בספר 3 (אנגלי) דף 87 באדמות אל חירבה בכפר ארטאס שבנפת בית לחם. המערער טוען כי השטח הרשום על שם משפחתו כולל את כל השטח המופיע במפת אנסטאס, וכן שטחים נוספים. בית המשפט הבהיר כי אין חולק על כך שהמתואר בקושאנים שהציגו הצדדים, כל אחד בתורו, אינו מתייחס לאותה חלקת אדמה. בהקשר זה יצוין כי הן השטח הרשום על שם המשיבה הן השטח הרשום על שם משפחת המערער קטנים באופן משמעותי משטח המקרקעין נושא המחלוקת, הנאמד כאמור בכ-522 דונם. לעניין זה הבהיר בית המשפט כי חוסר התאמה מהותי בין שטח המקרקעין שנרשם בקושאן או בספרים לבין שטח החלקה במציאות הוא תופעה מוכרת באזור יהודה ושומרון שנובעת משיטת הרישום העותמאנית (ראו פסקה 12 לפסק הדין, וכן גם: אברהם סוכובולסקי, אליהו כהן ואבי ארליך יהודה ושומרון – זכויות במקרקעין והדין בישראל, 57-58 (1986); ע"א 10558/07 חברת ג.א.ל בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (28.2.2012) (להלן: עניין ג.א.ל)). בנוסף, בית המשפט ציין כי מאחר שהמשיבה רשומה כיום כבעלת הזכויות בחלקה שרכשה ממורקוס, ומאחר שלא ניתן ללמוד באופן מדויק ומהימן את גודל השטח וגבולותיו מהרישום, על המשיבה מוטל להוכיח כי החלקה שהיתה בבעלות מורקוס כוללת את השטחים שבמחלוקת. בית המשפט הוסיף כי לצורך ההכרעה בתובענה שעמדה לפניו – שתחומה כאמור למחלוקת בין שני הצדדים וללא צורך להכריע בבקשה לתיקון שטח וגבולות לגופה – אין להיזקק לשאלה אם אכן מוטלת על המשיבה החובה להוכיח את גבולות החלקה מארבע רוחות השמים "מבלי להותיר פרצה", כפי שנקבע בעבר בנוגע לתובענות שעילתן קביעות של פקיד הסדר רישום המקרקעין (ע"א 277/57 החברה לפיתוח ירושלים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 819, 825 (1959) (להלן: עניין החברה לפיתוח ירושלים)). 3. לאחר שבחן את טענות הצדדים, חוות דעת מודדים, מפות, תצהירים ומסמכים היסטוריים שהוגשו, הגיע בית המשפט למסקנה כי "יש לקבל את התביעה ולקבוע שעלה בידי התובעת לבסס את טענתה לבעלות על הקרקע מושא התביעה ביחסים בינה לבין הנתבע. לפיכך אני קובע כי במישור היחסים שבין התובעת לבין הנתבע יש להעניק לתובעת את הסעד המבוקש [..]" (פסקה 63 לפסק הדין). למסקנה זו הגיע בית המשפט תוך שהוא מתייחס להתנהלות משפחת המערער בהליכים קודמים וקובע כי "במועדים שונים בעבר העלו בני משפחתו של הנתבע (המערער – ע'ב') טענות שונות בתכלית מטענותיו כיום, כשהם מציגים מצגים שונים, מוטעים ומטעים, בנוגע לשטח חלקתם" (פסקה 23 לפסק הדין). בתוך כך התייחס בית המשפט המחוזי לעובדה שבעבר נדחתה עתירה שהגיש האב בשנות ה-80 של המאה הקודמת לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ והופנתה נגד שר הביטחון ואחרים, לעניין תפיסה צבאית של מקרקעין שטען כי הם בבעלותו (האב צירף מפה זהה למפה שהגיש בהליך ההתנגדות); ולכך שבג"ץ קבע כי "נהג העותר שלא כשורה כשלא גילה בעתירתו שבתי המשפט המוסמכים כבר דנו במקרקעים אלה או הגובלים אליהם ופסקו לגביהם" (בג"ץ 559/80 אברהם ג'דאללה נ' שר הביטחון (5.11.1980)). בית המשפט ציין כי קביעה זו תומכת בטענת המשיבה בהליך נושא הערעור, שלפיה האב ניהל הליך נגד משפחת מורקוס בבתי המשפט המקומיים בחברון וברמאללה, ובמסגרתם נקבע כי למשפחת המערער אין זכות בעלות בקרקע שנדונה שם. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי לו הוכח כדבעי כי פסק הדין של בית המשפט לערעורים ברמאללה אכן דן במקרקעין נושא המחלוקת דנן, די היה בכך על מנת לשמוט את הקרקע מתחת לטיעוני המערער ובני משפחתו. עוד התייחס בית המשפט לכך שבמסגרת הליך ההתנגדות הציגו האב ואחיו טענות שסותרות את טענות המערער בהליך נושא הערעור ומעידות על התנהלות כללית בלתי מהימנה של מי שמבקש לזכות בזכויות קנייניות. בין יתר הסתירות, התייחס בית המשפט לטענה חלופית שהעלו האב ואחיו בהליך ההתנגדות, שלפיה האב רכש את המקרקעין ממורקוס – טענה שעומדת בסתירה לטענות המערער. עוד התייחס בית המשפט להסתמכותם של האב ואחיו על שלושה קושאנים שונים, הנוגעים לשלוש חלקות קרקע שונות ככאלה המתארות את זכויותיהם במקרקעין – ובתוך כך על קושאן שנקבע כי זויף. בית המשפט הוסיף כי בהליכים שונים בחרו בני המשפחה לטעון כי החלקה הרשומה בספר 3 דף 87 כוללת שטח אחר ושונה. למסקנה זו הגיע לאחר השוואה בין מפה שהגיש האב בהליך בבג"ץ בשנת 1980 (וכן בהליך ההתנגדות בשנת 1996), לעומת מפה שהוגשה על ידי בני משפחת המערער ושכנים אחרים לקמ"ט בשנת 2005 במסגרת תלונה על צווי פינוי – כאשר בשני המקרים נטען כי המפה משקפת את שטח החלקה הרשום בספר 3 דף 87, אולם המפות הציגו שטחים שונים. 4. לנוכח האמור קבע בית המשפט המחוזי כי אין בסיס בטענות המערער לזכויות של בני משפחתו בשטחים שלהם טוענת המשיבה. בית המשפט ציין כי ייתכן שניתן היה להסתפק בקביעה שלפיה הוכח שאין בסיס להתנגדות משפחת המערער, וכי ניתן היה להחזיר את הדיון לקמ"ט להמשך בחינת הליך הבקשה שבו נקטה המשיבה מהנקודה שבה הופסק. למרות זאת, המשיך בית המשפט לבחון אם עלה בידי המשיבה לבסס את טענתה בדבר בעלות במקרקעין. לצורך זה בחן בית המשפט אם אכן ניתן למצוא תימוכין לקשר בין הגבולות המסומנים במפת אנסטאס (שנקבע כי חלה בבירור על השטח שבמחלוקת) לבין הגבולות בקושאן שהציגה המשיבה. לאחר שניתח את מכלול הראיות שהונחו לפניו הגיע בית המשפט למסקנה כי הקושאן שבידי המשיבה כולל את כל שטחי מפת אנסטאס, וכי קיימות ראיות ברורות לזכותה של משפחת מורקוס בשטח שבמחלוקת; לרבות מסמכים המעידים על זכויות משפחת מורקוס במווקע בית זכאריה, תיאור המקרקעין בקושאן, במפות הפיסקאליות מהתקופה המנדטורית, בנסח ובמפות הרישום של מווקע אבו זייד ובמפות הירדניות. משכך, בית המשפט המחוזי קיבל כאמור את תביעת המשיבה. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור 5. עיקר טענתו של המערער הוא כי פסק הדין עומד בסתירה מהותית לפסיקה מושרשת בכל הנוגע לאופן הוכחת בעלות במקרקעין בכלל, והוכחת בעלות המבוססת על קושאן בפרט. לגישתו, פסק הדין מכיל סתירות פנימיות וכן מנוגד להלכה הפסוקה שדורשת הוכחה של גבולות מקרקעין מארבע רוחות השמים "מבלי להותיר פרצה". המערער מוסיף כי רק לאחר שסיים בית המשפט לדחות את טענות המערער, התפנה לדון בתביעת הבעלות של המשיבה, דבר שלטענתו יש בו כדי להפוך את נטל ההוכחה. בהקשר זה טען כי המשיבה לא הציגה ראיות מספיקות על מנת לבסס את טענתה לבעלות במקרקעין. טענה נוספת שבפי המערער היא כי היה על המשיבה לצרף את יתר היורשים של האב ואחיו, ולא להפנות את התובענה כלפי המערער בלבד. משלא עשתה כן, טוען המערער שהיה על בית המשפט לדחות את התביעה על הסף כבר משום כך. נטען כי זכותם הקניינית של צדדים שלישיים שלא צורפו עלולה להיפגע באופן קשה, וכי הדבר סותר את ההלכה הפסוקה. המערער מוסיף כי ככל שפסק הדין קובע לעניין בעלות במקרקעין התחומה ליחסים בין שני הצדדים בלבד, כפי שעולה מפסק הדין: "לפיכך אני קובע כי במישור היחסים שבין התובעת לבין הנתבע יש להעניק לתובעת את הסעד המבוקש [..] (הדגשה שלי – ע'ב')" (פסקה 63 לפסק הדין), מדובר ביצור כלאיים משפטי הנוגד את העיקרון הקנייני שלפיו זכות קניינית חלה כלפי כולי עלמא. יתר על כן, בדיון שנערך לפנינו הדגיש בא-כוח המערער כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענותיו לגבי ראיה משמעותית, והיא מפה משנת 1934 שצירף עד מטעם המשיבה, מר משה מאירי. בא-כוח המערער טען כי חרף זאת שמדובר בראיה שהגישה המשיבה, היא למעשה מחזקת את גרסת המערער ובית המשפט לא התייחס לכך. כבר כעת יוער כי על אף שבא-כוח המערער טען כי מדובר בעניין מרכזי, בחר שלא להתייחס לכך בסיכומי הטענות שהגיש בערעור; ומכל מקום בית המשפט המחוזי התייחס לראיה זו ומצא שהיא תומכת בגרסת המשיבה. 6. המשיבה מנגד, סומכת את ידיה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי ומדגישה כי מדובר בקביעות עובדתיות המבוססות על שקילה וניתוח של שלל ראיות שהוצגו לפני בית המשפט המחוזי. המשיבה טוענת כי המערער מתעלם ממהות ההליך נושא הערעור, שתחילתו בבקשה לתיקון שטח וגבולות שהוגשה לקמ"ט; ומפנה לכך שהטעם לפתיחת ההליך נושא הערעור נעוץ היה בהחלטתו של הקמ"ט שלפיה המחלוקת היא לעניין הבעלות במקרקעין, שאין זה מסמכותו לדון בה – ובהתאם בית המשפט המחוזי תחם את הדיון שקיים לגדרי בירור זה. המשיבה מוסיפה כי התנגדות האב במסגרת הליך ההתנגדות הוגשה בשמו ובשם אחיו, בטענה לזכויות שירשו מאביהם (הסב). נטען כי משהונחה התשתית הראייתית לכך שלסב לא היו זכויות במקרקעין, חזקה היא שלא היו לו זכויות כאלה להוריש לאב או לאחיו, וממילא אף להם לא היו זכויות כאמור להוריש ליורשים שלהם. דיון והכרעה 7. לאחר שבחנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עיינו בטענות הצדדים ובמכלול החומר ונתנו דעתנו לטיעוני באי-כוח הצדדים בעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מצאנו כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי, כי ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע בית המשפט וכי לא נפלה בפסק הדין המפורט והמנומק טעות שבחוק. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנותיו שפורטו בתמצית לעיל על סמך בחינה מעמיקה של הטענות, חוות הדעת והראיות הרבות שהוצגו לפניו, ומדובר בקביעות וממצאים עובדתיים שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם (ראו למשל: ע"א 9065/12 חברת ז.כ. למדידות והנדסה בע"מ נגד עיריית אשקלון, פסקה 19 (7.4.2014); ע"א 651/11 בשותי נ' ג'מאל, פסקה 6 (23.4.2013)). לעניין טענותיו המשפטיות של המערער, נאמר כי התובענה שעמדה בפני בית המשפט המחוזי אינה מצויה בריק, ושורשיה טמונים בבקשה לתיקון שטח וגבולות שהוגשה לקמ"ט ב-1996 ולהליך ההתנגדות שהוגש במסגרתה. נקודת מוצא זו היא שהתוותה את ההתנהלות בבית המשפט המחוזי, ובהתאם תחם בית המשפט את הדיון והדגיש כי "לצורך ההכרעה בתובענה זו, בה נבחנות טענות שני הצדדים, נראה שדי בדחיית עמדת המתנגדים לבקשה לתיקון שטח כדי שזו תמשיך להידון לגופה על ידי קמ"ט המקרקעין, וזה יבחן אם אכן עלה בידי התובעת להוכיח את גבולות החלקה מכל ארבע רוחות השמים (הדגשה שלי - ע'ב')" (פסקה 18 לפסק הדין). משאלו הם פני הדברים, פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא פטר את המשיבה מעמידה בתנאי ההלכה שנקבעה בעניין החברה לפיתוח ירושלים, אלא הותיר את המשך הבירור לפתחו של הקמ"ט; מה שהולם אף את שצוין בעניין ג.א.ל. (פסקה 30) בנוגע לסמכותו ויכולתו של הקמ"ט לברר באופן רציני ומקיף את קיומם של התנאים להוכחת שטח נטען במסגרת בקשה לתיקון שטח וגבולות. לא נעלם מעיננו כי לא צורפו כל הצדדים שייתכן שניתן היה לצרפם, כפי שגם הכיר בכך בית המשפט המחוזי; ובהתאם, דרכו של צד שלישי לפנות לערכאות אינה נחסמת, ככל שיש מי שיסבור כי קיימות לו זכויות במקרקעין וכי אלה נפגעו. עם זאת, משההליכים לעניין המקרקעין מתנהלים זה למעלה משני עשורים, ספק רב אם צד שלישי כזה אכן קיים. בהקשר זה יודגש כי אין בכל האמור כדי להשפיע או לשנות מהכרעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה למערער אין זכויות במקרקעין, וזאת על סמך קביעותיו העובדתיות המנומקות של בית המשפט המחוזי, שאותן אנחנו מאמצים. סופו של דבר, התוצאה היא כאמור שדין הערעור להידחות. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך 8,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ז בכסלו התשע"ט (‏25.11.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 17009830_G15.doc זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il