פסק-דין בתיק ע"א 9803/01
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
9803/01
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' א' לוי
המערערים:
1. תחנת שירות
ר"ג בע"מ
2. יהודה קרוננברג
נ ג ד
המשיב:
סונול ישראל בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 28.10.2001,
בתיק א' 2657/99, שניתן על ידי כבוד השופטת ד' פלפל
תאריך הישיבה:
כ' בטבת תשס"ג
(25.12.2002)
בשם המערערים:
עו"ד נבות תל-צור, עו"ד איילת לשם
בשם המשיב:
עו"ד אלקס הרטמן, עו"ד גיל צויאל
פסק-דין
מתוקן
השופט א' א' לוי:
העובדות
1. בין תחנת שירות ר"ג (להלן –
"המערערת") לחברת סונול ישראל בע"מ (להלן- "המשיבה"),
קיימת מערכת יחסים חוזית ארוכת שנים. תחילתו של קשר חוזי זה בהסכם בו מינתה המשיבה
את המערערת כמפיצה של מוצרי הנפט שלה בתחנה. בשנים 1966 ו-1969 נחתמו שתי תוספות
להסכם המקורי, ובראשונה הסכימו הצדדים לאמץ את המלצותיה של "ועדת דינשטיין"
משנת 1963 ביחס למה שהוגדר כ"דמי שימוש עבור שטח הקרקע עליו בנויה תחנת הדלק,
למעט שירותי סיכה ושירותים אחרים" (להלן – "דמי שימוש"). החוזה
הוארך מעת לעת, עד שביום 7.2.89 נחתמו שני הסכמים נוספים הנוגעים לאופן הפעלת
התחנה והשירותים המצויים בה, לתקופה של שבע שנים (להלן – "הסכמי
הבסיס"). בהסכמים אלה נקבע, כי בתום שבע השנים יוארך תוקף ההסכם לתקופות
קצובות של שנה אחת, אלא אם תינתן על ידי אחד הצדדים, 90 ימים לפני גמר התקופה,
הודעה בכתב אודות ביטול ההסכם. בשנת 1996 הוארך החוזה לשנה נוספת באמצעות חתימה על
תוספת (להלן ההסכם משנת 1996), ובסעיף 3 של אותו מסמך נקבע כך:
" 3. בתקופת ההסכם המוארכת יחולו בין הצדדים התנאים המסחריים הבאים:
א. סונול תשלם לחברה במועד חתימת ההסכם זה דמי שימוש חד פעמיים בסך אשר שווה בשקלים
יציגים ל50,000$ בצירוף מע"מ כחוק. לפי שער יציג של יום 7.2.96..."
(ההדגשות הוספו).
כן הוסכם, כי כל התשלומים והסכומים
המופיעים בהסכמי הבסיס בטלים, ובמקומם יבואו הסכומים המפורטים בסעיף 3 להסכם משנת
1996. ביום 7.2.97 הוארכו הסכמי הבסיס לשנה נוספת בצורה דומה, ובתוספת החדשה נכלל
סעיף זהה בתוכנו לסעיף 3 המצוין לעיל. ביום 11.2.98 הוארכו הסכמי הבסיס בלשון
תמציתית (להלן – "הסכם משנת 1998"), כאשר סעיף ב' להסכם ההארכה קבע כי:
"הסכם האספקה לתחנה יוארך לתקופה של 12 חודש מיום 8.2.98 עד 7.2.99 בתנאי
ההסכם הנוכחיים" (הדגשה הוספה) (מכלול ההסכמים ייקראו להלן
"מערכת ההסכמים הקודמים"). בהמשך, וכעניין שבשגרה, נהגה המערערת לקזז
בתחילת חודש פברואר של כל שנה, עם חידוש ההסכמים, את סכום דמי השימוש מכספים להם
היתה זכאית המשיבה.
2. ביום 3.2.99, ארבעה ימים לפני תום ההסכם
של אותה שנה, שיגרה המשיבה למערערת מכתב בו הודיעה כי היא מסיימת את ההתקשרות
ביניהן, ומציעה תנאי סחר חדשים. במכתב נאמר, כי תנאי ההסכם משנת 1989 יעמדו בתוקפם
"למעט האמור בסעיף 4(א) ו(ה), ולמעט התנאים שאינם מתיישבים עם תנאי הסחר
החדשים". סעיף 4(א) האמור התייחס להתחייבות לתשלום דמי שימוש. ביום 14.2.99
הגישה המערערת תובענה לבית המשפט השלום בתל-אביב-יפו (ה"פ 176191/99), ובה
ביקשה לאסור על המשיבה לסיים את ההתקשרות עמה. במקביל, קזזה המערערת את דמי השימוש
לאותה שנה.
ביום 10.3.99 חתמו הצדדים על הסכם פשרה,
אשר קיבל תוקף של פסק-דין, וזו לשונו:
"הצדדים מתכבדים להודיע בזאת לכב' בית המשפט כי הגיעו להסכם
פשרה, מחוץ לכתלי בית המשפט, לפיו ההסכם שבין הצדדים יחודש החל מיום 1.3.99 לשנה
נוספת, על פי תנאי
ההסכם הנוכחיים
כפי שנהגו עובר לפברואר 1999.
תנאי הסחר יהיו כדלקמן:
מחיר הדלקים לתחנה יהיה על פי מחירם בשער בז"ן ובתוספת 48 ₪ לכל
קילוליטר + ההוצאות המשתנות כפי שסוכמו בין הצדדים.
סונול תתן לקרוננברג 4 הובלות דלקים בחודש במחיר מלא (100%) והובלה
חמישית, אם תתאפשר כנגד הנחה בשיעור 15% (85%) מהמחיר המלא" (ההדגשה הוספה).
3. הנה כי כן, הסכם הפשרה אינו מציין במילים
מפורשות אם המשיבה חייבת להוסיף ולשלם דמי שימוש למערערת, אולם, כאמור, זו האחרונה
הקדימה וקיזזה סכום זה מתוך הכספים להם היתה זכאית המשיבה. ביום 12.5.99 הודיעה
המשיבה למערערת על קיומה של יתרת חוב, ולאחר שהתברר כי יתרת החוב נובעת בעיקרה
מקיזוז דמי השימוש, הודיעה המשיבה כי לאור הסכם הפשרה אין היא מחויבת לשלם סכום
זה, ולפיכך, אם לא ישולמו לה הסכומים אותם היא תובעת, ייחשב הסכם הפשרה כבטל עקב
הפרתו היסודית, ואספקת מוצרי הדלק למערערת תופסק. משלא שולם החוב, הודיעה המשיבה
למערערת, ביום 15.5.99, על ביטולו של הסכם הפשרה.
ההליכים בפני בית המשפט המחוזי
4. בתביעה שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי
בתל-אביב (ת.א. 2657/99), היא ביקשה לחייב את המערערת לשלם את חובה, להחזיר ציוד
השייך למשיבה, ולשלם עבור נזקים שנגרמו לה עקב ביטול החוזה. מנגד, טענה המערערת,
שאת הסיום החד-צדדי של ההתקשרות עמה יש לראות כהפרה של הסכם הפשרה, הפרה אשר גרמה
לה נזקים העולים בשיעורם על החוב לו טוענת המשיבה.
בית המשפט המחוזי, אשר קיבל את תביעתה של
המשיבה, ביסס את מסקנותיו בדבר הפרשנות הראויה להסכם הפשרה על שני אדנים. האחד,
המשא ומתן שקדם להסכם הפשרה, והשני, מערכת ההתקשרויות הקודמות בין הצדדים. בהתייחס
למשא ומתן נקבע, כי במהלכו לא עלה כלל נושא דמי השימוש, והשיחה התמקד בשיעורם של
הסכומים אותם תשלם המערערת בגין מוצרי הדלק, וכן בנושא הובלת הדלקים. בית המשפט
הפנה גם להתכתבות שבין הצדדים, ובמיוחד למכתבה של המשיבה מיום 3.2.99, ממנו עולה
כוונתה לשפר את מצבה על ידי קביעתם של תנאי סחר חדשים, שלא יכללו תשלום דמי שימוש.
בית המשפט הוסיף, כי סוגיית דמי השימוש הנה סוגיה חשובה, ואי-העלאתה במפורש בהסכם
הפשרה מלמדת על כך שהמערערת זנחה אותה. בית המשפט המחוזי הוסיף והדגיש את העובדה
כי במהלך המשא ומתן דרשה המערערת תנאים דומים לתנאים שניתנו לתחנה אחרת
("תחנת החוף"), אף שידעה כי לזו לא משולמים דמי שימוש. לכך מתוספת
העובדה כי גם בהסכם שקשרה המערערת עם חברת הדלק "אלון", היא לא זוכה
בדמי שימוש.
באשר למערכת ההסכמים הקודמים, הזכיר בית
המשפט המחוזי את ההסכם משנת 1998 וציין, כי כאשר לא היו מחלוקות, הניסוח היה
תמציתי, והסתפק בהפניה להסכמים מן העבר. לעומת זאת, להסכם הפשרה קדם סכסוך שנתגלע
בין הצדדים, ועל כן יש לראות בו מסמך הנותן ביטוי עדכני ומלא לרצונם של בעלי הדין.
לפיכך, את אי-הכללתם של דמי השימוש בהסכם הפשרה יש לראות כביטוי לכוונת הצדדים
לפטור את המשיבה מתשלום זה, ועל כן, קיזוז דמי השימוש על ידי המערערת מהווה הפרה
של הסכם הפשרה.
הטענות בערעור
5. על פי השקפת המערערת, כולל הסכם הפשרה
התחייבות של המשיבה לשלם דמי שימוש בסך 50,000$. את השקפתה זו היא מבססת על לשונו
של הסכם הפשרה, ובמיוחד על הביטוי: "בתנאי ההסכם הנוכחיים". ובמלים
אחרות, בעוד שתנאי הסחר מתייחסים למחירי מוצרי הדלק הנרכשים וכן להובלת הדלקים,
שאר התנאים נקלטים אל הסכם הפשרה ממערכת ההסכמים הקודמים. המערערת הדגישה כי מדובר
בניסוח זהה להסכם משנת 1998, ולפיכך, יש לפרש את הביטוי בצורה דומה לדרך בה פורש
בהסכמים הקודמים, היינו, שהוא כולל את ההתחייבות לשלם דמי שימוש. לעניין התכלית
העסקית, טענה המערערת, כי המשיבה לא שינתה את מצבה לרעה בעקבות הסכם הפשרה, ולצורך
זה היא מפנה לחוות דעתו של המומחה מטעמה. כן נטען, כי המחלוקת אשר קדמה לגיבושו של
הסכם הפשרה נגעה לעצם חידוש ההסכם, ולפיכך התנאים היו הטפל ולא העיקר. כן הפנתה
המערערת לכך, שהודעת הקיזוז למשיבה שוגרה על ידה עובר לחתימתו של הסכם הפשרה, ועל
כן יש לראות בעובדה שמהסכם הפשרה נעדרת התייחסות לקיזוז זה, כאישור בדיעבד לחבותה
של המשיבה לתשלום דמי שימוש. לבסוף, טוענת המערערת, כי הודעת הביטול לכשעצמה ניתנה
שלא כדין, הואיל ומדובר בסכסוך לגיטימי באשר לפרשנות הסכם, ועל כן אין הקיזוז
מהווה הפרה יסודית. מאידך, הצעד של ביטול מיידי בו נקטה המשיבה עולה כדי חוסר תום
לב, ומסקנה זו מתחזקת לאור חוסר נכונותה של המשיבה להסדיר את העניין בבוררות.
6. המשיבה טוענת, כי פרשנותה של המערערת
להסכם הפשרה סותרת את תכליתו העסקית. תכלית הסכם הפשרה הייתה לשפר את תנאי
ההתקשרות של המשיבה, וזאת לאור שינויים בשוק, אשר הפכו את מערכת ההסכמים הקודמת
לבלתי כדאית. התחייבות לשלם דמי שימוש מקטינה משמעותית את הכנסותיה של המשיבה, ועל
כן היא חורגת מאומד דעתם של הצדדים. המשיבה סומכת את טיעונה גם על כך שבעת ניהול
המשא והמתן בקשה המערערת תנאים דומים לאלה של "תחנת החוף", ומכאן
שהתחייבות לשלם דמי שימוש (אשר אינם משולמים ל"תחנת החוף"), משמעותה כי
החוזה שנכרת עם המערערת מכיל תנאים טובים מאלה שניתנו לתחנה גדולה ממנה. המשיבה
חזרה והפנתה לכך שהתחייבות לשלם דמי שימוש אינה כלולה בהסכם, ומאידך, פורטו כל
התנאים החשובים להתקשרות, ומכלל ההן יש ללמוד על הלאו. המשיבה הוסיפה וטענה כי
הפקיד מטעמה אשר אישר את הודעת הקיזוז, פעל בחוסר סמכות ומבלי שהדרג המנהל שלה ידע
על כך. עוד טענה המשיבה, כי פסק הדין שניתן בבית המשפט מושתת על אדנים עובדתיים
ואין להתערב בו, ומכל מקום יש בטיעוניה של המערערת משום שינוי חזית.
פרשנות הסכם הפשרה
7. לשון החוזה היא נקודת המוצא בניסיון לתור
אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי),
התשל"ג-1973), אולם אין היא נקודת הסיום (ע"א 4628/93 מדינת
ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פד"י מט(2)
265, 299-300, להלן פרשת אפרופים). המשא ומתן שנוהל בין הצדדים, ההסכמים
הקודמים, והסכסוך שהוביל לחתימת הסכם הפשרה, כל אלה מהווים כלים פרשניים חשובים
לאותה מטרה, ובלשונו של השופט א' ברק (כתוארו אז) בד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן
וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London) (in
liguidatim), פד"י מד(2)
265):
"על תכלית החוזה ניתן ללמוד מתוכו וממהות הסדריו ומבנהו, וכן
ממקורות חיצוניים לו, כגון מהלך המשא והמתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת
החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם או שיש להניח שידעו
עליו ומקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו".
תכלית החוזה הוגדרה כ"מטרות,
היעדים, האינטרסים, והתכנית שהצדדים בקשו במשותף להגשים" (פרשת אפרופים,
בעמוד 311), ובהעדר נתונים כדי לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, נוהגים לפנות
לתכלית האובייקטיבית של החוזה, ולנסות לאתר את "המטרות והאינטרסים שחוזה
מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים". במסגרת זו נבדקת, בין היתר,
תכליתו העסקית-כלכלית של החוזה (ע"א 4869/96 מליליין בע"מ נ'The Harper group,
פד"י נב(1), 845, 856; וכן ראה א' ברק, פרשנות במשפט, כרך רביעי, פרשנות
חוזה, נבו הוצאה לאור, תשס"א (2001), עמ' 384 ואילך). ודוק: תכלית החוזה
וכוונת הצדדים לחוזה אינם מושגים זהים. תכלית החוזה היא עניין נורמטיבי (ראה א'
ברק, פרשנות החוזה, שם בעמוד 387), בעוד שכוונת הצדדים היא עניין עובדתי. אולם,
כאשר ניתן לאתר את הכוונה המשותפת של הצדדים באשר לחוזה, ממילא ברורה גם תכליתו.
8. מערכת ההסכמים הקודמים בין הצדדים לערעור
שבפנינו מצביעה על קשר כלכלי ארוך, אשר נקטע על ידי המשיבה בטענה של חוסר כדאיות
כלכלית. המערערת ראתה בביטול החוזה כביטול שנעשה שלא כדין, ובעקבות כך הביאה את
העניין להכרעתו של בית המשפט, ובהליך זה גובש הסכם הפשרה. אולם, הסכם אחרון זה לא
נוצר בחלל ריק, ואין הוא מוחק באחת את ההיסטוריה ממנה הוא צמח, אדרבא, נראה כי הוא
נושא בקרבו את המאפיינים הגנטיים של אבותיו ועודנו קשור אליהם בטבורו, הואיל
ולכאורה הוא שואב לתוכו את כל מערכת החיובים ההדדיים המסועפת אותה קיבלו הצדדים על
עצמם עוד בהסכם הבסיס משנת 1989. משמעות הדבר כפולה: ראשית, על הסכם הפשרה
להתפרש על רקע מובנם הלשוני של הסכמים קודמים. כך, למשל, הפרשן יוכל לפנות למשא
ולמתן בין הצדדים, לחוזים קודמים ביניהם, ולראיות אמינות אחרות, שמהן יוכל ללמוד
על ה"קוד" המיוחד לצדדים (פרשת אפרופים, בעמ' 304).
קשר קודם בין הצדדים הוא אמת מדה ראויה, במיוחד כאשר מדובר בקשר נמשך, הואיל והוא
עשוי להסביר את המובן שהצדדים נתנו לביטויים בהם השתמשו, ובכך לסייע לעמוד על אומד
דעתם.
קיימים שני מונחים רלוונטיים בהסכם הפשרה
אשר נזכרו גם בהסכמים קודמים. המונח האחד הוא "תנאי ההסכם הנוכחיים",
אשר הופיע בהסכם משנת 1998. המונח השני הוא "תנאי הסחר", אשר נוסח דומה
לו, "התנאים המסחריים", מופיע בהסכם משנת 1996. כאשר ביקשו הצדדים בשנת
1998 לחדש את ההתקשרות החוזית ביניהם, לא ראו צורך לחזור ולאזכר את כל התנאים
עליהם התבססה ההתקשרות, ובכללם דמי השימוש, והסתפקו בהפניה תמציתית, לאמור:
"הסכם האספקה לתחנה יוארך... בתנאי ההסכם הנוכחיים". על נוסח דומה חזרו
הצדדים גם בהסכם הפשרה ("על פי תנאי ההסכם הנוכחיים כפי שנהגו עובר לפברואר
1999"), ומכאן ניתן להסיק כי גם בהסכם הפשרה הסתפקו הצדדים באותו מינוח, מתוך
ידיעה שהוא כולל בתוכו את כל התנאים עליהם הוסכם בעבר. מדובר בביטוי זהה שנזכר אך
שנה קודם לכן. יש בו כדי להצביע על לקסיקון מקובל, המאפיין את מערכת ההתקשרות בין
הצדדים. מסקנה זו מתחזקת מבדיקת צורת החוזה, שנכתב בכתב יד. המונח "תנאי
ההסכם הנוכחיים" הוסף לאחר מחיקה של הביטוי "כאמור בהסכם משנת
1989". והרי גם בהסכם משנת 1989 וגם בהסכמים שעדכנו אותו בשני הבאות, ואשר
כולם נכנסים לגדר ההסכמים ש"נהגו עובר לפברואר 1999" (בלשונו של הסכם
הפשרה), נכלל חיוב של המשיבה לשלם דמי שימוש. אכן, בהסכם משנת 1996 הופיעו דמי
השימוש תחת הכותרת "תנאים מסחריים", ולכאורה זהו מונח הדומה ל"תנאי
הסחר" המופיע בהסכם הפשרה, אולם אף אם נדמה כי קיים מכנה משותף בין מונחים
אלה, אין מדובר במונחים זהים, ועל כן לא הייתי ממהר לראות בו כמונח שהיה מקובל
בלקסיקון המשותף שאפיין את ההתקשרות הממושכת שבין הצדדים, וממילא גם אינני מוכן
להסיק ממנו כי הוא התכוון לשלול מהמערערת את דמי השימוש.
שנית, את ההסכם יש להבין לאור
מערכת ההסכמים הקודמים. כלומר, יש לברר האם הסכם הפשרה נועד לשנות את ההסכמים
שקדמו לו או שמא הוא נועד להוות חוליה נוספת בשרשרת ההסכמים בין הצדדים. קיים
ביניהם מטען משותף: ביטויים מוסכמים, טכניקות התקשרות מקובלות ותובנות עסקיות
משותפות. אף המשא ומתן בין הצדדים משמש אינדיקציה להבנת אומד דעתם המשותף. המכתב
שנשלח מטעם המשיבה ביום 3.2.99, עליו נסמך בית המשפט המחוזי בהחלטתו, אינו מהווה
חלק מהמשא והמתן. אותו מכתב מודיע על סיום ההתקשרות, ומציע תנאי סחר חדשים, תוך
שלילה מפורשת של התחייבות לשלם דמי שימוש. מכתב זה נוסח בפרוץ הסכסוך, טרם הגשת
התובענה לבית המשפט השלום על ידי המערערת. על כן, אין לו רלוונטיות ישירה לשאלה שבפנינו,
ולא היה מקום לבסס עליו הכרעה בבית המשפט המחוזי. עם זאת, כאמור, ניהול המשא והמתן
עצמו בעל חשיבות רבה. בית המשפט המחוזי קבע, ומקובל על הצדדים, כי בעת החתימה על
הסכם הפשרה, ובעת הסיכום הסופי, במסדרונות בית המשפט, לא אוזכר נושא דמי השימוש.
בית המשפט המחוזי קבע כי יש לזקוף זאת לחובת המערערת. כך, בין היתר, לאור העובדה
שהמשא והמתן נסב בחלקו סביב תנאי "תחנת החוף". "תחנת החוף",
כזכור, משלמת מחיר נמוך יותר על דלקים, אך אינה מקבלת תשלום עבור דמי שימוש. דעתי
שונה מדעתו של בית המשפט המחוזי. העובדה שהצדדים נמנעו מלהזכיר נושא מסוים, בעת
ניהול המשא והמתן - אין משמעה בהכרח כי הצדדים החליטו להשאירו מחוץ להסכם. יש
לפנות, טרם הסקת מסקנה זו, אל הנוהג הקיים בין הצדדים ולהבנות המשותפות ביניהם.
מסקנת בית המשפט המחוזי ייתכן והייתה מקובלת עלי, לו היה מדובר בחוזה חדש הנכרת בין
צדדים הזרים זה לזה. לא כך הדבר בענייננו. במשך שנים נכללה בהסכמים בין הצדדים
התחייבות לשלם דמי שימוש. סטייה מנוהג זה – היא הדורשת אזכור מפורש, זאת חרף
העובדה שתנאי ההתקשרות של המשיבה עם "תחנת החוף" עלו במהלך המשא והמתן.
9. נסיבה חשובה נוספת היא השינוי בטכניקת
ההתקשרות בין הצדדים. השינוי המרכזי שיצר הסכם הפשרה היא בדרך חישוב מחיר
המוצרים. במערכת ההסכמים הקודמים, נקבע המחיר בחוזה כהנחה ממחיר המחירון (מחיר
המכירה המומלץ לתחנות ציבוריות של המשיבה לציבור). לעומת זאת, בהסכם הפשרה המחיר
נקבע לפי שער הבז"ן - מחיר התזקיק ביציאתו מפתח בתי הזיקוק – בתוספת של 48
שקלים לקילוליטר. מכאן, שההסכמים הקודמים הציבו במרכז את המערערת, ולכן חושב המחיר
כהנחה המיועדת לה ממחיר המחירון. הסכם הפשרה הנוכחי מעמיד במרכז את המשיבה, ולכן
מחושב המחיר כתוספת לשער הבז"ן. כאמור, שתי אפשרויות פרשניות עומדות על הפרק.
האחת היא שהשינוי מתייחס אך ורק למחיר מוצרי הדלק; האפשרות האחרת היא שהסכם הפשרה
הנו ממצה. אמנם, עצם השינוי בטכניקת ההתקשרות מצביע על כך שהצדדים לא רצו לשמר את
הסכמיהם הקודמים, אולם, השימוש במונחים מקובלים על הצדדים, והקישור הנחרץ להסכמים
קודמים, מצביעים על כך שאין מדובר בהתנתקות מוחלטת. מסקנה זו מתחזקת לאור הפרקטיקה
הנוהגת והמוסכמת בנושא של תשלומי ארנונה. אותו חיוב נזכר בתוספות להסכם משנת 1989
(ראו לדוגמה סעיף 3(ה) לנספחים י' וי"א לנ/4), אולם אינו נזכר בהסכם הפשרה,
ועובדה היא שהמשיבה לא התנערה ממנו, ככל הנראה מתוך הבנה כי הוא כלול במה שהוגדר
בהסכם כ"תנאי ההסכם הנוכחיים".
סיכום בינים
10. מבחינתן של שתי האפשרויות הפרשניות העומדות
בפנינו, נראה כי לשון הסכם הפשרה המתפרשת לאור מערכת ההסכמים הקודמים בצירוף
הפרקטיקה הנוהגת, מובילים למסקנה כי המשיבה התחייבה לשלם את דמי השימוש. המונח
"בתנאי ההסכם הנוכחיים" הוא מונח מוסכם על הצדדים, אשר שואב לתוך ההסכם
תניות ממערכת ההסכמים הקודמים, המקובלות על הצדדים. התחייבות לשלם את דמי השימוש
אינה כלולה במונח "תנאי הסחר". מונח זה אינו זהה למונח "התנאים
המסחריים". בנוסף, אין מדובר בהסדר שלילי. פרשנות המייחסת ל"תנאי
הסחר" משמעות כוללת וממצה, אינה מתיישבת עם מכלול החוזה. את החוזה יש להבין
ולפרש כחטיבה אחת:
"את ההסכם בין הצדדים יש לקרוא בהקשר אחד וכחטיבה אחת, ואין
להוציא מתוכו משפט אחד ולפרשו כאילו הוא חי הנושא את עצמו ואין בינו לבין יתר
התניות לא קשר ולא זיקה"(ע"א 597/61 מרכז וולובלסקי בע"מ נ'
האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פד"י טז 2156, 2164).
וגם:
"התחקות אחרי מהותה של התקשרות חוזית מחייבת, בראשו בראשונה,
הדרשות לתוכן ההוראות המצויות בה ולתמונה העולה מתוך ראיית הוראות אלה כמכלול
שלם" (ע"א 255/89 פרדו נ' מדינת ישראל, פד"י מו (5) 641, 653-654).
למעשה, עותרת המשיבה כי נבודד את הפסקה המתחילה
בביטוי "בתנאי הסחר", ונראה בו לא רק ליבת ההסכם, כי אם את ההסכם כולו.
כך, מתעלמת המשיבה מהפסקה הפותחת את הסכם הפשרה, לא מציעה לה תכלית, ולא עומדת על
היחס שבין חלקיו של הסכם הפשרה. פרשנות כזו חותרת תחת ההיגיון הפנימי של הסכם
הפשרה, ומתעלמת ממערכת ההסכמים הקודמת וה"קוד" הלשוני שאימצו הצדדים.
ההיגיון הכלכלי של הסכם הפשרה
11. טוענת המשיבה, כי רק פרשנות לפיה היא לא
התחייבה לשלם דמי שימוש, מתיישבת עם התכלית העסקית של ההסכם. כאשר החוזה הוא בעל
מטרה כלכלית, או מסחרית, נקבעת התכלית האובייקטיבית על-פי "ההגיון
הכלכלי" או "ההגיון המסחרי" (פרשת אפרופים, בעמ'
313 ; ע"א 757/82 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. דוידוביץ, פד"י
לט(3) 220, 223; ע"א 5657/85 גד נ. נביאי, פד"י מב
(4) 422, 430). הגעתי לכלל מסקנה כי אף טענה זו דינה להדחות. ראשית, הגיון הכלכלי
נמנה על כלי העזר הפרשניים המלמדים על התכלית האובייקטיבית של ההסכם. הפניה לתכלית
האובייקטיבית במישור זה, נעשית כאשר התכלית הסובייקטיבית אינה פותרת את הקושי בפניו
ניצב השופט. אולם, אף אם משמעות הטענה היא שלא ייתכן כי הצדדים הסכימו לפשרה נטולת
כל הגיון כלכלי, אין בה ממש. בכדי לחלץ את הגיונו הכלכלי של הסכם פשרה, יש לעמוד
על טיבו המיוחד. כפי שציינה השופטת דורנר באחת הפרשות:
"פסק-דין המעניק תוקף לפשרה שהושגה בין מתדיינים מאופיין בשלושה.
ראשית, יסודו בחוזה. שנית, החוזה הוא פרי פשרה בין מתדיינים בהליך שיפוטי. שלישית,
החוזה הופך לבקשת המתדיינים לפסק-דין, וזאת אם בית-המשפט מוצא אותו ראוי ומאשרו.
מאפיינים אלו אינם עומדים בגפם, אלא משליכים זה על זה. שכן, עצם השגת הפשרה, כמו
גם קיומו של ההליך השיפוטי כמסגרת לניהול משא-ומתן, מבטיחים את החוזה שנכרת מפני
טענות העשויות לשלול את קיומה של ההתקשרות מעיקרה - כגון היעדר גמירת-דעת - או
מפני טענות המקימות עילה לביטול החוזה, כגון טעות, הטעייה, כפייה ועושק. כך, פשרה
מבוססת על ויתור הדדי של הצדדים על מקצת טענותיהם זה כלפי האחר". (רע"א
4976/00 בית
הפסנתר נ' דליה מור , פד"י נו (1) 577, 585).
אולם, בכך אין די. בפרשנות הסכם פשרה, יש לתת את
הדעת לכך, שההיגיון הכלכלי, מעבר להיותו מבוסס על ויתור הדדי של טענות, ועל מציאתו
של "עמק השווה" בין עמדות קוטביות, משקף שיקולים נוספים של הצדדים.
לדברים אלה משקל רב כאשר עסקינן בהסכם פשרה שנחתם בצילו של סכסוך משפטי. שיקולים
אלה עשויים לכלול הערכת סיכויי הצלחה בתובענה המשפטית, שקלול של תוצאות התדיינות
משפטית ארוכה, סיכונים של אבדן מוניטין וכן הלאה.
מוסכם על המשיבה כי הסכם הפשרה אינו גורם
להפסד. אמנם תנאי השוק אפשרו למשיבה להשיג תנאים טובים יותר, אך הסכם הפשרה משמר,
בקירוב, את תנאי התקשרותה משנים קודמות. כאמור, יש לזכור כי הסכם הפשרה לא נחתם
בחלל ריק. בגיבוש התכלית העסקית, יש משמעות לעובדה שהמשיבה עמדה בפני אפשרות של
חידוש ההסכם הקבוע על כורחה. עם זאת, עדיין מטרידה השאלה מדוע התקשרה המשיבה בהסכם
פשרה המשמר את תנאיה, ואשר לכאורה מתיישב במלואו עם רצון המערערת. לא נפרשו בפנינו
מכלול שיקולי המשיבה. בלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה שהמשיבה עמדה בפני אפשרות קבלת
התביעה, וחידוש ההסכם, וחששה מההוצאות והסיכונים שבניהול ההליך. לכן, העדיפה לדחות
את ביטול ההסכם על מנת לבטלו כדין. כך או כך, נראה כי טענת המשיבה באשר להגיונו
הכלכלי של הסכם הפשרה, בהתחשב בעובדה שאינה נושאת בהפסדים, אינה משנה את המסקנה
הפרשנית אליה הגענו.
12. לנוכח כל האמור, מסקנתי היא כי גם לאחר
חתימתו של הסכם הפשרה משנת 1999, נותרה המשיבה חייבת לשלם למערערים דמי-שימוש,
ומשלא עשתה זאת ובחרה להודיע על ביטול החוזה, היה ביטול זה שלא כדין, ועל כן היא
בבחינת מי שהפר את החוזה הפרה יסודית (ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבניין
ולפיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבניין בע"מ, פד"י
נב(1) 210, 222).
שינוי חזית
13. נותרה בפנינו טענת המשיבה כי יש בטענות
המערערת משום שינוי חזית. בכתבי טענותיה בבית המשפט המחוזי, טענה המערערת, כי
ההתחייבות לתשלום דמי השימוש נכללת במונח "הוצאות משתנות", הנכללים
בהסכם הפשרה בפסקה שכותרתה תנאי הסחר וכעת, משייכת אותה המערערת, כאמור, למונח
"בתנאי ההסכם הנוכחיים" המצוי בפסקה הקובעת את המסגרת להסכם הפשרה. בקו
הטיעון החדש נקטה המערערת בשלב הטיעון על-פה בפני בית המשפט המחוזי ובסיכומיה.
בהליך שבפנינו התייחסו הצדדים לטענה זו בפירוט רב. מדובר בטענה הנוגעת לפרשנותו
של ההסכם. הכלל של שינוי חזית מופנה בעיקר כלפי טענות עובדתיות, אך גם כלפי טענות
משפטיות שיש בהן שינוי מהותי של חזית הטיעון. אולם, כאשר מדובר בטענה משפטית
הנמצאת בגדרה של מסגרת עילת התביעה, והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים
בפני בית המשפט והצד שכנגד, אין לנעול את הדלת בפניה (ע"א 271/75 שושן נ'
שושן, פד"י ל(1), 473, 476; ע"א 776/86 עודה נ' מנהל מס
ערך מוסף, פד"י מד (4) 652, 658). המערערת לא הוסיפה עובדות,
אלא טענה למשמעותן המשפטית-פרשנית בלבד, ולכן אין למנוע ממנה העלאת טענה זו (השוו
ע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל נ' עיריית מעלה אדומים,
פד"י נו(5) 779, 789), במיוחד לאור העובדה כי לצדדים הייתה הזדמנות להתמודד
איתה והם עשו כך.
14. אני מציע אפוא לחברי הנכבדים לקבל את
הערעור, לדחות את תביעתה של המשיבה בנושא הנדון, ולהחזיר את הדיון לבית המשפט
המחוזי לצורך הערכת נזקיה של המערערת בגין ההפרה. סוגיה זו, נזקיה של המערערת, לא
זכתה לליבון (ראו עמ' 17 לפסק הדין), או שזכתה להתייחסות אגב אורחא (עמ' 18 לפסק
הדין). בהתחדש הדיון בפני בית המשפט המחוזי, תוכל המערערת להעלות את בקשתה להגשתן
של ראיות נוספות.
המשיבה תשא בהוצאות המערערת בערכאה זו
בסכום של 25,000 שקלים.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה נ ש י א
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט לוי.
ניתן ביום כ"ד בשבט תשס"ד
(16.2.2004).
תוקן היום, ט"ו באדר תשס"ד
(8.3.04).
ה נ ש י
א ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01098030_O07.doc/שב
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il