הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים נ. א.ר מלונות רו

החלטה בתיק רע"א 9802/08 בבית המשפט העליון רע"א 9802/08 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל המבקשות: 1. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים 2. עיריית ירושלים נ ג ד המשיבים: 1. א.ר מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק) 2. עו"ד שוקי רגב (המפרק) 3. רותם פיתוח ובניין (1990) בע"מ 4. כונס נכסים הרשמי 5. הבנק לפיתוח התעשייה לישראל בע"מ (פורמלי) בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים מיום 27.12.2006 בתיק בשא 2204/05 שניתנה על ידי כבוד השופטת ח' בן-עמי בשם המבקשות: עו"ד שירין ברגותי-מלחם; עו"ד אמיר שקד בשם המשיבים 2-1: עו"ד שוקי רגב בשם המשיבה 3: עו"ד דרור ויגדור; עו"ד חניטל בלינסון-נבון בשם המשיב 4: עו"ד אופיר פורת פסק-דין הנשיא א' גרוניס: 1. סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: הפקודה) קובע כי נושה בהליך של פשיטת רגל רשאי להגיש תביעת חוב תוך שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס. הכונס הרשמי (בתפקידו כנאמן) או הנאמן רשאים להאריך תקופה זו "מטעמים מיוחדים שיירשמו... אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה [את תביעת החוב – א' ג'] במועד שנקבע". השאלה המתעוררת בבקשת רשות הערעור שלפנינו היא באילו נסיבות על הנאמן (או על המפרק, כאשר עסקינן בפירוק חברה) להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב בהתאם לסעיף 71(ב) הנ"ל. רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא 2. ביום 19.6.2002 ניתן צו לפירוק המשיבה 1 (להלן: החברה). זאת, בעקבות בקשה לפירוק שהוגשה על ידי המשיבה 3, שהיא חברת האם של החברה והנושה העיקרית שלה. כונס הנכסים הרשמי (כנ"ר) מונה באותו מועד למפרק הזמני של החברה והמשיב 2 מונה למנהלה המיוחד עם סמכויות של מפרק זמני. ביום 5.11.2002 מונה המשיב 2 לתפקיד מפרקה הקבוע של החברה (להלן – המפרק). נכס המקרקעין היחיד של החברה היה מתחם קולנוע אדיסון בירושלים. ביום 22.8.2004 הגיש המפרק לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה בהסכמת כל הנושים לאישור מכירת הנכס. בבקשה צוין כי חוב היטל ההשבחה בגין מכירת הנכס עומד על 944,000 ש"ח. מכירת הנכס אושרה על ידי בית המשפט ביום 31.8.2004. אולם, משביקש המפרק לשלם את היטל ההשבחה נמסר לו על ידי המבקשות כי החוב עומד על סך של כ-10 מיליון ש"ח. כמו כן נמסר למפרק כי כל עוד לא ישולם חוב זה לא תונפק תעודה לרשם המקרקעין לשם העברת הבעלות בנכס. או אז הגיש המפרק לבית המשפט בקשה למתן הוראות, שבה נתבקש בית המשפט לקבוע כי גובה היטל ההשבחה עומד על סך של כ-985,000 ש"ח, כפי שצוין באישורים שקיבלה החברה. בסופו של דבר הגיעו המפרק והמבקשת 2 להסדר דיוני, שלפיו תשלם החברה סך של 196,000 ש"ח על חשבון היטל ההשבחה ותינתן לה התעודה הנדרשת לצורך העברת הבעלות בנכס. זאת, מבלי שיהיה בתשלום האמור משום ויתור על טענות מי מהצדדים. ביום 16.2.2005 אישר בית המשפט את ההסדר הדיוני. ביום 9.5.2005 הגישו המבקשות למפרק בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב של היטל השבחה על סך של כ-10 מיליון ש"ח, שלטענתן חבה החברה בגין הנכס. בבקשתן טענו המבקשות כי נודע להן על פירוק החברה רק בחודש ספטמבר 2004. בקשה זו נדחתה על ידי המפרק ביום 5.6.2005. בהחלטתו עמד המפרק על האיחור הרב בהגשת הבקשה להארכת מועד וקבע כי לא מצא כל "טעם מיוחד" התומך בבקשה. על החלטה זו הגישו המבקשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. החלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' בן -עמי) מיום 27.12.2006, שבה נדחה הערעור על החלטת המפרק, היא נשוא בקשת רשות הערעור שלפנינו. 3. בהחלטתו דחה בית המשפט את טענות המבקשות הן לעניין הוצאת החוב מושא הבקשה מגדר החובות הנכללים בהליך הפירוק, שיש להגיש בגינם תביעת חוב, והן לעניין קיומו של "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת תביעת חוב. בכל הנוגע למעמדו של החוב נקבע כי לרשויות מקומיות אין מעמד של נושה מובטח בגין חוב של היטל השבחה (ראו, בג"ץ 199/88 קהילת ציון אמריקאית (בפירוק) נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, קרית אתא, פ"ד מג(1) 89 (1989)). כמו כן נדחתה טענת המבקשות, כי החוב התגבש רק עם מכירת הנכס כשנתיים לאחר מתן צו הפירוק ועל כן הוא אינו נמנה עם החובות בני התביעה בפירוק. בהקשר זה נקבע כי החוב בגין היטל ההשבחה התגבש עם אישור התכנית המשביחה בחודש מרץ 2000, לפני שהחל הליך הפירוק, וזאת על אף שככלל תשלום ההיטל נדחה בפועל עד למועד מימוש הנכס. משדחה בית משפט קמא את טענות המבקשות בנוגע לעצם הצורך בהגשת תביעת חוב, נבחנו טענותיהן באשר לדחיית בקשתן להארכת מועד להגשת תביעת חוב לפי סעיף 71(ב) לפקודה. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי המגבלה להגשת תביעות הקבועה בסעיף 71(ב) היא מהותית ולא פורמלית-טכנית בלבד. צוין, כי לנושים יש זכות לדעת בתוך פרק זמן סביר מהי מצבת הנשייה והנכסים העומדים לרשות החייב, וזאת, בין היתר, כדי לגבש את עמדתם לקראת המשך הליכי חדלות הפירעון. כמו כן נקבע כי פרסום צו הכינוס ואסיפות הנושים בילקוט הפרסומים ובעיתון יומי מקים, כנגד הנושים, חזקה של ידיעה קונסטרוקטיבית אודות מתן הצו, והללו אינם יכולים לצפות שתישלחנה הודעות ספציפיות על ידי הנאמן או הכנ"ר. עוד צוין, כי חזקה זו מקבלת משנה תוקף כאשר הנושים הם גופים מוסדיים, שיש להם מחלקות משפטיות, ובאפשרותם לעקוב אחרי הפרסומים. בית המשפט המשיך וקבע כי קיומו של "טעם מיוחד" לפי סעיף 71(ב) לפקודה נבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו. בכל הנוגע למקרה דנא קבע בית משפט קמא כי דרישת "הטעם המיוחד" אינה מתקיימת. עוד נקבע, כי נוכח חזקת הידיעה הקונסטרוקטיבית ונטל הידיעה המוגבר המוטל על המבקשות כגופים מוסדיים, הרי עצם העובדה שהמבקשות לא היו מודעות לקיום הליכי הפירוק אינה בגדר טעם מיוחד. כמו כן נקבע, כי אף העובדה שהחברה עצמה הייתה מודעת לחוב היטל ההשבחה אינה בגדר "טעם מיוחד", כיוון שרובם המוחלט של החייבים מודעים לחובותיהם וקבלת טענה זו תביא לריקון מתוכן של הוראת סעיף 71(ב) לפקודה. בנוסף, מתח בית המשפט המחוזי ביקורת על התנהלות המבקשות שהיתנו את מתן ההיתר להעברת הנכס בתשלום היטל ההשבחה וציין כי נוהג זה של רשויות מקומיות מנוגד לדיני חדלות הפירעון, גורם להעדפת נושים פסולה ומהווה התנהגות בחוסר תום לב בעליל של הרשות. לפיכך, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי המבקשות לא הראו טעם מיוחד להארכת המועד להגשת תביעות חוב בגין היטל השבחה. יחד עם זאת, נוכח העובדה שהמפרק עצמו בבקשתו למתן הוראות ביקש, כי ייקבע שסכום היטל ההשבחה עומד על כ-985,000 ש"ח (בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מחודש נובמבר 2003), נעתר בית המשפט לבקשה להארכת מועד ביחס לסכום זה. בהקשר זה הוסף כי היה ותביעת החוב תאושר, ישולם החוב כחוב רגיל ולא בדין קדימה. טענות הצדדים 4. בקשת רשות הערעור שלפנינו הוגשה ביום 20.11.2008, לאחר שערעור בזכות שהגישה הוועדה המקומית על החלטת בית משפט קמא (ע"א 1476/07) נמחק בהסכמת הצדדים בפסק דין מיום 12.11.2008. בבקשה מעלות המבקשות שורה של טיעונים, התומכים לשיטתן במסקנה שקיים במקרה דנא טעם מיוחד להארכת המועד להגשת תביעת חוב על ידן בגין היטל ההשבחה. המבקשות טוענות, כי למדו לראשונה על קיומו של צו הפירוק בחודש ספטמבר 2004, כאשר המפרק פנה אליהן לשם תשלום היטל ההשבחה על המקרקעין. לטענתן, הן הביאו מיד לידיעת המפרק את דבר קיומו של החוב המלא. בנוסף, טוענות המבקשות כי נוכח גובה החוב היה על החברה ליתן להן הודעה פרטנית בדבר הליך הפירוק, וזאת במיוחד על רקע ההתכתבות בינן לבין החברה בעניין זה, כשנה לפני תחילת ההליך. המבקשות טוענות עוד, כי החברה והמפרק נמנעו מלהודיע להן אודות צו הפירוק בעת פניית החברה למבקשות לשם קבלת מסמך מעודכן באשר לגובה החוב. לטענתן, בהתנהגות זו יש משום חוסר תום לב, המצדיק את הארכת המועד להגשת תביעת החוב. עוד מציינות המבקשות, כי למיטב ידיעתן טרם חולקו תשלומים לנושים הבלתי מובטחים בתיק הפירוק. הן מוסיפות, כי מלבד חוב של כמה מאות אלפי שקלים לצד שלישי, הנושה הלא מובטחת הנוספת של החברה היא המשיבה 3, חברת האם שלה, שהגישה את הבקשה לפירוק. בהקשר זה מציינות המבקשות כי מנהל החברה, שהיה בקשר עם המבקשת 2 בשנת 2000 לגבי היטל ההשבחה, הוא בעל המניות העיקרי במשיבה 3. מכאן, שהנושה העיקרית הנוספת של החברה ידעה על חוב היטל ההשבחה עוד ערב הגשת בקשת הפירוק. המבקשות מוסיפות וטוענות, כי מבחינה מעשית אין באפשרותן לעקוב אחרי כל בעלי הקרקע בתחום סמכותן ולבדוק נגד מי מהם נפתחו הליכי חדלות פירעון. המבקשות מדגישות עוד, כי הן רשויות ציבוריות שאינן מונעות משיקולי רווח, ולשיטתן יש להתחשב בכך ולהבחין בינן לבין נושים פרטיים. בנוסף, טוענות המבקשות כי ישנן גישות סותרות בפסיקת בתי המשפט המחוזיים באשר לשיקולים להארכת מועד להגשת תביעות חוב, ולטענתן אף טעם זה מצדיק העתרות לבקשת רשות הערעור. 5. המפרק, החברה והמשיבה 3 מתנגדים לבקשת רשות הערעור. לטענתם, לא קיים במקרה דנא טעם מיוחד להארכת המועד להגשת תביעת חוב על ידי המבקשות, שהגישו את הבקשה להארכת מועד כשלוש שנים לאחר מתן צו הפירוק וכשמונה חודשים לאחר שנודע להן על צו הפירוק. המפרק והחברה טוענים כי לאורך התקופה מאז מתן צו הפירוק הציגו המבקשות למפרק מצג לפיו חוב היטל ההשבחה בגין הנכס עומד על סך של כמיליון ש"ח. בהקשר זה הם מציינים עוד, כי המפרק נקט גישה אחראית ומקלה והציג לפני כלל הנושים ולפני בית המשפט של הפירוק את חוב היטל ההשבחה, כפי שהיה ידוע לו, כחוב תלוי ועומד, וזאת על אף שלא הוגשה תביעת חוב על ידי המבקשות. עם זאת, טוענים המפרק והחברה, כי אין על המפרק חובה לצרף כצד להליך הפירוק נושים בכלל ונושים שלא הגישו תביעת חוב בפרט. עוד מציינים המפרק והחברה כי נפרעו כבר סכומים מוסכמים (שהיו מופחתים משמעותית) לשני בנקים שהיו נושים מובטחים של החברה. אולם, הגשת תביעת החוב של המבקשות באיחור כה רב גרמה לעיכוב ולהקפאת חלוקת כספי קופת הפירוק לנושים הלא מובטחים. בהקשר זה מציינים המפרק והחברה, כי הסכמות הנושים למכר של נכס המקרקעין שהיה בבעלות החברה ניתנו בהסתמך על מצבת החובות הידועה. עוד נטען, כי הגשת תביעת החוב של המבקשות בסכום אדיר ובאיחור תפגע בהסתמכותם של הנושים, אשר ייתכן כי היו מתנגדים למכר אילו היו יודעים על טענת החוב של המבקשות מבעוד מועד. כמו כן טוענים המפרק והחברה, כי המבקשות הן שנהגו בחוסר תום לב בכך שניצלו את מעמדן ובניגוד לכל דין היתנו את הנפקת האישור למפרק בתשלום היטל ההשבחה. המשיבה 3, שהיא כזכור חברת האם של החברה והנושה הלא מובטחת העיקרית שלה, טוענת אף היא כי אין הצדקה להארכת המועד להגשת תביעת החוב של המבקשות. לטענתה, היא נתנה את הסכמתה להסדר שגובש עם הבנקים למכירת הנכס בהסתמך על ידיעת מצבת החובות הסופית של החברה ובהתבסס על הידיעה הברורה בדבר סכום החזר החוב שישולם לה מכספי התמורה של מכירת הנכס. בנסיבות אלה, כך ממשיכה המשיבה 3 וטוענת, תביא הארכת המועד להגשת תביעת החוב של המבקשות, לפגיעה קשה בזכויותיה. עוד מוסיפה המשיבה 3 וטוענת כי אי ידיעה בפועל אודות צו הפירוק אינה טעם מיוחד להארכת מועד, וממילא המבקשות השתהו במשך כשמונה חודשים בהגשת בקשת הפירוק גם אחרי שנודע להן דבר מתן צו הפירוק. עוד טוענת המשיבה 3, כי קבלת הערעור תביא להליכים ממושכים לבחינת גובה היטל ההשבחה ולסחבת בהליכי הפירוק, והיא מוסיפה כי מעמדן של המבקשות כרשויות ציבוריות אינו יכול לשמש טעם מיוחד להארכת מועד. 6. הכנ"ר, שהוא המשיב 4 בבקשת רשות הערעור שלפנינו, הודיע כי אינו מתנגד למתן רשות ערעור, שכן נוכח הגישות השונות בפסיקת בתי המשפט המחוזיים נדרשת לשיטתו פסיקה של בית משפט זה בשאלת הטעמים המיוחדים להארכת המועד להגשת תביעת חוב. עם זאת, לגופו של עניין טוען הכונס הרשמי, כי יש לדחות את טענותיהן של המבקשות נוכח איחורן המשמעותי בהגשת הבקשה להארכת מועד, אף לאחר שנודע להן דבר קיום הליכי הפירוק. עוד מדגיש הכונס הרשמי את היותן של המבקשות גופים מוסדיים גדולים. לטענתו, המבקשות אמונות על ביצוע גבייה מחייבים ובאפשרותן לעקוב אחר הליכי חדלות פירעון של בעלי נכסים בתחומן. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על פיה. דיון 7. סעיף 71(ב) לפקודה, ששאלת פרשנותו עומדת במוקד המחלוקת בבקשת רשות הערעור שלפנינו, קובע כדלקמן: "חובות בני תביעה " 71. (א)... (ב) נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע". הוראות סעיף 71(ב) לפקודה חלות גם על פירוק חברות, מכוח סעיף 353 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות). בהתאם לתקנה 53 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987 (להלן: תקנות הפירוק) ולסעיף 354(ה) לפקודת החברות, מועד מתן צו הפירוק הוא המועד שבו מתחילה להימנות, לגבי חברות, תקופת ששת החודשים הקבועה בסעיף 71(ב) לפקודה. השאלה המתעוררת בבקשת רשות הערעור שלפנינו היא באילו נסיבות יהיה על הנאמן או המפרק לקבוע כי קיים "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת תביעת החוב, משום שהנושה "לא יכול היה להגישה במועד שנקבע". 8. עיון בפסיקת בתי המשפט המחוזיים בסוגית פרשנות סעיף 71(ב) לפקודה מעלה, כי שאלת הטעם המיוחד להארכת מועד מתעוררת פעמים רבות בנסיבות שבהן הנושה המבקש את הארכת המועד לא ידע בפועל על מתן צו הכינוס או צו הפירוק, בטרם חלפה תקופת ששת החודשים מאז ניתן הצו. בנסיבות אלה עולה השאלה האם די בכך שהנושה לא ידע אודות מתן הצו כדי לקבוע שהוא "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע לכך, ועל כן מתקיים טעם מיוחד להארכת המועד. שאלה זו משיקה לסוגית חובת הפרסום אודות מתן הצו. סעיף 24 לפקודה קובע, כי יש לפרסם את דבר מתן צו הכינוס ברשומות ובעיתון. הוראה מקבילה לגבי פירוק חברות קבועה בתקנה 18(ב) לתקנות הפירוק, שקובעת כי יש לפרסם את מתן צו הפירוק ברשומות ובעיתון (אם כי ניתנת אפשרות לכנ"ר שלא לפרסם כלל הודעה אודות צו הפירוק "אם ימצא זאת לנכון בנסיבות העניין"). בנסיבות אלה מתעוררת השאלה האם פרסום הצו מקים חזקה בדבר ידיעה קונסטרוקטיבית של הנושים אודות נתינתו. היינו, האם די בפרסום כנדרש אודות מתן צו הכינוס או הפירוק ברשומות ובעיתון כדי לשלול מנושה שלא ידע בפועל על מתן הצו את האפשרות להסתמך על אי-הידיעה הסובייקטיבית שלו כטעם מיוחד להארכת מועד. בהקשר זה חשוב לציין עוד, כי בהתאם לסעיף 71(ב) לפקודה תקופת ששת החודשים להגשת תביעות החוב נמנית החל ממועד מתן הצו ולא ממועד פרסומו בעיתון או ברשומות. סוגיה זו עלולה אף היא לעורר קושי, כאשר קיים פער משמעותי בין שני המועדים. אולם, עניין זה לא הועלה במקרה שלפנינו ועל כן איננו רואים לנקוט עמדה לגביו. 9. עוד יצוין, כי המועד של שישה חודשים ממועד מתן צו הכינוס הוא בעל חשיבות בהוראות נוספות במסגרת הליכי פשיטת הרגל. כך למשל, קובע סעיף 18א(א) לפקודה כי ככלל מועד הדיון "בבקשת פשיטת הרגל", קרי בשאלת הכרזתו של החייב פושט רגל, יהיה בחלוף שישה חודשים לפחות ממועד מתן צו הכינוס, אלא אם שוכנע בית המשפט כי יש ביכולתו של הכונס הרשמי להגיש את חוות דעתו לגבי החייב במועד מוקדם יותר. כמו כן, בהתאם לסעיף 18ה(א)(3) לפקודה מוסמך בית המשפט בתום הדיון בבקשת פשיטת הרגל, ולאחר שהוגשה לו חוות דעת הכונס הרשמי לקבוע, כי "מיד לאחר הכרזת החייב פושט רגל יינתן לו הפטר לאלתר". זאת, אם אין בניהול הליכי פשיטת הרגל כדי להביא תועלת לנושים. התנאי הקבוע בפקודה לשימוש בסמכות זו הוא שחלפו לפחות שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס. מן האמור לעיל עולה, אפוא, כי בתום שישה חודשים מהמועד שבו ניתן צו הכינוס רשאי בית המשפט הדן בהליך פשיטת הרגל לקיים דיון בשאלת הכרזתו של החייב פושט רגל, להכריז על החייב פושט רגל וליתן לו הפטר. על פני הדברים קיים מתח בין הוראות אלה לבין הוראת סעיף 71(ב) לפקודה, כיוון שמחד גיסא ניתנת לנושים אפשרות להגיש תביעות חוב תוך שישה חודשים ממועד מתן צו הכינוס ומאידך גיסא מיד בתום אותה תקופה מוסמך בית המשפט להכריז על החייב פושט רגל וליתן לו הפטר. זאת, לכאורה, אף אם טרם נבדקו תביעות החוב על ידי הנאמן. קושי זה מתעצם נוכח העובדה שהן ההוראות הנוגעות למועד הדיון בבקשה לפשיטת רגל והן ההוראה בדבר המועד להגשת תביעות חוב נחקקו בשנת 1996, במסגרת אותו תיקון לפקודת פשיטת הרגל. נראה, כי המחוקק ביקש לעגן את המועד של שישה חודשים ממתן צו הכינוס כמועד בעל חשיבות בהקשרים שונים, ואין מדובר בצירוף מקרים בלבד או בחוסר תשומת לב של המחוקק (ראו חוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (מס' 3), התשנ"ו-1996). עוד יצוין, כי נוכח השוני בין הדין החל לעניין פירוק חברות לבין הדין החל בענייני פשיטת רגל, לא מתעורר קושי דומה לעניין המועדים בהליכי פירוק חברות, שגם עליהם חל כאמור סעיף 71(ב) לפקודה. בדברנו על שוני כוונתנו לכך שבמקרה של פירוק חברה קיים בהליך שלב רלוונטי אחד והוא מתן צו הפירוק. לעומת זאת, בהליך פשיטת רגל קיימים שני שלבים, האחד מתן צו כינוס והשני – הכרזת החייב פושט רגל. מכל מקום, העובדה כי המחוקק בחר לעגן את המועד להגשת תביעת חוב בחקיקה ראשית וכחלק מתיקון חקיקה רחב יותר, כאשר קודם לכן המועד היה מעוגן רק בחקיקת משנה (ראו תקנה 76(א) לתקנות פשיטת הרגל) מלמדת כי הוראת סעיף 71(ב) לפקודה אינה בעלת משמעות טכנית בלבד. מדובר בהוראה מהותית שעשויה להיות לה חשיבות רבה באשר לאופן התנהלותם של הליכי חדלות פירעון. לפיכך, עלינו לפרשה גם מתוך התחשבות בתכליותיהם של דיני חדלות הפירעון ולעמוד על האופן שבו היא משתלבת בהם. בשולי הדברים יצוין, כי עד לשנת 1980 לא נקבע פרק זמן קונקרטי להגשת תביעות חוב על ידי נושים. סעיף 1 לתוספת השנייה לפקודת פשיטת הרגל, 1936 קבע כי על הנושה להגיש את תביעת החוב שלו בהקדם האפשרי לאחר מתן צו הכינוס (הוראה זו הועתקה, כפי שהיא, לפקודה המנדטורית מסעיף 1 לתוספת השנייה ל-Bankruptcy Act האנגלי מ-1914). המועד של שישה חודשים להגשת תביעות חוב והאפשרות להארכת המועד בהתקיים טעם מיוחד נקבעו לראשונה בשנת 1980, וזאת במסגרת תקנות פשיטת הרגל (החלפת התוספות לפקודת פשיטת הרגל), תש"ם-1980, שכללו בין היתר את תיקון סעיף 1 לתוספת השנייה לפקודה. סעיף זה הוחלף בשנת 1985 בתקנה 76(א) לתקנות פשיטת הרגל, עם ביטול התוספות לפקודה. 10. התנאי שקבע המחוקק להארכת המועד להגשת תביעת חוב הוא שהכונס הרשמי או הנאמן (ובחברה המפרק) שוכנעו כי הנושה "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע לכך. בנסיבות אלה ניתן להאריך את המועד להגשת תביעת החוב "מטעמים מיוחדים שיירשמו". השאלה הפרשנית המתעוררת בהקשר זה היא מהן אותן נסיבות שבהן יוכל בית המשפט לקבוע כי הנושה "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע לכך. ככלל הדיון בשאלה זו נסב בעיקרו על שאלת ידיעת הנושה אודות מתן צו הפירוק או הכינוס, שהרי אם הנושה ידע בפועל אודות מתן הצו צריכות להתקיים נסיבות נדירות כדי שניתן יהיה לקבוע שהוא "לא יכול היה" להגיש תביעת חוב במועד. מבחינה לשונית קשה לחלוק על כך שהתיבה "לא יכול היה" מתייחסת למצב שבו מקורו של חוסר היכולת להגיש את התביעה במועד הוא בנסיבות חיצוניות ואובייקטיביות שאינן תלויות בנושה. כך למשל, כאשר נפל פגם בפרסום דבר מתן צו הכינוס או הפירוק, או כאשר החייב או החברה בפירוק שיקרו לנושים או פעלו באופן אקטיבי כדי להסתיר את הליכי פשיטת הרגל או הפירוק, ומבחינה עובדתית הנושה אכן לא ידע על קיום הליכים אלה, נראה כי אין קושי לקבוע שהנושה "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד. קושי משמעותי יותר מתעורר במצב שבו לא התקיימו נסיבות חיצוניות שהשפיעו לרעה על יכולתו של הנושה להגיש את תביעת החוב במועד, אולם מבחינה סובייקטיבית הנושה לא יכול היה להגיש את תביעת החוב. דוגמה אופיינית למצב זה היא בנסיבות שבהן הנושה לא ידע בפועל אודות מתן צו הכינוס או הפירוק, על אף שזה פורסם כנדרש ברשומות ובעיתון. אכן, מבחינה לשונית הביטוי "לא יכול היה" עשוי להתייחס גם לנושה שלא ידע בפועל על הליכי פשיטת הרגל או הפירוק. מטבע הדברים, נושה שאינו יודע כי ניתן צו כינוס או צו פירוק, וכי אדם או תאגיד מסוים מצויים בהליך של חדלות פירעון, אינו צפוי להגיש תביעת חוב. יחד עם זאת, ברי כי אין די באי-ידיעה בפועל אודות מתן הצו כדי לקבוע כי הנושה לא יכול היה להגיש את תביעת החוב במועד וכי מתקיים טעם מיוחד להארכת מועד, שהרי אז תתרוקן מתוכן מגבלת הזמן להגשת תביעות חוב הקבועה בסעיף 71(ב) לפקודה (ראו, רע"א 6610/97 בנק הפועלים בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 7.1.1998)). במצב דברים זה אף הפרסום ברשומות ובעיתון אודות מתן הצו ייהפך, למעשה, למיותר. 11. משמצאנו כי מבחינה לשונית הביטוי "לא יכול היה" עשוי להתייחס גם לנושה שלא ידע בפועל על הליכי חדלות הפירעון, על אף שמתן צו הכינוס או הפירוק פורסם כנדרש, מתעוררת השאלה באילו נסיבות יהיה על הכונס הרשמי, הנאמן או המפרק ליתן לנושה מעין זה הארכת מועד להגשת תביעת חוב "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בסוגיה זו ניתן לאתר שתי גישות שונות בפסיקת בתי המשפט המחוזיים – גישה מחמירה וגישה מקלה. בהתאם לגישה המחמירה, סעיף 71(ב) לפקודה נועד לקבוע "רף קשיח" של זמן להגשת תביעות חוב, אשר מעבר לו מאבד הנושה את זכותו לתבוע את חובו אף אם החייב מודה בקיום החוב (ראו למשל, פש"ר (מחוזי - תל-אביב-יפו) 239/97 לבידי זהב שיווק לבידים בע"מ נ' שדה (לא פורסם, 15.11.2001)). לפי גישה זו, הגשת תביעת החוב במועד נתפסת בעיני המחוקק כעניין עקרוני, כאשר לחייב ולנושים שהגישו את תביעות החוב במועד קיימת זכות מהותית כי בחלוף המועד להגשת תביעות חוב ידעו את מצבם ולא ייפגעו משום שנושים "התעוררו" באיחור (ראו פש"ר (מחוזי – תל-אביב-יפו) 1742/03 בנק הפועלים בע"מ נ' כהן (לא פורסם, 22.6.2005)). בהתאם לגישה המחמירה, החריג הקבוע בסעיף 71(ב) לפקודה חל אך ורק במקרים שבהם לא יכול היה הנושה מטעמים אובייקטיביים שאינם תלויים בו להגיש את תביעת החוב במועד (ראו בש"א (מחוזי - תל-אביב-יפו) 27002/04 שמש נ' עו"ד הראל (לא פורסם, 22.5.2005)). בתי המשפט שאימצו תפיסה זו מייחסים חשיבות רבה לפרסום הפומבי ברשומות ובעיתון אודות מתן צו הכינוס או הפירוק, ולשיטתם פרסום זה מקים חזקה של ידיעה קונסטרוקטיבית של כלל הציבור, והנושים בכללם, אודות הליכי חדלות הפירעון (ראו: פש"ר (מחוזי – תל-אביב) 2440/99 קינג השכרת רכב בע"מ נ' עו"ד אנגלר (לא פורסם, 25.6.2003); פש"ר (מחוזי – ירושלים) 4262/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' בן חמו (לא פורסם, 13.7.2010)). לעניין זה אף הובעה הדעה כי חזקה זו, בדבר הידיעה אודות קיומו של ההליך לאחר הפרסום ברשומות ובעיתון היא חזקה חלוטה (ראו בש"א (מחוזי – חיפה) 17904/01 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עו"ד זיסמן (לא פורסם, 6.2.2002)). עוד יצוין, כי בהתאם לגישה המחמירה, כאשר הנושה המבקש את הארכת המועד הוא גוף מוסדי, שיש לו מחלקה משפטית שבאפשרותה לעקוב אחר הפרסומים, ישמש הדבר כנימוק נוסף לדחיית הבקשה להארכת מועד (ראו: בש"א (מחוזי – תל-אביב-יפו) 3219/07 בנק מסד בע"מ נ' עו"ד הראל (לא פורסם, 28.5.2007); בש"א 17904/01 הנ"ל). כמו כן, על-פי גישה זו סכומה המשמעותי של תביעת החוב אינו שיקול המצדיק הארכת מועד להגשתה (ראו: פש"ר 1742/03 הנ"ל; בש"א 3219/07 הנ"ל). 12. הגישה המקלה יותר בנוגע להארכת מועד להגשת תביעות חוב מבוססת על כך שיש לבחון את קיומם של "טעמים מיוחדים" להארכת מועד בכל מקרה על-פי נסיבותיו, תוך עריכת איזון ראוי בין תכלית הליכי פשיטת הרגל, זכויות כלל הנושים וזכויות החייב. בהתאם לגישה זו אין לקבוע חזקה חלוטה בדבר ידיעה קונסטרוקטיבית של הנושים אודות מתן צו הכינוס או הפירוק (ראו למשל, בש"א (מחוזי – חיפה) 8166/05 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי – מחוז חיפה (לא פורסם, 26.12.2005)). גישה זו מייחסת משקל בלתי מבוטל להתנהגות החייב. לפיכך, כאשר החייב נוהג בחוסר תום לב ואינו מגיש דוח על מצב עסקיו כנדרש או מסתיר את חובו לנושה מסוים עשוי בית המשפט להיעתר לבקשה להארכת מועד (ראו: בש"א (מחוזי – נצרת) 1505/04 בנק לאומי נ' שלגי (לא פורסם, 29.12.2004); בש"א (מחוזי – נצרת) 1345/05 אדמסו נ' שלגי (לא פורסם, 21.4.2005); בש"א (מחוזי – חיפה) 1448/01 עאמר נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 26.6.2002)). באחד המקרים אף ניתנה הארכת מועד לנושה שידעה אודות הליכי פשיטת הרגל, אך הוטעתה על ידי החייב, שהתנהגותו גרמה לה לחשוב שצו הכינוס לא ניתן או בוטל (ראו בש"א (מחוזי – חיפה) 10390/03 ינאי נ' סולל בונה בע"מ (לא פורסם, 3.11.2004)). במקרה נוסף נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה להארכת מועד של נושה, שלא ידעה על צו הכינוס, הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד החייב לאחר מתן צו הכינוס והגישה את תביעת החוב שלה באיחור של שלושה חודשים, אך בטרם מונה נאמן ולפני שהחלה בדיקת תביעות החוב (ראו בש"א (מחוזי – חיפה) 10101/03 עמינח תעשיות רהיטים בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי – מחוז חיפה (לא פורסם, 30.10.2003)). עוד יצוין, כי במסגרת הגישה המקלה לגבי העתרות לבקשות להארכת מועד להגשת תביעות חוב הובעה אף העמדה, כי הגם שלא מוטלת בחוק חובה פוזיטיבית על החייב לדווח לכל נושיו אודות מתן צו הכינוס, הרי חובה כזו נגזרת מדרישת תום הלב הכללית במסגרת הליכי פשיטת הרגל (ראו בש"א 8166/05 הנ"ל). תמיכה מסוימת לגישה המקלה אף ניתן למצוא בפסק דין קצרצר של בית משפט זה בו נקבע, כי יש להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב בשל צירוף נסיבות שונות, ובהן העדר מחלוקת של אמת על החוב, אי-גרימת נזק למי מהצדדים ואי-חלוקת דיבידנד לנושים (ראו ע"א 4798/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הכונס הרשמי (לא פורסם, 29.9.2002)). טעם נוסף להארכת מועד שהוכר בפסיקת בית משפט זה הוא ניהול משא ומתן לפשרה בין הנושים לבין המפרק (ראו ע"א 673/87 סאלח נ' מפרק פרץ את איסר חברה לבנין והשקעות בע"מ (בפירוק), פ"ד מג(3) 57, 69-68 (1989)). 13. בבואנו לבחון איזו גישה יש לאמץ ביחס להארכות מועד להגשת תביעות חוב לפי סעיף 71(ב) לפקודה עלינו לבחון את התכלית העומדת ביסוד קביעת פרק הזמן של שישה חודשים להגשת תביעות חוב. מכך תיגזר הפרשנות הראויה באשר להיקף החריג לכלל האמור. להשקפתי, התכלית המרכזית העומדת ביסוד כלל זה היא ייעולו וקידומו של הליך פשיטת הרגל (או פירוק החברה). על מנת להשיג מטרה זו קבע המחוקק תקופת זמן להגשת תביעות חוב שבסופה ניתן יהיה לקבוע מהי מצבת החובות (הלכאורית) של החייב ומיהם נושיו. קביעת תקופת זמן ברורה ומוגדרת להגשת תביעות החוב תורמת אפוא להגברת הוודאות של הצדדים המעורבים בהליך פשיטת הרגל – החייב, הנאמן והנושים – ומאפשרת להם להעריך את מצב הדברים שאיתו עליהם להתמודד במסגרת ההליך. בכך יש כדי לקדם את האפשרות לסיום ההליך כך שהנושים יקבלו דיבידינד, שיכסה ולוּ חלקית, את החובות המגיעים להם, ואילו החייב יוכל בסופו של דבר לקבל הפטר ולפתוח דף חדש. 14. קביעת היקף החריג הקבוע בסעיף 71(ב), המאפשר לנושה לבקש הארכת מועד להגשת תביעות חוב, צריכה להיעשות מתוך התחשבות בתכלית של קביעת פרק הזמן המוגדר להגשת תביעות חוב, שעליה עמדנו לעיל. ככלל, החריג יחול בנסיבות שבהן הנושה לא ידע בפועל אודות מתן צו הכינוס או הפירוק ובד בבד יעילות ההליך וקידומו לא ייפגעו באופן משמעותי כתוצאה ממתן הארכת המועד המבוקשת. על מנת להכריע בבקשה להארכת מועד נדרש, אפוא, הנאמן או המפרק שאליו מוגשת הבקשה להתחשב בכלל הנסיבות הרלוונטיות להליך המנוהל על ידו, ולהעריך את השפעתה של קבלת הבקשה על ההליך. אכן, כאשר טרם אירעה התקדמות משמעותית בהליך חדלות הפירעון וטרם נבדקו תביעות החוב, גובש הסדר נושים או חולק דיבידנד לנושים, הרי נראה כי יעילות ההליך והאפשרות לקידומו לא ייפגעו משמעותית, אם בכלל, כתוצאה מקבלת תביעת חוב נוספת. בשלב זה אף אינטרס ההסתמכות של הנושים האחרים, שהגישו את תביעות החוב שלהם במועד, אינו בעל עוצמה רבה במיוחד. ראשית, עצם העובדה שנושה הגיש תביעת חוב במועד אין משמעותה בהכרח כי תביעה זו תתקבל, וודאי לא במלואה. שנית, ניתן להניח כי בקיומו של חריג מפורש הקבוע בחוק, שמאפשר את הארכת המועד להגשת תביעות חוב, יש כדי להשפיע על מידת ההסתמכות הלגיטימית של הנושים שהגישו את תביעות החוב שלהם במועד על עצם חלוף הזמן. ברור, שאין לטעון להסתמכות כאשר טרם נבדקו תביעות החוב. יש לזכור, כי הסכום הכולל של תביעות החוב שהוגשו הינו בגדר נתון ראשוני בלבד. ייתכן שיהא פער גדול בין סכומן של תביעות החוב שהוגשו לבין הסכום שיאושר בסופו של דבר, לאחר בדיקתן (על ידי הנאמן או המפרק). מכל מקום, יש לזכור כי אל מול האינטרסים של הנושים שהגישו את תביעות החוב שלהם במהלך תקופת ששת החודשים הקבועה בחוק עומד הנושה המבקש את הארכת המועד, שטוען אף הוא לזכויות מול החייב, ושבדרך כלל לא ידע בפועל אודות צו הכינוס או הפירוק. הנהגת גישה מחמירה כלפי האפשרות למתן ארכה להגשת תביעת החוב תביא לכך שעם סיום הליך חדלות הפירעון בהפטר של החייב, או בחיסול החברה שבפירוק, יאבד הנושה את זכות התביעה שלו. הגישה המחמירה כלפי האפשרות להארכת מועד עלולה להביא, איפוא, למעשה להתיישנות מהותית של זכות התביעה של הנושה ולא רק להתיישנות דיונית. בנסיבות אלה רק אם הליך חדלות הפירעון יבוטל יוכל הנושה לעורר מחדש את תביעתו, וזאת בהנחה שלא תחלוף תקופת ההתיישנות ה"רגילה" להגשת התביעה (באשר לתחולת חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, על תביעות חוב בפשיטת רגל, ראו ע"א 402/77 גולדמן נ' הרמן, פ"ד לב(2) 421 (1978)). בהעדר פגיעה של ממש ביעילות הליך חדלות הפירעון או בקידומו נראה כי נדרשת הצדקה משמעותית כדי לשלול מנושה מעין זה את האפשרות להגיש תביעת חוב. 15. סעיף 71(ב) לפקודה משמיע לנו שהארכת המועד להגשת תביעות חוב תלויה בקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו". לעניין זה חשוב להבהיר כי השיקולים באשר לקיום טעם מיוחד להארכת מועד להגשת תביעת חוב אינם זהים בהכרח לשיקולים העומדים ביסוד הדרישה לטעם מיוחד להארכת מועד בהקשרים אחרים, ובראש ראשונה בכל הנוגע להארכת מועד הקבוע בחיקוק, לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אכן, נראה כי שיקול מרכזי בשתי ההוראות הוא קיומן של נסיבות חיצוניות, שאינן בשליטת בעל הדין, שלא אפשרו לו לנקוט הליך במועד. בכל הנוגע להארכת מועד הקבוע בחיקוק הוכר שיקול זה בפסיקה (ראו ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904, 910 (2001); כן ראו, יואל זוסמן סדרי הדין אזרחי 890 (מהדורה שביעית, 1995)). באשר להוראת סעיף 71(ב) לפקודה, שיקול זה מעוגן מפורשות בלשון החוק, בתנאי לפיו הנושה "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד. יחד עם זאת, שיקול מרכזי הנוגע להקפדה על המועדים הסטטוטוריים בהליכים אזרחיים בבתי המשפט, המחייב הוכחת קיומו של "טעם מיוחד" להארכתם, הוא השיקול של הסתמכות בעל הדין שכנגד על חלוף המועד. כך למשל, נקבע בכל הנוגע להארכת מועד להגשת ערעור, כי אחד השיקולים שבבסיס הדרישה לטעם מיוחד הוא כי משחלפה התקופה הקבועה בדין להגשת ערעור, קונה לעצמו בעל הדין שכנגד מעין "חסינות" מפני תקיפת פסק הדין והמשך ההליכים (ראו: בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו (לא פורסם, 4.4.2000); ע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף (לא פורסם, 10.8.2010), פיסקה 24 להחלטה)). בנסיבות אלה הארכת המועד להגשת ההליך עלולה לפגוע בהסתמכותו של בעל הדין שכנגד על כך שזכויות מסוימות שלו התגבשו וחלף המועד להשגה עליהן. שיקול ההסתמכות הוא בעל משקל נמוך יותר, כפי שהבהרנו בפיסקה 14 לעיל, בכל הנוגע לנושים שהגישו תביעות חוב במועד. זאת במיוחד כאשר טרם נבדקו תביעות החוב. לפיכך, מן הראוי לפרש את הדרישה לקיומו של טעם מיוחד להארכת מועד, הקבועה בסעיף 71(ב) לפקודה, באופן מקל יותר מאשר בהוראות חקיקה אחרות. 16. חשוב לציין עוד, כי גם אם חולק דיבידנד לנושים שהגישו את תביעותיהם בזמן, לא תביא ההכרה בתביעת חוב חדשה ומאוחרת לפגיעה משמעותית באינטרס ההסתמכות שלהם. זאת, נוכח הוראת סעיף 133 לפקודה, המסדירה את אופן הטיפול בתביעת חוב מאוחרת, המוכרת לאחר שהוכרז על דיבידנד. הסעיף קובע כי – "זכות נושה שלא הוכר חובו 133. נושה שלא הוכר חובו אלא אחרי שהוכרז על דיבידנד אחד או אחדים יהיה זכאי שישלמו לו, מתוך הכסף המצוי אותה שעה בידי הנאמן, כל דיבידנדים שלא קיבל, וזאת לפני שהכסף ישמש לתשלום כל דיבידנד עתיד, אולם את חלוקת הדיבידנד שהוכרז עליו לפני שהוכר חובו אין לשנות משום כך בלבד שהוא לא השתתף בה". מהוראה זו ניתן ללמוד כי נושה שקיבל לידיו דיבידנד בהליך של פשיטת רגל לא יחויב להשיבו, אך משום שהוכרה תביעתו של נושה מאוחר יותר. אכן, עצם העובדה שנוסף נושה חדש להליך חדלות הפירעון עלולה להפחית את הסכומים שיקבלו לידיהם יתר הנושים בהמשך ההליך. אולם, אין בה לפגוע באינטרס ההסתמכות שלהם ביחס לסכומים שכבר קיבלו לידיהם (ראו והשוו, ע"א 3760/03 עמרן נ' עו"ד צמיר, נאמן על נכסי אייפרמן יוסף, פ"ד נט(5) 735 (2005)). זאת ועוד, סעיף 132 לפקודה ממילא מחייב את הנאמן להתחשב בעת חלוקת הדיבידנד בחובות עתידיים שעשויים להיתבע בנסיבות מסוימות. גם בכך יש כדי להפחית מעוצמת הטענה בדבר אינטרס ההסתמכות של הנושים, שהגישו את תביעות החוב שלהם בזמן, על כך שלא יצטרפו נושים בשלב מאוחר יותר. בשולי הדברים יצוין, כי הוראות סעיפים 132 ו-133 לפקודה מבוססות על הוראות סעיפים 64 ו-65 ל-Bankruptcy Act האנגלי מ-1914. זהו אף מקור ההוראה האנכרוניסטית, הקבועה בסעיף 132(1) לפקודה, לפיה על הנאמן להתחשב ב"חובות בני תביעה... [ה]מגיעים לאנשים שמקומות מגוריהם רחוקים ממקום פעולתו של הנאמן עד כדי כך שבדרכי התקשורת הרגילות לא היתה להם שהות מספקת להגיש את תביעותיהם". 17. חשוב לציין עוד, כי נראה שיסוד מרכזי בגישה המחמירה לגבי הארכות מועד להגשת תביעות חוב מבוסס על חזקת הידיעה הקונסטרוקטיבית של הנושים אודות מתן צו הכינוס או הפירוק, בעקבות הפרסום ברשומות ובעיתון, בהתאם לסעיף 24 לפקודה או תקנה 18(ב) לתקנות הפירוק. אף להשקפתי יש להכיר בחזקה זו, שהרי אחרת עלולה חובת הפרסום להתרוקן מתוכן, אולם בוודאי שאין להתייחס לחזקה זו כחזקה חלוטה, ואף הנטל לסתור אותה אינו כבד במיוחד. עוצמתה של החזקה היא מוגבלת, כיוון שקשה לדרוש מציבור הנושים – אף אם מדובר בנושים מוסדיים כגון בנקים או רשויות ציבוריות –לעקוב באופן שוטף אחרי הפרסומים בעיתונות וברשומות אודות צווי כינוס ופירוק שניתנו. יש לציין, כי החזקה כלל אינה קמה בהליך של פירוק חברה, אם הכנ"ר מחליט, בהתאם לסמכות הנתונה לו לפי תקנה 18(ב) לתקנות הפירוק, שלא לפרסם הודעה אודות צו הפירוק (אפשרות זו אינה קיימת בהליכי פשיטת רגל). אכן, אין בדין חובה מפורשת המוטלת על החייב להודיע לנושיו אודות מתן הצו נגדו, ועל כן אין לראות בעצם אי-ההודעה (להבדיל מהטעיה או הסתרת מידע באופן אקטיבי) משום התנהגות בחוסר תום לב של החייב. יחד עם זאת, לפי סעיף 25(א) לפקודה נדרש חייב שהוצא נגדו צו כינוס להגיש לכונס הרשמי תוך מספר ימים ממועד מתן הצו דוח על מצב עסקיו, שבו מפורטים, בין היתר, שמות נושיו וחובותיו. דוח דומה ביחס לחברות בפירוק צריך להיות מוגש תוך חודש ממועד צו הפירוק, לפי סעיף 292 לפקודת החברות. חייב, נאמן או מפרק, המעוניינים באמת ובתמים לקדם את הליך חדלות הפירעון באופן יעיל והוגן, יכולים להשתמש בנתונים המפורטים בדוחות אלה כדי להודיע לנושים המצוינים בהם אודות ההליך ואודות מתן צו הכינוס או הפירוק. נושה שקיבל הודעה כזו יתקשה עד מאוד לסתור את חזקת הידיעה ולשכנע כי "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב שלו במועד, ועל כן כי זכאי הוא להארכת מועד. לעומת זאת, כאשר מדובר בנושה ששמו צוין בדוח ולא נשלחה לו הודעה מתאימה יתקשו הנאמן או המפרק להגן על טענה בדבר פגיעה בהליך כתוצאה ממתן הארכת מועד להגשת תביעת החוב, שכן מדובר בנושה ששמו והחוב כלפיו היו ידועים. עוד יצוין, כי בהתאם לסעיפים 25(ד) לפקודה ו-295 לפקודת החברות רשאים הנושים של פושט הרגל או של החברה בהתאמה לעיין בדוחות שהוגשו ושבהם מפורטים, כאמור, שמות יתר הנושים והחובות כלפיהם. באפשרות זו יש כדי להחליש את טענת ההסתמכות של הנושים שהגישו את תביעות החוב במועד ביחס לאי-הגשת תביעת חוב על ידי נושה ששמו פורט בדוח, אך לא ידע בפועל אודות מתן צו הכינוס או הפירוק. עם זאת, יש לומר כי, מטבע הדברים, עם חלוף הזמן והתקדמות הליך חדלות הפירעון, הנטל המוטל על הנושה, המבקש הארכת מועד להגשת תביעת חוב וטוען לחוסר ידיעה אודות ההליך, יהיה כבד יותר ויינתן משקל משמעותי יותר לצורך בקידום ההליך ובהגנה על אינטרס ההסתמכות של המעורבים בו. 18. סיכומו של דבר, כאשר נושה ידע בפועל אודות מתן צו הפירוק או הכינוס – בין משום שנשלחה לו הודעה על ידי החייב, הנאמן או המפרק ובין מכל מקור אחר – הוא יתקשה מאוד להוכיח כי "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד, וכי על כן מתקיים לגביו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. לעומת זאת, כאשר נושה לא ידע בפועל אודות הליך חדלות הפירעון, ובמיוחד כאשר מדובר בנושה ששמו צוין בדוח שהוגש על מצב העסקים, הרי הנטל שיוטל עליו לסתור את חזקת הידיעה אודות מתן צו הכינוס או הפירוק לא יהיה כבד במיוחד. בנסיבות אלה, ובכפוף לשיקולים הנוגעים לפגיעה משמעותית ביעילות ההליך ובקידומו ובהתחשב במידת האיחור בהגשת תביעת החוב, יהיה ככלל על הנאמן או המפרק לשקול בחיוב העתרות לבקשה להארכת מועד להגשת התביעה. יש, אם כן, לבַכּר את הגישה המקלה על פני הגישה המחמירה ככל שמדובר בהארכת מועד להגשת תביעות חוב. מן הכלל אל הפרט 19. במקרה דנא הוגשה בקשה המבקשות להארכת המועד להגשת תביעת החוב בגין היטל ההשבחה כשלוש שנים לאחר מתן צו הפירוק וכשמונה חודשים לאחר שנודע למבקשות אודות הליך הפירוק. בנסיבות אלה אף אם נקבל את טענת המבקשות כי מן הראוי היה להודיע להן באופן ספציפי אודות הליך הפירוק וכי המשיבה 3 - הנושה הבלתי מובטחת העיקרית של החברה - ידעה אודות חוב היטל ההשבחה, הרי אין מקום להתעלם מהאיחור הניכר בהגשת הבקשה. נוכח איחור זה, שנמשך גם לאחר שנודע למבקשות על הליך הפירוק, איני רואה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, שדחה את ערעור המבקשות על החלטת המפרק לדחות את הבקשה להארכת מועד. מעמדן הציבורי של המבקשות גם הוא אינו מצדיק את הארכת המועד, ואף איני רואה יסוד לקבל את טענותיהן בדבר חוסר תום לב מצד החברה. בהקשר זה לא הביאו המבקשות כל תמיכה ראייתית לטענתן, לפיה החברה או המפרק פנו אליהן בסוף שנת 2003 ונמנעו מלהודיע להן על מתן צו הפירוק. לתמיכה בטענתן זו הציגו המבקשות מכתב מיום 23.11.2003, שנשלח לחברה על ידי מנהל המחלקה להיטל השבחה בעיריית ירושלים, שבו לא צוין דבר היותה של החברה בפירוק. ואולם, מכתב זה אינו מלמד על מה שהמבקשות מעוניינות ללמוד ממנו באשר לאי-ההודעה אודות צו הפירוק. מכל מקום, במכתב האמור צוין כי גובה היטל ההשבחה הוא כ-985 אלף ש"ח, ולא כפי שטענו המבקשות בתביעת החוב שלהן. אדרבא, דומה כי דווקא התנהלות המבקשות שניצלו את כוחן השלטוני והיתנו את מתן האישור לרשם המקרקעין בתשלום חוב היטל ההשבחה של החברה, תוך ניסיון לעקוף את דיני חדלות הפירעון, היא שלוקה בחוסר תום לב. 20. אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור, שנדונה כערעור, נדחית. המבקשות ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח לטובת המשיבים 1 ו-2 ובסכום זהה לטובת המשיבה 3, וכן ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח לטובת הכנ"ר. ה נ ש י א השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: חברי הנשיא מצא בתיק זה הזדמנות לפרוש את משנתו בענייני הארכת מועד להגשת תביעת חוב בהליכי פשיטת רגל, ונקט בגישה המקלה, אף כי לא באופן גורף. יפה עשה, בכל הכבוד, ואף ידי תיכון עמו. אוסיף רק כי השקפתי מחמירה יותר באשר להתיחסות למחדלי חייבים בהליכים, הנהנים מ"חסד המחוקק" (ראו ע"א 7113/06 ג'נח נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם)), ועליהם לנהוג לטעמי לפי הכללים בלא הנחות יתר. לעומת זאת סבורני כי באשר לנושים, שממילא על פי רוב יוצאים וידיהם על ראשם בשיעור גדול יותר או פחות, יש לנהוג במידה טובה שיש בה גם חמלה, הכל בכפוף לתנאים ולמסגרת שקבע המחוקק, אך בפירוש הגמיש שמציע חברי. מסכים אני איפוא לחוות דעתו במישור העקרוני, וכן אצטרף אליו בתוצאה בתיק זה, על פי נסיבותיו. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס. ניתן היום, ג' באלול התשע"ב (21.08.2012). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08098020_S10.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il