חביב שם טוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 9796/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9796/03 בפני: כבוד המישנה לנשיא מ' חשין כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערערים: 1. חביב שם טוב 2. רם (רחמים) שם טוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה"פ 1478/02 שניתנה על-ידי כבוד השופט אברהם טל ביום 8.9.03 תאריך הישיבה: כ"ז באלול תשס"ד (13.9.04) בשם המערערים: עו"ד אורי פנסו, עו"ד חנה ברוכי בשם המשיבה: עו"ד מינה זמיר פסק-דין המישנה לנשיא מ' חשין: חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (החוק או חוק איסור הלבנה), חוק חדש הוא עימנו, וכשמו כן הוא: ייעודו הוא להילחם בתופעה של "הלבנת הון". תחילת הדברים היא בשורה ארוכה של עבירות המנויות בתוספת הראשונה שלחוק, בהן עבירות סמים, עבירות זנות, עבירות הימורים ועוד עבירות אחרות, ועבירות אלו כולן כינויין הוא בחוק איסור הלבנה "עבירות מקור". "הלבנת הון" היא עשיית פעולה ברכוש שמקורו בעבירת מקור; ברכוש ששימש לביצוע עבירת מקור, או ברכוש שאיפשר ביצועה של עבירת מקור - ואלה הם בלשון החוק "רכוש אסור" - במטרה להסתיר או להסוות את מקורו של הרכוש, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולות בו. ראו סעיף 3(א) לחוק (לשונו במקורו תובא להלן). מעשה הלבנת הון מהווה עבירה חמורה, והעושה אותו צפוי לעונשים חמורים. ודוק: עניינו של החוק אין הוא בעבירות המקור עצמן; אלו תטופלנה בדרך הרגילה: העבריינים ישאו בעונש כהוראות הקודקס הפלילי הרגיל ומי שייצאו זכאים ייפטרו לביתם. עניינו של החוק הוא אך בפירות אותן עבירות מקור, ובכספים וברכוש ששימשו או שאיפשרו את ביצוען. תכלית החוק היא, בעיקרה, לחלט לאוצר המדינה אותם כספים שהחוק רואה בהם כספים אסורים, והטכניקה שהוא נוקט בה טכניקה היא המקובלת בדיני מס. וכפי שנאמר במקום אחר בנושא גבייתו של מס: זה דרכו של שלטון, שמאתר הוא צמתים שבהם עובר ממון מיד אל יד; מעמיד הוא על אותם צמתים רשויות שלטון הנושות באזרח; והאזרח לא יוכל להמשיך בדרכו אלא אם ישקול על ידה של הרשות את חובו לה. בג"ץ 779/92 סלאמה ואח' נ' ראש עיריית נצרת, פ"ד מז(5) 183, 186. אחת הדרכים העיקריות לחשיפתן של העברות ממון מיד-ליד וממקום-למקום היא בהטלת חובה לדווח באורח שוטף על העברות של רכוש ושל כספים הנעשות במערכות הפיננסיות למיניהן. כך בענייננו, הוטל נטל על הבנקים בישראל לדווח לרשות המוסמכת על-פי החוק על פעולות מסוימות שהם מבצעים, ועשיית פעולה ברכוש במטרה לסכל אותה חובת דיווח מהווה אף היא עבירה על-פי החוק. וכלשונו של סעיף 3(ב) לחוק: איסור הלבנת הון 3. (א)... (ב) העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון, לפי הסעיפים האמורים, דינו - העונש הקבוע בסעיף קטן (א); לענין סעיף זה, "מסירת מידע כוזב" - לרבות אי מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח. 2. ענייננו סב-חג את הוראת סעיף 3(ב) שהבאנו זה-עתה, ובעיקר את צירוף התיבות "העושה פעולה ברכוש", דגש על רכוש. וזו החידה שהוטל עלינו לפותרה: דבר המחוקק בהוראת סעיף 3(ב), האם פורש הוא עצמו על פעולה ברכוש סתם, גם אם לא הוכח כי רכוש אסור הוא, או שמא רכוש בהקשרה של הוראת סעיף 3(ב) עניינו אך ורק רכוש אסור? אם נשיב על שאלה זו כגירסה קמא, כי-אז תתייצב על דרכנו שאלה נוספת ועניינה סוגיית חילוטו של הרכוש. ואולם תחילה הבה נתאר את עיקרי העובדות שלעניין. עיקרי העובדות שלענין והתהליכים שהיו עד כה 3. המערערים, אב ובנו, הם תושבי ארצות-הברית ובבעלותם חשבון בבנק הפועלים, סניף הדר יוסף בתל-אביב. בחודש מאי לשנת 2002, תוך תקופה של כשבועיים ימים - בין יום 6.5.2002 לבין יום 20.5.2002 - הפקיד המערער 2 בחשבון הבנק האמור עשר הפקדות בסכום כולל של 392,380 דולרים אמריקאיים. וכך נעשו עשר ההפקדות: בכל אחד מהימים 6, 8, 9, 10, 12, 13, 14 ו-15 לחודש מאי (יום ה-11 לחודש היתה שבת) הופקד סכום של 40,000 דולרים; ביום 16 במאי הופקדו 39,380 דולרים וביום 20 במאי הופקדו 33,000 דולרים. 4. במועדי ההפקדות - בין יום 6.5.02 לבין יום 20.5.02 - ועל-פי שערו היציג של הדולר, היתה כל הפקדה של 40,000 דולרים שווה לסכום הנע בין 193,760 ש"ח לבין 197,280 ש"ח. סעיף 8(1) לצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים), תשס"א-2001, אשר נחקק מכוח חוק איסור הלבנה, חייב אותה עת את הבנקים בישראל לדווח לרשות לאיסור הלבנת הון על כל הפקדת מזומנים בחשבון בנק, או משיכה ממנו, בסכום של 200,000 ש"ח ומעלה. ידענו אם כן, כי כל הפקדה אשר ביצע המערער 2 כללה סכום הנמוך אך במעט מן הסכום המינימאלי אשר חייב אותה עת בדיווח לרשות. 5. הפקדות הכספים האמורות עוררו חשד כי המדובר הוא בעבירות לפי חוק איסור הלבנה, ומשכך ביקשה המדינה את בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כי יצווה צו להקפאת חשבון הבנק של המערערים, לביצוע חקירה ולמניעת הברחתם של הכספים. בית-המשפט נעתר לבקשה וציווה צו כפי שנתבקש. בהמשך, וכהוראת סעיף 22 לחוק איסור הלבנה, הגישה המדינה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לחילוט 392,380 הדולרים אשר הופקדו בחשבונם של המערערים. הוראת-חוק זו מאפשרת לחלט - ללא הרשעה - רכושו של אדם שביצע עבירה לפי סעיף 3 או 4 לחוק, בין השאר מקום שאותו אדם אינו נמצא בישראל או שלא ניתן לאתרו, כך שלא ניתן להגיש נגדו כתב אישום. בבקשת המדינה צוין כי הפקדת כספים בסכום הכולל אותו הפקידו המערערים מחויבת, על-פי סעיף 7 לחוק, בדיווח על-ידי הבנק לרשות לאיסור הלבנת הון; וכי בכדי להימנע מדיווח כאמור, ובעוברם על האיסור הקבוע בסעיף 3(ב) לחוק, בחרו המערערים לפצל את הפקדת הסכום לעשר הפקדות נפרדות. הואיל והמערערים אינם נמצאים בישראל דרך קבע, לא ניתן להגיש כתב אישום נגדם, ומשכך נתבקש בית-המשפט, כסמכותו בסעיף 22 לחוק, לצוות צו לחילוט הכספים שהופקדו בחשבון. לבקשת החילוט צורפו תדפיסי מיסמכים של הבנק המוכיחים את דבר ביצוע ההפקדות. בהמשך ביקשה המדינה להגיש ראיות נוספות, אך אלו לא נתקבלו על-ידי בית-משפט קמא הואיל ולא הוגשו בד-בבד עם בקשת החילוט ולא הוצגו במהלך הדיון שנתקיים במעמד באי-כוח המערערים. משכך, נתעלם אף אנו מן הראיות האמורות. 6. הבקשה לחילוט הרכוש הומצאה למערערים על דרך של המצאה אל-מחוץ לתחום השיפוט לפי תקנה 500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ואלה הגישו את תגובתם. בתגובתם התמקדו המערערים בטענות משפטיות למיניהן, אך לא הביאו כל הסבר לא למקורם של הכספים, לא לפישרן של ההפקדות ולא לטעם שבעטיו החליטו לפצלן. ניתן לומר כי הסבר מטעם המערערים באשר לכל אלה בולט בהיעדרו. טענת המערערים היתה, כי משלא נמצאה ראיה לכאורה הקושרת את הכספים שהופקדו לאחת מעבירות המקור שבחוק איסור הלבנה, אין מעשי ההפקדות באים בגדר סעיף 3(ב) לחוק. לשיטתם, חלה הוראת סעיף 3(ב) שלחוק כמוה כהוראת סעיף 3(א) - אך על רכוש שהוכח כי נובע הוא מעבירת מקור. המערערים הוסיפו וטענו כי אף אם סעיף 3(ב) חל על רכוש שלא הוכח כי נובע הוא מעבירת מקור, הנה להפעלת הליך החילוט כהוראת סעיף 22 לחוק יש להוכיח ברמה של למעלה מספק סביר כי הרכוש הושג בעבירה לפי סעיף 3(ב). המדינה, כך נטען, לא עמדה בנטל זה הואיל ולא הוכיחה את היסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי סעיף 3(ב), קרא, המדינה לא הוכיחה כי ההפקדות בוצעו במטרה שלא יהיה דיווח. 7. בית-המשפט המחוזי (מפי כב' השופט אברהם טל) דחה את טענות המערערים ונעתר לבקשת החילוט של המדינה. אכן, כך קבע בית-המשפט, לא הוכח כי מקור כספם של המערערים כרוך בעבירת מקור, אלא שעל-פי הוראת סעיף 3(ב) שלחוק אין צורך כלל להוכיח כי מקור הכספים הוא בעבירת מקור. הוראת חוק זו חלה על כל רכוש שהוא, לרבות רכוש שלא הוכח כי רכוש אסור הוא. מסקנתו זו ייסד בית-המשפט על אדנים מספר, בהם לשונם של סעיף 3(ב) ושל סעיפים נוספים בחוק איסור הלבנה, על תכלית הסעיף והחוק ועל הרקע לחקיקתם. בית-המשפט הוסיף וקבע כי עוצמת ההוכחה הנדרשת לשם חילוט רכוש בהליך לפי סעיף 22 לחוק הינה מידת ההוכחה הנהוגה במשפט האזרחי, קרא, לפי מאזן ההסתברויות. הליך החילוט האזרחי, כך הסביר בית-המשפט, מיועד (בין היתר) למקרים בהם בעל הרכוש אינו נמצא בישראל דרך קבע, ומשכך אין אפשרות להגיש כתב אישום פלילי כנגדו. על רקע זה, העמדת דרישה של עוצמת הוכחה כבמשפט פלילי תסכל את תכליתו של ההליך ותהפכנו לכלי "חסר שיניים". נוכח מסקנה זו דן בית-המשפט בשאלה האם הוכחו יסודות העבירה שבסעיף 3(ב) לחוק ברמת ההוכחה הנוהגת במשפט האזרחי, ותשובתו לכך היתה בחיוב. לסוף קבע בית-המשפט כי מתוך הסכום הכולל של כ-400,000 דולר שהופקדו בחשבונם של המערערים, יחולט סכום של 150,000 דולר בלבד, "מאחר ולא הוכח כי הכספים הם 'רכוש אסור', אך בהתחשב בסכום ובמספר ההפקדות [ההדגשה במקור - מ' ח']". על החלטה זו נסב הערעור שלפנינו. סלע המחלוקת בין בעלי-הדין 8. בראשית הדברים היצגנו כבר את השאלה העיקרית בה חלוקים בעלי-הדין, והיא: האם הוראת סעיף 3(ב) שלחוק פורשת עצמה אך על "רכוש אסור" כהוראתו בחוק איסור הלבנה - קרא, על רכוש הכרוך בעבירת מקור - או שמא מחילה היא עצמה גם על רכוש שלא הוכח כי רכוש אסור הוא? לצורך חילוט רכוש לפי סעיף 22, יש להוכיח כי הרכוש אותו מבקשים לחלט כרוך בעבירה לפי סעיף 3 או 4 לחוק. אם נגיע לכלל מסקנה כי סעיף 3(ב) חל על "רכוש אסור" בלבד, יסתבר כי המערערים אינם באים כלל בגידרי סעיף 3(ב) - שכן לא הוכח כי מקור כספם כרוך בעבירה - והחילוט יבוטל. לעומת זאת, אם יימצא לנו כי הוראת סעיף 3(ב) חלה על כל רכוש, יבוא רכושם של המערערים בגידרו של סעיף 3(ב), ואו-אז יהא עלינו לבחון את נושא החילוט שבסעיף 22. הכרעה בשאלה זו תקבע האם עמדה המדינה בנטל ההוכחה, וממילא, האם צו החילוט בדין יסודו. עד כאן, אפוא, תיאור המחלוקת בקווים כלליים. 9. נקרב עתה מבטנו אל המיתווה הנורמטיבי שלעניין, ונוסיף ונבחן את הוראות החוק שלענין. המיתווה הנורמטיבי פיקוח ודיווח 10. בשנת תש"ס-2000 נפל דבר במשפט ישראל. אל "שדה החוחים" של העבירות הפליליות במשפטנו ניתוֹסֵף קוֹץ חדש - זן חדש של עבירות - הלא הן עבירות הלבנת הון. פנים רבות לעבירות אלו, אך עיקרן הוא "עשיית פעולה ברכוש, לעתים באמצעות המערכת הפיננסית, במטרה להטמיע רכוש, שמקורו בפעילות עבריינית, בתוך רכוש הנושא אופי חוקי ותמים, תוך טשטוש מקורו הבלתי חוקי של הרכוש" (הצעת חוק איסור הלבנת הון, תשנ"ט-1999, ה"ח תשנ"ט, 420). מטרתם של מלביני הון היא להפוך כסף שחור לכסף לבן, רכוש שהאדים להלבין כשלג, להעלות כספים מצינורות הביוב ולעדנם בניחוח של פירחי אביב. חוק איסור הלבנה נועד לפגוע בתשתית ובאמצעים המשמשים את מלביני ההון, וסב הוא סביב שני נושאים עיקריים: האחד, הגדרת המעשים הבאים בגדר עבירות הלבנת הון וקביעת סנקציות בגינם; השני, יצירת מנגנון מינהלי של אכיפה באמצעות הטלת חובות דיווח על נותני שירותים פיננסיים למיניהם על פעולות לקוחותיהם, והקמת מערך פיקוח ובקרה - בראשו הרשות לאיסור הלבנת הון - האחראית על יישום החוק ועל ריכוז המידע המצטבר מכוחו. מנגנון הדיווח והפיקוח - מנגנון שבאמצעותו מיושמות הוראות החוק - ניצב למעשה בתשתיתו של חוק איסור הלבנה. ליבתו של מנגנון זה מצויה בהוראת סעיף 7 לחוק, ובה קבועה חובתם של נותני שירותים פיננסיים לדווח על פעולות פיננסיות שונות שמבצעים לקוחותיהם. תכלית הדיווח נגלית על פניה: לחשוף את פרצופן האמיתי של פעולות הנחזות על פניהן להיותן תמימות בעוד אשר תכליתן היא הלבנת הון. לפי סעיף 7(ד), יועברו כל הדיווחים אל מאגר מידע שהוקם על-פי החוק (כאמור בסעיף 28 בו), והרשות לאיסור הלבנת הון היא האחראית על ניהול מאגר המידע, עיבוד המידע שבו ואבטחתו, והיא אף המחליטה בדבר העברת המידע לגורמים המוסמכים להמשך הטיפול בו. 11. הוראת סעיף 7 שלחוק הלבנת הון הוראה ארוכת-שורות היא, אך לענייננו צריכה לפנים הוראת סעיף 7(א)(2) בו, המורה אותנו וזו לשונה: הטלת חובות על נותני שירותים פיננסיים 7. (א) לשם אכיפתו של חוק זה יורה נגיד בנק ישראל בצו, לאחר התייעצות עם שר המשפטים והשר לביטחון הפנים, לגבי סוג ענינים ופעולות ברכוש שיפורטו בצו, כי תאגיד בנקאי - ... (2) ידווח באופן שייקבע בצו על הפעולות ברכוש של מקבל השירות שיפורטו בצו; כסמכותו בסעיף 7, ציווה נגיד בנק ישראל צו הקרוי צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים), תשס"א-2001 (צו חובות דיווח), ומפורטות בו לפרטי-פרטים חובות הדיווח, הפיקוח והבקרה המוטלות על הבנקים מכוח החוק (קיימים צווים נוספים לעניין חובות דיווח של גופים אחרים, אך בהם לא נעסוק). לענייננו רלוונטי סעיף 8 לצו חובות דיווח - כותרתו היא: "דיווח לפי גודל הפעולה" - ובגופו מורה הוא כי "תאגיד בנקאי ידווח לרשות המוסמכת על הפעולות כמפורט להלן: ...". בהמשכו מפרט סעיף 8 לצו נושאים מנושאים שונים הנסבים כולם על העברות כספים, שיקים ואמצעי תשלום אחרים, ומטיל הוא חובה על הבנקים לדווח לרשות המוסמכת על פעולות בנקאיות שונות שמעל לסכום מסוים. סעיף 8(1) קובע כיום, לאחר עידכונו, חובת דיווח של הבנק על כל הפקדת מזומנים בחשבון או משיכת מזומנים מחשבון בסכום שווה-ערך לפחות ל-50,000 ש"ח. עד ליום 1.1.04 - כולל התקופה בה בוצעו ההפקדות על-ידי המערער 2 - עמד הסכום החייב בדיווח על-ידי הבנקים על 200,000 ש"ח ומעלה. להשלמת התמונה נציין כי סעיף 9 לצו מחייב תאגיד בנקאי לדווח לרשות המוסמכת גם על "פעולות של מקבל השירות, שלאור המידע המצוי ברשות התאגיד הבנקאי, נחזות בעיניו כבלתי רגילות...". אותו סעיף מוסיף וקובע (כמפורט בתוספת השנייה לצו), כי "פעילות שנראה כי מטרתה לעקוף את חובת הדיווח שנקבעה בסעיף 8" לצו יכול שיראו בה משום פעולה בלתי רגילה. 12. אמרנו כי הוראת סעיף 7 שלחוק איסור הלבנה היא ליבתו של מנגנון הבקרה והפיקוח, ולהשלמה נוסיף ונציין את הוראת סעיף 9 שלחוק - הנזכרת בהוראת סעיף 3(ב), כמוה כהוראת סעיף 7 - ואשר עניינה, ככותרתה: "חובת דיווח על כספים בעת הכניסה לישראל או היציאה ממנה". הוראת-חוק זו מטילה חובה על הנכנס לישראל או על היוצא ממנה לדווח על כספים שהוא נושא עימו מעל סכומים מסוימים. יש בו בסעיף 9 הוראות נוספות אך לא נעמוד על פרטיהן שאין הן לענייננו עתה. עבירות הלבנת הון 13. עבירות הלבנת הון קבועות ומוגדרות בסעיף 3 שלחוק איסור הלבנה בזו הלשון: איסור הלבנת הון 3. (א) העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (3) (בחוק זה -רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין - (1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה; (2) רכוש ששימש לביצוע עבירה; (3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה. (ב) העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון, לפי הסעיפים האמורים, דינו - העונש הקבוע בסעיף קטן (א); לענין סעיף זה, "מסירת מידע כוזב" - לרבות אי מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח. ואלה עיקרי הדברים בהוראת-חוק זו (על הפרטים נוסיף ונעמוד בהמשך דברינו להלן): העבירה שבסעיף 3(א) עניינה עשיית פעולה ב"רכוש אסור", במטרה להסוות את מקורו הבלתי-חוקי של הרכוש, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו. העבירה שבסעיף 3(ב), ובה ענייננו, עוסקת בעשיית פעולה ברכוש או במסירת מידע כוזב במטרה שלא יהיה דיווח כנדרש בסעיפים 7 ו-9 לחוק. המונח "רכוש" מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"מקרקעין, מיטלטלין, כספים וזכויות, לרבות רכוש הוא תמורתו של רכוש כאמור, וכל רכוש שצמח או שבא מרווחי רכוש כאמור". "פעולה ברכוש" מוגדרת, בין היתר, כהקניה או קבלה של בעלות או של זכות אחרת ברכוש, פעולות בנקאיות שונות ברכוש וכן ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם אין הוא רכוש אסור. המונח "עבירה" המופיע בסעיף 3(א) מוגדר, בסעיף 2(א), עבירה כמפורט בתוספת הראשונה לחוק, וכפי שראינו לעיל, כינויין של עבירות אלו הוא "עבירות מקור". 14. החוק קובע כי העונש בגין עבירה לפי סעיף 3(ב) זהה לעונש הקבוע בגין העבירה שבסעיף-קטן (א), והוא מאסר בן עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, תשל"ז-1997. בנוסף, וכהוראות הסעיפים 21 ו-22 לחוק שבהן נעסוק בהמשך, המפר את הסעיפים 3 או 4 חשוף גם לחילוט הרכוש המעורב בעבירה. 15. על רקע דברים שאמרנו עד-כה, הבה נגביר את עוצמת המיקרוסקופ הצמוד לעיננו, ונרכז מבטנו בהוראת סעיף 3(ב) שלחוק. החידה העיקרית שלפנינו, נזכור, נסבה על פירוש צירוף התיבות "פעולה ברכוש" שבהוראת סעיף 3(ב), וכדרכנו נפתח בלשונה של ההוראה. "פעולה ברכוש" בהוראת סעיף 3(ב) שלחוק - לשון 16. ההכרעה בערעור שלפנינו תיגזר מן הפירוש העולה מהוראת סעיף 3(ב) שלחוק. כל מסע של פרשנות ראשיתו ותחילתו - כך גם אחריתו - בלשונו של החוק, וכן יהא מסענו גם זו הפעם. השאלה הראשונה העומדת להכרעה היא אפוא זו: פישרו של צירוף התיבות "פעולה ברכוש" שבסעיף 3(ב) שלחוק - מהו? ביתר דיוק ופירוט: האם אותו "רכוש" שהוראת סעיף 3(ב) מדברת בו, כולל כל רכוש שהוא - בין "רכוש אסור" כהוראת סעיף 3(א) שלחוק בין רכוש שלא הוכח כי רכוש אסור הוא - או שמא נאמר: עניינו של חוק איסור הלבנה הוא הלבנת הון; הלבנת הון עניינה הלבנת הון שחור; ותכליתו של החוק תלמד על פירוש מושג ה"רכוש" בהוראת סעיף 3(ב), ותוליכנו לכלל מסקנה כי אין המדובר ברכוש סתם אלא ב"רכוש אסור" בלבד כהוראת סעיף 3(א) שלחוק. 17. נקרא לתומנו את הוראת סעיף 3(ב), ובהיתקלנו בצירוף התיבות "פעולה ברכוש" נשאל עצמנו: מהו אותו "רכוש" שהחוק מדבר בו? מושג זה, ראינו לעיל (בפיסקה 13), המחוקק הגדיר אותו כרכוש זה ואחר, ולא מצאנו בהגדרה כל הגבלה באשר למקורו של הרכוש. כלשונה, אפוא, נועדה הוראת סעיף 3(ב) לחול על כל רכוש באשר הוא, בין רכוש אסור בין רכוש שלא הוכח כי רכוש אסור הוא. כך בפשטות. 18. נגביה עתה עינינו מהוראת סעיף 3(ב) להוראת סעיף 3(א), ונלמד כי בעוד אשר ס"ק (ב) מדבר אך ב"רכוש" - רכוש על דרך הסתם - הוראת ס"ק (א) מעסיקה עצמה - ובמפורש מעסיקה היא עצמה - ב"רכוש אסור" דווקא. מה טעם אפוא השתמש המחוקק פעם במושג "רכוש" פעם במושג "רכוש אסור" בלתי אם להבחין בין "רכוש אסור" - והוא בס"ק (א) - לבין רכוש שאינו בחזקת רכוש אסור, כהוראת ס"ק (ב)? אכן, חזקה על המחוקק היא כי בעשותו שימוש במושג פלוני לא נתכוון למושג אלמוני; וחזקה כפולה ומכופלת היא, שאם באותו סעיף-חוק עצמו בחר החוק להשתמש בשני מונחים שונים, לא יד המקרה היתה בדבר. מסקנה זו מוסיפה חֵילִים נוכח העובדה שהמונח "רכוש אסור" נולד בס"ק (א) גופו; זה המקום בו הוא נוצר וזה המקום בו נזכר הוא לראשונה. ברי, כי אילו היה המחוקק מתכוון לְדַבֵּר במקום כה סמוך וקרוב - דהיינו, בס"ק (ב) - ב"רכוש אסור" דווקא, היינו שומעים על-כך מפורשות. אין זאת אלא שהקירבה בין שני סעיפי המישנה מדגישה ביתר את השוני ביניהם, ונתקשיתי למצוא היתר או הצדק להוסיף על המילים המפורשות בהן בחר המחוקק להשתמש. וכפי שנאמר בבש"פ 1542/04 מדינת ישראל נ' אדר ואח', פ"ד נח(3) 613, 619 (בש"פ אדר), בו עלתה שאלה הזהה לזו שלפנינו: אכן, אם באותה הוראת-חוק עצמה - במקומות סמוכים זה-אל-זה - מדבר החוק פעם אחת ב"רכוש אסור" ופעם אחרת ב"רכוש", כוונה ותכלית תילמדנה מן הלשון, ופירוש החוק יהיה כפשוטו... פירוש: הוראת סעיף 3(ב) שלחוק ההלבנה מסבה עצמה על רכוש שאינו בהכרח "רכוש אסור". דוגמה נוספת להבחנה שבין "רכוש" לבין "רכוש אסור" תימצא לנו בהוראת סעיף 24(א) שלחוק, הנוקטת לשון: "אי עשיית פעולה ברכוש, לרבות ברכוש אסור...". שמע מינה: יש "רכוש"; יש "רכוש אסור"; והחוק יודע ידוע-היטב להבחין בין-לבין. כך בסעיף 24(א) וכך בסעיף 3(ב). 19. יתר-על-כן: נקרא את הוראת סעיף 3(א) ו-(ב) בהמשך אחד, וידענו כי צימצומה של הוראת ס"ק (ב) אך ל"רכוש אסור" - כטענת המערערים - תבליע אותה בהוראת ס"ק (א), תייתר אותה כך לחלוטין, ותבטל את תכליתה כדבר החוק. זו מסקנה נסיק, הן מבחינת הלשון הן מבחינת המהות. מבחינת הלשון כיצד? העבירה המוגדרת בס"ק (א) עניינה, במהותה, עשיית פעולה ברכוש אסור במטרה להסתיר או להסוות כל פרט מזהה וכל מאפיין באשר למקורו של הרכוש, זהות בעלי הזכויות בו, מיקומו, תנועותיו וכל פעולה הנעשית בו. המדובר הוא בהסוואת "ריחו" או "ציבעו" של הכסף (גם אם ידענו כי אין לו לכסף לא ריח ולא צבע). אם נאמר עתה כי ס"ק (ב) חל רק על "רכוש אסור", יבואו המעשים המנויים בו בנקל לגידרם של המעשים האסורים המנויים בסעיף-קטן (א); שהרי עשיית פעולה ברכוש או מסירת מידע כוזב במטרה למנוע דיווח לפי סעיף 7 או לפי סעיף 9 - כדברו של סעיף 3(ב) - אינן אלא דרכים שונות המיועדות "להסתיר או להסוות" את מאפייניו של הרכוש האסור כהוראת סעיף 3(א). הנאמר אפוא כי הוראת ס"ק (ב) לסעיף 3 היתה כלא היתה? כי נבלעה בהוראת ס"ק (א) ולא נודע כי באה אל קירבה? יתר-על-כן: כי נפרש את הוראת סעיף 3(ב) לחוק כמחילה עצמה אך על רכוש אסור, לא זו בלבד שנישמתה תפרח ואיננה, אלא שנתקשה לראות כיצד תגיע המדינה לחילוט הרכוש כהוראת סעיף 22 שלחוק. לנושא זה של החילוט נידרש בהמשך דברינו להלן. ומן הבחינה המהותית כיצד? ס"ק (א) וס"ק (ב), כל אחד מהם לעצמו, יועדו למטרות שונות המשלימות זו-את-זו. ס"ק (א) עניינו ברכוש שנעברה בו עבירת מקור, קרא, עבירה "חיצונית" לחוק ההלבנה (עבירת סמים, זנות, הימורים וכדומה, הכל כמפורט בתוספת הראשונה לחוק). מטרת העבריין המניע רכוש ממקום למקום היא להסתיר ולהסוות את מקורו הבלתי חוקי של הרכוש ובתוך כך לחסות על ביצוע עבירה "חיצונית" לחוק. שלא כמות ס"ק (א), ס"ק (ב) עניינו ברכוש שנעברה בו עבירה לפי חוק איסור הלבנה עצמו - עבירה "פנימית" לחוק - שכן המדובר כאן הוא בפעולה שנעשתה ברכוש במטרה שלא יהיה דיווח לפי חוק איסור הלבנה; קרא, במטרה לסכל את יישום החוק גופו. אין זאת אלא ששתי ההוראות שבסעיף 3 אוסרות על התנהגויות שונות - הגם שבאותו הקשר - ומכאן ההבדל בין תכליותיהן. וכפי שנאמר בבש"פ אדר, שם, 620: ליבתו של החוק... היא בהוראת סעיף 3(א). במקום זה מקַבֵּע החוק את האיסור העיקרי שבו, וסביבו של אותו איסור סובבות הולכות שאר הוראות-החוק. הוראת סעיף 3(ב) שלחוק מהווה, על-פי תכליתה, חגורת ביטחון הסובבת את ההוראה העיקרית שבסעיף 3(א). המבקש להלבין הון שהושג בעבירה - לרבות הון ששימש לביצוע עבירה או הון שאיפשר ביצוע עבירה - יעשה כל אשר ביכולתו כדי להסתיר את מעשיו מפני הרשויות. דרכו זו של העבריין מבקשת הוראת סעיף 3(ב) לשבש. מכאן חובת הדיווח המוטלת על תאגידים בנקאיים, כהוראת הסעיף 7 לחוק, וקביעת עבירה למי שעושה פעולה ברכוש במטרה לסכל דיווח לפי סעיף 7 (או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון). ראו גם: דברים שאמרה השופטת ג' (דה ליאו) לוי בפסק-הדין בת"פ (נצ') 132/03 מדינת ישראל נ' גואטה (לא פורסם). 20. החלתה של הוראת סעיף 3(ב) לחוק (גם) על רכוש שלא הוכח כי מקורו בעבירה, עולה בקנה אחד עם לשונן ועם תכליתן של הוראות הסעיפים 7 ו-9 שלחוק. הוראות הסעיפים 3(ב), 7 ו-9 קשורות זו-אל-זו בטבורן, וקריאתן בסידרן הנכון תבהיר מעצמה את תחום פרישתה של הוראת סעיף 3(ב). שלא כדרכו בחוקים אחרים, בחוק איסור הלבנה הקדים המחוקק נעשה לנשמע. שבחוקים אחרים משמיענו המחוקק בתחילה חובות ומטלות, ורק לסוף קובע הוא עבירות שעוברים מי שהפרו חובות ומטלות שהוטלו עליהם, ועונשים בצידן של העבירות. ואילו בחוק איסור הלבנה פתח המחוקק בעבירות ובעונשים ורק בהמשך הגיע לחובות ולמטלות. אם נקרא עתה את חוק איסור הלבנה בדרך המקובלת, נפתח בהוראות סעיפים 7 ו-9 - אלו הוראות המטילות חובות דיווח למיניהן - ונמשיך בהוראת סעיף 3(ב), זו הוראה הקובעת עבירה ועונשים על מי שהפר חובות דיווח הנגזרות מהוראות הסעיפים 7 ו-9. והנה, הוראות הסעיפים 7 ו-9, מעיקרן - הוא הדין בהוראות צו חובות דיווח - חלות הן על כל רכוש שהוא ולא אך על "רכוש אסור". אמות-המידה הקובעות בחובות הדיווח של נותני שירותים פיננסיים - לפי סעיף 7 - ושל הבאים לישראל או היוצאים ממנה - לפי סעיף 9 - אין עניינן כלל במקורו של הרכוש, אם מקור בלתי חוקי הוא או אחרת. אמות-המידה עניינן הוא אך ורק בשוויו של הרכוש, בהיותה של הפעולה חריגה ביחס לפעולותיו של הלקוח וכדומה. וכלכתו של החבל אחר הדלי והצל אחר מטיל-הצל, כן יהא פירושו של סעיף 3(ב) בלכתו אחר הוראות הסעיפים 7 ו-9 לחוק. סעיף 3(ב) תכליתו היא לשמש חגורת ביטחון סביב הוראות הסעיפים 7 ו-9 (כשם שמהווה הוא חגורת ביטחון סביב הוראת סעיף 3(א)), ובאשר תלכנה הוראות הסעיפים 7 ו-9 שם ילך אף-הוא. ואם חובת הדיווח כהוראת הסעיפים 7 ו-9 חלה על כל רכוש - יהא מקורו אשר יהא - מה טעם ומה היגיון וסבירות יש בקביעה כי עבירה של עשיית מעשה לחמוק מהחובה - למשל: מסירת מידע כוזב כהוראת סעיף 3(ב) לחוק - תחול רק על "רכוש אסור"? השאלה שאלה והתשובה בה. ראו עוד דברי השופטת ג' (דה ליאו) לוי בפרשת גואטה. 21. לסיום הדיון בלשון הסעיף, נזכיר שתי הוראות חוק נוספות אליהן מפנים המערערים לתמיכה בעמדתם. הסעיף הראשון הוא סעיף 5, המורה אותנו כך: הוכחת ידיעה 5. לענין סעיפים 3 ו-4 די אם יוכח שעושה הפעולה ידע כי הרכוש הוא רכוש אסור, גם אם לא ידע לאיזו עבירה מסוימת קשור הרכוש. לטענת המערערים, מוכיח סעיף זה כי המחוקק לא ראה להבחין בין העבירה שבסעיף 3(א) לבין העבירה שבסעיף 3(ב), ומכאן כי גם סעיף 3(ב) עניינו ב"רכוש אסור". טענה זו לאו טענה היא. סעיף 5 מפנה להוראות הסעיפים 3 ו-4 ככל שנסבים הם על "רכוש אסור", וזה פשוטו של מיקרא די בחלותו של סעיף 5 על הוראת סעיף 3(א), ואין הכרח להסיבו על הוראת סעיף 3(ב) אף-היא. 22. הסעיף השני אליו מפנים המערערים הוא סעיף 6 לחוק, הנוקט לשון "רכוש", בעוד שלטענתם ברור על-פני הדברים כי הכוונה בו היא ל"רכוש אסור". לגישתם, הדבר מוכיח כי לא תמיד דק המחוקק פורתא בהשתמשו במונח "רכוש" בחוק איסור הלבנה, והדבר מחזק את טענתם כי בנוקטו לשון "רכוש" בסעיף 3(ב) התכוון המחוקק, למעשה, ל"רכוש אסור". וזו לשונו של סעיף 6 בחלקו הרלוונטי לענייננו: סייג לאחריות פלילית 6. (א) לא יישא אדם באחריות פלילית לפי סעיף 4 אם עשה אחת מאלה: (1) דיווח למשטרה בדרך ובמועד שייקבעו, לפני עשיית הפעולה ברכוש, על הכוונה לעשות בו פעולה, ופעל לפי הנחיותיה לגבי אותה פעולה, או דיווח למשטרה כאמור, אחרי עשיית הפעולה ברכוש, סמוך ככל האפשר בנסיבות הענין, לאחר עשייתה; ... גם דינה של טענה זו דחייה. הרישה שלסעיף 6 מפנה מפורשות אל סעיף 4; סעיף 4 עוסק ב"רכוש אסור" מסוג מסוים, והקורא את סעיף 6 יידע מעצמו כי מכוון הוא עצמו אך ל"רכוש אסור" מסוג מסוים בלבד. "פעולה ברכוש" כהוראת סעיף 3(ב) שלחוק - תכלית 23. משנמצא לנו כי בבחינת הלשון פורשת עצמה הוראת סעיף 3(ב) שלחוק גם על רכוש שלא הוכח כי מקורו בעבירה, נשאלת מאליה שאלת התכלית. שהרי לא באה הלשון אלא לתכלית, והשאלה היא אם תכלית החוק היא כלשונו. תשובתנו לשאלה היא בחיוב. חוק איסור הלבנה נחקק מתוך הכרה כי בשנים האחרונות משתנים והולכים פני הפשיעה בישראל, ולצד העבירות שידענו מאז-ומקדם, עדים אנו להתגברותה של תופעת חבורות הפשע. בישראל פועלת כיום תת-תרבות של פשיעה מתוחכמת, מורכבת, מתוכננת בקפידה ולעתים אף עתירת משתתפים. פשיעה זו כוללת עבירות סמים, עבירות הקשורות לזנות, סחר בנשק, הימורים, הפצת חומרי תועבה, גניבה, זיוף, הברחה ועוד. בפשיעה זו המתוחכמת - והיא חוצה גבולות של יבשות וימים - מעורבים סכומי כסף גבוהים, הן לצורך מימון הפעילות העבריינית הן כשלל, ואותם סכומי כסף עושים העבריינים להלבנתם, לטישטוש מקורם וליצירת מצג-שווא כי המדובר הוא בכספים כשרים. עבירות הלבנת ההון מתבצעות בדרכים מתוחכמות, מורכבות וקשות לאיתור, וכפי שצוין בדברי ההסבר להצעת חוק איסור הלבנה: "שיטות הלבנת ההון הן רבות ומגוונות, אך המכנה המשותף של רובן הוא ניצול היעילות, המחשוב והגלובליזציה של המערכות הפיננסיות העולמיות... לשם הפקדת כספים והעברתם ממקום למקום תוך הסוואת זהותם של בעלי הזכויות בהם ומקורם של הכספים" (ה"ח תשנ"ט, 420). אין צורך בדמיון מפליג כדי לדעת ולהבין מה רבה היא הסכנה החברתית הטמונה בעבירות אלו, וכל עוד ניתנת יד חופשית לעבריינים משגשגת והולכת פעילותם. צדק אפוא בית-משפט קמא באומרו (בסעיף 47 לפסק-הדין), כי "מאבק זה [המאבק בהלבנת ההון - מ' ח'] אינו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי מרכזי להשגת המטרה של מאבק בעבריינות הסמים המסוכנים ובפשע המאורגן". עמד על כך השופט טירקל בבש"פ 10157/03 איסקוב ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, בסעיף 5): דברים אמורים בעבירה חמורה, שיש אומרים שהיתה למכת מדינה, השולחת גרורות ממאירות לכל מגזרי המשק כמעט. זאת פעילות פלילית הכרוכה בפשע המאורגן והמסכנת את החברה, את הכלכלה ואת אזרחי המדינה. כדי להילחם בתופעה זאת ולמגרה נחקק חוק איסור הלבנת הון... 24. נוסיף ונציין כי התופעה הממאירה של הלבנת הון חובקת זרועות עולם, ומדינות המערב החלו לוחמות בה כבר לפני שנים. הדבר בא לידי ביטוי בהסכמים בינלאומיים שנכרתו, בהם אמנת האו"ם נגד הסחר הבלתי חוקי בסמים נרקוטיים וחומרים פסיכוטרופיים (אמנת וינה, 1988) ואמנת מועצת אירופה בדבר הלבנת הון, חיפוש, תפישה והחרמה של רכוש שמקורו בעבירה (אמנת סטרסבורג, 1990). בשנת 1989 הקימו בפריס שבע המדינות המתועשות (G7) כוח משימה בינלאומי למלחמה בהלבנת הון (FATF- Financial Action Task Force) וחברות בו כיום עשרות מדינות. ראו: Lisa A. Barbot, “Money Laundering: An International Challenge”, 3 Tul. J. Int’l & Comp. L. 161 (1995). בשנת 1991 התקבלה במועצת אירופה דירקטיבה המבקשת להבטיח את מלחמתן של מדינות האיחוד בעבירות הלבנת הון: Council Directive on Prevention of the Use of the Financial System for the Purpose of Money Laundering (91/308/EEC). מדינת ישראל נדרשה אף-היא לעשות למלחמה בהלבנת הון, וחוק איסור הלבנה נועד להציבה בחזית המלחמה בתופעה קשה זו. ואומנם, ברקע חוק איסור הלבנה עמדו הן הצורך ללחום בעבריינים מלביני ההון, הן הצורך למלא אחר הסטנדרדים אותם הציבו מדינות המערב, והכל מתוך הכרה כי רק על-דרך פגיעה במקורות המימון של הפשע יוכלו הטובים ללחום ברעים. השוו: ע"פ 946/04 מדינת ישראל נ' יורם (רן) עובד ואח' (טרם פורסם, בסעיף 7). דברים אלה באו לידי ביטוי בדברי ההסבר להצעת חוק איסור הלבנה (ה"ח תשנ"ט, 421-420): המאבק הבין-לאומי בעבריינות, במיוחד בעבריינות בתחום הסמים המסוכנים ובפשעים חמורים אחרים, מתמקד, בעשור האחרון, בתופעה של הלבנת הון, הננקטת בעיקר בידי סוחרי הסמים ועברייני הפשע המאורגן, בתחכום גדל והולך, כאמצעי לשמור בידיהם את רווחי פעילותם העבריינית. ... ההכרה כי מדינת ישראל משמשת גם היא בסיס נוח לפעולות של הלבנת הון, וכי חקיקה בתחום הלבנת הון תשרת אינטרסים לאומיים וכלכליים, וכן אינטרסים של שלטון החוק, הן פרי הניסיון שנצבר בשנים האחרונות, כתוצאה מחשיבה חדשה של רשויות אכיפת החוק בתחום הסמים והפשע המאורגן. ניסיון זה מלמד כי לא ייתכן מאבק יעיל נגד סחר בסמים ותופעות של עבריינות מאורגנת ללא תקיפה ישירה של תופעת הלבנת הון, תוך שימוש בכלים ההולמים את אופייה של התופעה ותוך הירתמות וגיוס של המוסדות הפיננסיים עצמם לשיתוף פעולה עם רשויות אכיפת החוק במאבק זה. כפי שציינה ח"כ ציפי ליבני בעת הדיון בקריאות השנייה והשלישית בהצעת החוק, החשש היה כי אם לא ייקבעו איסורים כנגד הלבנת הון, תהפוך ישראל להיותה כר נרחב לפעילות עבריינים כבדים ולמקום מיפלט לעבריינים. וכדבריה (ד"כ מיום 2.8.00, בעמ' 10905): כשמדינה הופכת למקום נוח לפשע המאורגן, כשמדינה הופכת למקום מקלט להלבנת הון, ממילא היא הופכת גם למקום מושבו של הפשע המאורגן. ואנחנו מדברים, רבותי, על עבירות של סמים קשים, של זנות, ועל עבירות שקבענו במפורש כעבירות שאופייניות לפשע המאורגן הבין-לאומי. ראו עוד: דברי שר המשפטים צחי הנגבי בעת הדיון בקריאה הראשונה בכנסת, ד"כ מיום 19.4.99, 4247-4245; ב"ש (י-ם) 9416/03 ENS קרדיט בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, בסעיף 4(א)); ה"פ (י-ם) 2212/03 גד נ' סימן טוב (לא פורסם, בסעיף 11); עת"מ (י-ם) 418/04 דור עדן חן בע"מ נ' רשם נותני שירותי מטבע (לא פורסם); גיורא עמיר, "על חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000", מיסים טו(6), דצמבר 2001, א-83. לסקירה מפורטת של החוק, ראו עוד: רות פלאטו-שנער, "הסודיות הבנקאית וחובת האמון על מזבח המלחמה בהלבנת ההון - סקירה השוואתית", מאזני משפט, כרך ג' (תשס"ג-תשס"ד, 2004-2003) 253. 25. "בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כד, ו) - כך לימדנו החכם באדם. ומלחמה בעבריינות המתוחכמת - אם אך מבקשים אנו להדבירה, או, למיצער, למעט מעוצמתה - מחייבת מאליה תשובה מתוחכמת. זו דרך המלחמה. אין אחרת בילתה. תשובה מעין-זו ביקש המחוקק להודיענו בחוק איסור הלבנה, חוק המשקף שינוי תפישה מהותי בכל הקשור לדפוסים המשתנים של הפשיעה הפושה והולכת במקומותינו. התמודדות אפקטיבית עם מורכבותן של עבירות הלבנת ההון, המערבות העברות כספים וביצוע עיסקאות בין מדינות ברחבי העולם, מחייבת בקרה שוטפת וצמודה ופיקוח מתמיד ועקשני על הפעולות הפיננסיות השונות, תוך קיום שקיפות מלאה. הנחת היסוד של החוק היא כי מלביני ההון פועלים באורח פתלתול וערמומי, וניתן יהא לחשוף את מעלליהם רק אם תוטל חובת דיווח טוטלית וגורפת על כל פעולה מעל לסכום מסוים ועל כל פעולה חריגה. לו אחרת אמרנו, כי אז יצרנו פרצות ואיפשרנו למלביני הון להתחמק מן הדין. וזה אומנם העיקרון שחוק איסור הלבנה בנוי עליו: העיקרון הוא עקרון הדיווח - דיווח גורף, דיווח רחב ומלא - מתוך הכרה כי בשל הקושי הרב הכרוך בחשיפה, לא ניתן יהא אחרת להתחקות באורח אפקטיבי אחר עבירות ועבריינים. חובת דיווח רחבה ex ante משרתת כהלכה את מטרות החוק, מאפשרת היא לעקוב כראוי אחר פעולות ברכוש, ובכך מקלה היא על חשיפתן ועל איתורן של הלבנות הון. ראו לעניין זה דברים שאמר שר המשפטים צחי הנגבי בעת הקריאה הראשונה בכנסת, ד"כ מיום 19.4.99, 4246. ראו עוד: פרשת גואטה. 26. על חשיבותה של חובת הדיווח כנדבך מרכזי במלחמה בהון השחור יעיד הטיפול הדקדקני והנרחב בה בחוק; ובעקבות החוק - בהקמת מנגנון הדיווח אשר הוקם. אכן, הדיווח הוא אמצעי ולא מטרה, אך המדובר הוא באמצעי אשר בלעדיו ייגרע עיקרו של החוק. וכך, משהפכו הבנקים אמצעי בידיהם של עבריינים להלבנת הון, ראה המחוקק לסטות מדוקטרינות מקובלות מקדם, והחליט לכרסם אף בחובת הנאמנות והסודיות של הבנק כלפי לקוחותיו (לעניין זה ראו מאמרה של פלאטו-שנער, לעיל, בפיסקה 24). וכפי שצוין בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשנ"ט, 424): חובות הדיווח, הזיהוי והרישום שמוצע להטיל על הגופים הפיננסיים השונים, מוצדקות בשל חיוניותן במלחמה בתופעה של הלבנת הון וזאת על אף שיש בהן משום התערבות בזכות לפרטיות וביחסי הנאמנות בין הלקוח לגוף הפיננסי. חובות מסוג זה מקובלות בחקיקה של מדינות מערביות רבות מתוך הכרה שחובות אלה נועדו למנוע את ניצולם של מוסדות פיננסיים בידי עבריינים ופגיעה בשמם הטוב ובתקינות עסקיהם כתוצאה מכך. ועל כל אלה נאמר אנו: טול מחוק איסור הלבנה את חובת הדיווח - ונטלת ממנו את נשמתו. 27. לא אמרנו כל דברים שאמרנו אך להגדיל תורה ולהאדיר. אמרנו - אף הארכנו בשיח - במאמץ לנסות ולרדת לשורשיהן של הוראות הסעיפים 7 ו-9 שלחוק, להבינן לעומקן, לפענח את צפונותיהן. עתה ידענו מה ביקשו הוראות הסעיפים 7 ו-9 להשמיענו, וכנדרש מכאן - למדנו מהו מרחב פרישתן הראוי והנכון. ידענו כי דיווח הוא מאושיותיו של חוק איסור הלבנה, כי בלעדיו לא ייכון החוק, כי הוא התשתית ליכולתן של הרשויות ללחום בפשיעה הגדולה, לכוחן של הרשויות לנסות ולמגר את עבריינות הלבנת ההון. חובת הדיווח על-אודות תנועות הון נועדה לשמש כלי-עזר למלחמה בהלבנת ההון, אך משקמה ונהייתה הפכה החובה להיותה אחד העמודים המרכזיים הנושאים על כתפיהם את חוק איסור הלבנה. בחינת הדברים מקרוב תלמדנו כי קשיים רבים ניצבים לפני הרשויות עד שעולה בידיהן לקשור בין כספים גדולים הנעים ממקום למקום לבין מקורם של הכספים - לענייננו: היותם כספים אסורים - ונמצא כי דרך יעילה לצאת מן המבוך תהיה בהטלת חובת דיווח גורפת וטוטלית, חובת דיווח שאינה תולה עצמה בהיותם של הכספים רכוש אסור. אכן, לסופו של הליך אפשר יימצא כי המדובר הוא ברכוש שאינו בהכרח רכוש אסור, אך זאת נדע רק לאחר מיון ובדיקה של כל הכספים הגדולים העוברים מיד-ליד. 28. חובת הדיווח על-אודות תנועות כספים גדולים ממקום למקום נתפשת, אפוא, כנושא בעל חשיבות נעלה, ומטעם זה מצא המחוקק לנכון לייחד בסעיף 3(ב) עבירה האוסרת על פגיעה בה או על שיבושה. האינטרס המוגן בהוראת סעיף 3(ב) הינו הצורך הדוחק בקיומו של דיווח ובאמיתותו של דיווח. העבירה המוגדרת בסעיף היא פגיעה ביכולתם של הבנקים לקיים דיווח אמיתי ונכון, ובתוך כך פגיעה ביכולתן של הרשויות ושל המשטרה להתחקות אחר מקורו של הרכוש. מכאן העבירה הנסבה על מעשים הנעשים ברכוש, לרבות מסירת מידע כוזב, במטרה להשתמט מדיווח כנדרש בסעיפים 7 ו-9 שלחוק או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון. עתה נדע, כי אם נקבל את פירושם של המערערים ולפיה הוראת סעיף 3(ב) חלה אך על רכוש שהושג בעבירה, נימצא חוטאים לתכליתו של החוק ולמטרה אותה ביקש המחוקק להגשים. שכן אם לא נחיל את הסעיף על כל מבצעי פעולות חשודות - כפעולת פיצול הכספים אותה ביצעו המערערים - נתקשה ביותר לאתר את מלביני ההון. 29. מוסיפים המערערים וטוענים, כי החלתה של הוראת סעיף 3(ב) גם על רכוש שלא הוכח כי מעורב הוא בעבירה, מביאה בעקביה תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת. כיצד כך? הנה-כי-כן, כך טוענים המערערים, ס"ק (א) עניינו רכוש הכרוך במישרין בעבירות מקור - עבירות זנות, סמים, הימורים ועוד כיוצא באלו מרעין בישין - בעוד אשר ס"ק (ב) עניינו בהתחמקות מדיווח על רכוש שאפשר רכוש אסור הוא ואפשר רכוש הוא שאינו רכוש אסור. על-פני הדברים, דרגות החומרה של העבירות בס"ק (א) ובס"ק (ב) דרגות שונות הן בתכלית, שהעבירה בס"ק (א) עבירה חמורה היא בעוד שהעבירה בס"ק (ב) עבירה פחות חמורה היא, וניתן היה לצפות אפוא כי אף העונשים שייגזרו על עברייני ס"ק (א), להבדילם מעברייני ס"ק (ב), יהיו שונים בתכלית. עתה, משידענו כי העונשים בשני הסעיפים עונשים זהים הם, נוסיף ונדע ממילא - על דרך ההילוך לאחור, מן העונש אל העבירה - כי הוראת סעיף 3(ב) עניינה הוא - כמוה כהוראת סעיף 3(א) - אך-ורק ב"רכוש אסור". חיזוק לעמדתם מוצאים המערערים בהוראת סעיף 10 לחוק, שלפיה העונש בשל הפרת חובת דיווח על רכוש בכניסה לישראל או ביציאה ממנה (כהוראת סעיף 9) הוא שישה חודשי מאסר או קנס. העבירה שבהוראת סעיף 10 לחוק, כך טוענים המערערים, דומה במהותה לעבירה שבסעיף 3(ב), שכן זו, וכמותה זו, השתיים עניינן בהפרת חובת דיווח. בהניחנו כי גם הוראת סעיף 3(ב) גם הוראות הסעיפים 9 ו-10 נסבות על רכוש שאיננו בהכרח רכוש אסור; וביודענו כי העונש בצידה של עבירה על הוראת סעיף 3(ב) לחוק הוא עשר שנות מאסר; כיצד זה שהעונשים הקבועים בצידן של שתי העבירות כה שונים הם זה-מזה? אפשר שפשר ההבדל בין שתי העבירות הוא זה - וכבר עמד על כך בית-משפט קמא - שהעבירה כהוראת סעיף 3(ב) מצריכה יסוד נפשי של מטרה ("במטרה" כלשון הסעיף) בעוד שהעבירה יציר סעיף 9 תובעת מודעות בלבד. בין כך ובין אחרת, ניתן להבין ולהצדיק את חומרת העונש שבהוראת סעיף 3(ב). וכפי שנאמר בפרשת אדר (שם, 620): אכן, ברובם המכריע של המקרים יהיו אלה אנשים העושים ב"רכוש אסור", והרי אותם מבקש המחוקק להעלות ברשת. ואילו באשר לעושים ב"רכוש" שאינו "רכוש אסור", והמה המעט, ייאלצו אף הם להסביר מה-טעם עשו מעשים אסורים שעשו, והעונש - אם יעמדו לדין - יהיה כמידת החטא. חגורת הביטחון שהוראת סעיף 3(ב) קובעת סביב הוראת סעיף 3(א), לא נוכל לומר עליה כי חגורת ביטחון הזויה היא. הוראת סעיף 3(ב) הפכה את חובת הדיווח לחובה ראשונית, ולא ניתן לומר כי בפרשנו את החוק כלשונו יצרנו מפלצת שיש צורך להכריתה מארץ. אכן, הטעמים שהעלינו לעיל לפירושה של הוראת סעיף 3(ב), כוחם עימהם להעלות את כוונת החוק מתוך לשונה ותכליתה של אותה הוראת-חוק. 30. מסקנתנו היא אפוא זו, כי גם לפי תכליתו נועד סעיף 3(ב) לחול על כל רכוש שהוא, בין רכוש אסור בין רכוש שלא הוכח כי רכוש אסור הוא. 31. הערה אחרונה בהקשר דברינו עתה, והיא לענייננו במישרין: כפי שראינו, מטיל החוק ועימו צו חובות דיווח, חובת דיווח על תנועות רכוש בערכים שמעל שווי מסוים. תנועת רכוש בערכים שמתחת לאותו שווי אינה חייבת בדיווח (בכפוף לחריגים שהיזכרנו). אלא שכדרך "מלחמת שוטרים וגנבים", עשו ועושים גנבים בהנעת רכוש ממקום למקום על דרך של הבה נתחכמה לו. דרך נפוצה ופשוטה לשיבוש חובת הדיווח על תנועות כספים ולהערמה על המערכת היא בביצוע מהלך הקרוי הַבְנָיָה (Structuring). המושג הבניה משמיע אותנו פיצול הפקדת כספים להפקדות מספר, על דרך זו שבכל הפקדה מופקד סכום כסף הנמוך מן הסכום החייב בדיווח. ללא ההבניה, היה הסכום הכולל חייב בדיווח, וההבניה מביאה לפיצול הסכום לסכומים קטנים הפטורים מדיווח. הבניה היא אפוא אמצעי ליצירתו של מיסוך בין הכספים הגדולים לבין חובת הדיווח, ומטרתה שיבוש היכולת לעקוב אחרי אותם כספים גדולים. וכפי שנאמר בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשנ"ט, 420): האמצעים האופייניים להלבנת הון הם: ... (3) "הבניה" או פיצול של הפקדות והעברות לסדרת פעולות פטורות מחובת דיווח ותיעוד, מקום שקיימות חובות כאלה, על פעולות בנקאיות בסכומים מסוימים; ראו עוד: דברי שר המשפטים צחי הנגבי בדיון בכנסת, ד"כ מיום 19.4.99, 4245. אכן, גם להלכה גם למעשה, הבניה היא עשיית פעולה ברכוש "במטרה שלא יהיה דיווח", ומכאן שיש בה עבירה על האיסור הקבוע בסעיף 3(ב). וכך עד להמצאה הבאה כיצד להשתמט מדיווח. 32. חשיבות נעלה נודעת לחשיפתן של פעילויות כפעילות ההבניה, גם - ואפשר בעיקר - מקום שהמדובר הוא בכספים שלא ידענו מקורם מהו. שכן פעילות של הבניה או מסירת מידע כוזב באשר לרכוש הנחזה על-פניו להיותו רכוש תם, מַעֲלָה עמוד חשכה המפריד בין האמת לבין גורמי האכיפה. ולולא קיומה של חובת דיווח גורפת וטוטלית, היו הרשויות מתקשות במאוד לחשוף פעילות של הבניה או פעילויות אחרות שנועדו לחתור תחת חובת הדיווח. משל למה הדבר דומה, לבדיקה הנערכת על גופו של כל הבא בשעריו של מקום ציבורי; כל אדם ייבדק ולו אחד מל"ו הוא. ענישה בשל השתמטות מכוּוֶנת מדיווח - משפט משווה 33. התופעה של הלבנת הון תופעה כלל-עולמית היא - כמוה כעבירות שהיא באה לחפות עליהן: עבירות סמים, עבירות הקשורות למעשי זנות, סחר בבני-אדם, הימורים - ומדינות התרבות פיתחו דגמים שונים של בקרה ושל דיווח ללכידתם של מלביני הון. הדגם הישראלי דומה בהיבטים אחדים שבו לדגם המקובל בארצות-הברית, ועל הדין בארה"ב נאמר עתה מילים אחדות. 34. האיסור העיקרי על הלבנת הון בדין בארה"ב נקבע ב -Money Laundering Control Act (18 USC §§ 1956, 1957) משנת 1986, וכחלק מן המלחמה בהלבנת הון חויבו תאגידים בנקאיים בארה"ב לדווח על כל תנועת כספים בסכום של 10,000 דולר ומעלה. ראו: 31 C.F.R. § 103.22(b)(1). ראו עוד: Christopher Boran, "Money Laundering", 40 Am. Crim. L. Rev. 847 (2003); Butterworths International Guide to Money Laundering Law and Practice (2nd ed., 2003, Toby Graham, ed.) Ch. 33 ("United States of America", by Dr. Kern Alexander) 628 ff. מעשה הבניה - Structuring - נקבע להיותו עבירה פלילית וכך ב-Bank Secrecy Act משנת 1970 (31 USC § 5324). וכלשון החוק: § 5324 (a) No person shall, for the purpose of evading of the reporting requirements… the reporting or recordkeeping requirements imposed by any regulation prescribed under… … (3) structure or assist in structuring, or attempt to structure or assist in structuring, any transaction with one or more domestic financial institutions. Structuring transactions to evade reporting requirement prohibited העונש הצפוי לעובר עבירה זו הוא חמש שנות מאסר או קנס. 35. על-פי הדין בארה"ב, חובת הדיווח חובה גורפת היא הנושאת עימה כל רכוש שהוא, לאו דווקא רכוש אסור. גם עבירה ההבניה אינה בונה עצמה בהכרח על רכוש שהושג בעבירה. כך, למשל, בפרשת United States v. Thakkar, 721 F. Supp. 1030 (1989), נדחתה טענת נאשם כי יסוד הוא בעבירת ההבניה שמקור הרכוש יהא בעבירה. ובלשונו של בית-המשפט (שם, 1032): The statute clearly condemns the act of evasive structuring, regardless of whether the money involved is “dirty” or not. It is hard to imagine how the language could be clearer. 36. עד כאן - לעניין עבירת ההשתמטות המכוונת מדיווח. נעבור עתה ונדבר בקצרה בהליך החילוט. חילוט רכוש בהליך אזרחי 37. משידענו כי הוראת סעיף 3(ב) שלחוק מחילה עצמה גם על רכוש שלא הוכח כי כרוך הוא בעבירה, הבה ניפנה עתה לנושא החילוט כהוראת החוק. כזכור, החליט בית-משפט קמא לחלט 150,000 דולר מתוך כ-400,000 הדולר שהמערערים הפקידו בבנק הפועלים, והשאלה הנשאלת היא אם נעשה החילוט כדין, ואם עמדה המדינה בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה לעניין החילוט. 38. פרק ו' שלחוק איסור הלבנה, בסעיפים 21 ו-22 בו, מדבר בחילוטו של רכוש המעורב בעבירה על החוק, ותכליתו של החילוט היא - כנגלה על-פני הדברים ובדומה להליכי חילוט אחרים - לוודא כי חוטא לא ייצא נשכר, כי בילעו הבלתי-חוקי של אדם יוצא מפיו, ולהודיע את העוברים על החוק ואת העבריינים-בכוח, שייעשה הכל כדי שלא יתקיים בהם הפסוק כי דרך רשעים צלחה. לתת לרשע רע כרישעתו פירושו הוא, לענייננו, כי פירות עץ העבירה לא ייוותרו בחיקו של העבריין. אמר על כך שר המשפטים, ח"כ צחי הנגבי, בקריאה הראשונה בהצעת חוק איסור הלבנה (ד"כ מיום 19.4.99, 4246): לגבי חילוט הרכוש, בפקודת הסמים המסוכנים שנקבעה יש הוראות שנקבעו כבר לפני עשר שנים בעניין חילוט של רכוש. אנחנו חושבים, שההוראות האלה הוכחו כיעילות ביותר במאבק נגד העבריינים, כיוון שבהקשר של סמים, שבו מדובר ברווח פוטנציאלי עצום, כאשר יש אפשרות שהרווח הכלכלי הזה לא יגיע לכיסיהם, יש בכך ממד של הרתעה. תכלית זו שלהליך החילוט חשובה לענייננו כפי שנראה עוד להלן. 39. חוק איסור הלבנה מבחין במפורש ובמפורט בין שני סוגי חילוט: חילוט בהליך פלילי וחילוט בהליך אזרחי. הוראת סעיף 21 עניינה (ככותרת השוליים) "חילוט רכוש בהליך פלילי" ונסבה היא על אדם שהורשע בעבירה לפי הסעיפים 3 או 4 לחוק. משהורשע אדם כך, יצווה בית-המשפט (בכפיפות לחריגים), בנוסף לכל עונש אחר, כי יחולט מרכושו רכוש בשווי הרכוש שהיה כרוך בביצוע העבירה. ואולם אנו, ענייננו עתה הוא ב"חילוט רכוש בהליך אזרחי" כדברו של סעיף 22 לחוק. וכלשון החוק: חילוט רכוש בהליך אזרחי 22. (א) בית משפט מחוזי, על פי בקשה של פרקליט מחוז, רשאי לצוות על חילוטו של רכוש בהליך אזרחי (להלן - חילוט אזרחי) אם נוכח שנתמלאו שני אלה: (1) הרכוש הושג, במישרין או בעקיפין, בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 או כשכר לאותה עבירה, או שנעברה בו עבירה לפי אותם סעיפים; (2) האדם החשוד בביצוע עבירה כאמור אינו נמצא בישראל דרך קבע או שלא ניתן לאתרו, ועל כן לא ניתן להגיש כתב אישום נגדו, או שהרכוש כאמור בפסקה (1) התגלה לאחר ההרשעה. (ב) המשיב בבקשה יהיה מי שטוען לזכות ברכוש, אם הוא ידוע; קבע בית המשפט כאמור בסעיף 21(ה), יהיה גם הנידון משיב בבקשה לפי סעיף זה. (ג) על החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתן לערער בדרך שמערערים על החלטה בענין אזרחי. (ד) אין לחלט רכוש לפי סעיף זה, שאינו רכושו של החשוד אלא אם הוכח כי - (1) בעל הזכות ברכוש ידע שהרכוש שימש בעבירה או הסכים לכך; או, (2) בעל הזכות ברכוש לא רכש את זכותו בתמורה ובתום לב. סעיף 23 לחוק מוסיף ומודיענו כי על חילוט רכוש לפי חוק איסור הלבנה תחולנה, בשינויים המחויבים, הוראות הסעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים. 40. הוראת סעיף 22(א) היא ההוראה שמכוחה חולטו כספיהם של המערערים, והשאלה הנשאלת היא אם נתקיימו במערערים שני התנאים הקבועים באותה הוראת-חוק. אין ספק כי נתמלא במערערים התנאי השני, דהיינו, התנאי שהמערערים אינם נמצאים בישראל דרך קבע, והשאלה הנשאלת אינה אלא אם נתקיים בהם התנאי הראשון, לאמור, התנאי כי "הרכוש הושג, במישרין או בעקיפין, בעבירה לפי סעיפים 3 או 4... או שנעברה בו עבירה לפי אותם סעיפים". לטענת המערערים, לא נתקיים בהם תנאי זה מן הטעם ששומה היה עליה על המדינה להוכיח כי עשו מעשה הבניה למטרת השתמטות מדיווח (כהוראת סעיף 3(ב) לחוק) בעוצמת הוכחה כנדרש במשפט פלילי, קרא, מעבר לספק סביר. המדינה כשלה במשימתה זו להוכיח את היסוד הנפשי, כך מוסיפים הם וטוענים, ועל-כן בטל הוא מעשה החילוט. בית-משפט קמא דחה טענה זו בקובעו כי הנטל בהליך החילוט לפי סעיף 22 לחוק נטל הוכחה הוא כבמשפט אזרחי, דהיינו, נטל של מאזן הסתברויות, וכי המדינה עמדה בנטל זה. המערערים תוקפים קביעות אלו לפנינו. 41. גם אנו סבורים - כמונו כשופט טל בבית-משפט קמא - כי דין טענותיהם של המערערים להידחות. ראשית לכל, כותרת השוליים שלסעיף 22 - "חילוט רכוש בהליך אזרחי" - יש בה כדי לרמוז, ויותר מכך, כי הליך החילוט הליך אזרחי הוא. אם כך על דרך הכלל, לא-כל-שכן שאותו הליך חילוט אזרחי בא בסמוך לחילוט בהליך פלילי, אך בנפרד ממנו. שנית, הוראת סעיף 22(ג) קובעת כי החלטת בית-משפט בהליך של חילוט אזרחי, ניתן לערער עליה "בדרך שמערערים על החלטה בעניין אזרחי". הנה סימן נוסף להיותו של ההליך הליך אזרחי. שלישית, נוטים אנו להסכים עם דבריו של השופט טל, כי העמדת משוכה של למעלה מספק סביר - לו נקבעה - היתה מונעת אפשרות-של-ממש לחילוט, ומכל מקום היתה מקשה על המדינה ללא הצדק וללא צורך. זאת, בעיקר, שעה שהחשוד נמצא מעבר לים או שלא ניתן לאתרו. באותו הקשר ייאמר, כי המפתח ליציאה מן המבוך נמצא בידי הבעלים: אדרבה, יבוא ארצה, יסביר את שיש בפיו להסביר, ואפשר אף יעמוד לדין פלילי. מכל מקום, יכול הוא לנסות ולהסביר את הצריך הסבר גם ממקום מושבו. ואולם לא יהא זה אלא מוזר אם כך ניתן זכויות-יתר למי שמשתמט מהתייצבות בארץ, שזכותו תעמוד לו לשלוט בהליך וברכוש בארץ בשלט-רחק. 42. להבהרה נוסיף ונאמר, כי בדברנו בקשיים המוצבים על דרכה של המדינה, מכוונים אנו, בעיקר, לחילוט רכוש על-פי החלופה הראשונה שלסעיף 22(א)(1), דהיינו, חילוט רכוש ש"הושג, במישרין או בעקיפין, בעבירה לפי סעיף 3 או 4 או כשכר לאותה עבירה...". שונים הם הדברים בחילוט רכוש על-פי החלופה השנייה שלסעיף 22(א)(1), דהיינו, רכוש "שנעברה בו עבירה לפי אותם סעיפים [סעיפים 3 ו-4]"; ולענייננו: רכוש שלא דווח עליו כאמור בהוראת סעיף 3(ב). במקרה מעין זה - והוא ענייננו - מצבה של המדינה טוב הוא לאין-ערוך לעניין דיני הראיות. 43. אכן, חילוט רכוש יש בו, כטענת המערערים, פגיעה בזכות הקניין - זכות שכיום משוריינת היא בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - ואולם בירור מקרוב יעלה כי נתקיימו בענייננו תנאי פיסקת ההגבלה, וכי תנאי פיסקה זו - בנסיבות העניין - אינן מורות בהכרח על נטל הוכחה כבמשפט פלילי דווקא. לעומת זה ייזכר, בין השאר, כי אין אנו מדברים בנטילת רכוש מאדם כבגזירת עונש של קנס. הנחת היסוד לענייננו היא, כי הרכוש המועמד לחילוט נעברה בו עבירה כהוראת סעיף 3(ב) לחוק - הרכוש "רכוש עבריין" הוא - והליך החילוט נועד להוציא אותו רכוש עבריין מכיסו של בעל הדבר. תביעת המדינה דומה במובנים מסוימים לתביעה בעשיית עושר ולא במשפט. אם כך נראה את פני הדברים, נסיק מעצמנו כי בעולם אזרחי מצויים אנו, האטמוספירה אטמוספירה אזרחית היא, ועוצמת נטל ההוכחה תיגזר מכך מאליה. על נושא החילוט אמר השופט קדמי בע"פ 7475/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית ואח', פ"ד נב(2) 385, 410: עמדת התביעה, שלפיה חילוט וקנס אינם אמצעים עונשיים חלופיים, נראית לי. קנס מהווה עונש פשוטו כמשמעו, ותכלית הטלתו הינה "עונשית". לעומת זאת, חילוט אינו עונש, במשמעותו המובהקת של מושג זה ותכליתו אינה "עונשית", אלא "הוצאת בלעו של גזלן מפיו". ראו עוד: ע"פ 7376/02 ירון כהן נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נז(4) 558, 573; ע"פ 4735/03 צברי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 681, 693-692; ת"פ (י-ם) 358/04 מדינת ישראל נ' דוד בוהדנה (לא פורסם, בסעיף 8). 44. בקובענו כי הנטל האזרחי הוא הנטל שלענייננו, מביאים אנו במניין שיקולינו את אופייה הגלובלי של תופעת הלבנת הון ואת הקלות היחסית בה נעים כספים ממדינה למדינה. "לחיצת כפתור" ומיליון דולר עוברים ממדינה למדינה, ואתה לך דע את פרטי ההעברה. הוראת סעיף 22 לחוק נועדה להעלות ברישתו של החוק גם מי שעבר עבירה מחוץ לגבולות ישראל, למנוע ביצוע עבירות בשלט-רחק ולסכל השתמטות מן הדין תוך ניצול מיגבלת הסמכות הטריטוריאלית. ההנחה שביסוד סעיף 22 היא, כי ביודענו שעבירות הלבנת ההון אינן יודעות גבולות מדינות, רק סנקציה אשר תחרוג אף-היא מן הגבולות הטריטוריאליים המקובלים יהא בכוחה ליתן לאותן עבירות מענה אפקטיבי (השוו: הוראת סעיף 2(ב) לחוק, הקובעת כי "לענין פרק זה יראו כעבירה גם עבירה כאמור בסעיף קטן (א) שנעברה במדינה אחרת ובלבד שהיא מהווה עבירה גם לפי דיני אותה מדינה"). הנחת המוצא של סעיף 22 היא שבעל הרכוש, כבענייננו, נמצא מחוץ לגבולות ישראל או שאין הוא ניתן לאיתור. משידענו כך, ידענו גם זאת כי התביעה נמצאת במצב של נחיתות וחולשה מבחינת דיני הראיות. וכדברי בית-משפט קמא: כי נטיל על התביעה עומס הוכחה כנהוג במשפט הפלילי יקשה הדבר עליה להוכיח את ביצוע העבירה ואפשר אף יהפוך את המטלה לכמעט בלתי-ניתנת לביצוע; שהרי לא ניתן לחקור את בעל הרכוש ולא ניתן לקיים את ההליכים הנדרשים ברגיל לשם הוכחת ביצועה של עבירה מעל לכל ספק סביר. ניתן לומר, אפוא, כי דרישת הוכחה ברמה של מעבר לכל ספק סביר עלולה לפגום קשות בתכלית החוק. 45. משאמרנו דברים שאמרנו, וחרף כל דברים שאמרנו, נודה כי הליך החילוט האזרחי אין הוא - בכל זאת - הליך אזרחי "טהור", ונעשה שקר בנפשנו אם נתעלם מההיבטים הפליליים שבו. וגם אם אמרנו כי ההליך נמשך אל מרכז הכבידה של ההליך האזרחי; וכנגזר מכך, נטל ההוכחה המוטל על המדינה הוא הנטל המוטל בהליך אזרחי; דומה בכל-זאת שיש ליתן מישקל גם למהותו של ההליך - הליך שנועד להיות תחת הליך פלילי רגיל ולא עוד אלא הליך שייעודו הוא לפגוע בזכות הקניין. מישקלו של גורם זה יסיט את נטל ההוכחה על-פני הסקאלה: יְקַבֵּעַ הוא את מיקומו במשפחת נטל ההוכחה האזרחי, אך באותו אגף של הנטל האזרחי השמור לאותם מקרים חמורים ורציניים שבהם נדרשות ראיות כבדות מן הרגיל; אם תרצו: כמות ראיות רבה מזו הנדרשת במשפט אזרחי רגיל. וכך, מידת ההוכחה תיבחן אומנם כמיבחן מאזן ההסתברויות, אך ליציקת תוכן לקנקן תידרשנה ראיות רבות או כבדות יותר מאשר במקרה הרגיל. ראו והשוו: ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017, 2064-2063; ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589; ע"א 125/89 רו"ח עובדיה בלס נ' עיזבון המנוחה רוזה רוזנברג ז"ל ואח', פ"ד מו(4) 441, 449; ע"א 373/89 מסרי (שאהין) נ' ח'לף, פ"ד מה(1) 729, 742; ע"א 36/99 יפה נ' עזבון המנוחה חנה גלזר ז"ל ואח', פ"ד נה(3) 272, 286; ע"א 670/79 מזרחי נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד מא(2) 160, 186; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605; לקיבוץ האסמכתאות ראו: י' קדמי, על הראיות (תשס"ג-2003) 1502-1501, 1559-1554. 46. פיתרון זה המוצע יש בו כדי לבטא את העיקרון כי נכון לקיים "יחס-גומלין הדוק בין עוצמתן וטיבן של הסנקציות המוטלות לבין היקף הזכויות הפרוצדורליות המוענקות לאדם שעליו מבקשים להטיל את הסנקציה": ק' מן, "סנקציות אזרחיות-עונשיות", עיוני משפט טז (תשנ"ב-1991) 243, 260. פיתרון זה מגשים את התכלית שביסוד סעיף 22 לחוק: שומר הוא על המיסגרת האזרחית אליה כיוון המחוקק מפורשות ובה-בעת מתחשב הוא בחומרת הסנקציה, בנסיבות הפעלתה, ובעובדה כי מדובר בתחליף להליך הפלילי. כך משמש הפיתרון חומת-מגן מפני פגיעה בלתי מידתית בקניינו של היחיד. אין לקבל את טענת המערערים כי הדרישה למידת הוכחה שלמשפט האזרחי תפלה לרעה תושבי חוץ ביחס לתושבי פנים - כיוון שעל האחרונים יוחל סעיף 21 בו נדרשת מידת הוכחה שלמשפט הפלילי. מדובר בהליכים שונים המופעלים בנסיבות שונות, וטענת הפליה לאו טענה היא. 47. הוראת סעיף 22(א)(1) שלחוק נסבה על שני סוגי עבירות שונים: הסוג האחד נסב על רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, "בעבירה לפי סעיפים 3 או 4", ואילו הסוג האחר - והוא לענייננו - מדבר ברכוש "שנעברה בו עבירה לפי אותם סעיפים [קרא: סעיפים 3 או 4 לחוק]". מידת ההוכחה המוגברת תכביד על התביעה, בעיקר - כפי שהערנו בפיסקה 42 לעיל - בסוג המקרים הראשון, ואילו בסוג המקרים השני, למיצער במקרה של הבניה, מצבה של התביעה יהיה קל יותר; אם כך על דרך הכלל לא-כל-שכן בענייננו. גם בסוג המקרים האחד גם בסוג המקרים האחר יהא על התביעה לסמוך, בעיקר, על ראיות נסיבתיות, ואולם במקרה של הבניה - כבענייננו - עליו ניתן להסב את האימרה "הדבר מדבר בעדו" res ipsa loquitur. אופייה הייחודי של ההבניה מוליך אותנו למסקנה כי משהוכח מעשה הבניה ובעל הרכוש נמצא בחו"ל, עובר הנטל להוסיף ולהביא ראיות אל שיכמו של בעל הרכוש, להפריך את המסקנה הנדרשת מן הראיות לכאורה. כך, למשל, הפקדת כספים בהפקדות לשיעורין; בסמיכות זמנים; ושעה שכל הפקדה פחותה אך במעט מן הסכום החייב בדיווח; מקימה מעצמה חזקה כי בוצעה הבניה. או-אז עובר הנטל (הטקטי) אל בעל הרכוש ליתן הסבר למעשיו. משלא עשה כן, ניתן לומר כי המדינה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. 48. בהליך החילוט האזרחי הקבוע בחוק מאבק בארגוני פשיעה, תשס"ג-2003 (חוק המאבק), נקבע - בסעיף 17 שלחוק - כי לצורך חילוט רכוש בהליך אזרחי, הוכחת ביצוע העבירה תיעשה ברמת הוכחה הנדרשת במשפט פלילי, בעוד אשר הוכחת הקשר שבין הרכוש לעבירה תיעשה ברמת הוכחה הנדרשת במשפט האזרחי. חרף הדמיון בין ההסדרים, נראה כי יישום הכלל שבחוק האמור אינו רלוונטי לענייננו, שכן העבירה בה מדבר סעיף 3(ב) הינה עבירה על חוק איסור הלבנה עצמו, להבדילה מעבירות שחוק המאבק מדבר בהן והן עבירות "חיצוניות" לחוק. 49. כללם של דברים: בחילוט רכוש כהוראת סעיף 22 לחוק, נטל ההוכחה המוטל על המדינה הוא כנטל ההוכחה בהליך אזרחי אך בכמות ובמשקל של ראיות מעבר לכמות ולמשקל הנדרשים במשפט אזרחי רגיל. 50. מילה אחרונה בנושא העבירה שבהוראת סעיף 3(ב) לחוק ובנושא החילוט: שמא יבוא האומר ויאמר כי העלמנו עין מעיקרים שבדין, נוסיף עוד ונאמר כי ערים אנו למסקנה הלא-קלה המתבקשת מחוות-דעתנו באשר להוראת סעיף 3(ב) שלחוק ובנושא החילוט. אלא שהחלופה לפירוש - זו חלופה שהמערערים אוחזים בה - תוליכנו בהכרח לעקירת שיניו של החוק ולעיקורו ככלי-מלחמה במעשי הלבנת הון. חלופה זו אינה מקובלת עלינו ואינה מתקבלת על דעתנו. ומן הכלל אל הפרט 51. נסתיים מסענו הנורמטיבי והגיעה עת לבחון את עניינם של המערערים שלפנינו. קובלנתם של המערערים היא על-אודות חילוט 150,000 דולר מתוך כ-390,000 דולר שהופקדו בסניף הדר יוסף של בנק הפועלים. החילוט נעשה כהוראת סעיף 22(א) לחוק איסור הלבנה, וכפי שראינו, נדרש קיומם של שני תנאים מוקדמים עד שניתן לחלט רכוש על-פי אותה הוראת-חוק. אין חולקים כי התנאי השני - התנאי הקבוע בסעיף 22(א)(2), כי בעל הרכוש "אינו נמצא בישראל דרך קבע או שלא ניתן לאתרו" - נתקיים בענייננו. השאלה אינה אלא אם נתקיים התנאי הראשון, זה הקבוע בסעיף 22(א)(1) לחוק - כי אותם כ-390,000 דולר, נעברה בהם עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק, דהיינו, כי המערערים עשו ברכוש "במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7... או כדי לגרום לדיווח לא נכון, לפי [סעיף 7]...". ביתר פירוט ודיוק: האם דרך ההפקדה של אותם כ-390,000 דולר - הפקדה שהיתה חייבת בדיווח לו נעשתה באחת - בעשר הפקדות נפרדות שכל אחת מהן אינה חייבת בדיווח, ובימים כמעט רצופים, מהווה ראיה למטרה שהמערערים שיוו נגד עיניהם, דהיינו, שלא יהיה דיווח וכו'. המדינה טוענת כי עלה בידה להסיר את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה, ואילו המערערים משיבים: לא כי. 52. אין ספק בליבי כי הדין הוא עם המדינה, וכי הראיות הנסיבתיות מוכיחות בעליל שמטרת המערערים היתה להתחמק מדיווח לפי סעיף 7; ואפשר אף - בעקיפין - לגרום לדיווח בלתי נכון. אכן, דרך ההפקדה היתה בבחינת "הדבר מדבר בעדו", ובנסיבות אלו הנטל להוסיף ולהביא ראיות הסותרות את ההנחה לכאורה - על שיכמם של המערערים הוטל. המערערים היו כאותו מחזיק במרפסת שעציץ ממנה נפל על ראשו של עובר-אורח תמים; ומה המחזיק במרפסת הנטל עליו מוטל הוא להסביר כיצד אירע מה שאירע, כן הם המערערים. דרך ההפקדה יצרה חזקת-עובדה (praesumptio facti) שהמערערים ביקשו להשתמט מחובת הדיווח על דרך של הבניה, וחזקה זו חייבה אותם לצעוד לפנים ולהסביר. ואולם המערערים לא צעדו לפנים ולא הסבירו. בטענות חוק היו המערערים מלאים כרימון, ואולם בכל אלו לא שמענו ולו רמז של הסבר למעשיהם. היעדר ההסבר לַמַּעֲשֶֹה מחזק את הנלמד מן המעשה. אכן, לו הסבר היה בפיהם של המערערים, וכי לא היינו שומעים זעקת שבר מפיהם? אלא שנתקיים בהם במערערים הפסוק כי אין קול ואין עונה ואין קשב. כל ששמענו מפיהם - ביתר דיוק: מפי באי-כוחם, שהרי אותם לא ראינו כלל - לא היה אלא כי הפקידו את ההפקדות באורח גלוי בלא שניסו להסתיר את זהותם. אלא שטיעון זה הוא כה קלוש עד שאין הוא ראוי לתשובה. מוסיפים המערערים וטוענים כי לא העלו הסבר למעשיהם הואיל והתביעה לא הציגה כל ראיה שיכלו לסותרה. גם טענה זו היא כה קלושה עד שיש בה כדי להעליב את השומע והקורא. 53. עוד טוענים המערערים, כי "לעתים גם לאנשים תמי לב שמקור רכושם בעמל כפיים קיימות סיבות רבות שונות בגינן ירצו שפעולותיהם בבנק לא ידווחו לרשויות, ובין היתר פחד מחקירות מס, צורך בפרטיות וכד'", וכי אין להעלות על הדעת כי בנסיבות אלו יחולט רכושם. בטענה זו חותרים המערערים תחת עצם חובת הדיווח, ובכך מחטיאים הם את תכלית החוק, קרא, התכלית שהחוק יחול על כל רכוש ועל כל תנועת כספים כקבוע בחוק ובצו חובות דיווח. לו אומנם היה ענייננו בהפקדה תמימה, מצפים היינו לקבל הסבר לדבר, והעלאת סברות כרס והשערות ספקולטיביות באשר לטעם לאי-דיווח אין בהן ולא כלום. אין לי אלא לחזור על דברים שנאמרו בפרשת אדר (שם, 620), לאמור: אכן, פירוש הוראת סעיף 3(ב) כמחילה עצמה גם על רכוש תם וישר - פירוש שאינו קל הוא, ואולם הבה נשאל עצמנו באמת וביושר: אדם העושה ברכוש תם וישר, והיודע כי עובר הוא עבירה קשה ביותר בעשותו באותו רכוש במטרה שלא יהיה דיווח לרשויות, מה-טעם יעשה מעשה במטרה שלא יהיה דיווח לרשויות? מה טעם ייטול על עצמו סיכון ויהפוך עבריין כבד במעשה אסור שיעשה? נוסיף ונאמר עוד זאת: מקריות היא חלק מחיינו ויש אף שמקריות תרדוף מקריות. ואולם מקום שמעשים הנחזים להיותם מקריים באים ברצף בזה אחר זה, הופכת המקריות לחוקיות כמוה כזריחת השמש במזרח. וכפי שנאמר בע"פ 6251/94 סימון בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45, 129: מעשה אל ודבר ה' אינם חזון נפרץ, וכאשר "מעשי אל" (כנטען) באים בזה אחר זה בשרשרת נסיבות שכל אחת מהן לעצמה מצביעה אל עבר אשמתו של נאשם, נאמר אנו - כבני אנוש - כי יש להרשיע אותו נאשם וכי לא ניטע ספק סביר בלב. אכן, יד המקרה, מעשה אל, אצבע אלהים, מחזה תעתועים, כאשר באים הם בזה אחר זה באותה מערכת עצמה, אין הם אך מצטרפים האחד אל רעהו אלא כופלים הם אלה את אלה. כך הופכת מקריות לחוקיות, וערכה של טענת תעתוע ממעל שואפת לאפס. אכן, כוונתו של אדם - ולו כוונה מיוחדת היא - נלמדת ממעשיו, והמעשה מעלה "חזקת כוונה". אדם מתכוון, דרך כלל, לתוצאות הנובעות באורח טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. הנחה זו ניתנת לסתירה, כמובן, ואולם על עושה המעשה לספק הסבר למעשהו. כך על דרך הכלל וכך לעניין כוונתם של המערערים במעשי ההפקדה ובלא שהביאו - אף לא ניסו להביא - כל ראשית הסבר. 54. הראיות הנסיבתיות שהציגה המדינה בענייננו משתלבות, אפוא, אלו-באלו למעשה פסיפס, והתמונה הניבטת אלינו מן הפסיפס תמונה נקייה היא: מטרת המערערים היתה להימנע מדיווח על הפקדת הכספים בבנק. מטרה זו העולה מן הראיות, המערערים אף לא ניסו להפריכה, לא-כל-שכן שלא הפריכוה. וכך, משלא נשמע מפי המערערים הסבר מה טעם בחרו להפקיד את הכספים כפי שהפקידום, נתמלאה מידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, גם במקום שכמות הראיות הנדרשת רבה היא מן המקובל. בלא שנקבע מסמרות בדבר, ניתן לטעון כי המדינה עמדה גם בדרישתו של המשפט הפלילי, להוכיח את זכותה לחילוט בעוצמה של למעלה מספק סביר. 55. אשר לחילוט 150,000 הדולר, לא נמצא לנו כי חילוט זה חורג מן המידתיות הראויה, וטענת המערערים בנושא זה נדחית אף היא. 56. דבר אחרון: קראתי את חוות דעתה של חברתי השופטת חיות, ואני מצרף דעתי להמלצותיה לתיקון החוק. לסוף 57. סוף דבר: הוכח כי המערערים עברו את העבירה הקבועה בסעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנה כנדרש לחילוט הכספים לפי סעיף 22 לחוק, ומשכך דין הערעור דחייה. צו החילוט הופך אפוא להיותו סופי. הערעור נדחה. המערערים ישלמו למדינה הוצאות ושכר טירחת עורך-דין בסך 75,000 ש"ח. המישנה לנשיא השופטת מ' נאור: 1. אני מסכימה לחוות דעתו של חברי, השופט חשין. 2. לענין נטל ההוכחה (פיסקאות 46-45 לחוות דעתו של חברי): נטל ההוכחה הוא, כפי שציין חברי, נטל ההוכחה האזרחי. אשר לכמות הראיות ולעוצמתן הנדרשת – לא הייתי קובעת כללים בנושא זה. שותפה אני למסקנה שבענייננו מצויה גם מצויה כמות הראיות הדרושה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: 1. מסכימה אני לקביעתו של חברי השופט מ' חשין ולכל נימוקיו באשר לפירושו של סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2002 (להלן: חוק איסור הלבנת הון). אכן, הרכוש אליו מתייחס הסעיף הוא כל רכוש ולא רק "רכוש אסור" כהגדרתו בסעיף 3(א) לחוק. פירוש זה מתחייב הן מלשון החוק וממכלול הוראותיו והן מן התכלית העומדת ביסודו של החוק, להעמיד לרשות מערכת אכיפת החוק כלים יעילים מאלה שעמדו לרשותה עד כה, לצורך לחימה בפשיעה קשה ומאורגנת. עמדתו של חברי כי על-מנת להתמודד עם פשיעה ממין זה דרושה חקיקה מחמירה אף היא מקובלת עלי, בבחינת הכרח בל יגונה. אכן, מדינה דמוקרטית נדרשת לעיתים לעבור על מידותיה ולגזור גזירות דיווח וסנקציות פליליות רחבות היקף על מנת להילחם בפשיעה הפושה בה. יחד עם זאת, נוכח הפירוש הרחב הניתן למונח "רכוש" שבסעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, נוצרת תוצאה לא רצויה ולפיה העונש המוטל על העבירה שבסעיף 3(ב) לחוק, אותה הגדיר חברי כעבירה המיועדת לשמש "חגורת ביטחון" בלבד לקיום חובות הדיווח הקבועות בחוק, זהה לעונש המוטל על "עבירת הליבה" הקבועה בסעיף 3(א) לחוק. במילים אחרות: מי שביצע פעולות ברכוש, כל רכוש, במטרה למנוע דיווח כנדרש על פי החוק, דינו זהה למי שביצע פעולות המיועדות להסתיר את מקורו של רכוש המוגדר כ-"רכוש אסור": זה כמו זה צפויים לעונש של עד עשר שנות מאסר. הבעייתיות העולה בהקשר זה מודגשת נוכח הוראת סעיף 10 לחוק איסור הלבנת הון שבדומה לעבירה על פי סעיף 3(ב) לחוק, אף היא עניינה בהפרת חובות דיווח בלא שנדרשת הוכחה כי הרכוש שלגביו נעברה העבירה הוא "רכוש אסור". למרות זאת, העונש בשל עבירה על פי סעיף 10 לחוק עומד על שישה חודשי מאסר בלבד, לעומת עונש מרבי של עשר שנות מאסר בגין עבירה על פי סעיף 3(ב) לחוק. נראה כי פער ענישה כזה אינו מוצדק ואין בו כל היגיון, גם אם מביאים בחשבון את ההבדל שבין היסוד הנפשי מסוג מטרה, הנדרש בעבירה על-פי סעיף 3(ב) לחוק, לעומת היסוד הנפשי מסוג מודעות, הנדרש בעבירה על-פי סעיף 10 לחוק. אני סבורה כי מן הראוי שהמחוקק ייתן דעתו למצב דברים בלתי רצוי זה, ויעשה לתיקונו. דרך אחת לעשות כן היא לצמצם את הפער ברמת הענישה שבין העבירה הקבועה בסעיף 10 לחוק איסור הלבנת הון ובין העבירה שבסעיף 3(ב) לחוק. דרך נוספת היא לתת אפשרות לנאשם בעבירה על פי סעיף 3(ב) להוכיח להגנתו כי הרכוש שלגביו נעברה העבירה איננו מהווה "רכוש אסור", ואם כך יוכיח יושווה מצבו מבחינת רמת הענישה למי שביצע עבירה על פי סעיף 10 לחוק. 2. אשר לסוגיית החילוט. ענייננו בחילוט רכוש בהליך אזרחי מכוח סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון, הקובע בס"ק (א) כך: (א) בית משפט מחוזי, על פי בקשה של פרקליט מחוז, רשאי לצוות על חילוטו של רכוש בהליך אזרחי (להלן - חילוט אזרחי) אם נוכח שנתמלאו שני אלה: (1) הרכוש הושג, במישרין או בעקיפין, בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 או כשכר לאותה עבירה, או שנעברה בו עבירה לפי אותם סעיפים; (2) האדם החשוד בביצוע עבירה כאמור אינו נמצא בישראל דרך קבע או שלא ניתן לאתרו, ועל כן לא ניתן להגיש כתב אישום נגדו, או שהרכוש כאמור בפסקה (1) התגלה לאחר ההרשעה. ... מהוראה זו עולה כי הסיבות אשר בגינן מנותב חילוט להליך אזרחי ולא להליך פלילי (בו עוסק סעיף 21 לאותו חוק), הן סיבות "טכניות" על פי מהותן, ועניינן בכך שהאדם החשוד בביצוע העבירה אינו נמצא בישראל או אינו ניתן לאיתור ולא ניתן לפתוח נגדו בהליך פלילי, או בכך שההליך הפלילי שבו הורשע הנאשם כבר מוצה ואילו הרכוש הנוגע לעניין נתגלה רק לאחר אותה הרשעה. מכאן, ש"האכסניה" האזרחית להליך החילוט אין בה כדי ללמד בהכרח על מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הליך זה. אכן, בהיבט המהותי ניתן בהחלט לבסס טיעון לפיו החילוט נטוע בעומק ההליך הפלילי שממנו הוא יונק את יסודותיו ועל כן, מידת ההוכחה הנדרשת לצורך חילוט על פי סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון – אף שהוא מכונה "חילוט אזרחי" – היא מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים, לפחות בכל הנוגע לקיומה של עבירה המהווה תנאי לחילוט. מודל דומה בכל הנוגע למידת ההוכחה הנדרשת בהליך חילוט אזרחי, ניתן למצוא בסעיף 17 לחוק מאבק בארגוני פשיעה התשס"ג-2003, שהמטרות והתכליות העומדות בבסיסו דומות לאלו העומדות בבסיס חוק איסור הלבנת הון (לעומת זאת ראו והשוו: סעיף 24 לחוק איסור מימון טרור התשס"ה-2005). אף בעניין זה טוב היה עושה המחוקק אילו קבע בבירור את מידת ההוכחה הנדרשת לצורך חילוט רכוש בהליך אזרחי על פי חוק איסור הלבנת הון, כפי שמצא לנכון לעשות בשני החוקים האחרים הנזכרים לעיל. 3. מכל מקום, במקרה שלפנינו אין לטעמי צורך להכריע בשאלה מהי מידת ההוכחה הנדרשת לחילוט על-פי סעיף 22 לחוק. חומר הראיות שהוצג עומד ברף ההוכחה הדרוש בין אם המדובר ברף ההוכחה הנוהג בהליך פלילי (שכנוע מעבר לכל ספק סביר), ובוודאי אם כל הנדרש הוא רף ההוכחה הנוהג בהליך אזרחי (נטייה של מאזן ההסתברות). בהקשר זה ראוי לחזור ולהזכיר כי המערערים הפקידו סכום של כ-390,000 דולר בעשר הפקדות שונות שבוצעו בתכוף, זו אחר זו, ובכל אחת מהן הופקד סכום הנופל אך במעט מן הסכום שהיה חייב בדיווח באותה עת, על פי חוק איסור הלבנת הון והצווים שהוצאו מכוחו. פעולות אלה מעוררות חשד כבד ביותר כי המערערים עשו "פעולה ברכוש... במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7", כלשונו של סעיף 3(ב) לחוק. העובדה שהמערערים לא סיפקו כל הסבר אחר לפעולותיהם אומרת דרשני, והיא הופכת חשד זה, בנסיבות המסוימות שבפנינו, לוודאות מעבר לספק סביר (השוו לעניין שתיקת נאשם כסיוע לראיות התביעה: ע"פ 7520/02 חמאתי נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2) 710; רע"פ 1601/91 צרפתי נ' מדינת ישראל פ"ד מה(3) 408; ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(5) 221, 269; ע"פ 556/80 עלי ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד לז(3) 169, 185; י' קדמי על הראיות (חלק ראשון, תשנ"ט) 221)). נוכח עמדתי זו, אינני נזקקת לקבוע מסמרות באשר לעמדת חברי השופט חשין כי לצורך חילוט רכוש בהליך אזרחי על פי סעיף 22 לחוק, נטל ההוכחה הוא כבהליך אזרחי אך יש צורך "בכמות ובמשקל של ראיות מעבר לכמות ולמשקל הנדרשים במשפט אזרחי רגיל". מכל הטעמים שפורטו לעיל, אף אני סבורה כי דין הערעור להידחות. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של המישנה לנשיא מ' חשין. היום, י"ב באדר א' תשס"ה (21.2.05) המישנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03097960_G07.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il אש