עומר שביטה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"פ 9795/07 בבית המשפט העליון רע"פ 9795/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: עומר שביטה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.10.08 בע"פ 70934/07 שניתן על-ידי כבוד השופטים: ז' המר – סג"נ, י' שיצר וג' נויטל תאריך הישיבה: כ' בסיון התשס"ח (23.6.2008) בשם המערער: עו"ד תומר אורינוב, עו"ד נועה רצון בשם המשיבה: עו"ד דפנה פינקלשטיין (ברלינר) פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כבוד סגן הנשיא ז' המר, והשופטים י' שיצר וג' נויטל) בע"פ 70934/07, בגדרו נדחה ערעורו של המערער כנגד גזר דינו של בית משפט השלום בכפר-סבא (כבוד סגן הנשיא ח' פדר) בתיק פ 2789/03. 1. ראשית הפרשה שבפנינו ביום 2.10.2003, בו הועמד המערער לדין בגין שתי עבירות של החזקת סם מסוכן, לפי סעיפים 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (פ 2789/03). המערער הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון וביום 22.6.2004 השית עליו בית המשפט "צו פיקוח סמים 'טהור'" למשך 24 חודשים. במקביל האריך בית המשפט שני עונשי מאסר על תנאי שתלויים היו ועומדים כנגד המערער באותה עת, בגין תיק פ 1973/00 ותיק פ 597/97, בשנתיים נוספות (להלן: גזר הדין הראשון). 2. ביום 26.3.2006 הודיע שירות המבחן לבית המשפט כי נותק הקשר עם המערער, וביקש לקיים דיון לשם חידוש הקשר. בדיון שנתקיים ביום 28.6.2006 ביקשה המשיבה כי בית המשפט יפקיע את צו המבחן לאור העובדה שהמערער הפר אותו החל מנובמבר 2005, כפי שעולה מבקשת שירות המבחן, ולאור זאת שלטענתה המערער שב והסתבך בפלילים. ביום 12.12.2006 הורה בית המשפט על מחיקת הבקשה להפקעת צו המבחן, לאור העובדה שהבקשה לא הוגשה על ידי שירות המבחן. 3. לאור האמור לעיל הגיש שירות המבחן בקשה חדשה להפקעת צו המבחן. ביום 16.1.2007 נענה בית המשפט לבקשה, הורה על הפקעת צו המבחן, ושמע את טיעוני הצדדים לעונש. ביום 18.3.2007 גזר בית המשפט על המערער עונש של שנים עשר חודשי מאסר בפועל; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירת סמים מסוג פשע; ושישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירת סמים מסוג עוון. כן הורה בית המשפט על הפעלת המאסרים המותנים שהוארכו בגזר הדין הראשון, וקבע כי מאסרים אלו ירוצו בחופף ובמצטבר, כך שסך הכול ירצה המערער עשרים חודשי מאסר בפועל (להלן: גזר הדין השני). 4. על גזר הדין השני ערער המערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (ע"פ 70934/07). בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ז' המר והשופטים י' שיצר ו-ג' נויטל) דחה את הערעור, בקבעו כי המערער לא התנגד בבית משפט השלום להפקעת צו המבחן, וכי ממילא גזירת עונשו בפעם השנייה אינה מותנית בהפקעתו. עוד קבע בית המשפט כי לא נפל פגם בכך שגזירת עונשו של המערער בפעם השנייה נתבקשה לאחר שחלפה תקופת המבחן. לבסוף קבע בית המשפט כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער. 5. מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו. במסגרת הבקשה טוען המערער כי שגה בית משפט השלום בשעה שהפעיל את המאסרים המותנים שתלויים היו כנגדו, כשלטענתו החלטה זו נעדרה סמכות והיוותה כפל ענישה. עוד טוען המערער כי בבקשה להפקעת צו המבחן ובבקשה לגזירת עונשו נפלו פגמים קשים, שבגינם היה על בין המשפט למחקן. 6. מנגד טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות בהיעדר עילה למתן רשות ערעור. לטענתה, בכל הנוגע לטענות המערער בנוגע להפקעת צו המבחן הרי שטענות אלו נענו באופן מלא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ואין בהן כל הצדק למתן רשות ערעור. בכל הנוגע לסמכות בית המשפט להפעיל את המאסרים המותנים שהיו תלויים כנגד המערער מפנה המשיבה לרע"פ 2798/06 ועקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.7.2007) (להלן: עניין ועקנין), שדן בסוגיה דומה, ומבקשת ללמוד ממנו אודות סמכותו של בית המשפט המפקיע את צו המבחן לגזור על הנאשם כל עונש, כאילו "זה עתה הוא הורשע בפניו על אותה עבירה". מכך לטענתה קנה בית המשפט סמכות להפעיל את עונשי המאסר המותנים. 7. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בפנינו, שוכנעתי כי יש מקום ליתן רשות ערעור בסוגיית הפעלתם של עונשי המאסר המותנים, לדון לעניין זה בבקשה כבערעור ולקבלו, כפי שיפורט להלן. 8. בכל הנוגע ליתר הטענות אותן מעלה המערער בבקשתו, לא מצאתי שיש בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982), משאין בהן כל סוגיה החורגת מנסיבותיו הפרטניות של המערער. 9. נשוב ונתאר את השתלשלות העניינים. כאמור, המאסרים המותנים בהם אנו דנים הוטלו על המערער בעקבות הרשעתו בתיק פ 1973/00 – למשך שנה – ובתיק פ 597/97 – למשך עשרה חודשים. ביום 22.6.2004 הורשע המערער בביצוע "עבירות נוספות", שהיה בהן כדי להביא להפעלת מאסרים אלו. חרף זאת, בחר בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו על פי סעיף 56 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), והאריכם למשך שנתיים, במקביל לצו הפיקוח שהוטל על המערער, אשר דרש ממנו להימצא בקשר עם שירות המבחן. במהלך חודש נובמבר 2005 ניתק הקשר בין שירות המבחן והמערער, כאשר בדיעבד הסתבר שניתוק הקשר נבע מהסתבכותו החוזרת של המערער בפלילים, והימצאותו במעצר בעקבות כך. בעקבות זאת, הפקיע בית המשפט את צו המבחן שהוטל על המערער, וגזר מחדש את דינו (ובתוך כך הפעיל את המאסרים המותנים). כפי שמתארת המשיבה בתגובתה, במועד מאוחר יותר לגזר הדין השני הורשע המערער בגין העבירות החדשות אותן ביצע, ונגזרו עליו עונשי מאסר נוספים. 10. משכך, נבהיר כי עוסקים אנו בארבע נקודות זמן: הראשונה הינה מועד הטלת המאסרים המותנים; השנייה הינה מועד גזר דינו הראשון של המערער, אז בחר בית המשפט להטיל עליו צו מבחן ובמקביל להאריך את המאסרים המותנים; השלישית הינה מועד גזר הדין השני, בה הפקיע בית המשפט את צו המבחן ושב וגזר את עונשו (ובכלל זה הפעיל את המאסרים המותנים); והרביעית הינה נקודת הזמן בה הורשע המערער בגין העבירות החדשות. 11. בענייננו, וחרף הקושי שבדבר, לא מצאתי כי ניתן היה להפעיל את המאסרים המותנים שהוארכו בנקודת הזמן השלישית, דהיינו בעת הפקעת צו המבחן. 12. המסגרת הנורמטיבית לדיוננו מצויה בסעיף 20 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת המבחן), כנוסחה באותה עת, ולפיו: דין הנבחן שלא ציית לצו 20. הוכח להנחת דעתו של בית המשפט שנתן את צו המבחן, שהנבחן לא מילא אחרי הוראה מהוראותיו של צו המבחן, רשאי בית המשפט לעשות אחד מאלה: (1) להזהיר את הנבחן בלי לפגוע בהמשך תקפו של צו המבחן; (2) להטיל על הנבחן קנס בלי לפגוע בהמשך תקפו של צו המבחן, ואם לאחר מכן יבוא בית משפט להטיל עונש על הנבחן לפי סעיפים 16 או 17 או סעיף זה, יובא הקנס האמור בחשבון בקביעת הסכום של אותו עונש; (3) אם ניתן צו המבחן בלא הרשעה על העבירה שבגללה ניתן – להרשיע את הנבחן ולהטיל עליו עונש, ואם ניתן צו המבחן לאחר הרשעה כאמור – להטיל על הנבחן עונש, הכל כפי שבית המשפט היה רשאי להטיל על הנבחן אילו זה עתה הורשע בפניו על אותה עבירה. יש לציין כי נוסחו זה של החוק חל הן על גזירת עונשו של המערער בפעם הראשונה והן על גזירת עונשו בפעם השנייה, לאור הוראת סעיף סעיף 13(א) לחוק לתיקון פקודת המבחן (מס' 4), התשס"ד-2004, לפיו התיקון בחוק לא יחול על הליכים פליליים תלויים ועומדים אשר במועד תחילתו של החוק ניתנה בהם הכרעת דין. משהוכרע דינו של המערער ביום 22.6.2004, הרי שהתיקון לחוק אינו חל על עניינו ונוסחו הקודם של החוק נותר עומד בעינו. 13. הבסיס להפעלת העונשים המותנים שתלויים היו כנגד המערער מצויים בסמכותו של בית המשפט המפקיע את צו המבחן, על פי סעיף 20(3) לפקודת המבחן כנוסחה באותה עת, להטיל על הנבחן עונש שהיה רשאי להטיל עליו אילו זה עתה הורשע בפניו על אותה עבירה בגינה הוטל עליו צו המבחן. 14. בעניין ועקנין נדונה פרשנותה של הוראה דומה, שמצויה הייתה בסעיף 16(2) לפקודת המבחן. בעניין ועקנין נקבע כי במקרה בו הפקעת צו המבחן נעשתה בשל ביצוע עבירה, אין מניעה בפני הפעלתו של עונש מאסר מותנה בעת הפקעת צו המבחן. עם זאת, בעניין ועקנין ציינתי כי הלכה זו מוגבלת למקרים בהם הפקעת הצו נעשתה בשל ביצוע עבירה נוספת, שיש בה לכשעצמה כדי להביא להפעלת המאסר המותנה. כפי שנקבע שם, "הפרת התנאי בשתי הזדמנויות שונות היא זו שמחייבת את הפעלת המאסרים המותנים" (פסקה 6) [ההדגשה הינה שלי, ס' ג'']. 15. המערער אמנם שב וביצע עבירות אף בתקופת ההארכה, שבה תלויים היו ועומדים כנגדו המאסרים המותנים. אלא שהרשעתו בעבירות אלו באה רק בנקודת הזמן הרביעית להלן – לאחר הפקעת צו המבחן וגזירת דינו בפעם השנייה. בהתאם, דן בית המשפט בעניינו על פי סעיף 20 לפקודת המבחן – ולא על פי סעיף 16 העוסק בהפקעת הצו בעקבות הרשעת הנבחן בעבירה נוספת. משכך, אין נכנס עניינו של המערער לגדרי ההלכה שנקבעה בעניין ועקנין. כאמור, הגיונה של הלכה זו נבע מקיומה של הרשעה בעבירה נוספת חדשה, שיש בה כדי להביא במקביל להפעלת המאסר המותנה ולהפקעת צו הפיקוח. בפסק הדין נקבע, כי הגם שההליך הראוי הוא שהפעלת המאסר המותנה תיעשה על ידי בית המשפט המרשיע את הנבחן בעבירות החדשות שביצע, הרי שבנסיבות המתוארות, בהן בשל שגגה לא נעשה כן, אין בכך כדי לפגום בהפעלת המאסרים על ידי בית המשפט המפקיע את צו המבחן (סעיף 6 לפסק הדין). 16. אלא שהגיון זה אינו מתקבל על הדעת, בשעה שהרשעתו של הנבחן נעשית לאחר הפקעת צו המבחן. אמנם, בשעה שמחליט בית המשפט להפקיע את צו המבחן שהוטל, "שב הוא לאחור בזמן", למועד גזירת הדין בפעם הראשונה, ומוקנית לו האפשרות "לחזור בו" מההחלטה שלא לגזור על הנידון עונש "של ממש", ולהסתפק בצו מבחן. אלא שהחלטה זו, על פי סעיף 20(3) לפקודת המבחן, נפרדת מההחלטה להאריך את עונש המאסר המותנה, על פי סעיף 56 לחוק העונשין. הגם שיש דמיון רב בין הארכת המאסר המותנה וצו המבחן, הרי שמדובר בשתי סנקציות נפרדות המשרתות תכליות שונות והמוטלות במקביל, כאשר הפקעתו של צו המבחן והפעלתו של המאסר המותנה +אינן דווקא כרוכות זו בזו. במאמר מוסגר יש לציין, כי הבחנה זו אף איפשרה בעבר לבית המשפט לקבוע כי החלטה לשוב ולהאריך את המאסר המותנה, גם בעת הפקעת צו המבחן, אינה מחייבת מהימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל במעמד זה, חרף הוראת הסיפא של סעיף 56(א) לחוק העונשין (ראו ע"פ 11160/02 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 716, 720 (2003)), ולקביעה זו כמובן גם השלכות על ענייננו. 17. לטעמי, אף שסעיף 20(3) לפקודת המבחן מקנה לבית המשפט המפקיע סמכות לגזור מחדש את עונשו של הנבחן, כאילו מעולם לא הוטל עליו צו מבחן, הרי שלא ניתן לעשות כן בכל הנוגע למאסרים המותנים שהוארכו. משעה שהוארכו מאסרים אלו, על פי סעיף 56 לחוק העונשין (בנקודת הזמן השנייה), מוצתה סמכותו של בית המשפט בנוגע להם, ואין הוא יכול "לחזור בו" מההחלטה להאריכם במסגרת גזירת הדין החוזרת (בנקודת הזמן השלישית). משכך, האפשרות היחידה להפעלתם נותרת זו המנויה בסעיף 55 בחוק העונשין, דהיינו, על ידי בית המשפט המרשיע את הנבחן בעבירות הנוספות החדשות, ובענייננו, בנקודת הזמן הרביעית. 18. ודוק: אלמלא כן, הרי שנמצא שאנו מעקרים מתוכן את הוראות חוק העונשין לעניין הארכת המאסר המותנה והפקעתו. באם יופעלו מאסרים אלו אך ורק בשל הפקעת צו המבחן, ומבלי שהורשע הנבחן בביצוע עבירה נוספת בתקופת ההארכה (או, כבענייננו, בטרם הורשע), נמצא כי הארכת המאסרים נעדרת תוקף וחסרה את המנגנונים הדיוניים הנוגעים לה – שכן ממילא ניתן יהיה להפעילם בדרך של הפקעת צו המבחן, מבלי להידרש למנגנונים אלו שבחוק העונשין. יתרה מכך, מה טעם יהיה לו לבית המשפט להאריך את המאסרים המותנים, בנסיבות של הטלת צו מבחן, בשעה שעצם הפקעת הצו תאפשר, הלכה למעשה, להפעילם, אף ללא הרשעה. 19. אמנם, התוצאה אליה הגעתי יש בה משום אי נחת, שכן המערער למעשה שב וביצע עבירות בשתי "מערכות" שונות בשעה שתלויים היו ועומדים כנגדו עונשי המאסר המותנים האמורים, וחרף זאת לא יופעלו עונשים אלו. אלא שהדרך לפתרונו של מצב זה הינה בהיצמדות לדרך המלך בכל הנוגע להפעלתם של מאסרים מותנים – הפעלתם על ידי בית המשפט שהרשיע את המערער בעבירות הנוספות החדשות (נקודת הזמן הרביעית במתווה שתואר לעיל). הגם שפגם זה ניתן לריפוי כאשר מדובר בהרשעה שקדמה להפקעת צו המבחן, כבעניין ועקנין, הרי שלא ניתן לטעמי לעשות כן בשעה שההרשעה הינה מאוחרת להפקעת הצו, ואינה עומדת בבסיס ההפקעה. 20. אשר על כן, אני מציע לחבריי לקבל את הערעור ולבטל את הפעלתם של עונשי המאסר המותנה, באופן שסך הכול ירצה המערער בגין העבירות בהן הורשע במסגרת תיק פ 2786/03 שנים עשר חודשי מאסר בפועל. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: השאלה 1. אדם מובא לדין פלילי בפני בית משפט, כאשר תלוי על צווארו עונש מאסר על תנאי שנגזר עליו בהרשעה קודמת. בית המשפט מרשיע אותו ורואה להטיל עליו צו מבחן בלא ענישה נוספת (צו מבחן "טהור"). לצו המבחן מתלווה החלטה בדבר הארכת תקופת המאסר המותנה לתקופה נוספת. ההנחה היא כי הארכת התנאי כשלעצמה אינה בבחינת "עונש". הנידון מפר את תנאי צו המבחן, ועניינו חוזר לבית המשפט שנתן את צו המבחן. לבית משפט זה סמכות להטיל על הנידון עונש בגין העבירה המקורית שבגינה הוטל עליו צו המבחן. על פי החוק, סמכות זו מתרחבת על פני כל עונש שבית המשפט היה רשאי להטיל עליו כאילו זה עתה הורשע בפניו. האם בגידרה של סמכות זו טמונה גם סמכות להפעיל את המאסר המותנה שהיה תלוי כנגד הנידון בעת ההרשעה בעבירה המקורית, ואם כן – מהם התנאים לכך. זו השאלה העומדת לפתחנו. 2. על ענייננו חל סעיף 20(3) לפקודת המבחן (נוסח חדש), התשכ"ט-1969 (להלן - פקודת המבחן) טרם תיקונו בשנת 2004. זו לשונו: "דין הנבחן שלא ציית לצו 20. הוכח להנחת דעתו של בית המשפט שנתן את צו המבחן שהנבחן לא מילא אחרי הוראה מהוראותיו של צו המבחן, רשאי בית המשפט לעשות אחד מאלה: (1) (2) (3).... אם ניתן צו המבחן לאחר הרשעה, כאמור – להטיל על הנבחן עונש, הכל כפי שבית המשפט היה רשאי להטיל על הנבחן אילו זה עתה הורשע בפניו על אותה עבירה. (הדגשה לא במקור). משמעות הוראה זו היא כי בנסיבות בהן הוטל על נידון צו מבחן טהור לאחר הרשעתו, והוא מפר את צו המבחן, מוסמך בית המשפט לגזור עליו עונש כאילו זה עתה הורשע בגין העבירה המקורית, וכאילו לא הוטל עליו צו מבחן כלל. השאלה העומדת לפנינו היא מהו מרחב פרישתה של סמכות הענישה האמורה, והאם היא מתפרשת גם על פני הכוח להפעיל את עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי נגד הנידון עובר להרשעתו בעבירה המקורית; או שמא הפעלתו של עונש המאסר על תנאי במצב כזה מותנית בביצוע עבירות חדשות בתקופת התנאי המוארכת, והסמכות להפעלתו נתונה אך בידיו של בית משפט המרשיע את הנידון בעבירות החדשות שביצע, בהליך משפטי נפרד. 3. חברי, השופט ג'ובראן, סבור כי, הגם שסעיף 20(3) לפקודת המבחן מקנה לבית המשפט שנתן את צו המבחן סמכות לגזור מחדש את עונשו של הנידון כאילו מעולם לא הוטל עליו צו מבחן, הרי שסמכות זו אינה משתרעת על הפעלת עונש מאסר על תנאי שהוארך בסמיכות להטלת המבחן. על פי גישה זו, משעה שעונש מאסר על תנאי הוארך על פי סעיף 56 לחוק העונשין, מוצתה סמכותו של בית המשפט שנתן את צו המבחן בקשר לעונש זה, והוא אינו יכול "לחזור בו" מההחלטה להאריך את המאסר המותנה במסגרת גזר הדין החדש הניתן על ידיו בעקבות הפרת המבחן על ידי הנידון. משכך, האפשרות היחידה להפעלת המאסר המותנה נותרת זו המנויה בסעיף 56 לחוק העונשין, והיא נתונה רק בידי בית המשפט המרשיע את הנידון בעבירה חדשה שבוצעה על ידו לאחר מתן צו המבחן ובתוך תקופת התנאי המוארכת. בגישה זו טמונה ההנחה, כי לצורך הפעלת המאסר המותנה לאחר מתן צו המבחן נדרשת הרשעתו של הנידון בעבירה חדשה בתקופת ההארכה של התנאי, וכך בית המשפט שהרשיע בעבירה חדשה כאמור יכול להפעילו. אין בידי בית המשפט שנתן את צו המבחן סמכות להפעיל את עונש המאסר על תנאי במסגרת ענישתו את הנבחן על העבירה המקורית שבגינה ניתן צו המבחן. זאת, אפילו היתה אותה עבירה מקורית בבחינת "עבירה נוספת" שניתן היה להפעיל בגינה את המאסר המותנה בסמוך לאחר הרשעת הנאשם בה. 4. גישתי הפרשנית בסוגיה זו שונה, ואציגה תחילה בתמצית הדברים הבאים: על פי החוק, לבית המשפט שנתן את צו המבחן סמכות עונשית רחבה ביחס לנבחן שהפר את צו המבחן, ובידיו להטיל את אותו עונש ממש שיכול היה לגזור עליו בנקודת הזמן הרלבנטית להרשעה בעבירה המקורית. בכלל סמכות עונשית רחבה זו, כלולה גם הסמכות להפעיל את עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי כנגד הנבחן בעת ההרשעה, ובלבד שעונש זה היה ניתן להפעלה במועד הרשעתו של הנבחן. העובדה כי המאסר המותנה הוארך על ידי בית המשפט שנתן את צו המבחן כדי לאפשר מתן צו מבחן "טהור" אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. כח הענישה של בית המשפט המקורי בגין העבירה המקורית קם לתחייה משהנבחן הפר את תנאי המבחן, והמחוקק מקנה לו את מלוא הסמכות העונשית שהיתה נתונה בידו אלמלא נתן מלכתחילה את צו המבחן. זהו מחיר הפרת האמון שהנבחן משלם על כך שלא קיים את התקוות והציפיות שתלו בו, כאשר ניתנה לו הזדמנות להשתקם בלא ענישה כלל, אימון ששוברו בצידו. עמד במבחן – הוא יוצא פטור בלא עונש כלל; לא עמד במבחן – חוזרים גלגלי הזמן לאחור, ומתחדשת סמכותו המלאה של בית המשפט שנתן את צו המבחן מכח סעיף 20(3) לפקודת המבחן לענוש את הנבחן בענישה מלאה כאילו צו המבחן לא ניתן. משמעות הדבר היא כי כאשר במסגרת העונש המקורי שבית המשפט מוסמך להטיל נכלל גם הכח להפעיל מאסר מותנה שהיה בר הפעלה בגין העבירה המקורית שבגינה הוטל המבחן, הרי שעונש זה במלוא פרישתו ניתן להפעלה במקרה של הפרת המבחן, מסיטה את הנבחן ממישור שיקומי למישור עונשי ממשי, לאחר שהפר את האמון שניתן בו. יחד עם זאת, הפעלת עונש המאסר על תנאי בידי בית המשפט שנתן את צו המבחן מותנית בכך שעונש מותנה זה טרם הופעל על ידי ערכאה שיפוטית אחרת, אשר הרשיעה את הנבחן בעבירות חדשות שעבר לאחר מתן צו המבחן ובמהלך תקופת התנאי המוארכת שבידה להפעיל את התנאי מכח הסמכות הנתונה לה על פי סעיף 55 לחוק העונשין. 5. על פי תפיסה זו, הפעלת המאסר המותנה בנסיבות המתוארות ניתנת ליישום בשני מישורים מקבילים: המישור האחד - על ידי בית המשפט שנתן את צו המבחן, במסגרת סמכות הענישה המקורית הנתונה לו ביחס לנבחן שהפר צו מבחן טהור, וזאת בגדרו של סעיף 20(3) לפקודת המבחן; הפעלת העונש המותנה במישור זה מקורה בעבירה המקורית שבגינה הורשע הנבחן על ידי בית המשפט שנתן את צו המבחן. הפעלת התנאי מותנית בכך שהעבירה המקורית משמשת גם "עבירה נוספת" לצורך הפעלת התנאי. כשם שבית המשפט שנתן את צו המבחן יכול היה לענוש את הנידון בסמוך לאחר ההרשעה, ולהפעיל אז את עונש המאסר על תנאי, כך יכול הוא באותה מידה ובאותו שיעור לענוש אותו במקרה שהפר את צו המבחן, והכל במסגרת סמכות הענישה הנתונה לו כאילו הנבחן הורשע בפניו זה עתה על אותה עבירה. הפעלת סמכות עונשית זו איננה מותנית בהכרח בהפרת צו המבחן באמצעות בצוע עבירה חדשה על ידי הנבחן. די שהנבחן לא מילא אחר הוראות צו המבחן, בין אם הדבר היה כרוך בביצוע עבירה חדשה ובין אם בדרך אחרת; אלא שאם ההפרה מתבטאת, בין היתר, בביצוע עבירה חדשה, וזו נעברה בתוך תקופת התנאי המוארך, כי אז קמה סמכות מקבילה לערכאה שהרשיעה את הנאשם בעבירה החדשה להפעיל את המאסר המותנה כאשר העבירה החדשה היא שתהווה "עבירה נוספת" לצורך הענין. זהו המישור השני המקביל להפעלת העונש המותנה. סמכות עונשית זו נתונה לערכאה המרשיעה את הנבחן בעבירות החדשות מכח סעיף 55 לחוק העונשין. הפעלת סמכות ענישה זו על ידי אחת מהערכאות המוסמכות כאמור – בית המשפט שנתן את צו המבחן, או הערכאה שהרשיעה בעבירה החדשה – ממצה את סמכות הענישה בענין הפעלת העונש המותנה, והערכאה המוסמכת האחרת שוב לא תוכל להפעילה. 6. חשוב להדגיש, כי הסמכות השיפוטית המקבילה של הפעלת עונש המאסר על תנאי, הנתונה, מצד אחד, לבית המשפט שנתן את צו המבחן במקרה של הפרת הצו, ולערכאת השיפוט שהרשיעה את הנבחן בעבירה החדשה, המהווה "עבירה נוספת" לענין הפעלת התנאי, מוציאה זו את זו. הופעל העונש המותנה בידי הערכאה שנתנה את צו המבחן, ממילא מוצתה סמכות ההפעלה, והערכאה שהרשיעה את הנידון בעבירה החדשה לא תוכל עוד להפעיל סמכות זו. ולהפך – מקום שבית משפט שהרשיע את הנבחן בעבירה החדשה מפעיל את עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי נגדו, הרי בכך באה סמכות ההפעלה לידי מיצוייה, ובית המשפט שנתן את צו המבחן, המפעיל סמכות עונשית ביחס לעבירה המקורית שהנבחן הורשע בה, יוכל להטיל על נבחן שהפר את צו המבחן כל עונש שיכול היה להטילו במועד ההרשעה, למעט הפעלת עונש המאסר על תנאי שכבר הופעל על ידי ערכאת שיפוט אחרת שהרשיעה את הנאשם בגין העבירה החדשה. 7. נקודת מוצא פרשנית זו מיישבת בין סמכות בית המשפט שנתן את צו המבחן להפעיל סמכות ענישה מקורית רחבה וכוללת על נבחן שהפר את תנאי המבחן, כאילו לא הוטל צו מבחן כלל, לבין סמכות בית המשפט המרשיע את אותו נבחן בעבירות חדשות הנעברות בתקופת התנאי המוארך. הפעלת התנאי על ידי בית המשפט שנתן את צו המבחן מושתתת על העבירה המקורית כ"עבירה נוספת" לצורך הפעלה זו. הפעלת התנאי על ידי הערכאה השיפוטית הדנה בעבירות החדשות שעבר הנבחן, מתבססת על אותן עבירות חדשות כ"עבירות נוספות" לצורך התנאי המוארך. מימוש סמכות ההפעלה של התנאי על ידי אחת הערכאות, ממצה את הענישה ביחס למרכיב עונשי זה. פרשנות זו, המיישבת בין הסמכויות המקבילות של שתי ערכאות השיפוט, מקדמת את תכלית הענישה והשיקום של הנאשם כאחד, ונותנת נפקות מלאה לסמכויות הענישה שהופקדו בידי ערכאות השיפוט השונות הדנות בעניינו של הנבחן בהקשרים שונים. 8. פרשנות זו מתיישבת עם מהותו של צו המבחן הטהור, ונותנת משמעות מלאה לסמכותו העונשית של בית משפט הבוחר להשתמש באמצעי שיקומי זה, ומאריך בצידו עונש מאסר מותנה התלוי כנגד הנאשם, על מנת לאפשר את שיקומו. היא מאפשרת, מצד אחד, הטלת אמצעי שיקומי טהור על נאשם כדי לתת לו הזדמנות לשנות מדרכיו, ולפתוח בפניו פתח תקוה להשתלב בחיים תקינים בחברה. מצד שני, היא מגינה על סמכותו העונשית המלאה של בית המשפט הנותן את צו המבחן, הנדרש להפעילה במקום שהנאשם הפר את האמון שניתן בו, ולא קיים את תנאי המבחן. היכולת להפעיל, במסגרת הסמכות העונשית, גם את עונש המאסר המותנה שהוארך, היא חלק מתפיסה המחזירה את בית המשפט שנתן את צו המבחן לנקודת ההתחלה של מועד ההרשעה, ומקנה לו את מלוא הכח וסמכויות הענישה שהיו בידיו בעת הרשעת הנידון. היא מחדשת את כח הענישה הנתון לבית המשפט לצורך השגת תכליות ההרתעה, הגמול והמניעה במקום תקוות השיקום שנכזבה. נבחן אמור לדעת כי כאשר מוטל עליו צו מבחן טהור, ניתנת לו הזדמנות שאחריות מלאה בצידה. עמד במבחן – יצא פטור בלא עונש. נכשל במבחן – יצטרך לעמוד במשא העונשי המלא, כאילו לא הוטל עליו מבחן מעולם. 9. וכאן, ארחיב מעט לענין היבטים שונים הנוגעים לגישה הפרשנית המוצעת: לענישה הפלילית תכליות שונות. השיקום והתיקון נימנים על החשובות שבהן. בנסיבות מסוימות, מהווה השיקום שיקול מכריע בהליך הענישה, והוא עשוי לגבור גם על שיקולי הגמול, המניעה וההרתעה. במסגרת תכלית השיקום בענישה, נתונים לבית המשפט כלים שונים לצורך הגשמת המטרה, המאפשרים תמהיל מגוון בין תכליות ענישה שונות – מאסר בעבודות שירות, שירות לתועלת הציבור, ומבחן בלא הרשעה או לאחר הרשעה, בין כמבחן "טהור" ובין בנילווה לעונש אחר. אמצעי המבחן הוא הליך שיקומי מובהק הננקט במקום שיש תקוה לתיקון הנאשם (א' שרון, מבחן ועונש, הפרקליט ל"א, תשל"ז-1976-7, 92; - א' שרון, שיטת המבחן בדין הפלילי 40-48 (להלן: שרון), ר' קנאי, צו מבחן: מחלופה לעונש לעונש חלופי, מחקרי משפט טז', תשס"א-2001, 353 (להלן: קנאי); י' קדמי, סדר הדין בפלילים, חלק ג' (תשס"ג-2003), 1266-1270, 1311-1314). על שיטת המבחן נאמר בפרשת אסד: "צו מבחן משמש אמצעי מובהק לשיקום העבריין. הוא נועד לשמש מענה לאותם מקרים בהם מתן תמיכה וליווי מקצועי לנאשם עשויים לשמש אמצעים מועילים להחזרתו לתיפקוד נורמטיבי (ע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פד"י מז(1) 177, 185). צו מבחן אינו נושא אופי עונשי; אין בו מיסוד הגמול, או מיסוד ההרתעה... בהטלת המבחן אין בית המשפט רואה גם משום עונש חלופי, אלא אמצעי שיקומי המוטל, בין כנילווה לעונש אחר, ובין כעומד לעצמו. מכאן, שאין בדרך כלל קורלציה בין המבחן לחומרתה של העבירה, אלא במוקד ההתייחסות מצויים צרכיו השיקומיים של העבריין, כאשר אופי העבירה ונסיבותיה עשויים לשמש אינדיקציה לגורמי ההשפעה שהנאשם נתון להם." (רע"פ 4107/02 חליל פאוזת אסד נ' מדינת ישראל, פד"י נז(2) 248, 267-268 (להלן: רע"פ אסד) וכן קנאי 354; לתפיסות מעורבות של צו המבחן, בהן הוא משקף גם תכליות פיקוחיות ועונשיות, ראו קנאי, 364-373). 10. בית משפט הדן בעניינו של נאשם ורואה להעמידו תחת פיקוח מבחן, מוסמך לנקוט במספר דרכים: להרשיעו וליתן צו מבחן; ליתן צו מבחן בלא הרשעה; וכיום, לאחר תיקון מס' 4 לפקודת המבחן משנת 2004, בידו גם להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו צו מבחן בנילווה לעונשים המפורטים בסעיף 1(1)(ב) לפקודה. 11. ענייננו כאן בהרשעה שבצידה הוטל על הנאשם צו מבחן "טהור" בלא ענישה נוספת. "מבחן טהור" משמעו הטלת מבחן בתורת אמצעי שיקומי העומד לעצמו, ללא כל ענישה בצידו. בית המשפט פותח בפני הנבחן את דרך התיקון בלא הטלת עונש כלשהו. במסגרת הטלת צו מבחן טהור, מוסמך בית המשפט הדן בעבירה המקורית להאריך עונש מאסר על תנאי התלוי כנגד נאשם, על מנת לאפשר הפעלת אמצעי שיקומי טהור. הארכת מאסר מותנה בנסיבות כאלה אינה נחשבת כ"ענישה" אלא כאמצעי דיוני שנועד לאפשר הטלת אמצעי שיקום טהורים. בעניין זה נפסק בדנ"פ 5/89 גריידי נ' מדינת ישראל (מיום 11.9.89) (מפי הנשיא שמגר): "בית משפט זה הבהיר, כי משהחליט בית משפט להאריך תקופת תנאי ולא להפעיל תנאי שהופר, אין לראות בכך ענישה בשל העבירה הנוספת שהיתה יכולה לשמש עילה להפעלת התנאי. מכאן, כי הטלת מבחן, שבמקביל לו גם הוארכה תקופת התנאי, הוא מבחן אשר אליו לא צורף כל עונש נוסף". (הדגשה לא במקור). (ראו לענין זה גם ע"פ 36/89 גריידי נ' מדינת ישראל, פד"י מג(2) 641). תפיסה דומה הובעה בענין רע"פ 228/05 אגודייב נ' מדינת ישראל (25.1.05) (מפי השופט רובינשטיין) בו נאמר (פסקאות ז'-ח'): "הארכה זו הריהי כלהט החרב המתהפכת על ראשו של העבריין, אך צופה היא פני עבר ופני עתיד, ולא פני הווה. פני עבר – כי מדובר בעבירות שקדמו; פני עתיד – כי שמורה היא למקרה שיחזור הנאשם לסורו. והרי הארכת התנאי, ברי כי היא נטולת "עונשיות" כשלעצמה, וזאת לדעתי גם אם פקעה תקופת התנאי שהוטלה בתיק הראשון. במובן הערכי, איני סבור כי "להט חרב מתהפכת" על ראשו של אדם כהרתעה ממעשי עבירה, הוא עונש. לדידי, הריהו מעין "כותפות" הנוספות על ה"חגורה" שחוגר כל אדם בדמות הוראות החוק האוסרות על עבירות פליליות. מי שכבר הורשע, אין רע בכך, שבצד חגורתו, יעטה עליו גם "כותפות" כדי להרתיעו... ... פירוש ההופך את הארכת התנאי לעונש כשלעצמה, ומונע ענישה חלופית לנוכח הפרת צו המבחן, לא היה מגשים את תכליתו של החוק, שאמנם ביקש לאפשר לעבריינים את המבחן כדרך שיקומית, ועל כך תבוא עליו ברכה, אך גם לא חפץ – המחוקק הסביר – שיתעתעו בו ללא סנקציה. בוודאי אין מדובר במקרה שלפנינו ב"עונש של ממש", כדברי השופט בך בפרשת גריידי". (הדגשות לא במקור). 12. פועל יוצא מכך הוא, כי כאשר בית משפט מטיל על נאשם צו מבחן בלא ענישה נוספת, ובד בבד מורה על הארכת מאסר מותנה התלוי נגדו, קמה סמכותו של אותו בית משפט על פי סעיף 20(3) לפקודת המבחן להטיל על הנבחן עונש ממשי אם הפר את תנאי המבחן. המחוקק נתן בידי בית משפט שנתן את צו המבחן סמכות ענישה מלאה שתוכנה זהה לסמכות שהיתה בידו בסמוך ממש למתן צו המבחן ביחס לעבירה המקורית שבגינה הוצא צו המבחן. 13. סמכות הענישה הנותרת בידי בית המשפט במהלך ביצועו של צו המבחן הינה סמכות הענישה המקורית הנתונה בידיו עובר למתן צו המבחן, על כל היבטיה והשלכותיה ((ע"פ 3524/90 שירות מבחן למבוגרים נ' אבוקסיס, פד"י מו(4) 199, 201; ע"פ 767/77 שירות מבחן למבוגרים נ' בוחבוט, פד"י לג(3) 425; וסעיפים 16(2) ו- 20 (3) לפקודת המבחן). משמעות הדבר היא, כי בכוחו של בית המשפט להחליט, בין היתר, גם על הפעלת המאסר על תנאי שהיה תלוי נגד הנבחן בעת שהורשע והוטל עליו צו המבחן, בהיות העבירה בה הורשע בבחינת "עבירה נוספת" לצורך הפעלת התנאי. 14. במאמר מוסגר יצויין, כי עד לתיקון 4 לפקודת המבחן, שלטה הגישה לפיה הטלת צו מבחן על נאשם לצד עונשים נוספים – ובהבדל ממבחן טהור – הביאה למיצוי סמכות הענישה של בית המשפט גם מקום שהנבחן הפר את צו המבחן. מצב דברים זה תוקן בתיקון מס' 4, וכיום מוסמך בית המשפט במצב כזה לחזור ולהטיל עונש נוסף על הנבחן במקום צו מבחן שבוטל בשל הפרתו גם אם הוטלו על הנבחן עונשים נוספים בגזר הדין; אלא שיש להתחשב לצורך העונש החדש בעונשים אלה (סעיף 20(4) לפקודת המבחן והצעת החוק לתיקון פקודת המבחן (מס' 4) (מבחן בצירוף לעונש נוסף), התשס"ד-2004, ה"ח 44 מיום 1.6.04, 109-112). 15. סמכותו של בית המשפט שנתן את צו המבחן לענוש את הנבחן שהפר את צו המבחן, ובכלל זה, להפעיל עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי נגדו בעת הרשעתו בעבירה המקורית, קיימת כאשר הגיע בית המשפט למסקנה כי הנבחן לא מילא אחר הוראות צו המבחן. חשיבותה של סמכות הענישה המתחדשת במצב דברים זה אינה צריכה הדגשה. נבחן שהורשע בעבירה, ובית המשפט ראה לתת בו אמון ולשלבו במסלול שיקומי טהור, זכה בפריבילגיה מיוחדת, שכן הוא אינו פורע את חובו העונשי לחברה. החברה מוחלת לו על חוב זה ובלבד שתוגשם התקוה לשיקומו ולתיקונו. פריבילגיה זו נתונה לנאשם על תנאי, והתנאי הוא שיהיה ראוי לה, ויקיים את תנאיה. אם ציפייה זו נכזבת, והנבחן מפר את תנאי המבחן, חוזרת לקדמותה התכלית העונשית המלאה, ועומדת בעינה דרישת החברה לפרעון מלוא החוב העונשי על ידי הנאשם. בכלל חוב עונשי זה מצוי גם מרכיב הפעלת עונש המאסר המותנה, התלוי כנגד הנאשם, ואשר הוארך לצד מתן צו המבחן כדי לאפשר את החלת המסלול השיקומי לגביו. ויתור על מרכיב זה משמעו – מחילה על חלק מהחוב העונשי שעל הנאשם לפרוע. אין הצדקה למחילה כזו, במיוחד כאשר הנאשם הכזיב את התקוה שתלו בו, ונמצא בלתי ראוי לאמון שניתן בו. ואכן, לשון החוק נותנת בידי בית המשפט סמכות ענישה מלאה ביחס לנבחן שהפר את צו המבחן, ויש לפרשה הן על פי נוסחה בסעיף 20(3) לפקודה והן על פי תכליתה כמשתרעת גם על הפעלת העונש המותנה. ניסוחו של החוק ותכליתו משתלבים אלה באלה לענין זה. 16. יש להבהיר, כי אי קיום הוראות צו המבחן על ידי נבחן עשוי ללבוש צורות שונות – בין על ידי ביצוע עבירות נוספות בעת תקופת המבחן, ובין בדרכים אחרות. מבחינת סמכות הענישה המתחדשת של בית המשפט שנתן את צו המבחן, אין נפקא מינה אם הפרת המבחן מקורה בביצוע עבירות חדשות, או בדרך אחרת. אולם, אם הפרת צו המבחן נעשית בדרך של ביצוע עבירות חדשות, עשויה, כאמור, לקום סמכות מקבילה להפעלת המאסר המותנה בידי ערכאה שיפוטית המרשיעה את הנבחן בעבירות החדשות. ערכאת השיפוט הדנה את הנבחן בעבירות החדשות, מוסמכת מכח סעיפים 55 ו-56 לחוק העונשין להפעיל מאסר על תנאי שהוארך במסגרת הטלת צו מבחן טהור, מקום שהעבירות החדשות מהוות "עבירות נוספות" לצורך הפעלת התנאי. כפי שפורט לעיל, בנסיבות כאלה נוצרת סמכות מקבילה לשתי ערכאות שיפוט: לבית המשפט שנתן את צו המבחן שהופר נתונה סמכות להפעיל את עונש המאסר על תנאי במסגרת סמכותו על פי סעיף 20(3) לפקודת המבחן כאשר לצורך הפעלת התנאי העבירה המקורית שבגינה ניתן צו המבחן מהווה "עבירה נוספת" לענין הפעלת התנאי. במקביל לכך, לערכאת השיפוט המרשיעה את הנבחן בעבירות החדשות סמכות להפעיל את המאסר המותנה מכח סעיפים 55 ו-56 לחוק העונשין, אשר העבירות החדשות הן "העבירות הנוספות" לצורך הפעלת התנאי. ברי, כי הפעלת התנאי על ידי הערכאה שנתנה את צו המבחן או בידי הערכאה השיפוטית האחרת הדנה בעבירות החדשות, עשויה להתרחש פעם אחת בלבד. עם הפעלת התנאי על ידי אחת הערכאות, מתמצית סמכות הענישה בענין זה, ושוב לא נותרת סמכות כזו בידי הערכאה האחרת. 17. בנסיבות שלפנינו, המערער הורשע בדין והוטל עליו מבחן טהור בצד הארכת שני מאסרים מותנים שהיו תלויים כנגדו. המערער הפר את צו המבחן בכך שעבר עבירות חדשות שחלקן בוצעו בתקופת המבחן. בית המשפט שנתן את צו המבחן גזר על הנבחן עונש בגין העבירה המקורית עקב הפרת תנאי המבחן. בגדר סמכות ענישה זו, הפעיל בית המשפט מאסרים על תנאי שהיו תלויים נגד הנבחן בעת שהורשע בגין העבירה המקורית, משהעבירה המקורית עצמה שמשה "עבירה נוספת" לצורך הפעלת עונשים מותנים אלה. בית המשפט היה מוסמך לעשות כן, ושיקוליו העונשיים בענין זה היו ראויים ומאוזנים. לא היה מקום, כי המערער יזכה מן ההפקר באי הפעלת מאסרים על תנאי שהיו תלויים נגדו, לאחר שזכה בפריבילגיה מיוחדת של מסלול שיקומי טהור במקום ענישה ממשית. שנמצא כי לא היה ראוי לה. משהפר את צו המבחן בדרך של ביצוע עבירות נוספות, התחדשה סמכות הענישה המקורית של בית המשפט שנתן את צו המבחן בגין העבירה המקורית, ובמסגרתה נכון וראוי היה להפעיל את עונשי המאסר המותנים שעמדו כנגד המערער עובר להרשעתו בעבירה המקורית. 18. בנפרד מהליך זה, המערער הורשע בערכאה שיפוטית אחרת בעבירות החדשות, אשר חלקן נעברו בעת תקופת המבחן. הערכאה השיפוטית שהרשיעה אותו בעבירות אלה גזרה עליו עונש בגין עבירות אלה, אולם נמנעה מהפעלת עונשי המאסר על תנאי שהיו תלויים נגדו בתקופת התנאי שהוארכה. יוצא, אפוא, כי המאסרים המותנים הופעלו פעם אחת על ידי בית המשפט שנתן את צו המבחן, ובכך מוצתה הסמכות להפעלתם. אין, אפוא, סתירה בין ההליכים העונשיים האמורים בשתי הערכאות. אינני מוצאת עילה להתערב אף בטיב העונשים שנגזרו על המערער על ידי בית המשפט שנתן את צו המבחן. 19. לאור האמור, הייתי דוחה את הערעור, ומאמצת את פסיקתו של בית המשפט המחוזי, נשוא הערעור שלפנינו. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: במחלוקת שנפלה בין חברי – מצרף אני את קולי לשיטתה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה – ומטעמיה. גם בעיני – כאמור בחוות דעתה בפיסקה 15 סיפא: "לשון החוק נותנת בידי בית המשפט סמכות ענישה מלאה ביחס לנבחן שהפר את צו המבחן, ויש לפרשה הן על פי נוסחה בסעיף 20(3) לפקודה והן על פי תכליתה כמשתרעת גם על הפעלת העונש המותנה. ניסוחו של החוק ותכליתו משתלבים אלה באלה לענין זה". רואה אני עם זאת להעיר מספר הערות: (א) חברי, השופט ס' ג'ובראן, מבקש לאבחן את התוצאות המשפטיות שתחולנה במקרה שלפנינו מהאמור בפסק הדין שנכתב על ידו (בהסכמת הנשיאה ד' ביניש והשופטת ד' ברלינר) ב-רע"פ 2798/07 ועקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.7.2007) (להלן – ענין ועקנין). בענין ועקנין דן בית המשפט בסוגיה קרובה – הפעלתו של מאסר על תנאי בעת הפקעת צו מבחן בשל ביצוע עבירה נוספת מכוח הוראה הדומה לזו שבסעיף 20(3) לפקודת המבחן, כנוסחה במועד הרלבנטי לענייננו, שהיום מצויה בסעיף 16(2) לפקודת המבחן. הוא מגיע, במקרה שלפנינו – על בסיס ניתוח הגיונה של ההלכה בענין ועקנין – למסקנה כי אין עניינו של המערער פה נכנס בגדר ההלכה הנ"ל, שהרי בענין ועקנין הודגש כי בעקבות הרשעת הנבחן בעבירה נוספת "הפרת התנאי בשתי הזדמנויות שונות היא זו שמחייבת את הפעלת המאסרים המותנים" (פיסקה 6 בענין ועקנין; פיסקה 14 וההדגשה בחוות דעתו הנוכחית של חברי, השופט ס' ג'ובראן). שתי השגות לי על אמירה זו: (1) במישור העקרוני – פרשנות של פסק דין נעשית על פי אמות מידה וכללים לפיהם מתפרשים "טקסטים" משפטיים אחרים. עיינו: דברי השופט (כתוארו אז) א' ברק בבג"ץ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5) 1, 7 (1991); Freeman, A Treatise of The Law of Judgment 132-133 (5th Ed 1925 Revised by Futtle (1993)). מכאן שלשופט שניסח את ההלכה אין עדיפות עקרונית בפרשנות שלה, הרחבתה, או סיוגה – על פני פרשן אחר (זאת לגבי החלק הנורמטיבי שבה, בשונה מהחלק הנרטיבי-ספרותי, או סגנוני שבה. עיין גם והשווה לסעיף 6 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח – 2007). (2) במישור הקונקרטי – בענין ועקנין השאיר חברי, השופט ס' ג'ובראן, סיטואציה כמו זו שלפנינו בפירוש בצריך עיון (לאחר שהציג את האפשרויות השונות הבאות בחשבון) "על מנת שתבוא על פתרונה במועד אחר" (שם, בפיסקה 7 לפסק דינו). יחד עם זאת הוא העיר – מבלי לקבוע מסמרות – כי יכול והפתרון לסוגיה זו "נעוץ בשיקול הדעת הנתון לבית המשפט בבואו להפעיל את עונש המאסר על תנאי במסגרת המערכה השנייה. אז, כפי שטוענת המשיבה, ניתן יהיה להביא בחשבון את העובדה שהנאשם כבר עמד בסיכון מסוים בתקופה שלאחר גזר הדין, ובנסיבות המתאימות, להורות על הפעלת עונש המאסר על תנאי בחופף לעונשים אחרים" (שם, בפיסקה 7 סיפא לפסק דינו). נראית בעיני גישתו זו בענין ועקנין – מתפיסתו הנוכחית. (ב) בית המשפט הנכבד קמא לא עסק בסוגיה העומדת במוקד דיוננו פה, אלא בנושאים אחרים שאכן אינם מצדיקים מתן רשות ערעור, כפי שקבע חברי השופט ס' ג'ובראן בפיסקה 8 לחוות דעתו. בשל שתי סיבות אלה ונימוקיה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה – אני מסכים לדחיית הערעור. ש ו פ ט לפיכך הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה. ניתן היום, ז' בשבט התשס"ט (1.2.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07097950_H05.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il