סומוד עאוני חמוד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9792/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9792/06 ע"פ 10073/06 - א' בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת ד' ברלינר המערער בע"פ 9792/06: סומוד עאוני חמוד המערערים בע"פ 10073/06: 1. פלוני (קטין) 2. רשאד חמיס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי חיפה מיום 14/11/2006 בתיק פ 00-005053/06 שניתן על ידי כבוד השופט סעב כמאל תאריך הישיבה: כ"ז בשבט התשס"ז (15.02.07) בשם המערער בע"פ 9792/06: עו"ד מראם חמוד בשם המערערים בע"פ 10073/06: עו"ד עו"ד חאזם יוסף בשם המשיבה : בשם שירות המבחן: עו"ד ליאנה בלומנפלד – מגד גב' אדווה פרויד פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו ערעורי המערערים על חומרת העונשים שנגזרו עליהם בת.פ. 5053/06 (כב' השופט כמאל סעב) בבית המשפט המחוזי בחיפה. לצורך הנוחות, יכונו המערערים גם על פי כינויים בערכאה הדיונית, קרי: המערערים בע"פ 10073/06 – נאשם 1 ונאשם 3, ואילו המערער בע"פ 9792/06 יכונה נאשם 2. 2. שלושת המערערים הודו והורשעו בבית המשפט המחוזי בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. נאשם 1 הורשע גם בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, ואילו נאשם 3 הורשע גם בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו. 3. הרקע להרשעות קשור בנסיבות הארועים הבאים: ביום 24.2.06 לפנות ערב, תקף נאשם 1 (קטין בעת ביצוע העבירות) את המתלונן, בכך שהיכה אותו בידו באמצעות מקל, וגרם לו חבלה. בעקבות זאת המתלונן נסע עם אביו למוקד רפואי לקבלת טיפול רפואי. במהלך נסיעתם של השניים, עקפו אותם הנאשמים, ברכב נהוג על ידי נאשם 1. עם השלושה ברכב היה גם אדם נוסף, מוחמד דבאברה (להלן – השותף). בנקודה מסוימת ליד כיכר בעראבה, ירדו הארבעה מהרכב, הצטיידו באבנים ומקלות והמתינו למתלונן ואביו. כשהתקרב הרכב בו נסעו המתלונן ואביו, החלו הארבעה ליידות אבנים לעברם ולהכות את הרכב במקלות, במטרה לפגוע במתלונן ואביו. כתוצאה מכך, אבי המתלונן שנהג ברכב איבד שליטה בו, עלה על המדרכה, וסטה לנתיב הנגדי. מעשי הארבעה הסבו נזק רציני לרכב, ושמשותיו נופצו, והמתלונן נפצע בידו הימנית מפגיעת שברי השמשה שניתזו על גופו. הארבעה המשיכו לרדוף אחרי רכב המתלונן ואביו, וחסמו את דרכם, והמשיכו ליידות עליהם אבנים. המתלונן ואביו הצליחו בקושי רב להימלט ולהסתתר מפני קבוצת התוקפים עד בוא המשטרה. ביום 28.2.06 , בעת ששוטרים בקשו לעכב את נאשם 3 לצורך חקירה, הוא גילה התנגדות וקרע את חולצתו של אחד השוטרים, תוך שהוא משתולל, בועט, ומקלל, וכל זאת כדי להכשיל ולהפריע לשוטרים לבצע את תפקידם. 4. בעקבות הודאתם והרשעתם, גזר בית המשפט המחוזי על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשם 1 – מאסר בפועל של 20 חודשים. נאשם 2 – מאסר בפועל של 18 חודשים. נאשם 3 – מאסר בפועל של 20 חודשים. על כל אחד מהנאשמים הוטל מאסר על תנאי של שנה, וכן פיצוי המחייב כל נאשם לשלם למתלונן וכן לאביו 5,000 ₪ לכל אחד. 5. הנאשם 2 טוען בערעורו כי בית המשפט החמיר בעונשו יתר על המידה. לדבריו, לא היתה התחשבות מספקת בגילו הצעיר, בעובדה כי הוא אדם נורמטיבי ביסודו, ולמעט הרשעה אחת קלה בעברו, אין לחובתו הרשעות פליליות. תסקיר שירות המבחן הוא חיובי, והומלץ בו על עונש שיקומי. כן ציין נאשם 2 כי השותף שמשפטו התנהל בנפרד נענש ב-12 חודשי מאסר בפועל, כאשר הרשעתו מתייחסת לשתי עבירות – סיכון חיי אדם, וחבלה במזיד. חרף זאת, עונשו קל בהרבה מזה של נאשם 2 – דבר המפר את כלל אחידות הענישה, כך על פי הטענה. עוד נטען כי גם ביחס לשאר הנאשמים, עונשו של נאשם 2 חמור מדי, שכן הן נאשם 1 והן נאשם 3 הורשעו, כל אחד בעבירה נוספת על פני העבירה המשותפת לכולם של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. חרף זאת, העונשים שנגזרו עליהם אינם משקפים את השוני הקיים בחומרת מעשיהם ביחס למעשי נאשם 2. לאור כל אלה, טוען נאשם 2 כי העונש שנגזר עליו חמור מדי הן כשהוא עומד לעצמו, וזאת על רקע נסיבותיו האישיות ועמדת שירות המבחן, ובמיוחד, בהשוואה לעונשים שהוטלו על הנאשמים האחרים והשותף, שאינם עומדים בכל יחס לפער החומרה שבין מעשיהם לבין מעשיו שלו. 6. הנאשמים 1 ו-3 טוענים בערעורם כי בית המשפט לא ייחס משקל ראוי לתסקירי המבחן בעניינם, לנסיבותיהם האישיות, ולסיכויי שיקומם; בעניינו של נאשם 1 נטען, כי היה מקום לייחס משקל רב יותר לעובדת היותו קטין בעת ביצוע העבירות, להיותו חסר עבר פלילי ולכך כי הסתבכותו בעבירה היתה בבחינת כשלון חד פעמי. בעניינו של נאשם 3 נטען כי אף שלחובתו הרשעה קודמת אחת בשבל"ר, גם מבחינתו היתה זו מעידה חד פעמית בביצוע עבירת אלימות. כן נטען, כי היה מקום לייחס משקל רב יותר לחרטה שהביעו נאשמים אלה, ולכך ששהו בתנאי מעצר בית תקופה ארוכה. גם נאשמים אלה העלו את הטענה כי משנגזר על השותף עונש של 12 חודשי מאסר בפועל, אף שהורשע בגין אותם מעשים, ואף חמורים מהם, הרי שנפגע עקרון אחידות הענישה. יתר על כן, השותף הודה בהאשמות רק במהלך ניהול משפט הוכחות בעוד הם הודו כבר בפתח ההליך המשפטי וחסכו מאמץ ומשאבים שיפוטיים. לאור כל אלה, בקשו נאשמים אלה להמיר את עונש המאסר בפועל שנגזר עליהם בעונש שיקומי, ולחילופין, לקצר באופן משמעותי את תקופת המאסר בפועל שנגזרה עליהם. 7. ב"כ המדינה טענה לחומרתם המפליגה של מעשי הנאשמים, אשר גבלו, לטענתה, בנסיון לבצע מעשי לינץ' במתלונן ובאביו. היא עמדה על השוני בין ארועי יידוי אבנים של קבוצות מתפרעים שעניינם לפגוע ברכבים מזדמנים החולפים בכביש באופן מקרי, לבין מעשי יידוי אבנים וביצוע חבלות קשות מכוונות מראש שמטרתם לפגוע פגיעה אלימה קשה בקרבנות עבירה המסומנים מראש. עמדת המדינה היא כי אין להתערב בענישה שנגזרה בבית המשפט המחוזי, אשר יצר מידרג סביר בין הנאשמים על פי מידת מעורבותם וחומרת מעשיהם, ובהתחשב בנסיבותיהם האישיות. נאשם 1 חרף היותו קטין, היה הדומיננטי בין אנשי הקבוצה, ולחובתו הרשעה בעבירה חמורה נוספת של תקיפה בהליך זה, ואילו לנאשם 3 הרשעה נוספת בהליך זה של הפרעה לשוטר. לעומת זאת, לנאשם 2 ישנו עבר פלילי שאין להתעלם ממנו. אשר לשותף, נטען כי הוא הודה, למעשה, במעשים של סיכון חיי אדם בהם הודו הנאשמים, אלא שכתב האישום ייחס לו בגין אותן עובדות שתי עבירות, ואין בכך כדי להשפיע על העונש. לעומת זאת, אין לחובתו של השותף עבר פלילי כלשהו – עובדה שיש בה כדי לתרץ את עונשו הקל יותר ביחס לשאר הנאשמים. 8. שקלנו את מכלול נסיבות הענין ואלה מסקנותינו: המעשים בהם הודו והורשעו המערערים הם מעשי אלימות קשים וחמורים. עיקרם של המעשים הפליליים בהתארגנות של קבוצה במטרה לעשות שפטים במתלונן ואביו בעוד אלה נוסעים ברכבם לקבל טיפול רפואי, לאחר שהמתלונן הוכה קודם לכן על ידי נאשם 1 והיה בדרכו עם אביו לבית החולים. מעשי האלימות בחבורה התמשכו על פני זמן, וכללו כמה תחנות ביניים, תוך שבני החבורה השתמשו באמצעי אלימות שונים ופגעו בגופם וברכבם של קרבנותיהם שרק בנס לא קפחו את חייהם. בצדק סבר בית משפט קמא כי על מעשי בריונות אלימים כאלה, המתבצעים תוך כדי נהיגה בכביש, יש להעניש בחומרה יתירה, כדי להרתיע בכך לא רק את המערערים עצמם, אלא להעביר בכך מסר ברור וחד משמעי כנגד עבריינות אלימה המסכנת חיי אדם בנתיבי תחבורה, הפושטת ומתרחבת בציבור בהקשרים שונים. 9. במסגרת הענישה המחמירה, ראה בית המשפט קמא לייחס חומרה שונה לכל אחד מהנאשמים על פי מידת החומרה שבמעשיו ועברו הפלילי. אשר לנאשם 1, אמנם מדובר במי שהיה קטין בעת ביצוע העבירות, אך מנגד, היה הרוח החיה והמרכזית בארועים האלימים שהחלו במעשי התקיפה שלו כלפי המתלונן, ונמשכו בארגונה של חבורה במטרה לפרוע ולעשות שפטים במתלונן ואביו. הוא זה שלראשונה היכה את המתלונן ודירבן את האחרים להתארגן לביצוע מעשים אלימים, שבאו בעקבות זאת. לחומרת מעשיו עם החבורה נוספה גם הרשעתו בעבירה נוספת של תקיפה הגורמת חבלה של ממש שכוונה כלפי המתלונן בראשונה. לנאשם 2 שהשתתף במעשי החבורה בכביש יש עבר פלילי קודם, ובכלל זה הרשעה קודמת בעבירת אלימות. לנאשם 3 שהשתתף אף הוא במעשי החבורה, עבירה נוספת בהליך זה שעניינה הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, המוסיפה יסוד של חומרה לצורך היקף הענישה בעניינו.יש לו עבר פלילי, ורק כארבעה חודשים לפני ארועי העבירות נשוא הליך זה הוא הורשע בעבירה של שבל"ר. 10. בית המשפט קמא התייחס בהרחבה בפסק דינו לנסיבותיהם האישיות של הנאשמים, ולעמדות תסקירי שירות המבחן בעניינם. אשר לנאשם 1, סבר שירות המבחן כי רקעו הנורמטיבי ותמיכת משפחתו, כמו גם הלקח שנלמד על ידו בתקופת מעצרו, מהווים תשתית מבטיחה לצורך הליך שיקום, והמליץ להסתפק בעונש על תנאי בעניינו. אשר לנאשם 2, סבר שירות המבחן כי העבירות בוצעו על ידו על רקע מצב של דכדוך נפשי בשל נסיבות אישיות, והמליץ להעמידו במבחן, לשלבו בקבוצה טיפולית, ולחייבו בפיצוי סימלי למתלוננים. בעניינו של נאשם 3, ציין שירות המבחן כי הוא מקיים אורח חיים בלתי יציב, מתקשה לקבל אחריות על התנהגותו האלימה, ולפיכך נמנע השירות ממתן המלצה טיפולית בעניינו. 11. בית המשפט יצר מידרג ענישה בין הנאשמים בהתייחס למידת החומרה שבמעשי כל אחד מהם, בשים לב לעברם הפלילי, ולנסיבותיהם האישיות. בראייה כוללת, הוא ראה להשוות את עונשם של נאשמים 1 ו-3 ולהעמידו על 20 חודשי מאסר בפועל, בציינו כי נאשם 1 היה הגורם הפעיל בביצוע העבירות, ואילו לחלקו של נאשם 3 התווספה עבירה נוספת בהליך זה וכן עבר פלילי קודם. על נאשם 2 הוטלו 18 חודשים על שום חלקו הקטן יותר בארועים, וחרף עבר פלילי מסוים העומד לחובתו. 12. אילו עמד פסק דינו של בית משפט קמא בעניינם של שלושת המערערים לעצמו, לא היה קושי מיוחד לאמץ את גישתו ולקבוע כי לא קמה עילת התערבות ערעורית במידרג הענישה שנקבע על ידו. הענישה שקבע, כשלעצמה, הולמת את חומרתם של המעשים, והמידרג העונשי שניבנה משקף אבחנות פנימיות בין נאשמים על פי חומרת מעורבותם בארועים נשוא כתב האישום, ובהתייחס לעברם הפלילי ונסיבותיהם האישיות. אלא שהליך שיפוטי נפרד שהתנהל בעניינו של השותף מחייב אף הוא התייחסות מנקודת ראות עקרון אחידות הענישה ושיוויון בין הנאשמים. 13. עניינו של השותף נדון בפני הרכב אחר בבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י. אלרון). הוא הורשע בגין אותה פרשה בשתי עבירות-סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וחבלה במזיד ברכב. הרשעות אלה נוגעות לאותה מערכת עובדות שבה הורשעו שלושת המערערים בענייננו. עונשו של השותף הועמד על 12 חודשים. בגזר הדין, עמד בית המשפט על נסיבותיו האישיות והמשפחתיות המיוחדות של השותף, וייחס להם משקל מיוחד, והתחשב בעובדה כי זו לו ההסתבכות הראשונה בפלילים. הוא ציין את הנתונים העולים מתסקיר שירות המבחן המדבר, בין היתר, על המוגבלות הבריאותית הקשה ממנה סובל השותף – קוצר ראייה במצב קשה. הוא ציין את המורכבות הפנים-משפחתית בעניינו, ואת המלצת שירות המבחן להסתפק בהטלת מאסר על תנאי, פיצוי למתלוננים, וצו מבחן לשנה על השותף. בסיכומו של דבר, סירב בית המשפט לקבל את המלצת שירות המבחן, ואיזן בין חומרת המעשים לבין נסיבותיו האישיות המיוחדות של השותף, ובהם גילו הצעיר ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות. הוא מסיים את פסק הדין באומרו: "בשולי גזר הדין אציין, כי אין בעונש המאסר בפועל שהוטל על הנאשם כדי מיצוי הדין עמו לנוכח חומרת העבירה ונסיבות ביצוע העבירה. הקלתי עמו במידת מה בהתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות". (הדגשה לא במקור). 14. בית המשפט המחוזי שדן בעניינם של המערערים לא התעלם מהענישה שהוטלה בעניינו של השותף. הוא אף ציין בפסק דינו כי אלמלא העונש המקל שהוטל על השותף, הוא היה מטיל על המערערים עונש חמור יותר. השאלה הניצבת בפנינו היא האם מידרג הענישה שהוחל בסופו של דבר על ארבעת השותפים הוא מדרג רציונלי וסביר, או שמא יש בו משום פגיעה בערך השוויון בין הנאשמים, המצדיק התערבותנו בשים לב למכלול שיקולי הענישה. 15. עקרון שיוויון הנאשמים בפני החוק, ממנו נגזר עקרון אחידות הענישה, הוא כלל יסוד בתורת הענישה. הוא מורה כי על מצבים דומים מבחינת אופי העבירות ונסיבות אישיות של נאשמים ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים. עם זאת, עקרון אחידות הענישה, עם כל חשיבותו, אינו שיקול עונשי העומד לעצמו, ואינו עקרון בלעדי שלעולם אין לסטות ממנו. הוא עקרון שיש לשוקלו "בין מכלול שיקולים שיש להעריכם ולאזנם באיזון ראוי כדי להגיע לתוצאת ענישה שקולה, אשר תגשים את תכלית ההגנה על עניינו של הפרט ושל הציבור, המשולבים זה בזה" (ע"פ 10370/02 סוויסה נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2) 2168 פסקה 4); ראו גם רע"פ 2714/00 אלחממדה נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2) 1144; דנ"פ 1109/02 שושני נ' מדינת ישראל). עקרון אחידות הענישה הוא כלל חשוב הבא למנוע קיום הפלייה בין שווים או דומים, למען עשיית צדק עם נאשמים, ולצורך שמירת אימון הציבור בהליך הפלילי. עם זאת, עקרון זה נושא עמו משקל יחסי ביחס ליתר שיקולי הענישה, ואם קיימים שיקולים כבדי משקל המצדיקים סטייה ממנו מטעמים של צדק ואינטרס ציבורי כי אז על בית המשפט לחרוג ממנו ולהעדיף שיקולי ענישה אחרים. כדברי בית המשפט (השופט מ. חשין): "אימון הציבור בבית המשפט הוא מוסד לקיומו של בית המשפט. על כך נסכים כולנו, איש לא יעדר. ואולם אימון הציבור בבית המשפט אינו תולה עצמו אך ורק – אף לא בעיקר בעקרון אחידות הענישה. עקרון זה, חשוב ככל שיהא – ואכן עקרון חשוב הוא – אינו חזות פני הכל". (ע"פ 5450/00 שושני נ' מדינת ישראל, פסקה 10). (ראו גם רע"פ 1804/06 מחרבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1) 2799 (פסקה 6); רע"פ 8310/05 רועי שוורץ נ' מדינת ישראל; בש"פ 6326/97 מוסלי נ' מדינת ישראל). 16. בענייננו, אף שהמערערים והשותף היו מעורבים באותה פרשה עבריינית, הצדיקו קווי שוני מסוימים, בנסיבות הקשורות לכל אחד מהם, פערים מסוימים בענישה, שניתנו להם הסברים. בראש וראשונה, עניינם של הנאשמים 1 ו-3 שונה באורח מהותי מזה של השותף. לחלק המשותף במעשי העבירה, המתייחס לכל הקבוצה, נוספו אלמנטים של חומרה מיוחדת הן לנאשם 1 והן לנאשם 3, המצדיקים פער בענישה בינם לבין השותף. נאשם 1 היה הרוח החיה והמפעילה של הקבוצה שהתארגנה לביצוע העבירות. הוא הורשע גם בעבירה נוספת של תקיפה וחבלה של ממש כלפי המתלונן, שבוצעה קודם לביצוע העבירות בידי החבורה. לחובתו גם עבר פלילי. לקטינותו ניתן משקל, אך יחסי בלבד. מנגד, השותף היה מעורב במעשי העבירות המשותפות, אך אין לחובתו עבר פלילי. הוא הורשע אמנם בשתי עבירות אך שתיהן מתייחסות לפרשה העובדתית המשותפת. לנסיבותיו האישיות ניתן משקל מיוחד. בנסיבות אלה, הפער העונשי בין השניים מוצדק ומבוסס. פער הענישה בין השותף לנאשם 3 גם הוא סביר נוכח העובדה כי לנאשם 3 עבר פלילי, וחשוב מכך – הוא הורשע בהליך זה בעבירה נוספת, חיצונית לעבירות שבוצעו בחבורה, בכך שהפריע לשוטר במילוי תפקידו כשבא לעוצרו. שירות המבחן נמנע ממתן המלצה בעניינו עקב אי יציבותו וחוסר בשלותו להליך שיקום. בנסיבות אלה, האבחנה במידרג הענישה בינו לבין השותף גם היא ניתנת להסבר ולתירוץ. 17. קשה יותר היא ההשוואה בין עונשו של השותף לבין עונשו של נאשם 2. הפער בענישה ביניהם הוא 6 חודשי מאסר בפועל כאשר מעורבותם של שני שותפים אלה במעשי העבירות דומה ואיש מהם אינו מעורב במעשה עבירה נוסף במסגרת הליך זה, שלא כמו נאשמים 1 ו-3. עם זאת, קיים קו מאבחן מסוים לחומרה בין נאשם 2 לשותף במובן זה שלראשון עבר פלילי בעוד לשותף זו הסתבכותו הראשונה בפלילים. כן יש לציין כי לשותף נסיבות אישיות מיוחדות שבית המשפט נתן להן משקל מיוחד לקולא. בנסיבות הענין, אין זהות בין השותף לנאשם 2 לצורך הענישה וישנם קווים מאבחנים המצדיקים את החמרת העונש בעניינו של נאשם 2. עם זאת, נראה לנו כי הפער העונשי בין השניים גדול מדי ואינו משקף באורח סביר את פער החומרה שיש לייחס לכל אחד מהם. אין שיקול עונשי אחר בעל משקל המצדיק להתעלם מפער זה ולהנציחו. בנסיבות הענין, אנו רואים, איפוא, להקל במידה מסוימת בעונש המאסר בפועל שהוטל על נאשם 2 כדי לקרבו לעונש שהוטל על השותף, ולהקטין את פער הענישה ביניהם. 18. התוצאה היא, איפוא, זו: אנו דוחים את ערעוריהם של נאשמים 1 ו-3. אנו מקבלים את ערעורו של נאשם 2, במובן זה שבמקום 18 חודשי מאסר בפועל, הוא יירצה 14 חודשי מאסר בפועל בגין העבירה בה הורשע בהליך זה. שאר חלקי העונש כפי שנגזרו בבית משפט קמא ביחס לנאשם זה יעמדו בעינם. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ברלינר אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, י"ג בניסן תשס"ז (1.4.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06097920_R03.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il