ראמי שראחה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9770/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9770/11 לפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: ראמי שראחה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת ת' בר אשר צבן) מיום 19.12.2011 שלא לפסול עצמו מלדון בתיק מעצר עד תום ההליכים, מ"ת 4367-07-10 בשם המערער: עו"ד יעקוב ג'בר פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת ת' בר אשר צבן) מיום 19.12.2011 שלא לפסול עצמו מלדון בתיק מעצר עד תום ההליכים, מ"ת 4367-07-10. בערעור מבקש המערער כי נפסול את בית המשפט מלדון בבקשה לעיון חוזר במעצר הבית שהוטל עליו וכי נעביר את הדיון בבקשה למותב אחר. 1. כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו, בין היתר, עבירות של נהיגה בלי רישיון נהיגה וללא פוליסת ביטוח והסעה שלא כדין בנסיבות מחמירות. ביום 22.7.2010 החליט בית המשפט שדן בתיק המעצרים (השופטת ת' בר אשר צבן) לשחרר את המערער למעצר בית מלא, בכפוף להפקדה כספית ולמתן ערבויות מצידו ומצד בני משפחתו. ביום 1.9.2011 נעצר המערער, והתברר שהוא מפר בקביעות את תנאי מעצרו החל מפברואר 2011, במשך למעלה מחצי שנה. עקב כך הובא המערער בשנית לפני השופטת בר אשר צבן, לדיון בבקשת המאשימה לעוצרו עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 5.9.2011 דחה בית המשפט את הבקשה והורה על המשך מעצר הבית, בכפוף להפקדת כספים נוספים וערבויות נוספות, ובכפוף לכך שהמערער ישיב לכתב האישום במועד שנקבע. דא עקא, שהמערער לא התייצב להקראת כתב האישום בתיק העיקרי, ועקב כך הובא שוב בפני בית המשפט (השופט א' רובין). בית המשפט נמנע מלעוצרו עד תום ההליכים, אולם הורה בהחלטתו מיום 2.12.2011 על חילוט חלק מסכום ההפקדה. ימים ספורים לאחר מכן הגיש המערער "בקשה דחופה לעיון חוזר לשחרור ממעצר בית" לפי סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). בקשה זו נידונה לפני השופטת בר אשר צבן. בהחלטתה מיום 7.12.2011, העבירה השופטת את הבקשה לתגובת המאשימה, ובד בבד ציינה כי "בבקשה אין התייחסות לנסיבות חדשות, המצדיקות לכאורה התייחסות לבקשה". על החלטה זו – ועוד טרם הוגשה תגובת המאשימה – הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו מיום 11.12.2011 דחה בית המשפט המחוזי (השופט א' רומנוב) את הערר, בקובעו כי המערער לא המתין לקבלת ההחלטה בבקשה לעיון חוזר. בית המשפט המחוזי ציין, כי משהוגשה בינתיים תגובת המאשימה בשלו התנאים לדיון בבקשה; אולם נוכח העובדה שהתיק העיקרי קבוע להקראה ביום ה-19.12.2011, זמן קצר לאחר מכן, נקבע שיש מקום לדון בבקשה רק לאחר ישיבת ההקראה. 2. לאור הערתו זו של בית המשפט המחוזי, קבעה השופטת בר אשר צבן כי ככל שיהיה מקום לדיון בבקשה לעיון חוזר בתנאי המעצר לאחר תשובת המערער לכתב האישום, תוגש על-ידו בקשה חדשה. בהחלטתה ציינה בשנית, כי המערער לא הצביע על נסיבות חדשות המצדיקות דיון בבקשתו. בתגובה להחלטה זו הגיש המערער בקשה לבית המשפט, לפסול עצמו מלדון בבקשה לעיון חוזר, ובמקביל הגיש ערר נוסף לבית המשפט המחוזי. בבקשת הפסלות מחה המערער על סירובו של בית המשפט לקיים דיון בבקשתו וטען כי קיימת חובה לדון בבקשה לפי סעיף 57 לחוק המעצרים; עוד הוסיף, כי מה תועיל לו הגשת בקשה חדשה כאשר בית המשפט כבר חרץ שבקשתו אינה מגלה נסיבות חדשות, וזאת כאשר נוכח פרק הזמן הקצר ברי כי שתי הבקשות יתייחסו לאותה מערכת נסיבות בדיוק. לפיכך, ביקש הוא כי בית המשפט יפסול עצמו מלשבת בדין. 3. ב-13.12.2011 ביקש בית המשפט את תגובת המאשימה לבקשת הפסלות, תוך שהוא מציין בהחלטתו כי נוכח הנחיית בית המשפט המחוזי לקיים את הדיון בבקשה לעיון חוזר רק לאחר ההקראה, אין בסיס לטרונייתו של המערער על כך שדיון בעניינו לא נקבע. המאשימה, בתגובתה לבקשת הפסלות, הוסיפה וטענה כי החלטת השופטת בר אשר צבן עוקבת אחר הוראת בית המשפט המחוזי ואין ללמוד ממנה על כך שדעתה ננעלה. נהפוך הוא, המאשימה גורסת כי אמירותיו של בית המשפט נועדו להפנות את המערער לבעייתיות שבבסיס בקשתו, וזאת על מנת שיוכל לתקנה. עוד טוענת המאשימה כי החלטת בית המשפט אינה מעידה על חשש למשוא פנים, כל שכן חשש ממשי, ולפיכך אין מקום לקבלה. 4. בית המשפט, בהחלטתו מיום 19.12.2011, אימץ את עמדת המאשימה ודחה את בקשת הפסלות, בקובעו כי היא אינה מגלה עילת פסלות ובהתבסס על הנאמר בהחלטתו מיום ה-13.12.2011. בנוסף, ציין בית המשפט כי בית המשפט המחוזי דחה גם את הערר השני שהגיש המבקש, ומכך עולה כי לא נפל פגם בהחלטתו מיום 11.12.2011, מושא בקשת הפסלות. קביעה אחרונה זו בטעות יסודה, שכן נכון למועד בו ניתנה החלטת הפסלות טרם התקיים הדיון השני בבית המשפט המחוזי, ומשהתקיים הדיון, ביום 25.12.2011, נקבע כי על בית המשפט קמא לזמן אליו את הצדדים ולקיים דיון בבקשה לעיון חוזר, בניגוד להחלטת בית המשפט. ביני לביני, השיב המערער לכתב האישום וכפר באשמה. אף על פי כן, לא זימן בית המשפט דיון בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, כהוראת בית המשפט המחוזי. 5. לאחר שעיינתי בחומר הערעור ובהחלטות השונות שנתקבלו על ידי בית המשפט, באתי לכלל מסקנה כי הערעור אינו מגלה עילת פסלות, ולפיכך דינו להידחות. כידוע, החלטות דיוניות אינן מקימות כשלעצמן עילת פסלות. "בעל דין המעלה עשר טענות שגויות או בלתי מבוססות ואלו נדחות אחת לאחת, אינו יכול להעלות טענה כי משנפסק נגדו עשר פעמים, עולה מכך ההנחה כי קיים משוא פנים. הטעם לדחייה הוא הקובע, ונושא זה ייבחן כאמור בעת הדיון בערעור לגופו, והוא אינו מוליד עילה לפסילה" (ע"פ 77/93 עובדיה נ' מדינת ישראל (20.1.1993); ע"פ 1988/94 דני בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 624-630 (1994)). במקרה שלפנינו, עילת הפסילה הנטענת היא העובדה שבית המשפט לא זימן אליו את הצדדים לדיון בבקשה לעיון חוזר, וזאת מהטעם שהבקשה אינה מעידה על שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר בהחלטת המעצר. המדובר אפוא בהחלטה דיונית מובהקת, שאינה מעוררת עילת פסלות, כל שכן חשש ממשי למשוא פנים כלפי המערער. יתר על כן, עיון במערכת "נט המשפט" מעלה כי הבקשה לעיון חוזר הוגשה לבית המשפט באופן חסר, כך שרק העמוד הראשון והעמוד השלישי והאחרון לבקשה נסרקו למערכת, וכל נימוקיה – אינם. ייתכן שזהו גם המקור לסברתו של בית המשפט כי הבקשה לעיון חוזר אינה מגלה כל עילה. בין כה ובין כה, משהורה בית המשפט המחוזי לבית המשפט קמא לקיים דיון בבקשה, חזקה על בית המשפט כי יברר את כל פרטי הבקשה הצריכים לעניין בדיון שיקיים בבקשה. על בית המשפט לדון בטענות שיציג המערער בלב פתוח וללא דעה קדומה, וכך בטוחתני כי ייעשה. הערעור נדחה. ניתן היום, ז' בטבת התשע"ב (2.1.2012). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11097700_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il