עו"ד יצחק מולכו נ. אייל יונה

15 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 977/17 לפני: כבוד המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת י' וילנר המערער: עו"ד יצחק מולכו בתפקידו כמנהל מיוחד מטעם הנאמן בהליכי פשיטת הרגל של החייב בועז יונה נ ג ד המשיבים: 1. אייל יונה 2. הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן בפשיטת הרגל של בועז יונה ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' מינץ) מתאריך 14.12.2016 ב-פש"ר 4217-07; סיכומים משלימים מטעם המשיב 2 מתאריך 18.02.2018; סיכומים משלימים מטעם המערער מתאריך 26.02.2018; סיכומים משלימים מטעם המשיב 1 מתאריך 29.04.2018; סיכומי תשובה מטעם המשיב 2 מתאריך 17.06.2018; הודעה על הגשת מוצג נוסף מטעם המערער מתאריך 18.06.2018; סיכומי תשובה משלימים מטעם המערער מתאריך 18.06.2018; תגובה מטעם המשיב 1 מתאריך 09.07.2018; בקשה מטעם המשיב 1 מתאריף 10.10.2018 להוספת אסמכתא; בקשה מטעם המערער מתאריך 11.10.2018 להגשת תגובה להוספת האסמכתא תאריך הישיבה: כ"ח בטבת התשע"ח (15.01.2018) בשם המערער: עו"ד יעקב מלצר בשם המשיב 1: עו"ד יאיר עשהאל; עו"ד יובל אגמון בשם המשיב 2: עו"ד טובה פריש פסק-דין המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר: לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' מינץ) בתיק פש"ר 4217-07. בגדרה של החלטה זו נדחתה בקשתו של המערער, עו"ד יצחק מולכו, המנהל המיוחד שמונה על-ידי כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי מר בועז יונה (להלן: המשיב 2). בבסיס בקשתו הנ"ל טען המערער לביטול הענקת מניות של חברת יונה מלונות בע"מ (להלן: החברה), שנעשתה מאת מר בועז יונה (להלן: החייב) – לאחיו, מר אייל יונה (להלן: המשיב 1). הבקשה נשענה על סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה). להלן אביא את הנתונים הנדרשים להכרעה במכלול. רקע והליכים קודמים ברקע הערעור עומדים קשיים כלכליים ניכרים, אליהם נקלעה בשנת 2007 קבוצת חפציבה, שהחייב היה בעל השליטה בה. בסמוך לאחר אותם קשיים כלכליים החלו: הליך פשיטת רגל כנגד החייב והליכי חדלות פירעון כנגד החברות בקבוצת חפציבה. בתאריך 24.12.2007 הוצא כנגד החייב צו כינוס נכסים ובתאריך 08.01.2009 הוא הוכרז כפושט רגל. כונס הנכסים הרשמי מונה באותו מועד לנאמן בפשיטת הרגל של החייב, והמערער מונה על פי סעיף 23 לפקודה כמנהל מיוחד מטעמו (יחד עם אחר, שסיים לאחר מכן את תפקידו זה). בתאריך 07.01.2016, במסגרת הליך פשיטת הרגל של החייב, המערער הגיש את בקשה מספר 82 ובמסגרתה הוא עתר לביטול העברת מניות שעשה החייב (זאת בהתבסס על סעיף 96 לפקודה). ביסוד הבקשה עמדה עיסקה שביצע החייב יחד עם בני משפחתו בשנת 2000, בגדרה הם מכרו מניות בחברה לחברת אילדני אחזקות בע"מ, חברה שהייתה בבעלות המשיב 1 ומר דן גולדשטיין. עקב גילויו של מסמך, שתוכנו אינו ממין העניין כאן, התעורר אצל המערער, בשנת 2015, החשש כי במסגרתה של העיסקה הנ"ל העביר החייב את מניותיו בחברה בלי שקיבל על כך תמורה כלשהי (ובלי שאף קבוצת חפציבה קיבלה תמורה על כך), וחשד זה הביא להגשת הבקשה הנ"ל. בתאריך 14.12.2016 בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את בקשתו הנ"ל של המערער, בקובעו כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ומאיין. בתוך כך בית המשפט המחוזי הנכבד הניח כי תקופת ההתיישנות טרם חלפה, בנסיבות העניין. למסקנה זו הוא הגיע לאחר שקבע כי העילה שקבועה בסעיף 96 לפקודה מתגבשת רק במועד מינויו של הנאמן על נכסי החייב, ולפיכך מועד זה הוא מועד תחילת ההתיישנות. בהתאם לכך, צוין כי מועד תחילת ההתיישנות חל, בנסיבות העניין, בתאריך 08.01.2009, ובתאריך 07.01.2016, מועד הגשת בקשה מספר 82, טרם חלפה תקופת ההתיישנות (למעשה היה חסר יום אחד לתחולת ההתיישנות; עיינו: סעיף 10(ב) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, וכן פיסקה 14 להחלטה, מושא הערעור). החלטה זו היא מושא הערעור שלפנינו. בתאריך 15.01.2018, לאחר שנשמעו בפנינו טיעוני באי-כוח הצדדים, החלטנו כי לא היה מקום לדחות את בקשה מספר 82 הנ"ל מחמת שיהוי. בד בבד, קבענו כי יש מקום לבדוק, בנסיבות העניין, את טענות ההתיישנות שהעלו הצדדים, לאחר שיוגשו לנו טיעונים משלימים בסוגיה זו מטעמם והם אכן עשו כן. פירוט בהקשר זה יובא להלן. תמצית טענות הצדדים בערעור בעניין ההתיישנות המערער טוען כי בנסיבות שלפנינו לא חלה התיישנות על עילת ביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה, שכן תקופת ההתיישנות של העילה הקבועה בסעיף זה מתחילה לכל המוקדם במועד ההכרזה על החייב כפושט רגל (08.01.2009) וביטול ההענקה מתפרס עשר שנים לאחור. לגישתו, לפי לשון הסעיף הנ"ל, העילה בסעיף עומדת לטובת הנאמן. מכאן מסיק המערער כי עילה זו מותנית בהכרזת החייב כפושט רגל. בהתאם לכך, הסעד בעניין עילה זו יינתן, לכל המוקדם, במועד ההכרזה האמור, ואף אם ניתן להגיש לבית המשפט בקשה לביטול הענקה לפי הסעיף הנ"ל לפני שמוכרז החייב כפושט רגל – כוח התביעה המהותי של המבקש אינו מושלם לפני ההכרזה. לגישתו של המערער אין באמור ב-ע"א 4352/15 קורן נ' הראל (02.08.2017) (להלן: עניין קורן) כדי לקבוע מסמרות לעניין שאלת ההתיישנות בענייננו, מאחר ששאלה זו לא נדרשה כלל בנסיבות של אותו מקרה. לחילופין טוען המערער כי בנסיבות העניין תקופת ההתיישנות אמורה להתחיל רק במועד שבו היתה בידיו ידיעה מבוררת ("קצה חוט") על העילה לפי סעיף 96 לפקודה, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק). לפיכך, לגישתו, אף אם העילה התחילה להתיישן במועד כינוס הנכסים, כטענתו של המשיב 1 (שתפורט להלן), הרי שמירוץ ההתיישנות התחיל לכל המוקדם רק בתאריך 08.01.2009 (מועד מינוי הנאמן), או במועד שבו נחשף המכתב שיצר את חששו של המערער בדבר אפשרות קיומה של הענקה בטלה (שנת 2015). המשיב 2, הצטרף ככלל, בהסכמה, לטענות המערער. המשיב 1 טוען כי בנסיבות העניין חלה התיישנות על עילת ביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה, שכן המועד הקובע לעניין תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו ניתן היה להגיש את הבקשה לביטול ההענקה, כלומר – מועד מתן צו הכינוס. הוא מסתמך בעניין זה על קביעות בית משפט זה בעניין קורן, ועל הרציונליים של דיני ההתיישנות ודיני פשיטת הרגל, כפי שהוא מבין אותם, התומכים, לשיטתו, בצמצום תקופת ההתיישנות. מעבר לכך, לגישת המשיב 1 כבר במועד מתן צו הכינוס היה ברשות המערער כוח תביעה מהותי – ממשי וקונקרטי, שכן כוח זה אמור להבחן לפי המועד שבו יכול היה המערער לפנות לבית המשפט בבקשה. לגישת המשיב 1 ניתן להקיש לעניין זה מההלכה הנוגעת להתיישנות של הודעות צד ג', אשר קובעת, לטענתו, כי תקופת ההתיישנות תתחיל במועד שבו היתה בידי התובע האפשרות להגיש הודעה לצד שלישי (הגם שהודעה זו מותנית, מטבעה, בהכרעה שיפוטית). המשיב 1 מוסיף וטוען עוד כי אין מקום, בנסיבות העניין, להשהות את מניית תקופת ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. להשלמת התמונה יצוין כי בשלב מאוחר יותר המערער הגיש בקשה לצירוף תסקיר של המשיב 2 מתאריך 09.05.2018, שהוגש במסגרתה של בקשת הפטר של החייב – כמוצג בהליך זה. על-פי הנטען, מוצג זה נדרש לצורך יישום סעיף 8 לחוק ההתיישנות בנסיבות העניין, קרי יש בו כדי להעיד על מורכבות התיקים הנוגעים בקבוצת חפציבה בכללותם וכדי להראות שלא היה באפשרותו של המערער לגלות את העילה בדבר ביטול ההענקות לפני תאריך 08.01.2009. המשיב 1 התנגד לצירופה של ראייה זו. בתאריך 22.05.2018 החלטתי כי המערער יהא רשאי להגיש את המוצג הנ"ל לתיק, וכי למשיבים תישמר הזכות להגיב על המסמך האמור. בתאריך 18.06.2018 הוצג המוצג ובתאריך 09.07.2018 המשיב 1 הגיש את תגובתו למוצג הנ"ל, ובה הביע שוב את התנגדותו לצירופו של המוצג כראייה, וטען לגופו של עניין כי אין במוצג כדי לדחות את מרוץ ההתיישנות בהתאם לתנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. מעבר לכך יש לציין כי בתאריך 10.10.2018 המשיב 1 הגיש בקשה לצירוף פסק הדין שניתן ב-ע"א 9341/17 עו"ד שמעון אורי – מפרק החברה קילופי הזהב בע"מ נ' מנדלסון (13.09.2018) (להלן: עניין מפרק קילופי הזהב) כאסמכתא לתגובתו בהליך זה. המערער התנגד לצירופה של אסמכתא זו, ואולם עיינו בה, בהינתן שמדובר בפסק דין של בית משפט זה, ובתור שכזה הוא אמור להיות בידיעת הכלל. דיון והכרעה לאחר עיון בנימוקי הערעור, בסיכומים, בתשובת המערער ובמוצגים השונים, ולאחר שמיעת טיעונים בע"פ מפיהם של באי-כוח הצדדים וקריאת ההשלמות שהוגשו – הגעתי לכלל מסקנה כי הדין הוא עם המערער בשאלת ההתיישנות, וכך אציע לחברי ולחברתי שנקבע. אביא את הטעמים למסקנתי האמורה מיד בסמוך. התיישנות התיישנות היא עיקרון משפטי שניתן למנות לו מספר רציונליים: קושי של צדדים לשמור על ראיות לאורך זמן; שמירה על וודאות משפטית ועל הציפיות הסבירות של הצדדים, כל זאת בצד האינטרס הציבורי שזמנו המוגבל של בית המשפט לא יוקצה לטיפול בבעיות נושנות (ראו: ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה, פ"ד נז(1) 289, 301 (2002); ע"א 2919/07 ‏מדינת ישראל נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, פיסקה 30 (2010) (להלן: עניין גיא-ליפל)). נוכח רציונליים אלה, התיישנות, ככלל, נחתכת על פי מבחן חד וברור, ולא ניתן לבית המשפט שיקול דעת רחב לבדוק את נסיבות העניין בכללותם, אלא אם הדבר נחוץ לשם ישומם של דיני ההתיישנות לגופם של דברים (ראו: עניין קורן, חוות דעתו של חברי, השופט נ' הנדל). בשיטת משפטנו, חוק ההתיישנות קובע את דין ההתיישנות הכללי. תחולתו היא רחבה: טענה שלפיה תביעה פלונית התיישנה עשויה לעלות בכל תביעה לקיום "...זכות כל שהיא..." (סעיף 2 לחוק ההתיישנות). אולם חוק ההתיישנות ייסוג, כעיקרון, מפני הסדרי התיישנות שנקבעו בחוקים ספציפיים, והכל בהתאם לסעיף 27 לחוק ההתיישנות. בענייננו, בהיעדר הסדר התיישנות הנוגע להגשת בקשות לביטול הענקות בהתאם לסעיף 96 לפקודה, יחול דין ההתיישנות הכללי שקבוע בחוק ההתיישנות (בהקשר זה ראו גם: ע"א 402/77 גולדמן נ' הרמן, פ"ד לב(2) 421, 432-429 (1978); עניין קורן, פיסקה 46 לחוות דעתה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז). עיקרי דין כללי זה יוצגו מיד בסמוך. ביחס לתביעה אזרחית "בשאינו מקרקעין", חוק ההתיישנות קובע תקופת התיישנות של שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות). לאחר חלוף תקופת התיישנות זו, תתיישן תביעה שלא הוגשה בגינה תובענה, וכלשונו של החוק – "...לא יזדקק בית המשפט לתובענה..." (סעיף 2 לחוק ההתיישנות). מקובל בשיטתנו כי סילוק תובענתו של תובע על הסף מחמת התיישנות צריך להיעשות בזהירות רבה. זאת מפני שקביעה כי התביעה התיישנה – פוגעת בזכות החוקתית של התובע לגישה לערכאות "...ונועלת את שערי בית המשפט בפני בעלי זכות מהותית", עוד בטרם שנשמעו טענותיו כלפי הצד שכנגד (ראו: ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד, פיסקה 13 (18.07.2005); ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, פיסקה 20 לחוות דעתה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה (‏12.07.2010)). ראוי לזכור כי סילוק תובענה על הסף, להבדיל ממחיקתה, יוצר מעשה-בית-דין. המדובר בתוצאה חמורה, אשר עלולה למנוע מהתובע אפשרות לממש את זכותו המהותית, רק מפני שהתמהמה בהגשת תביעתו יתר על המידה, מעבר לתקופת ההתיישנות. אשר-על-כן, נקבע כי ככלל סילוק תובענה על הסף מחמת התיישנות ייעשה רק במקרים קיצוניים, וכי יש להעדיף את בירורה של המחלוקת ואת פתרונה לגופה, על פני דחייתה על הסף (ראו: ע"א 9063/12 עזבון ריכטר נ' Harvey Delson, פיסקה 21 לחוות דעתי (05.09.2017)). עם זאת, ברור כי על בית המשפט להשתמש בסמכותו לדחות תובענות על הסף, במקרים מתאימים, שכן קביעה כי תביעה לא התיישנה – פוגעת בנתבעים, אשר עלולים להיות חשופים לתביעות תקופה ארוכה, וככל שחולף הזמן קשה להם יותר להתגונן מפני התביעות באופן אפקטיבי. תחילת תקופת התיישנות של תביעה תלויה בשלושה משתנים: מועד לידת עילת התביעה, קיומו של כוח תביעה בידי התובע וידיעת התובע על קיום עילתו (ראו: ע"א 7589/13 establishment adoka נ' מכון ויצמן למדע, פיסקה 6 לחוות דעתו של חברי, השופט י' עמית (08.06.2015) (להלן: עניין adoka); רע"א 1660/18 ארנסט אנד יאנג ישראל בע"מ נ' סקיילקס קורפוריישן בע"מ, פיסקה 26 (12.06.2018); ועיינו: טל חבקין התיישנות 133 (2014)). עתה ארחיב את הדיון בכל אחד מהמשתנים הנ"ל. מועד לידת עילת התביעה – המונחים "עילה" ו"עילת תביעה" הינם מונחים גמישים, שמשמעותם לובשת ופושטת צורה בהתאם להקשר שבו הם מופיעים (השוו: ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז 2617, 2624 (1963)). ברור אם כן כי מועד עילת התביעה נבחן בראש ובראשונה לפי מהותה. בנוסף, לעניין התיישנות, נקבע כי יש לבחון מהו המועד שבו התקיימו לראשונה כלל המרכיבים שבהם מותנה גיבושה של העילה על פי הדין המהותי. אולם בהקשר זה לא די בקיומה של זכות מושגית, כלומר בקיומה של זכות מהותית שבגין פגיעה בה התובע זכאי לסעד. יש צורך בעילת תביעה מהותית קונקרטית, אשר מכוחה זכאי התובע לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו (ראו: ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 176-175 (2003); בע"מ 7465/16 פלונית נ' פלוני, פיסקה י' (09.11.2016)). קיומו של כוח תביעה – לעניין התיישנות נקבע כי אין די בלידת עילת התביעה כדי שתתחיל תקופת ההתיישנות. תקופת ההתיישנות, לא תתחיל לפני שעמד בידי התובע כוח תביעה. משמעותו של כוח זה היא כי בידי התובע אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד, אםּ יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל הביסוס המשפטי שמוטלים עליו (ראו: ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525, 551 (2008) (להלן: עניין אלנקווה)). בהיעדר כוח תביעה כאמור לא יחל מירוץ ההתיישנות, אפילו במקרה שכבר נתקיימו התנאים שבדין המהותי להיווצרות העילה. למעשה מן הפסיקה עולה כי גם הפרשנות שניתנת למונח "כוח תביעה" הנ"ל עשויה להשתנות בהתאם לנסיבות. במקרים מסוימים, נקט בית המשפט בפרשנות מצמצמת, וקבע כי ככלל, די בקיומה של יכולת ממשית-מעשית לתובע לפנות לבית המשפט כדי שזה ידון בעניינו. בהתאם לכך, מירוץ ההתיישנות ייעצר לרוב בנסיבות שבהן נשללה לחלוטין יכולתו של התובע להגיש את תביעתו (ראו: ע"א 6028/15 צופיוף נ' רוט, פיסקה 10 לחוות דעתו של חברי, השופט י' עמית (31.04.2016); עניין adoka, בפיסקה 23 לחוות דעתו של חברי, השופט י' עמית. ראו גם: ישראל גלעד "עילת התובענה בהתיישנות האזרחית: מושא ההתיישנות, מושגיות מול קונקרטיות וכוח התביעה" שערי משפט ט 9 (2017)). לעומת זאת, במקרים אחרים, נקט בית משפט זה בפרשנות מרחיבה יותר של המונח: "כוח תביעה". לפי פרשנות זו, מירוץ ההתיישנות עשוי להיעצר גם במקרים שבהם התובע רשאי היה להגיש את תביעתו לבית המשפט, אך לא עשה כן מטעמים שונים. ראו, למשל, את דברי חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה בפסק דינה ב-ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ, פיסקה 17 (24.05.2010), שמהם עולה כי מירוץ ההתיישנות לא יתחיל במקרה שבו התובע לא יכול היה לזכות בסעד אותו הוא מבקש בתביעתו, שם היא התבטאה כלדקמן: "לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות...נדרש קיומה של עילה קונקרטית שמכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש בה... כח תביעה מהותי זה מותנה ביכולתו הממשית והדיונית של התובע להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית בלא תנאי מוקדם...הוא מותנה בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יוכל לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולקבל את מבוקשו, בלא צורך להמתין להכרעה שיפוטית קודמת בענין קשור...כך למשל נקבע, כי כל עוד אין בידי התובע נתונים מספיקים לדעת כי הנתבע חב בחבות כלפיו, וגיבוש נתונים בקשר לכך מחייב הכרעה שיפוטית קודמת, אין לומר כי היתה בידו יכולת תביעה ממשית להגיש את תביעתו קודם להכרעה כאמור...קיומו של כח תביעה במשמעות האמורה מצביע על בשלותה המלאה של זכות התביעה הנתונה לתובע לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד" (ההדגשות שלי – ח"מ). (ראו גם: עניין אלנקווה, בעמ' 552-551; ע"א 9245/99‏ ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 790-788 (2004)). מעבר לכך, באחד המקרים נקבע כי מירוץ ההתיישנות יושהה גם במקרה שבו מבחינה טכנית התובע רשאי היה להגיש את תביעתו (כלומר אפשרות ההגשה לא נשללה ממנו לחלוטין), אולם, בנסיבות, לא היה זה סביר לצפות שיגישה (ראו: ע"א 9128/11 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (בפירוק), פיסקה 15 לחוות דעתו של חברי, השופט צ' זילברטל (22.12.2014) (להלן: עניין טנוס)). ידיעת התובע – חריג הגילוי המאוחר עשוי להביא לדחיית מועד תחילת תקופת ההתיישנות. חריג זה מעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, וזה נוסחו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". כפי שנקבע בפסיקתנו, חריג זה משעה את מירוץ ההתיישנות כאשר התובע לא היה מודע לעובדות מהותיות המהוות חלק מעילת תביעתו, ובלבד שיתקיימו שני תנאים: אי הידיעה נבעה מסיבות שאינן תלויות בתובע, וזהירות סבירה של התובע לא היתה יכולה למנוע אותן. על הטוען לתחולתו של חריג זה, הנטל להוכיח את תנאיו (ראו: עניין גיא-ליפל, בעמ' 117-116). ביטול ההענקה עילת התביעה במקרה שלפנינו מתמקדת בביטול הענקה מכוח סעיף 96 לפקודה, המורה כהאי לישנא: "96. (א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן. (ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה. (ג) "הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה – (1) בשל נישואין ולפניהם; (2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך; (3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו". (הדגשות שלי – ח"מ) ביטול ההענקה לפי הסעיף אינו נעשה בשל פגם שנפל בה במישור היחסים שבין החייב למקבל ההענקה. במערכת יחסים זו, ההענקה עשויה להיחשב כעיסקה תקפה וכשרה (ראו: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 330 (2010) (להלן: לוין וגרוניס)). תכליתו של סעיף זה היא להגן על נושי החייב של פושט הרגל. לאור זאת, הסעיף מבקש למנוע "הענקה", קרי העברה של נכסים על-ידי החייב ללא תמורה, או בתמורה מופחתת, בתקופה שקדמה להפיכתו לפושט רגל. ביטול "הענקה" כאמור, כלפי הנאמן על נכסי החייב בפשיטת רגל, מונע את הקטנת מסת הנכסים של החייב ובכך מגדיל את הסיכוי שתעמוד יתרה גדולה יותר של נכסים שתחולק בין נושיו (ראו: עניין קורן, פיסקה 29 לחוות דעתה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז; ע"א 8147/13 ‏גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' גיצלטר, פיסקה 20 (08.11.2015) (להלן: עניין גרנות); רע"א 8010/09 אלחדד נ' הנאמן על נכסי עזרא, פיסקה 7 (30.06.2010); ע"א 5709/99 לוין נ' הנאמן על נכסי לוין, עו"ד גד שילר, פ"ד נה(4) 925, 938 (2001) (להלן: עניין לוין); לוין וגרוניס, בעמ' 317). יצוין כי הפסיקה קבעה כי הענקה לפי סעיף 96 לפקודה אינה "בטלה מדעיקרא" (Void), ומכאן שתנאי לביטולה של ההענקה הוא הגשת הבקשה על ידי הנאמן (ראו: ע"א 367/70 הנאמן על נכסי שלגי נ' שלגי, פ"ד כה(2) 149 (1971) (להלן: עניין שלגי); עניין קורן, פיסקה 38 לחוות דעתה של חברתי ד' ברק-ארז; לוין וגרוניס, בעמ' 331-330). השאלה מאיזה מועד תופס ביטול הענקה טרם הוכרעה בפסיקה, אולם דומה כי לכל המוקדם מדובר במועד תחילת פשיטת הרגל (ראו: עניין שלגי; לוין וגרוניס, בעמ' 334-332). העילה הקבועה בסעיף 96 לפקודה מותנית בכך שעסקינן ב"נכס" של החייב וכן כי החייב העניק את הנכס האמור – לאחר. "הענקה" לעניין סעיף זה עשויה להיות כל העברה של נכסים מן החייב פושט הרגל לאדם אחר (ראו: סעיף 96(ג) לפקודה), ואולם העברת נכסים לא תיחשב "הענקה" אם מתקיים אחד החריגים שקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה, כאשר, לדוגמה, העברת הנכס נעשתה לקונה בתום לב ובתמורה בת ערך (ראו בהקשר זה: עניין גרנות). בהתקיים התנאים שפורטו לעיל (ובהנחה כי לא מתקיימים החריגים) – סעיף 96(א) לפקודה קובע כי הענקות שבוצעו בתקופה של שנתיים שקדמה למועד שבו נעשה החייב פושט רגל הינן בטלות כלפי הנאמן. לעומת זאת, סעיף 96(ב) לפקודה קובע כי הענקות שבוצעו בתקופה שבין שנתיים לעשר השנים שקדמו למועד שבו נעשה החייב פושט רגל הינן בטלות כלפי הנאמן, אלא אם הוכחו שני אלה: כי במועד ההענקה החייב היה כשר-פירעון גם בלעדי הנכס המועבר, וכי הזכות בנכס עברה למקבל ההענקה (ראו: עניין לוין, בעמ' 941). לעניין זה, המועד שבו נעשה אדם פושט רגל הוא המועד שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבשלו ניתן צו הכינוס (ראו: סעיף 84 לפקודה; עניין לוין, בעמ' 942-941; ע"א 353/82 גיטר נ' מכנס, פ"ד לט(3) 813, 820 (1985); לוין וגרוניס, בעמ' 319). עינינו הרואות כי הכרזת החייב כפושט רגל איננה תנאי שמופיע במפורש בסעיף 96 לפקודה. ואולם, הפסיקה קבעה כי ביטול הענקה יתאפשר רק לאחר ההכרזה הנ"ל (ראו: עניין לוין, בעמ' 939; לוין וגרוניס, בעמ' 318-317). בהקשר זה יצוין, כי עלול להתקיים קושי משפטי בהפעלת הסעיף בצורה אופרטיבית לפני ההכרזה על החייב כפושט רגל: סעיף 96 לפקודה קובע כי ההענקה תהא בטלה כלפי הנאמן. הנאמן, או מי שפועל מטעמו, הם הרשאים להגיש בקשה לביטול הענקה (ראו: לוין וגרוניס, בעמ' 318), אך תפקיד הנאמן "מאויש" (בין על ידי כונס הנכסים הרשמי, ובין על ידי אדם אחר) רק לאחר שהחייב הוכרז כפושט רגל (ראו: סעיפים 45-44 לפקודה; לוין וגרוניס, בעמ' 178–179). ממילא הנאמן ייכנס בנעלי החייב, ונכסיו של זה, יוקנו לו רק לאחר שהלה מוכרז כפושט רגל (ראו: סעיף 42 ו-113 לפקודה; לוין וגרוניס, בעמ' 297). בהקשר זה יש להדגיש כי הפסיקה הבחינה בין המועד שבו ניתן להגיש את הבקשה לביטול ההענקה לבין המועד שבו עשוי להתקבל הסעד של ביטול הענקה. כך, בעוד שהענקה לא תוכרז כבטלה כלפי הנאמן לפני שמוכרז החייב כפושט רגל, הלכה היא כי אין למנוע את אפשרות הגשתה של בקשה לביטול הענקה במועד קודם לכך, קרי אף בטרם שהחייב מוכרז כפושט רגל (ראו: ע"א 5822/16 שמיר נ' המנהל המיוחד לנכסי שמיר, פיסקה 13 (24.01.2018); עניין קורן, פיסקה 59 לחוות דעתה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז). מן הכלל אל הפרט הקושי שבהכרעת המקרה שלפנינו נובע מפער הזמנים שקיים בנסיבות בין המועד שבו המערער יכול היה להגיש את תובענתו לבית המשפט (על פי הנטען – החל ממועד מתן צו הכינוס) לבין המועד שבו המערער יכול היה לקבל את הסעד המבוקש על-ידו (החל ממועד ההכרזה על החייב כפושט רגל). לגישתי לא נקבע בעניין קורן תקדים מחייב, אשר מכריע את השאלה שבמחלוקת בענייננו, משורה של טעמים: ראשית, בית המשפט לא נדרש בעניין קורן לשאלה של התיישנות, אלא לשאלה של שיהוי. כעולה מפסק-הדין שם – לא הוצגו בפני בית-המשפט טיעונים הנוגעים למועד תחילת התיישנות עילת התביעה לפי סעיף 96 לפקודה. שנית, חוות דעתה של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז היא בגדר דעת מיעוט שם (וניתן לחלוק על נימוקיה בהקשרים שלפנינו), ואילו בדעת הרוב (מפי חברי, השופט נ' הנדל וחברי, המשנה לנשיאה (בדימ') ס' ג'ובראן) – לא נערך בירור מקיף של סוגית ההתיישנות על היבטיה השונים בנושאים שהם במוקד דיוננו כאן (שהרי עיקר המחלוקת שם נסב כאמור על שאלה השיהוי, מה גם שמה שנאמר שם ביחס לסוגיה, אותה אנו מבררים פה – לא היה הכרחי להכרעה בעניין קורן). כפי שפירטתי לעיל, כדי לקבוע האם התובענה שלפנינו התיישנה, יש לבחון כאמור מהו מועד תחילת תקופת ההתיישנות. מועד זה מושפע כאמור משלושת התנאים שנסקרו לעיל: מועד לידת עילת התביעה, קיומו של כוח תביעה בידי התובע וידיעת התובע על קיום עילתו. אקדים ואומר כי מסקנתי היא שמועד תחילת תקופת ההתיישנות הוא, בנסיבות, לכל המוקדם – מועד ההכרזה על החייב כפושט רגל. כדי להגיע למסקנה זו די בכך שאחד מהתנאים הנ"ל יצביע על מועד זה. ההנמקה לכך תבואר בהרחבה מיד בסמוך. מועד לידת עילת התביעה – העילה הקבועה בסעיף 96 לפקודה היא עילה ייחודית להליכי חדלות פירעון. אין לה קיום והצדקה מחוץ להליכים אלה. ההענקה עצמה תקפה במערכת היחסים בין החייב למקבל ההענקה, שייתכן שנהגו, שניהם, בתום-לב (ראו: עניין קורן, פיסקה 32 לחוות דעתה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז). ביטול ההענקה אפשרי איפוא רק במסגרת הליך של חדלות פירעון, שבו הדין מבקש לשמור על האינטרס של הנושים של החייב, גם על חשבון האינטרס של החייב עצמו ושל מקבל ההענקה. הקשר ההדוק שבין העילה לבין ההליך של חדלות הפירעון בא לידי ביטוי נוסף בעובדה שהדין אינו מקנה את העילה לנפגעים הישירים מן ההענקה (קרי נושיו של פושט הרגל), כי אם לנאמן בפשיטת הרגל, האמור לראות את התמונה בשלמותה. לאור האמור לעיל אני סבור כי מינוי הנאמן הינו תנאי קונסטיטוטיבי לגיבוש עילת התביעה לפי סעיף 96 לפקודה, וכי ממילא במועד מוקדם להכרזה על החייב כפושט רגל – טרם התגבשה עילת התביעה במשמעותו של חוק ההתיישנות (ראו: עניין לוין). בעובדה כי בעל תפקיד אחר בהליך פשיטת הרגל היה רשאי, טכנית, להגיש את הבקשה לביטול ההענקה במועד מוקדם להכרזה – אין איפוא, כדי לשנות ממסקנתי לעיל לגישתי. זאת ועוד – אחרת. אינני סבור כי ניתן ללמוד ולהקיש מעניין מפרק קילופי הזהב – לנסיבות שבענייננו, מהטעמים הבאים: ראשית, בענייננו מדובר על פשיטת רגל, והסעיף הרלבנטי הוא כאמור סעיף 96 לפקודה, ואילו בעניין מפרק קילופי הזהב ההסדרים שנדונו היו סעיפים 355(א) ו-268 לפקודת החברות. שנית, וזה העיקר – בעניין מפרק קילופי הזהב נדונה משמעות המונח: "בפירוקה" (של חברה), המופיע בסעיף 355(א) לפקודת החברות, ואולם סעיף 265(א) לפקודה קובע במפורש מהו "פירוק" (בידי בית משפט) ומתי תחילתו, והוא קובע כדלקמן: "פירוקה של חברה בידי בית המשפט ייחשב כאילו התחיל ביום שבו הוגשה בקשת הפירוק" (ההדגשה שלי – ח"מ). הנה כי כן, בעניין מפרק קילופי הזהב היה קיים הסדר ספציפי שמגדיר את מועד תחילת התגבשות העילה. יתר על כן, התנאים להגשת תביעה, או לנקיטת פעולה אחרת בעת הליכי פירוק נקבעו במפורש בפקודת החברות (ראו למשל: סעיפים 267 ו-271 לפקודה, ועיינו בפיסקה 23 לחוות דעתה של חברתי, השופטת י' וילנר בעניין מפרק קילופי הזהב). נוכח כל האמור לעיל – לא ניתן לגזור, לדעתי, ממה שנפסק בעניין מפרק קילופי הזהב ולהחיל את הדברים על נסיבות המקרה שבפנינו. כוח תביעה – למעלה מן הצורך, אעיר עוד כי אני אף סבור שבנסיבות ענייננו, מוצדק, לגישתי, לנקוט בפרשנות מצמצמת למונח "כוח תביעה". שיטה זו מביאה למסקנה כי במועד שקדם למועד ההכרזה על החייב כפושט רגל לא היה בידי הנאמן כוח תביעה שמאפשר את תחילת תקופת ההתיישנות. הגורם שלו מקנה סעיף 96 לפקודה את כוח התביעה הוא כאמור לנאמן. מי שנושא בתפקיד "הנאמן" (או מי שפועל מטעמו) – הוא זה שעלול לשאת באחריות במידה שיתרשל בשימוש בכוח זה. כאמור, הנאמן ממונה לתפקיד זה רק החל ממועד ההכרזה על החייב כפושט רגל. הנה כי כן, במועד קודם לכך, תפקיד זה לא "מאויש" – דבר שמביא, לגישתי, למסקנה כי ממילא קודם לכן אין ברשות גורמים אחרים כלשהם כוח התביעה הדרוש להתחלת מירוץ ההתיישנות. מעבר לכך, בענייננו אין מחלוקת כי המערער לא יכול היה לקבל את הסעד המבוקש לפני שהחייב הוכרז כפושט רגל. לפיכך, אין לקבוע כי כוח התביעה היה נתון בידי גורם אחר כלשהו במועד שקדם להכרזת החייב כפושט רגל. לאור התוצאה שאליה הגעתי בשאלת ההתיישנות – אין צורך להידרש ליתר טענות הצדדים בסוגיה זו ובעניינים האחרים שהועלו על ידם, ואלו שמורים להם, במידת הצורך, בעת חידוש ההליך. אני סבור עוד כי התוצאה המוצעת על ידי כאן מוצדקת מסיבה נוספת: דחיית התובענה בלא בירורה לגופה – הייתה פוגעת בנושיו של החייב, אשר ככלל, מעורבותם בהליך פשיטת הרגל היא מוגבלת, מטבעו של ההליך. יש להיזהר איפוא, לגישתי, במיוחד מקביעה כי מוטלת על בעל תפקיד בהליך פשיטת רגל החובה לבצע פעולות במועד מוקדם למועד המותנה לכך בדין, כאשר חריגה ממועד זה עלולה להביא לפגיעה בנושים, אשר ככלל, אין להם בהכרח היכולת, או הכוח, לזרז ביצוע פעולות בהליך פשיטת הרגל. סיכום: תקופת ההתיישנות לא נסתיימה במקרה שלפנינו, ולכן התובענה ראויה לבירור לגופה בפני בית המשפט של פשיטת הרגל. אם תישמע דעתי – התיק יוחזר לפיכך לבית המשפט האמור לצורך זה. עם זאת, נוכח חלוף הזמן ובשים לב לנסיבות, ראוי לדעתי כי הצדדים יידברו כדי למצות אפשרויות של הסדר פשרה ביניהם משום דרכי שלום, טרם המועד שבו ייקבע התיק לבירור התובענה. לבסוף אציע כי חיוב ההוצאות שהושת בבית המשפט המחוזי הנכבד יתבטל, והמשיב 1 יישא בהוצאות המערער והמשיב 2 בסך של 7,500 ש"ח, לכל אחד מהם, בגין הערעור. המשנה לנשיאה (בדימ') השופטת י' וילנר: 1. אני מסכימה לפסק דינו של חברי, המשנה לנשיאה, שלפיו מועד תחילת תקופת ההתיישנות הוא מועד ההכרזה על החייב כפושט רגל, שכן עד למועד זה לא היה בידי הנאמן או בידי כונס הנכסים הרשמי (או מי מטעמו) כוח תביעה לשם ביטול ההענקה. 2. אכן, כפי שנקבע בעבר, "המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות, הוא מועד קיומו של 'כח תביעה' קונקרטי בידיו של התובע ... המצביע על בשלותה של זכות התביעה הנתונה לתובע לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד" (ראו: ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525, 551-552 (2008); ההדגשה הוספה, י.ו.). בענייננו, הפסיקה קבעה כי האפשרות לבטל הענקות לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה) קמה רק לאחר שהחייב הוכרז פושט רגל, וכי לא ניתן לקבל את הסעד האמור בשלבים קודמים של הליך פשיטת הרגל (ראו: ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 939; שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 318 (2010)). משכך, ועל אף שבכוחו של כונס הנכסים הרשמי (או מי מטעמו) להגיש את הבקשה לביטול ההענקה קודם להכרזה על פשיטת הרגל ומינוי הנאמן (ראו פסקה 24 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה וההפניות שם), הרי שאין בכוחו בשלב זה לקבל את הסעד הסופי של בקשתו – היינו, ביטול ההענקה – ומשום כך לא ניתן לייחס לו כוח תביעה לצורך תחילת תקופת ההתיישנות. 3. אציין כי מצב דברים זה שבגדרו כונס הנכסים הרשמי (או מי מטעמו) רשאי להגיש בקשה לביטול ההענקה טרם ההכרזה על החייב פושט רגל, אך במועד זה לא יהיה ניתן להעניק לו את הסעד המבוקש (ועל כן כאמור, לא מתגבש כוח התביעה קודם להכרזה), מעורר קשיים עיוניים ומעשיים. ואולם, במבט צופה פני עתיד, נראה כי קשיים אלה עשויים להימנע, לנוכח הוראת סעיף 220 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: החוק), המסדירה את סוגיית ביטול פעולה הגורעת נכסים מקופת הנשייה, והקובעת כלהלן: "(א)  בית המשפט רשאי להורות על ביטול פעולה שנעשתה לפני מתן צו לפתיחת הליכים, שבשלה נגרע נכס מנכסי קופת הנשייה, בהתקיים כל אלה (בסימן זה – פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה): (1)   הפעולה נעשתה בלא תמורה או בתמורה שאינה הולמת בנסיבות העניין; (2)   מועד ביצוע הפעולה חל בתקופה שתחילתה שנתיים לפני מועד הגשת הבקשה לצו לפתיחת הליכים, ולגבי פעולה לטובת קרוב – ארבע שנים לפני המועד האמור; (3)   במועד ביצוע הפעולה היה החייב בחדלות פירעון או שביצוע הפעולה הביא אותו לחדלות פירעון. (ב)  לעניין סעיף זה, חזקה על חייב שהיה בחדלות פירעון בתקופה האמורה בסעיף קטן (א)(2), אלא אם כן הוכח אחרת" (ההדגשה הוספה, י.ו.). 4. מעבר להבדלים המהותיים בין סעיף 220 לחוק לבין סעיף 96 לפקודה הנוגעים להגדרתה של הפעולה שניתן לבטלה בעת הליכי פשיטת רגל, ניתן לעמוד על הבדל נוסף הנוגע לענייננו, ולפיו – בעוד שסעיף 96 לפקודה קובע שההענקה בטלה כלפי הנאמן (מה שהוביל, כך נראה, לקביעת ההלכה לפיה מתן הסעד של ביטול ההענקה ייעשה רק לאחר ההכרזה על פשיטת רגל), הרי שסעיף 220 לפקודה מעניק לבית המשפט סמכות כללית להורות על בטלות הפעולה, מבלי לקבוע כי ההענקה בטלה אך כלפי הנאמן, וממילא מבלי להתייחס לשלב שבו מצוי הליך פשיטת הרגל. לנוכח הבדל מהותי זה בין הסעיפים, ומבלי לקבוע מסמרות, ייתכן שבעתיד ייגזרו אף הסדרי התיישנות שונים מאלו החלים, על-פי פסק דין זה, על ביטול הענקות לפי סעיף 96 לפקודה. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר, ומצטרף להערותיה של חברתי השופטת י' וילנר. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר. ניתן היום, ‏כ"ד באייר התשפ"א (06.05.2021). המשנה לנשיאה (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 17009770_K16.docx מה מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1