אסמעאיל זביידה נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 9769/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9769/04 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערים: 1. אסמעאיל זביידה 2. סעיד זביידה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"פ 40190/99 שניתן ביום 20.10.04 על-ידי כבוד השופטת ס' רוטלוי תאריך הישיבה: כ"א בשבט תשס"ה (31.01.05) בשם המערערים: עו"ד עופר מרוז בשם המשיבה: עו"ד רחל מטר פסק-דין המערערים, אחים, הורשעו בעבירה של החזקת נכס חשוד, עבירה כהגדרה בסעיף 413 לחוק העונשין, תשל"ז-1997. עבירה זו עניינה באדם המחזיק נכס שיש עליו חשד סביר כי גנוב הוא, ואין בידו להניח את דעת בית-המשפט כי רכש את ההחזקה באותו נכס כדין. המערערים הורשעו בשלוש עבירות של החזקת נכס חשוד: בהחזקת 270 דלתות של מכונית, בהחזקת 2 שלדות של כלי רכב ובהחזקת חלקים קידמיים של 3 שלדות של כלי רכב. משהורשעו כך בדינם גזר עליהם בית-המשפט המחוזי, על כל אחד מהם, שלוש שנות מאסר, מתוכן שנה וחצי לריצוי בפועל והיתרה מאסר על תנאי. מתקופת המאסר שנגזרה על המערער 1 נוכתה התקופה ששהה בה במעצר. כן הוסיף בית-המשפט וקבע כי את תקופת המאסר בפועל בת השנה וחצי ישאו המערערים כלהלן: שנה במצטבר לעונשי מאסר שהמערערים רצו לעת מתן גזר-הדין וחצי שנה בחופף לאותו מאסר. כן הוטל על כל אחד מן המערערים קנס בסך 30 אלף ש"ח. טענתו הראשונה של בא-כוח המערערים, עורך-דין עופר מרוז, היתה זו, שבית-משפט קמא חרג מסמכותו שעה שגזר על המערערים עונש מאסר שגזר. טעם הדבר הוא, שהעונש הקבוע בצידה של העבירה של החזקת נכס חשוד הוא שישה חודשי מאסר, ומתוך שהמערערים הורשעו בשלוש עבירות של החזקת נכס חשוד, העונש המירבי שניתן היה להטיל עליהם היה שנה וחצי בלבד, ולא שלוש שנים כפי שגזר בית-משפט קמא. טענתו של עורך-דין מרוז היתה איפוא כי יש להפחית מעונשם של המערערים כמידת החריגה מסמכות, ופירוש הדברים הוא שאין לגזור על כל אחד מהם יותר מאשר תשעה חודשי מאסר בפועל ותשעה חודשי מאסר על תנאי. כן הוסיף עורך-דין מרוז וטען כי בנסיבות העניין יש להקל עם המערערים גם מעונש זה של תשעה חודשים ותשעה חודשים. באת-כוח המדינה מסכימה כי בית-משפט קמא אכן חרג מסמכותו בגוזרו על המערערים שלוש שנות מאסר, אך לטענתה יש ונכון לגזור על המערערים שנה וחצי מאסר בפועל ולהשמיט את השנה וחצי מאסר על תנאי. שקלנו את טענת מר מרוז בנושא הטעות שנפלה בגזר דינו של בית-משפט קמא, ודעתנו היא כי יש להותיר את עונש השנה וחצי מאסר בפועל שנגזר על המערערים. ושני טעמים בדבר: ראשית לכל, עיון בגזר-הדין של בית-משפט קמא מעלה בבירור כי בית-המשפט היה ער לכך שהעונש המירבי בגין שלוש העבירות שבהן הורשעו המערערים הוא שנה וחצי מאסר - ולא שלוש שנים כפי שגזר - ואין לנו אלא להסיק כי בית-המשפט נתכוון לגזור על המערערים את העונש המירבי ואילו עונש המאסר על תנאי נשתרבב בטעות. שנית, והוא עיקר: כל אחד מן המערערים גורר אחריו שובל ארוך של הרשעות קודמות, בהן הרשעות רבות של קבלת רכב או חלקי רכב גנובים, מסחר ברכב או בחלקי רכב גנובים והחזקת נכס חשוד כגנוב. לא זו בלבד, אלא שלעת גזירת הדין בענייננו רצו המערערים עונש מאסר בגין עבירות אחרות שעברו בעת שהיו משוחררים ממעצרם בגין העבירות שעתה הורשעו בהן. בנסיבות אלו אין כל הצדק להקל בעונשם של המערערים כהוא זה. כך הוא באשר לשגגה שיצאה מבית-משפט קמא וכך הוא באשר לטיעוני בא-כוח המערערים להקלה בעונשם. הערעור נדחה. היום, כ"א בשבט תשס"ה (31.01.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04097690_G01.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il אש