פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9767/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9767/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 8.11.06 בתפ"ח 1007/05 שניתן על-ידי כבוד השופטים: ב' אופיר-תום – סג"נ, מ' סוקולוב וי' שנלר תאריך הישיבה: ב' באייר התשס"ז (8.5.2007) בשם המערער: עו"ד ששי גז בשם המשיבה: עו"ד מיטל שינדל בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. בפנינו ערעור על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא ב' אופיר-תום והשופטים מ' סוקולוב וי' שנלר) מיום 8.11.06, אשר במסגרתו הוטל על המערער עונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי שלא יעבור כל עבירת מין, למעט עבירה לפי סעיף 349א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); וכן פיצוי למתלוננת בסך 30,000 ש"ח. 2. כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת.פ.ח 1007/05), המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בקטין בן משפחה, לפי סעיף 351(ג)(1) ביחד עם סעיפים 348(א) ו- 345(א)(3) לחוק העונשין, כנוסחם בעת ביצוע העבירות. לפי הנטען בכתב האישום, המערער ביצע במספר הזדמנויות בין השנים 1993-1991 מעשים מגונים באחייניתו ילידת 1985 (להלן: המתלוננת) בבית אמו, שהיא סבתה של המתלוננת. 3. ביום 14.7.05 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את המערער, על-פי הודאתו, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן והורה לשירות המבחן לערוך תסקיר קורבן וכן תסקיר מבחן בעניינו של המבקש. ביום 8.11.06 גזר עליו את בית המשפט את העונשים המפורטים לעיל. במסגרת גזירת דינו של המבקש ציין בית המשפט כי העובדה שהמערער הורשע במעשים אשר ביצע לפני שנים רבות בהיותו צעיר ובטרם הקים משפחה נלקחה בחשבון על-ידי המשיבה כאשר הסכימה לטעון לעונש של שלוש שנות מאסר בלבד. יתרה מכך, קבע בית המשפט כי לפי ההלכה, אין בגורם הזמן כדי להשפיע באופן מהותי על גזירת העונש. כמו-כן, קבע בית המשפט כי ציפיותיה של המתלוננת להכרה בסבל שחוותה ובנזק שנגרם לה צריכות לעמוד במרכז שיקולי הענישה. על-כן, נקבע כי האיזון בין ההתחשבות בכך שהמערער הודה במעשיו והביע חרטה לבין חומרת העבירות והצורך לנקוט בענישה מרתיעה מחייב עונש של מאסר בפועל, למרות המלצתו של שירות המבחן להטיל עליו עונש של עבודות שירות. מכאן הערעור שבפנינו, המופנה כנגד גזר-הדין בלבד. 4. לטענת בא-כוח המערער, שגה בית המשפט קמא בכך שהשית על המבקש עונש חמור וזאת מבלי לתת משקל הולם לזמן הרב שחלף מאז שביצע את העבירה, לכך שהודה בטרם החלה פרשת ההוכחות בתיק, הביע חרטה על מעשיו וכן לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות. לטענתו, העובדה שעברו כשלוש-עשרה שנים ממועד ביצוע המעשים וכי במהלך הזמן שחלף הקים המערער משפחה אשר תלויה בו לפרנסתם והוא מנהל אורח חיים נורמטיבי, מהווה שיקול מכריע לקולא בעניינו ועילה משמעותית להקלה בעונש שהוטל עליו. עוד טוען בא-כוח המערער כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא ייחס משקל להמלצת שירות המבחן בעניינו של המערער ולכך שעולה מן התסקיר שאין סיכון להישנות העבירות. בנוסף, הלין המערער על כך שתסקיר הקורבן, עליו הסתמך בית המשפט קמא בגזירת העונש נערך על בסיס פגישה אחת בלבד עם המתלוננת וכן טען כי המתלוננת הינה סטודנטית אשר מנהלת אורח חיים תקין ולא סובלת מנזק נפשי בלתי הפיך. לבסוף, טוען בא-כוח המערער כי בית המשפט לא איזן כראוי בין שיקולי הענישה השונים וייחס חשיבות רבה מדי לאינטרס הגמול וההרתעה לעומת אינטרס השיקום. מנגד, סומכת באת-כוח המשיבה את ידיה על גזר דינו של בית המשפט קמא ומבקשת להשאירו על כנו. לטענתה, נסיבות האישיות של המערער ויתר השיקולים לקולא נלקחו בחשבון הן על-ידי המשיבה, כאשר הסכימה לטעון לשלוש שנות מאסר בלבד, והן על-ידי בית המשפט קמא. עוד טוענת באת-כוח המדינה, כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע שאין לתת משקל רב לפרק הזמן הרב שחלף היות וכאשר מדובר בעבירות מין יש לעודד מתלוננים פוטנציאליים להתלונן אף כאשר חלף זמן רב מביצוע העבירות. לבסוף נטען ,כי בית המשפט איזן כראוי בין השיקולים לקולא לבין חומרת המעשים והנזק שנגרם למתלוננת, כפי שעולה מתסקיר הקורבן. 5. לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ועיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות. 6. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית במקרים חריגים בלבד (ראן למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' בוריס ורשילובסקי (טרם פורסם)). איננו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית. מעבר לכך, אנו סבורים שבית המשפט קמא איזן כראוי את כלל השיקולים הרלוונטיים וכי העונש שהוטל על המערער הינו עונש ההולם את המעשים שביצע, אשר אין צורך להכביר במילים בנוגע לחומרתם. 7. טענתו של בא-כוח המערער, לפיה לא ייחס בית המשפט קמא משקל מספק לזמן הרב שחלף מאז ביצוע המעשים, דינה להדחות. אמנם, נכון הדבר הוא כי קיים קושי בהענשת אדם על מעשים שביצע לפני כ-13 שנים ולקושי זה התייחס בית המשפט קמא בגזר-דינו. יחד עם זאת, נקבע לא פעם בבית משפט זה כי העובדה שהמחוקק אפשר לקורבנות עבירות מין להגיש תלונה לאחר זמן כה רב מעידה על ההכרה בקושי של הקורבנות להבין את אשר ארע להן ולאזור את האומץ הנדרש בכדי להגיש תלונה. בייחוד נכון הדבר כאשר מדובר בעבירות מין שבוצעו כנגד קטינה, ועל-ידי בן משפחתה, בו היא נתנה אמון. כך למשל נפסק במקרה אשר יש בו דמיון למקרה אשר בפנינו כי: "המחוקק אמר את דברו כאשר תוקן סעיף 354 ונקבע כי מנין תקופת ההתיישנות יחל ביום שמלאו לקטין 28 שנים. יש בתיקון משום אמירה כי לחלוף הזמן במקרה זה משמעות מוגבלת. העבירות "העתיקות" הן ברות ענישה, והענישה צריכה להיגזר מאופיין, היקפן, הנזק שגרמו וכל השיקולים האחרים המכתיבים ענישה באשר היא. הכרעה זו של המחוקק מתבססת על כך שעבור מתלוננות הזמן לעיתים עומד מלכת. הן אינן יכולות לשקם את חייהן והתלונה המאוחרת נותנת לכך ביטוי... העמדת הזמן שחלף כשיקול מרכזי לענין הענישה, מעקר למעשה מתוכנו את אותו תיקון בחוק שאיפשר למתלוננת להגיש את התלונה חרף הזמן הרב שחלף, והופכת את המאמץ הנפשי הכרוך בהגשת התלונה לבלתי כדאי" (ע"פ 8442/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). טענותיו של בא-כוח המערער לפיהן לא נגרם למתלוננת נזק נפשי קשה וכי יש לשקול לטובתו של המערער את העובדה שהיא סטודנטית למשפטים וסיימה את לימודיה בהצטיינות, אף הן דינן להדחות. כפי שעולה מתסקיר הקורבן שנערך בעניינה של המתלוננת, היא אמנם הצטיינה בלימודיה, אך נתון זה אינו מעיד על כך שהיא לא נפגעה מבחינה נפשית ממעשיו הנפשעים של המערער. ההיפך הוא הנכון, כתוצאה מקשייה בתחום הרגשי והחברתי, הקדישה המתלוננת את כל זמנה ללימודיה. לאור זאת, לא יכול המערער להיבנות מכך שהמתלוננת, למרות הקשיים שחוותה והאירועים הטראומטיים בעברה הצליחה להגיע להישגים גבוהים. אף בטענותיו האחרות של בא-כוח המערער לא מצאנו עילה להתערבותנו. בית המשפט המחוזי התייחס לשיקולים לקולא המנויים בהודעת הערעור ונתן להם משקל בגוזרו את עונשו של המבקש באופן שהתבטא בכך שלא הטיל עליו את העונש המקסימלי אותו ביקשה המשיבה. כמו-כן, אותו עונש מקסימלי בדמות שלוש שנות מאסר, הינו עונש אשר נקבע לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה ושל המערער ואין חולק על כך כי מדובר בעונש הנמוך בצורה משמעותית מהעונש הקבוע בחוק. 8. לאור האמור לעיל הגענו למסקנה כי העונש שהוטל על המערער הינו עונש הולם וכי אין מקום להתערב בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי. אשר-על-כן, הערעור נדחה. ניתנה היום, כ' באייר תשס"ז (8.5.2007). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06097670_H02.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il