סיגל ביטון נ. קצין תגמולים - משרד הבטחון

פסק-דין בתיק רע"א 9755/04 בבית המשפט העליון רע"א 9755/04 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר המבקשת: סיגל ביטון נ ג ד המשיב: קצין תגמולים - משרד הבטחון בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.9.04 בע"א 2122/04 שניתן על-ידי כבוד השופטים י' יעקובישווילי, י' גריל ומ' נאמן תאריך הישיבה: י"א בטבת התשס"ז (1.1.07) בשם המבקשת: עו"ד יעקב גרינוולד בשם המשיב: עו"ד ד"ר חיה זנדברג פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: הרקע העובדתי 1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' יעקבי-שווילי, י' גריל, מ' נאמן), במסגרתו נתקבל, בדעת רוב, ערעור קצין התגמולים על פסק-דינה של ועדת הערר לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן: חוק התגמולים), ונקבע כי אין להכיר במבקשת כ"ידועה בציבור" של רס"ן לירון יוגב ז"ל (להלן: המנוח), אשר נספה בתאונת אימונים בתאריך 1.2.2001 בעת שירותו הצבאי. 2. ראשיתו של הקשר הזוגי בין המבקשת לבין המנוח בשנת 1994, עת למדו באותו בית ספר. בשנת 1995 התגייסו השניים לצה"ל, ונהגו להיפגש בחופשות בבית הוריה של המבקשת ובבית סבתו של המנוח, שם הוא התגורר. המנוח, זאת יש לציין, התייתם מאימו בגיל צעיר, ויחסיו עם אביו, שנישא בשנית, התערערו על רקע זה. לכן, עבר המנוח להתגורר עם הורי אימו. בשנת 1997 החלה המבקשת לשרת בשירות קבע בצה"ל, ומימנה, לדבריה, חלק מהוצאותיהם המשותפות. בשנת 1998 החל גם המנוח את שירותו בקבע, והשניים טסו לחו"ל, כמתנת יום הולדת למבקשת. בחודש ספטמבר באותה שנה החלה המבקשת ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים והתגוררה במעונות הסטודנטים בגפה. בחודש יוני 1999 החליטה המבקשת לנתק את הקשר עם המנוח, זאת לאחר שנודע לה על קשר רומנטי שנרקם בין המנוח לבין חיילת בבסיסו. המנוח ניסה להשיב את המבקשת אליו, אך משכשלו מאמציו לחדש את מערכת היחסים, נסע המנוח לחו"ל עם ידידה, לטיול בן שלושה חודשים. בפסקי הדין אין קביעה עובדתית מתי נתחדש הקשר הזוגי בין המנוח לבין המבקשת, לאחר חזרתו של המנוח מחו"ל, אך אין חולק כי ביום 1.10.2000 שכרו השניים, יחד עם זוג נוסף, דירה בת שלושה חדרים בירושלים. בדירה זו עמד לרשות כל זוג חדר שינה משלו, ואילו הסלון, המטבח ושאר חדרי הבית, שימשו את שני הזוגות במשותף. על חוזה השכירות חתם נציג של כל אחד מן הזוגות, כשמטעמם של המבקשת והמנוח – חתם המנוח. למן אותו מועד ואילך, היה המנוח מגיע לדירה ושוהה בה בחופשותיו משרותו הצבאי. לבני הזוג לא היה חשבון בנק משותף, אך הם ניהלו את ענייניהם הכלכלים ללא הפרדה. כך, למשל, המנוח הותיר בידי המבקשת המחאות ריקות חתומות על-ידו, על מנת שהיא תרכוש עבורם ציוד לדירה ותדאג לתשלומי שכר הדירה במועדם. בני הזוג גם רכשו פריטים שונים לצורך מגוריהם המשותפים, בהם מערכת סטריאו, טלוויזיה, מכשיר וידאו, ארון, מזרן זוגי ועוד. בין המנוח לבין המבקשת, כך נקבע, שררה אהבה גדולה, וכוונתם המוצהרת היתה להינשא זה לזו בקיץ 2001. אלא שכעבור ארבעה חודשי מגורים משותפים בלבד נהרג המנוח בתאונת אימונים. 3. לאחר היוודע דבר מותו של המנוח, הודיעה מחלקת פרט במטכ"ל למבקשת כי הוחלט לשלם לה מענק עקב היותה "ידועה בציבור של משרת קבע שנפטר". בשלב מאוחר יותר פנתה המבקשת לקצין התגמולים, בבקשה להכיר בזכותה לפי חוק התגמולים. בקשתה נדחתה, תוך שנקבע כי היא אינה עומדת בתנאים להכרה בה כידועה בציבור של המנוח. על החלטה זו השיגה המבקשת בפני ועדת הערר לפי סעיף 5 לחוק התגמולים (להלן: ועדת הערר). החלטת ועדת הערר 4. ועדת הערר (בראשות שופט בית משפט השלום בחיפה, כבוד השופט א' הבר) בחנה אם המבקשת עונה על הגדרת "בן משפחה" הקבועה בסעיף 1(א) לחוק התגמולים, אשר לפיו: "בן משפחה" של חייל שנספה במערכה פירושו: (א) מי שהיתה אשתו של הנספה ביום מותו, ובכלל זה אשה שלפני מות הנספה גרה יחד עמו וביום מותו היתה ידועה בציבור כאשתו – כל עוד לא נישאה לאחר". הוועדה שמעה עדויות רבות מטעם הצדדים. כמו כן בחנה הועדה מסמכים שונים שהוצגו בפניה, בהם מכתבים שהוחלפו בין בני הזוג, דברי ההספד שקראה דודתו על קברו וכתבות מהעיתונות שפורסמו בסמוך לאחר נפילתו של המנוח, כל זאת במטרה לעמוד על אופי יחסיהם של המבקשת ושל המנוח. 5. מטעמה של המבקשת הוגשו תצהירים ונשמעו מספר עדויות: של המבקשת עצמה; של הגב' ברוש, בעלת הדירה שבני הזוג שכרו בירושלים; של הגב' מזרחי, חברתה של המבקשת, אשר היא ובן זוגה חלקו את הדירה השכורה עם המבקשת ועם המנוח; של מר קראסו, מפקדו וחברו הקרוב של המנוח; ושל סבו של המנוח (אבי אימו המנוחה). המבקשת הצהירה כי במהלך שנות חייהם המשותפים עשו המנוח והיא שימוש איש בכספי רעהו, "ללא כל חשבון והתחשבנות כאשר בתקופה בה אני משתכרת, ממנתי בכספי גם את צרכי לירון וכאשר משתכר לירון בתקופת לימודי האקדמאיים, ממומנים צרכינו מכספי לירון". על מנת להמחיש את עוצמת הקשר בין בני הזוג, צוין כי בשלב כלשהו נאמר למבקשת כי מסיבות רפואיות היא עשויה בעתיד להיתקל בקושי לשאת הריון, ואולם המנוח חזר והצהיר במכתב על אהבתו הגדולה אליה ועל כוונתו להינשא לה. הגב' מזרחי, שהתגוררה עם המבקשת ועם המנוח בדירה השכורה, העידה ביחס לניהול התקציב כי: "לירון [המנוח] וסיגל [המבקשת] ניהלו תקציב משותף, מבלי שהבחינו זה בחשבונו זה זו [כך במקור]. את כל ענייני התשלומים והחשבונות ניהלה סיגל, על פי שיקים פתוחים שניתנו לה על ידי לירון". עוד העידה על שיחות רבות שנערכו בפניה באשר לעתידם המשותף של המנוח והמבקשת ובאשר לכוונתם להינשא. מר קראסו, מפקדו של המנוח וחברו העיד אף הוא על כך שהמנוח, בשיחותיו הרבות עימו, קשר את עתידו בעתידה של המבקשת. בין השאר ציין הוא בתצהירו כי "בתקופת לימודיה של סיגל... כלכל לירון את שניהם ביד רחבה. הם נהגו זה בכספו של זה כבקופה אחת משותפת", וכי הם "...שכרו את הדירה בירושלים ודיברו כל הזמן על חתונתם המתוכננת לקיץ...". אף סבו של המנוח, אליו היה המנוח קשור מאד, הצהיר כי הוא ראה במבקשת את אשתו בפועל של נכדו. לדבריו: "פעמים רבות בשיחות שניהלתי עם לירון במהלך שלוש השנים האחרונות, חזר ואמר לי לירון, כי הוא רואה בסיגל כחברתו לחיים, אשתו לעתיד ונישואיו הפורמאליים עמה, הם עניין פחות חשוב לו...". הסב הצהיר כי באביב בשנת 2000 הודיעו נכדו כי הוא מתעתד להתחתן עם המבקשת "בקיץ בשנה הבאה", וכי נוכח הצהרה זו הוא החליט לרכוש דירה עבור בני הזוג ואף החל לחפש דירה מתאימה, אולם לדבריו, הודיעו לו בני הזוג כי מוטב להם להמתין ולרכוש את הדירה לאחר נישואיהם. 6. קצין התגמולים מצידו הביא את תצהיריהם של אבי המנוח; של דודתו (אחות אביו) ושל סבתו (אם אביו). אף עדים אלה נחקרו על תצהיריהם. הוועדה מצאה סתירות רבות ומהותיות בין דבריו של האב השכול בפניה לבין האמור בתצהירו וקבעה כי אין ליתן אמון בדבריו. עוד נקבע כי אין לקבל את הדברים שהובאו בתצהירה של דודתו של המנוח ובעדותה, זאת נוכח הפער בין גרסה בפני הוועדה לבין הדברים שנאמרו מפיה בהספידה את המנוח (כך, בין השאר, אמרה היא בהספד כי: "אתה [המנוח] וסיגל השלמתם שני חצאים לאחד... היו לכם חלומות ביחד, שרק לפני שבוע דיברתם על חתונה ואיך סיגל תראה בשמלת כלה"). 7. בסיכומם של דברים, בהסתמך על כל החומר שהוצג בפניה ולאחר בחינת הפסיקה, הגיעה הועדה למסקנה כי המבקשת היתה "ידועה בציבור" כאשתו של המנוח לפני מותו ולפיכך דין ערעורה להתקבל. קצין התגמולים לא השלים עם החלטה זו וערער עליה לבית המשפט המחוזי. פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת 8. בטרם ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור, נידון פן אחר הנוגע לפרשה שלפנינו בפני ערכאה נוספת. בית המשפט לענייני משפחה בנצרת נדרש לבקשה לביטול צו ירושה (להלן: צו הירושה), שניתן על ידי הרשם לענייני ירושות בעניינו של המנוח, ואשר על פיו יורשו היחיד של המנוח הוא אביו. את הבקשה לביטול צו הירושה הגישה המבקשת, תוך שהיא טוענת כי יש להכיר בה כידועתו בציבור של המנוח, ומשכך – כי יש לזכותה במחצית מעיזבונו. החלטת ועדת הערר שלעיל, לרבות הפרוטוקולים המשקפים את הדיון שהתנהל בפניה, עמדו לנגד עיני בית המשפט לענייני משפחה בבואו להכריע בבקשה שלפניו. 9. בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופטת מ' רבס) בחן אם יש להכיר במבקשת כידועתו בציבור של המנוח לפי סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה). במסגרת פסק דינו סקר בית המשפט בהרחבה את העדויות הרבות ששמע, את הראיות הנוספות שהובאו בפניו ואת ההלכות המשפטיות הרלבנטיות. בית המשפט הבחין בין שתי תקופות בחייהם המשותפים של המנוח והמבקשת: התקופה הראשונה – בת כשש שנים, תקופת חברותם של בני הזוג, במהלכה התגוררו השניים בסופי שבוע בבית סבתו של המנוח ובבית הורי המבקשת; והתקופה השניה, שראשיתה ב- 1.10.2000 – בת כארבעה חודשים, בה התגוררו השניים בדירה אותה שכרו בירושלים. נקבע כי בתקופה הראשונה לא ניהלו המנוח והמבקשת חיים משותפים כבעל ואשה, אולם נרקמה ביניהם מערכת יחסים עמוקה. חייהם המשותפים של המבקשת ושל המנוח, כך נפסק, החלו רק מיום ששכרו את דירת המגורים והתבססו על המערכת הרגשית הארוכה ורבת השנים ביניהם. בני הזוג ניהלו, אפוא, משק בית משותף רק במשך ארבעה חודשים, אולם משך התקופה הקצרה אין בו כדי להפחית מרצינות הקשר ולגרוע מהגדרתם של השניים כידועים בציבור: "בארבעת החודשים שהתגוררו ביחד בדירה השכורה בירושלים" – כך נפסק – "חיו כזוג, כידועים בציבור. אין הדבר דומה לסטודנטים שחייהם המשותפים בדירה שכורה הם ארעיים, לנוכח העבר והרקע המיוחד והחברות הממושכת והארוכה שהיתה בין השניים והפגישות התכופות והאינטנסיביות ביניהם ובין בני משפחתם. לא ניתן גם לומר, כי מגוריהם היו מעין מצב התחלתי של ידידות ובדיקה ותקופת מבחן שבעקבותיהם הצדדים אמורים להחליט אם ברצונם להינשא... ניתן לקבוע על פי העדויות כי הן מצד [המבקשת] והן מצד המנוח היו דיבורים על חתונה, אולם לא היה מפגש רצונות באשר לתוכנית קרובה וקונקרטית של נישואין, אבל תוכנית להינשא בעתיד היתה קיימת והעיקר: הצדדים ראו עצמם מחוייבים איש כלפי רעהו" [הדגשות במקור]. לאור כל אלה הגיע בית המשפט למסקנה כי "מערכת היחסים בין [המבקשת] לבין המנוח היתה רצינית, [המבקשת] והמנוח הרגישו מחויבות זה כלפי זו, ומערכת זו היתה מכוונת ליצירת יחסים קבועים לאור ההיכרות הממושכת רבת השנים". משכך, הכיר בית המשפט לענייני משפחה במבקשת כ"ידועה בציבור" של המנוח וקבע את זכאותה למחצית מירושתו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 10. בבית המשפט המחוזי נחלקו דעות השופטים: שופטי הרוב (כבוד השופטים י' יעקבי-שווילי ומ' נאמן) סברו כי לאור מכלול הנסיבות, אין לראות במבקשת ובמנוח כ"ידועים בציבור", ואילו שופט המיעוט (כבוד השופט י' גריל) סבר לעומתם כי מסקנתה של הועדה מבוססת וכי אין מקום לסטות ממנה. בית המשפט ציין כי קיימים סממנים המושכים לכיוון ההכרה בזוג כ"ידועים בציבור", ומנגד, קיימים סממנים התומכים במסקנה ההפוכה. מחד גיסא, קבע בית המשפט כי המבקשת והמנוח היו קשורים ב"זיקה חזקה מאד של אהבה ורעות... נהגו לבלות יחדיו את זמניהם הפנויים, שבהם גם לנו יחדיו תחת קורת גג אחת וקיימו ביניהם יחסי אישות... לא הקפידו בתקופת מגוריהם בדירה, בהוציאם הוצאות למחייתם, להבחין בין ממונו של זו לממונו של זה (ובכלל זה נתינת שיקים חתומים על החלק על ידי המנוח לידי [המבקשת] בעיקר לצורך תשלום שכר הדירה, וקניית חפצים אחדים על ידי המנוח ועל ידי הזוג לצרכי הדירה)... [ו]ראו עצמם קשורים זה לזה קשר של קיימא עד כדי נישואין רשמיים בעתיד הקרוב". מאידך גיסא, הצביע בית המשפט על סממנים שונים שאינם עולים בקנה אחד עם ההכרה בבני הזוג כ"ידועים בציבור". כך, המוטב בפוליסת הביטוח של המנוח בצה"ל ובקופת הגמל שלו, היה אחיו הקטן ולא המבקשת; המבקשת והמנוח לא ניהלו אף פעם חשבון בנק משותף; וכשביקש המנוח למנות מיופה כוח לפעול בחשבונו, מינה הוא את סבו לכך ולא את המבקשת. זאת ועוד. הגם ששופטי הרוב ציינו כי אין בכוונתם להתערב בקביעותיה העובדתיות של הועדה ובאמון שנתנה במבקשת ובעדים מטעמה, מצאו הם לנכון להעיר כי בתצהירה של המבקשת שהוגש לבית המשפט, פסחה היא על פרק הזמן הנוגע לניתוק יחסיה עם המנוח מחמת הקשר רומנטי שקשר עם אחרת. בנוסף קבעו הם כי ספק אם ראוי לכנות את מגוריהם של בני הזוג בדירה השכורה בירושלים "מגורים משותפים". המנוח, כך נקבע, היה מזדמן לדירה לזמנים קצרים של חופשות מפעילותו כקצין ביחידת שדה, וכל זאת במשך תקופה בת ארבעה חודשים בלבד. "אכן, עצם העובדה שאחד מבני הזוג מרבה להעדר, לצרכי עבודתו, מהבית המשותף לו ולאשתו או לו ולבן הזוג, אינה בהכרח מלמדת על כך שאין השניים גרים יחדיו ומנהלים משק בית משותף... אולם הדבר תלוי בנסיבות ובהקשר המתאים". בנסיבות המקרה דנן – כך נקבע – "...הדברים ניתנים להתפרש גם באופן אחר, היינו שסיגל שכרה לעצמה חלק בדירה (באמצעות חתימת המנוח על חוזה השכירות, כדי לקבל החזר כספי מהצבא), כתחליף למגוריה במעונות הסטודנטים, והמנוח היה בא לשם לשעותיו הפנויות, במקום ללכת לבית סבתו". בית המשפט הוסיף וציין לעניין זה כי לא בכל שבת פנויה של המנוח שהו השניים יחד בדירה, שכן בארבעת החודשים האמורים נהגה המבקשת לבקר אצל הוריה. כן צוין כי בני הזוג לא ראו בדירה שנשכרה את מקום מגוריהם הקבוע לאחר נישואיהם. 11. נוסף על הקריטריונים שלעיל, ייחס בית המשפט משקל מכריע לעובדה שבני הזוג התעתדו להינשא במועד לא רחוק מפטירתו הפתאומית של המנוח. בית המשפט ציין, אמנם, כי החלטתם זו של בני הזוג מחזקת את העמדה שהקשר ביניהם היה קשר אמיץ ביותר, עד כי החליטו למסדו; ואולם "...בראותם את עצמם עומדים להינשא זה לזה" – כך קבע בית המשפט – "יש להניח שלא הייתה להם כוונה ליצור קשר של ידועים בצבור כתחליף לנישואין, אדרבה, יש להניח שהם ראו את עצמם כ'חברים' (כפי שמצב זה מכונה כמקובל כיום בחברתנו) שעתידים להתקשר בקרוב בקשר קבוע לכשהמנוח ישא את סיגל לאשה. גם מגורים משותפים לפני הנישואין ולקראתם, נעשו חזון נפרץ בחברתנו, ואין לומר שזוג צעיר שחי כך, משווה לנגד עיניו את היותו במעמד של 'ידועים בציבור', או מתכוון ליצור זיקה כזאת. אכן, אילו הכוונה להינשא היתה לעתיד רחוק, אפשר שחשובה היתה יותר המציאות הקיימת של חיים משותפים האידנא כבני זוג, אולם כאשר השניים ראו עצמם נישאים בעתיד הקרוב, ראייה זו מצביעה דווקא על כך שהשניים ראו עצמם כחברים לקראת נישואין, ולא כקשורים ביניהם בקשר של ידועים בציבור" (ההדגשות במקור). בסיכומם של דברים הגיעו שופטי הרוב לכלל מסקנה כי "אין מדובר בידועים בציבור, אלא בשני אוהבים, אשר קשרו עצמם זה בזה בעבותות אהבה, ושמו פניהם לקראת נישואין, ובינתיים, עד לנישואין, היו מבלים יחדיו בזמניהם הפנויים, ובכלל הבילוי גם בלינה משותפת... ובקיום יחסי אישות. השניים תכננו יחדיו את נישואיהם הקרובים ואת הבית שירכשו למגוריהם כנשואים. כך דרכם של צעירים רבים בימינו, שלנים יחדיו ומתכלכלים יחדיו לקראת הנישואין. אלה המתכוונים להינשא, אינם רואים את חברותם ואת הלינה המשותפת ואת יחסי האישות כתחליף לנישואין, ואין הם סבורים שהם יוצרים בכך זיקה של ידועים בציבור. בענייננו הדבר בולט על רקע כוונתם המוסכמת והמוצהרת ברבים של המנוח וסיגל להינשא בקיץ 2001". דעת הרוב היתה, אפוא, כי לאור מכלול הנסיבות, אין להכיר במבקשת ובמנוח כ"ידועים בציבור". 12. לעומת שופטי הרוב, סבר שופט המיעוט כי המבקשת אכן היתה "ידועה בציבור" של המנוח. לדידו, לא היה מקום להתערב בפסק הדין של הוועדה, שנתבסס על קביעות שבמהימנות ועל ממצאים עובדתיים, לא כל שכן במסקנות שנגזרו מן הממצאים העובדתיים שנקבעו. כך, סבר שופט המיעוט כי אין בתקופה הקצרה יחסית של המגורים המשותפים כדי לשלול את מעמדם של המבקשת והמנוח כידועים בציבור. הוא ציין כי "את מידת האינטנסיביות של שהיית המנוח בדירה, יש לבחון באופן יחסי לתנאי שירותו הצבאי. דהיינו, באספקלריה של מי שאיננו בן-חורין לבחור את מועדי צאתו ובואו, ואת משך שהותו בדירה". לעניין זה הודגש כי המנוח היה קצין ביחידת שדה והוא "התגורר עם המשיבה בדירה ככל שאיפשר זאת שירותו הצבאי..." (ההדגשה במקור – א' ר') וכי "גם העובדה שהמבקשת שהתה, מטבע הדברים, מידי פעם אצל הוריה ביקנעם אין בה כדי להמעיט מעוצמת אינטנסיביות הקשר שבינה לבין המנוח". באופן דומה סבר שופט המיעוט כי אין לזקוף לחובתה של המבקשת את העובדה שהמנוח נקב בשמו של אחיו הצעיר כמוטב בפוליסת הביטוח, עליה חתם עם תחילתו של שירות הקבע. נקבע כי הדבר נעשה בתאום עם המבקשת ועל דעתה, מתוך רצונו של המנוח לסייע לאחיו הצעיר ממנו, אשר כמוהו סבל מנסיבות משפחתיות קשות. אשר לייפוי הכוח שהעניק המנוח לסבו בחשבונו, צוין כי מערכת היחסים בין המנוח לסב היתה הדוקה במיוחד, הסב היה מעורב בהחלטות שקיבלו בני הזוג, ולכן אין בעצם העובדה כי היה לו ייפוי כוח בחשבון הבנק של נכדו, כדי לגרוע ממהותו וטיבו של הקשר שבין המנוח למבקשת. 13. שלא כחבריו להרכב, סבר שופט המיעוט כי אין מקום לשלילת תחולתו של סעיף 1 לחוק התגמולים, מקום בו ברור שבני הזוג לא התכוונו להסתפק במסלול האלטרנטיבי של "ידועים בציבור", אלא היה בדעתם לפעול למיסוד זוגיותם. לשיטתו, אין כל הצדקה להוסיף להגדרת "בן משפחה" בסעיף 1 לחוק התגמולים תנאי, לפיו תבוא בגדר הסעיף "...אשה שלפני מות הנספה גרה יחד עימו וביום מותו הייתה ידועה בציבור כאשתו...", ובלבד שלמנוח ולאותה אשה לא היה תכנון להינשא במועד קרוב. מדובר בתנאי שאינו קיים לפי החוק או הפסיקה, ואל לבית המשפט להוסיפו. עוד הוסיף שופט המיעוט כי אין לראות בהחלטת בני זוג להינשא משום מסלול אלטרנטיבי למוסד הידועים בציבור. הקשר בין בני הזוג, כך קבע שופט המיעוט, עבר את שלב "הניסיון". המדובר בקשר יציב ועמוק שהלך והתהדק על פני תקופה של כשש שנים, השתכלל לכדי מגורים משותפים, חיי אישות וניהול משק בית משותף, והבשיל כדי החלטת בני הזוג לבוא בברית הנישואין. החלטה זו אינה גורעת מן ההכרה במבקשת כידועה בציבור כאשת המנוח: "הדעת נותנת" – כך נקבע – "שמדובר דווקא במהלכים העוקבים ומשלימים זה את זה: המשיבה והמנוח חיו חיי אישות כבעל ואשה, וניהלו משק בית משותף החל מיום 1.10.2000 ועד התאריך בו נהרג המנוח, בדירה בירושלים. הקשר ביניהם, לפי הראיות, היה קשר עמוק של אהבה. די בכך כדי להובילנו על-פי העובדות שהוכחו, למסקנה שהמשיבה היתה הידועה בציבור כאשתו של המנוח". שופט המיעוט סיכם את עמדתו באומרו כי אינו מבין "מדוע יש בעובדה שבני הזוג תכננו למסד בעתיד את הקשר ביניהם ולהינשא, כדמו"י, בקיץ 2001, כדי לגרוע מן ההכרה במשיבה כידועה בציבור כאשתו של המנוח, שהרי זו היתה המציאות לאמתו של דבר ואלה היו פני הדברים, נכון למועד בו נהרג המנוח. התהליך של מיסוד הקשר, שעשוי לבוא בעקבות הקשר של ניהול משק בית משותף וקיום חיי אישות כבעל ואשה, אין בו כדי לשלול את ההכרה בזכויותיה של המשיבה על פי סעיף 1 של חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950". בקשת רשות הערעור 14. המבקשת עותרת כי תינתן לה רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. היא טוענת כי קיימות בסוגיה הלכות סותרות, ומפנה כראיה להחלטות השונות שניתנו בפרשה הנדונה: מחד גיסא החלטת מחלקת כוח אדם במטכ"ל, החלטת ועדת הערר שליד בית משפט השלום, פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ודעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, לפיהן יש להכיר בה כ"ידועה בציבור" של המנוח; ומאידך גיסא, עמדת קצין התגמולים ודעת שופטי הרוב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת יוצאת כנגד קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה מקום בו הוכח כי בני זוג לא התכוונו להסתפק במסלול של "ידועים בציבור", אלא התכוונו למסד את זוגיותם בנישואין כדת משה וישראל אלא שלא הספיקו לעשות כן – אין להכיר בהם כ"ידועים בציבור". קצין התגמולים מצידו סבור שאין ליתן במקרה זה רשות ערעור. את טענותיו העלתה באת כוחו בדיון שנערך לפנינו. 15. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. כזכור, סעיף 1 לחוק התגמולים קובע כי: 'בן משפחה' של חייל שנספה במערכה פירושו - (א) מי שהיתה אשתו של הנספה ביום מותו, ובכלל זה אשה שלפני מות הנספה גרה יחד עמו וביום מותו היתה ידועה בציבור כאשתו - כל עוד לא נישאה לאחר... (הדגשות הוספו). עלינו לבחון, אפוא, אם המבקשת עומדת בשני תנאים מצטברים: הראשון – כי היא גרה יחד עם המנוח לפני מותו; והשני – כי ביום מותו של המנוח היתה המבקשת "ידועה בציבור כאשתו". התנאי הראשון: מגורים משותפים 16. הערכאות הדיוניות השונות בפניהן הובא עניינה של המבקשת קבעו באופן חד משמעי כי המבקשת והמנוח אמנם התגוררו יחד לפני מותו של המנוח, בדירה ששכרו בירושלים. כך, קבעה ועדת הערר כי: "בעניין זה אין לנו צל של ספק כי הזוג התגורר יחד בארבעת החודשים האחרונים לחייו של לירון ז"ל". קביעה זו נסמכה, בין השאר, על דברי המבקשת, על עדות הגב' ברוש, בעלת הדירה בירושלים, ועל עדות הגב' מזרחי, שותפתם של בני הזוג בדירה. באופן דומה קבע בית המשפט לענייני משפחה (לעניין חוק הירושה) כי המבקשת והמנוח התגוררו יחדיו בארבעת החודשים האחרונים לחיי המנוח. בפרק זמן זה, כך נקבע, רכשו השניים פריטים שונים לצורכי המגורים המשותפים, ובהם מערכת סטריאו, טלויזיה, וידאו, ארון מזרן זוגי וכיוצא באלה. המנוח הפקיד בידי המבקשת שיקים ריקים חתומים על ידו לצורך תשלום שכר הדירה וקניית חפצים אחרים לצרכי הדירה. המנוח, כך נקבע, היה מגיע לדירתם המשותפת בירושלים בסופי שבוע ובחופשות שניתנו לו מהצבא. 17. כאמור, בית המשפט המחוזי ציין, במסגרת פסק הרוב, כי אין בכוונתו להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו; יחד עם זאת מצא בית המשפט להעיר – לעניין מגוריהם המשותפים של בני הזוג – כי "הדברים ניתנים להתפרש גם באופן אחר". צוין כי בפרק הזמן בן ארבעת החודשים "היה המנוח מזדמן לדירה לזמנים קצרים של חופשות מפעילותו כקצין ביחידת שדה (בתקופה הנ"ל לא נכללה חופשה ארוכה כגון 'חופשה רגילה'...)". מאחר ש"המנוח היה בא אל הדירה ושוהה בה פרקי זמן קצרים, וכל זאת במשך תקופה בת ארבעה חודשים בלבד", העירו שופטי הרוב כי ניתן לפרש את הדברים כך שהמבקשת "שכרה לעצמה חלק בדירה (באמצעות חתימת המנוח על חוזה השכירות, כדי לקבל החזר כספי מהצבא), כתחליף למגוריה במעונות הסטודנטים, והמנוח היה בא לשם לשעותיו הפנויות, במקום ללכת לבית סבתו". הגם שדומה כי הדברים נאמרו כבדרך אגב, מצאתי לנכון לציין, באופן ברור ושאינו משתמע לשתי פנים, כי בנסיבות העניין אין בידי לקבל את הפרשנות "האחרת" שהוצעה על ידי שופטי הרוב. המסכת העובדתית שנקבעה מובילה, לדעתי, למסקנה אחת ויחידה: כי המבקשת והמנוח התגוררו יחדיו בדירה אותה שכרו בירושלים. כל המכיר את "תנאי הארץ ויושביה" מבין כי לא ניתן לזקוף לחובת המבקשת את הזמן המועט ששהתה במחיצת בן זוגה בדירתם, שהרי משך שהותם המשותפת של בני הזוג נגזרה משירותו הצבאי התובעני של המנוח, כקצין קרבי ביחידת שדה ברמת הגולן. ואכן, בית המשפט לענייני משפחה עמד על כך ששהותם המשותפת של המבקשת והמנוח בדירה היתה מוגבלת ומועטה, "אולם עובדה זו נוצרה בכורח הנסיבות, שירותו הצבאי של המנוח, ואין בכך כדי לשנות ממעמדו ומהקשר בינו לבין התובעת; כפי שלא היינו מעלים ספקות בקשר בין בני זוג נשואים כשהבעל משרת בצבא הקבע ונעדר רבות מהבית". גם שופט המיעוט הבהיר בעניין זה באופן מפורש כי המנוח התגורר עם המבקשת בדירה ככל שאיפשר זאת שירותו הצבאי. "ראוי לזכור ולהזכיר" – כך הדגיש הוא – "שהמנוח לא היה אדון לזמנו ולעיתותיו. צאתו ובואו היו מוכתבים, מטבע הדברים, על ידי תנאי שירותו הצבאי... את מידת האינטנסיביות של שהיית המנוח בדירה, יש לבחון באופן יחסי לתנאי שירותו הצבאי. דהיינו, באספקלריה של מי שאיננו בן-חורין לבחור את מועדי צאתו ובואו, ואת משך שהותו בדירה... המנוח שירת בצבא בקבע כקצין ביחידת שדה, ומטבע הדברים אפשרותו לשהות בדירה בירושלים היתה מוגבלת, ולכן יש לבחון את אינטנסיביות שהייתו בדירה יחסית למגבלות שנבעו מתנאי שירותו הצבאי..." (הדגשות במקור). לאור האמור, סבורני כי תנאי המגורים המשותפים נתמלא בנסיבות העניין. התנאי השני: היות המבקשת "ידועה בציבור" כאשת המנוח 18. אמות המידה המשמשות להכרעה אם בני זוג הם "ידועים בציבור", הותוו בפסיקה מכבר. וכך הובהר: "יש כאן שני יסודות: חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזו... היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים..." (ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617, 619 (1970) (להלן: עניין נסיס)). לאופן שבו תופש הציבור את מערכת היחסים שבין בני הזוג אין נפקות לעניין קביעת מעמדם כ"ידועים בציבור" (ראו 481/73 רוזנברג נ' שטסל, פ"ד כט(1) 505 (1974); אמנון בן דרור זוגיות ללא נישואין – הידועה בציבור ספר שני (2003); מנחם שאוה הדין האישי בישראל 683 (מהדורה רביעית, התשסא-2001); דניאל פרידמן "הידועה בציבור בדין הישראלי" עיוני משפט ג 459, 462 (1973)). הדגש הוא על תפישתם הסובייקטיבית של בני הזוג את מערכת היחסים ביניהם: "אמור אפוא, שבבואנו לבחון את מערכת היחסים שבין אותם בני ­זוג לא נשואים, על המשתמע מהם, ראוי שבחינה זו תיעשה על-פי קריטריונים סובייקטיביים, דהיינו, כיצד ראו בני הזוג, האיש והאישה, את מערכת היחסים שביניהם" (ע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' שוקרן, פ"ד לט(2) 690, 694 (1985); ראו גם ע"א 4305/91 שדה נ' קרבוס (לא פורסם, 22.2.1994). נטל ההוכחה לצורך ההכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור" מוטל על הטוען לכך (מנחם שאוה, בספרו הנ"ל, בעמ' 683 - 684). נטל זה אינו פשוט כלל ועיקר. בית המשפט יסיק את מסקנתו, בכל מקרה ומקרה לפי בחינה פרטנית של הראיות באספקלריה של מבחני יחסי האישות ומשק הבית המשותף: "אין לחפש, על-כן, ואין לגבש קריטריונים אובייקטיביים נוקשים לדיבור המופיע 'החיים חיי משפחה', בסעיף 55, ולדיבור 'משק בית משותף' באותו סעיף. כל מקרה ראוי לו שייבחן על-פי נסיבותיו, מתוך ראייה כוללת של העובדות ומתוך סקירות היחסים על-פי מרכיבים שונים ומאפיינים המתקיימים בהם..." (עניין שוקרן הנ"ל, בעמ' 694). 19. מן התשתית העובדתית שנקבעה בענייננו עולה כי נתמלאו היסודות שהותוו בפסיקה כתנאי להכרה במבקשת כ"ידועה בציבור" של המנוח, לאמור: קיום חיי אישות כבעל ואשה ובנוסף - ניהול משק בית משותף. הקשר הזוגי בין המבקשת לבין המנוח החל כשהיו תלמידים בבית ספר תיכון ונמשך כשש שנים. אכן, הקשר היה עמוק ויציב והתהדק בהדרגה עד אשר השתכלל לכדי מגורים משותפים, חיי אישות וניהול משק בית משותף. בין בני הזוג, כך קבע בית המשפט המחוזי, שררה אהבה עזה, והם הודיעו על כוונתם למסד את יחסיהם בברית נישואין. הם תיכננו לרכוש בית בעזרת סבו של המנוח, לאחר נישואיהם. התקופה בה ניהלו בני הזוג משק בית משותף בדירתם השכורה היתה קצרה אמנם – בת כארבעה חודשים בלבד – אולם כבר נפסק על ידי בית משפט זה כי: "המחוקק לא קבע תקופת זמן מינימלית לקיום חיי המשפחה המשותפים... תקופת זמן של קרוב לשנה יכולה להיות מספקת, ובלבד שבמשך כל אותו זמן התנהלו החיים המשותפים על בסיס אותו קשר עמוק הקיים, כרגיל, בין בעל ואשה הנשואים כחוק. אין ספק כי תקופת זמן כזאת, וגם קצרה ממנה בהרבה, מספקת בהחלט, ואמנם העיקר הוא בקשר הקיים בין בני-הזוג בזמן זה" (עניין נסיס, בעמ' 624-623). מכל מקום, תקופת חייהם המשותפים שתחילתה בפועל עוד קודם למגורים המשותפים, נקטעה באיבה בשל שקופחו חייו של המנוח בעת שירותו הצבאי. 20. בנסיבות המקרה שלפנינו, המסקנה בדבר קיום משק בית משותף אינה נפגמת בשל העובדה שלמבקשת ולמנוח לא היה חשבון בנק משותף, שכן הוכח כי בני הזוג נהגו האחד בכספי השני כמנהג אדם בממונו, וכי הלכה למעשה לא היתה הפרדה נכסית בין השניים. אף שאר הטענות שהועלו כנגד הכרה בקיומו של משק בית משותף, לאמור: העובדה שהמנוח נקב בשם אחיו הצעיר כמוטב בפוליסת הביטוח וכן העובדה שקבע את סביו כמיופה כוחו בחשבונו – אינן גורעות מן המסקנה שלעיל. לכל אלה ניתנו הסברים משכנעים, כמפורט בהרחבה בחוות דעתו של שופט המיעוט, ואין צורך לחזור על הדברים. 21. מן המקובץ עולה כי נתמלא תנאי המגורים המשותפים ואף נתמלאו היסודות הדרושים להכרה במבקשת ובמנוח כ"ידועים בציבור", לאמור: קיום חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. ואולם, המקרה שלפנינו מעורר שאלה נוספת. משנקבע כי המבקשת והמנוח החליטו לבוא בברית הנישואים, ואף נקבו במועד משוער לחתונתם, התעוררה בבית המשפט המחוזי השאלה: מה נפקות כוונתם של בני הזוג להנשא בעתיד על ההכרה בהם כידועים בציבור? כזכור, דעות שופטי ההרכב נחלקו בסוגיה זו: דעת הרוב היתה כי בראות בני הזוג את עצמם כעתידים להינשא זה לזו, "יש להניח שלא היתה להם כוונה ליצור קשר של ידועים בציבור כתחליף לנישואין". שופט המיעוט סבר מצידו כי אין בהחלטת בני הזוג להינשא כדי לשלול את היותם ידועים בציבור, אלא מדובר במהלכים עוקבים המשלימים זה את זה. 22. דעתי היא כי בנסיבות העניין, לא ניתן ללמוד מהחלטתם של בני הזוג לבוא במועד כלשהו בעתיד בברית הנישואין, כי לא היה בכוונתם להחשב ל"ידועים בציבור" עד למועד זה. כשופט המיעוט סבור אף אני כי בחינת מערכת יחסיהם של הצדדים צריך שתעשה לאורם של המבחנים שהותוו זה מכבר בפסיקה, וכי אין להוסיף עליהם תנאי נוסף, השולל הכרה בבני זוג כידועים בציבור מרגע שהצהירו על כוונתם להינשא זו לזו. הוספת תנאי כזה עלולה להביא לתוצאות לא רצויות. דומני שבחינת מקרי הקיצון תביאנו לכלל מסקנה כי אין להבחין בין הזכויות המוקנות לאשה, שאיתרא מזלה ובן זוגה נספה יום לפני עריכת טקס החופה והקידושין, לבין הזכויות שיוקנו לאותה אשה, אם תשכול את בן זוגה יום לאחר נישואיה. באופן דומה, איני סבור כי זכויותיה של מי שניהלה מערכת יחסים ממושכת עם בן זוגה ואף עמדה להינשא לו, צריך שיפלו מזכויות מי שנישאה לבן זוגה ב"נישואי בזק" לאחר הכרות חטופה. מערכת היחסים בין בני הזוג, עת נספה המנוח, היא שצריכה לעמוד לבדיקה קפדנית, לצורך הכרה בזכויות בת הזוג, וכל מקרה יוכרע בהתאם לנסיבותיו; ומכל מקום, אין לקבוע באופן גורף כי עצם החלטתם או הצהרתם של בני זוג למסד את הקשר ביניהם, שוללת את היותם "ידועים בציבור" במובן סעיף 1 לחוק, לפני מועד עריכתו של טקס הנישואין. זאת ועוד. במקרה שלפנינו, סבורני כי דווקא החלטת בני הזוג להינשא, מחזקת את המסקנה בדבר היותם ידועים בציבור עת נספה המנוח. כידוע לכל, בעולם המערבי גדל מספרם של הזוגות, החיים יחדיו ללא נישואים ומנהלים חיים משותפים, כשלב מקדים לקראת נישואיהם. מדובר במעין תקופת מבחן, שבעקבותיה עשויים בני הזוג לקבוע אם ברצונם להינשא. במקרים אלה, "הבחירה בחיים כידועים בציבור משקפת את העובדה שהצדדים בוחנים עדיין את הקשר שביניהם, וטרם הבשיל אצלם הרצון למסדו וליטול על עצמם את המחויבויות הכרוכות בנישואים..." (שחר ליפשיץ "נשואים בעל כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור" עיוני משפט כה 741, 790 (תשס"ב). ראו גם בעמ' 767 ו- 809). על מנת שלא להחיל את מעמד הידועים בציבור, על זכויותיו וחובותיו, על זוגות מעין אלה, נפסק כי ההכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור" מחייבת עמידה ב"מבחן סף". כדברי הנשיא ברק: ...בידועים בציבור יש לעבור "מבחן סף" בטרם יוחלט שהצדדים הם אכן ידועים בציבור. יש להראות כי בני-הזוג עברו את שלב ה"ניסיון", והם מבקשים למסד את הקשר ביניהם (רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2) 213, 238 (2003)). הדברים הובהרו גם לעניין החלתה של הלכת שיתוף הנכסים על בני זוג, החיים יחדיו ללא נישואין. בע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח (1) 443 (1984) נקבע כי: ...עצם העובדה, כי החיים המשותפים אינם מעוגנים באקט פורמאלי של נישואין, עשויה להיות בעלת משמעות. יש בה כדי להצביע, בנסיבות מתאימות, על ארעיות הקשר שבין בני הזוג ועל העדר גמירת דעת באשר לשיתוף בזכויות. מטבע הדברים, שאין לקבוע בעניין זה כל מסמרות, והכול תלוי בנסיבות העניין. לא הרי בני זוג, החיים כידועים בציבור חרף רצונם להינשא, והדבר נמנע מהם בשל הדין האישי, כהרי בני זוג שחיים כידועים בציבור, מכיוום שהם רוצים 'לנסות' זה את זה אם יוכלו להתמיד בקשר אמיץ ביניהם. על כן, יתכנו מצבים, שבהם עם תחילת החיים המשותפים כידועים בציבור לא יחול שיתוף נכסים בין בני הזוג, אך עם עבור זמן מסוים ועם התייצבות הקשר האישי בין בני הזוג, יחל גם שיתוף נכסים ביניהם, והוא ישתרע, על פי גמירת דעתם, לא רק על נכסים חדשים שירכשו, אלא גם על אותם נכסים שנרכשו בעבר, בטרם התייצבותו של אותו קשר. אף בענין זה אין לקבוע מסמרות, שכן הכול תלוי בנסיבות החיים המשותפים כידועים בציבור... (בעמ' 448-449. וראו גם את ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא (1) 337, 346-347 (1997)). והנה, במקרה דנן נקבע כי מערכת היחסים בין המבקשת למנוח נבנתה בהדרגה במשך כשש שנים, במרוצתן נתהדקה היא ובאה לכלל קיום חיי אישות, מגורים משותפים וניהול משק בית משותף. הצהרתם של בני הזוג על כוונתם להינשא זה לזו בעתיד הקרוב, מחזקת לדעתי את המסקנה כי הם עברו את אותו "מבחן סף" הנדרש ויצאו מגדרו של שלב הניסיון. בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו, דווקא החלטה זו, עליה העידו בני משפחתו הקרובים של המנוח וחבריו, היא אשר מטה, לטעמי, את הכף לעבר הכרה במבקשת כידועה בציבור של המנוח, על כל המשתמע מכך לפי סעיף 1 לחוק התגמולים. לאור האמור, הייתי מציע לחברי לקבל את הערעור. המשנה-לנשיאה השופט א' רובינשטיין: א. לאחר העיון, ולא בלי היסוס, אבקש לצרף דעתי לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה, תוך הדגשת עניין מסוים, שסייע לי להגיע למסקנה זו. מקובלת עלי הקביעה העקרונית, לפיה העובדה שבני זוג שחיו חיים משותפים בחרו להינשא, אינה מעידה מיניה וביה שלא התקיימו ביניהם יחסי שיתוף עובר לנישואין (השוו בג"צ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים (טרם פורסם)). לדידי אין בהחלטה על "מיסוד" הקשר הזוגי בחתונה כדי להעיד על "רפיפות" הקשר עובר לנישואין, ולעתים אף אדרבה. המשפט הישראלי מאפשר לבני זוג מרחב בחירה מסוים בכל הנוגע לעיצוב הקשר הזוגי, ואת החופש לעבור ממודל למודל לפי רצונם ובהתאם לשיקולים אישיים ומשפטיים; ואם בחרו "ידועים בציבור" מובהקים למסד את קשר הזוגיות על-ידי נישואין, לדעתי יש מקום לראות זאת בחיוב, ובודאי אין לבוא עמם על כך חשבון. ב. ברם - ונזדמן לי לעמוד על כך גם בעבר - יש להיזהר מאוד מלהטיל על בני זוג שבחרו לחיות בזוגיות (רצופת אהבה ככל שתהיה) ללא כוונה ליצור מחויבות משפטית הדומה לקשר נישואין, תוצאות משפטיות מרחיקות לכת: "עלינו גם לגלות זהירות בבואנו להשתית זכויות שונות על יסודות שאיננו יודעים אם יתבררו כסלע איתן או כחולות נודדים (וגם לא להטיל מסגרת על מי שאינו רוצה בה)" (מדברי בעניין פלונית; ההדגשה הוספה - א"ר). ראו גם הכרעתו של בית הדין הרבני הגדול בתיק 1-24-22-01 פלונית נ' אלמוני (מיום 22.3.04)), בה נדרש הדיין הרב דיכובסקי לזוגיות המקובלת אצל צעירים רבים כיום, ללא נישואין, וציין כי: "מגמתם המשותפת היא לקיים חיים משותפים ללא התחייבות, וכמו כן ללא זכויות. שני הצדדים מעוניינים במפורש שלא להיות קשורים בשום התחייבות, ורוצים שיוכלו בכל עת להיפרד... מי אנחנו שנטיל עליהם בניגוד לרצונם מסכת של התחייבויות, עקב מגוריהם המשותפים". מובן כי דברים אלה פועלים ככלל לשני הכיוונים, והשאלה העולה מאליה היא, אם חובות אין כאן, האם זכויות יש כאן? בהקשר זה נוסיף כי יתכן ממש בהנחה, שזוג שבחר לחיות יחדיו משך תקופה עובר לנישואין היה סובר, כי מועד יצירת המחויבות המשפטית - הרגע בו נוצר שיתוף רכושי - הוא מועד החתונה. זאת, מתוך שתופעת החיים המשותפים במקרים רבים, אף ברכיבי שיתוף מרובים, הריהי בחינת תקופת התנסות להכרעה בדבר נישואין, שרק היא שתגבש מחויבות סופית. אם כך פני הדברים, תישאל השאלה האם נכון משפטית, ואף הוגן כלפי בני הזוג - שאם יבחרו שלא להינשא, יוטלו עליהם חובות שכלל לא העמידו לנגד עיניהם. ג. אנו מצויים בשדה שאינו חרוש כדבעי; טרם הוגדרו במדויק תנאי הכניסה והיציאה למצבים משפטיים אלה, השכיחים כל כך כיום הזה, והם קשים מאוד להגדרה, ובמידה רבה תלויי נסיבות ועובדות. כך גם בענייננו שלנו, שעל פניו הוא גבולי. הכרה בשל מצב עובדתי ספציפי תהא בחינת חריג, ויש להקפיד על בדיקת העובדות בכל מקרה, שכן תיתכן בהחלט קרבה רגשית בין איש ואשה תוך קשר נפשי של חברות קרובה, לרבות פרק חיים משותפים, ואף על פי כן לא תגיע לכלל מחויבות משפטית המצדיקה על פי דין הכרה כידועים בציבור; מקרה כזה דומה לנסיבות של ציבור דתי, שעל פי השקפת עולמו לא ינהג חיים משותפים עד לנישואין, ואף אם כבר הוכרז על "אירושין", אך הקרבה הנפשית הרבה שנוצרה בודאי לא הגיעה לכלל מחויבות משפטית. ד. נשוב לענייננו שלנו: שאלת המפתח היא, לדעתי, עובדתית – האם בני הזוג רצו, בגדרי הדין הקיים, להעניק לתקופת החיים המשותפים מעמד בעל אופי יציב, על-ידי ניהול משק בית משותף. דודתו של המנוח הספידה את לירון ע"ה וציינה: "אתה וסיגל... שרק לפני שבוע דיברתם על חתונה, ואיך סיגל תיראה בשמלת כלה..." ועולה השאלה, אילו היינו שואלים את בני הזוג מתי מבחינתם יהפכו - משפטית ורכושית - לזוג, האם היו מייחסים מימד זה של הזוגיות לחיים שהחלו לקיים או למועד החתונה הצפוי? כאמור, המדובר במקרה גבולי. נראה כי אין לדונו כמקרה רגיל של זוג שחי חיים משותפים ארבעה חודשים בלבד - גם בגלל ההיסטוריה שקדמה, אך בראש וראשונה כיון שקטיעת הקשר נעשתה בנסיבות עצובות ולא ברצון בני הזוג. יתכן – ועל רקע העדויות יש בסיס להנחה - כי בני הזוג היו ממשיכים לחיות חיי שיתוף תקופה משמעותית יותר. בנסיבות אלה יש לייחס משקל רב יותר לעדויות שנשמעו ולראיות שהוצגו, כפי שניתחה ועדת הערעור, ובשל כך, ובנתון להערות הכלליות האמורות, אני מסכים למסקנתו של חברי. ש ו פ ט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעו שני חבריי. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, ל' באב התשס"ח (31.8.2008). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04097550_P04.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il