אולג ליפייקו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9750/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9750/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: אולג ליפייקו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 25.10.09 בת"פ 8091/09 שניתן על ידי כבוד השופט נ' זלוצ'ובר תאריך הישיבה: י"ב בתשרי התשע"א (20.9.2010) בשם המערער: עו"ד סוזי שלו; עו"ד אלכס גאוסקין בשם המשיבה: עו"ד סיון רוסו בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 25.10.2009 בת"פ 8091/09 (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר). ביום 23.6.2009 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער, על בסיס הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש נגדו, בעבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונהיגה תחת השפעת אלכוהול, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 4.4.2009 בשעה 06:20 לערך, נהג המערער ברכבו לכיוון צפון באילת, כאשר ברכבו נוסע נוסף, והוא תחת השפעת אלכוהול. שוטרים שנמצאו במקום באותה העת הורו למערער לעצור את רכבו בצד הכביש בכוונה לערוך לו בדיקה שגרתית. המערער אישר כי בכוונתו לעצור, אך מיד כשחלף על פני אחד השוטרים האיץ את רכבו והחל לנסוע במהירות לכיוון צפון. השוטרים החלו לדלוק בעקבות המערער תוך שהם מורים לו לעצור באמצעות הפעלת אורות ניידת מהבהבים, סירנה וקריאות במערכת הכריזה. המערער לא שעה לקריאותיהם של השוטרים וכן לא להפצרותיו של הנוסע שעימו, אשר חזר וביקש מהמערער לעצור, והמשיך לנהוג בפראות ובמהירות, נגד כיוון התנועה. במהלך מנוסתו זו, התנגש המערער במונית שנסעה ממולו, הסב לה נזק והמשיך בנסיעתו. בנוסף, אילץ המערער שוטר, הרכוב על אופנוע, שנסע אף הוא בכיוון התנועה, להסיט את אופנועו לכיוון המדרכה בכדי להימנע מהתנגשות עם רכבו. סטייה זו הובילה לנפילתו של אותו שוטר, ורגלו נלכדה בין האופנוע לבין שפת המדרכה. פרט למקרים אלו, ובמהלך המנוסה כולה, סיכן המערער בנהיגתו את כלל המשתמשים בכביש, ורק בזכות סטייתם של האחרונים מנתיב נסיעתם נמנעו פגיעות נוספות. המרדף אחר המערער הגיע לסיומו רק כאשר רכבו של המערער נעצר עקב תקלה. ביום 25.10.2009 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער והשית עליו 32 חודשי מאסר בפועל (בניכוי הימים בהם היה עצור בגין תיק זה); 12 חודשי מאסר על תנאי של שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה בה הורשע בתיק זה או עבירה של נהיגה בפסילה או ללא רישיון נהיגה; פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך חמש שנים מיום שחרורו מהכלא; קנס בסך 5,000 ש"ח; וכן פיצוי בגובה 2,000 ש"ח לבעל המונית שנפגעה. בית המשפט עמד בגזר דינו על רף הענישה המחמיר שנקבע על ידי בית משפט זה לעניין העבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה (להלן: העבירה) בה הורשע המערער, וכן על הרציונאלים העומדים בבסיסו. נקבע כי למעשיו של המערער מתלווה חומרה יתרה, משום שלא זו בלבד שהוא הפגין במעשיו זלזול בוטה בגורמי אכיפת החוק והעמיד עוברי אורח תמימים בסיכון רב, הוא אף נהג ברכבו תחת השפעת אלכוהול, על כלל השלכותיה המסוכנות של עובדה זו. לצד קביעה זו, זקף בית המשפט לזכותו של המערער את גילו הצעיר, את עברו הפלילי הנקי יחסית, את התנהלותו הנורמטיבית בחברה עד לאותו מקרה, את הודאתו ואת העובדה שהביע חרטה. עוד זקף לזכותו, את המלצת שירות המבחן להעמידו בתקופת מבחן של שנה ולהסתפק בהטלת עונש של 320 שעות של שירות למען הציבור בלבד. באיזון בין כלל השיקולים נגזר עונשו של המערער כפי שפורט לעיל. מכאן הערעור שלפנינו. המערער טוען כי שגה בית משפט קמא כאשר גזר עונשו לחומרה יתרה. לטענתו, העונשים החמורים שהוטלו עליו במסגרת גזר הדין והנמקתו של גזר הדין מלמדים כי בית המשפט נתן משקל אפסי לנסיבותיו האישיות והתחשב בגזירת עונשו בשיקולים ציבוריים בלבד. בכך, לטענת המערער, סטה בית המשפט בקביעתו מעקרון הענישה האינדיבידואלית הנהוג בשיטתנו המשפטית. תחת זאת, טוען המערער, היה על בית המשפט לתת את המשקל הראוי לשורה של נסיבות מקלות בעניינו ובהן: גילו הצעיר, הודאתו, עברו הלא מכביד, והעובדה כי ניהל אורח חיים נורמטיבי עד לאותו מקרה של מעידה חד פעמית. נוסף לכך, טוען המערער, היה על בית המשפט להתחשב באינטרס האישי והציבורי של שיקומו. במסגרת זו, היה על בית המשפט להתחשב בהשתתפותו בתוכנית טיפולית מטעם שירות המבחן, בהמלצתו החיובית של שירות המבחן, ובפגיעה הפוטנציאלית בשיקומו כתוצאה משהות ארוכה מאחורי סורג ובריח לצידן של השפעות עברייניות. עוד הצביע המערער, בין היתר, על פסיקה הדנה לשיטתו במקרים דומים ובה הוטלו עונשים קלים מאלו שנגזרו עליו. משכך, מבקש המערער כי נורה על הפחתת עונש המאסר שנגזר עליו וכן על הפחתת תקופת הפסילה מלהחזיק רישיון נהיגה שנקבעה לו. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי לאור חומרתה של העבירה ורמת הענישה שנקבעה במקרה זה אין הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור. בנוסף, מפנה המשיבה לתסקיר המשלים מטעם שירות המבחן, אשר הונח בפנינו, ממנו עולה כי אף שהמערער מביע חרטה על מעשיו וניצל לדבריו את תקופת מאסרו לעריכת חשבון נפש והפקת לקחים, הוא מתקשה לבחון את אפשרות הפגיעה והסכנה לאחר כתוצאה מהתנהגותו, לקשר בין צריכת אלכוהול למצב הנוכחי בו הוא נתון ולהציב מטרות ויעדים אישיים לעתיד. משכך, שרות המבחן איננו רואה כיום מקום להמלצה שיקומית-טיפולית בעניינו. לטענת המשיבה גם מטעם זה יש לדחות את הערעור. לאחר עיון בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים של טעות מהותית בגזר הדין או סטייה ממשית מרמת הענישה ההולמת את המקרה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009)). לא השתכנענו כי התגבשו, במקרה הנידון, התנאים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור. בית משפט זה נדרש לא אחת, ולמרבה הצער לעיתים תכופות מדי, לעבירה הנמצאת בליבו של תיק זה ול"תופעת המרדפים" אשר קנתה לה אחיזה במחוזותינו. תופעה חמורה זו, קוראת תיגר על שלטון החוק ושמה לאל את ביטחונם וחייהם של המשתמשים בדרך. האיסור הפלילי על סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה הינו אחד האמצעים להתמודדות עם תופעה חמורה זו, ורף הענישה החולש על העבירה משלים את המאמצים למיגורה. האינטרסים החשובים שבבסיסה של העבירה, שכיחותה של תופעת המרדפים, והקטל המתמשך בכבישי ארצנו חיזקו את משקלו של האינטרס הציבורי בדבר הרתעת העבריין והציבור כולו, והובילו לקביעתו של רף ענישה מחמיר. הענישה המקובלת עומדת כיום על מספר שנות מאסר ומספר שנות פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון רכב (ראו למשל: ע"פ 2410/2004 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (לא פורסם, 11.11.2004); ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2005); ע"פ 2100/06 מדינת ישראל נ' אבולקיען (לא פורסם, 7.6.2006); ע"פ 2079/06 אבו עצא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.5.2006); ע"פ 214/07 אלאטרש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2007); ע"פ 9229/08 אלעסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.4.2009)). ודוק, רף הענישה שנקבע לא איין את עקרון הענישה האינדיבידואלית המקובל בשיטתנו המשפטית. השיקולים הציבוריים שבמסגרת הענישה קיבלו אמנם חיזוק נוסף, אך לא ביטלו את ההכרח לשקול ולהתייחס לנסיבותיו האישיות של כל נאשם ונאשם, כפי שנעשה אף במקרה זה (וראו למשל: ע"פ 1535/06 מדינת ישראל נ' לוי (לא פורסם, 7.6.2006); ע"פ 10149/08 מדינת ישראל נ' מוסלמאן (לא פורסם, 24.3.2009)). בענייננו, בית משפט קמא שקל את כלל שיקולי הענישה הרלוונטיים ואיזן ביניהם כראוי. כאמור, בית המשפט התחשב הן באינטרסים הציבוריים כבדי המשקל השולטים בסוגייה והן בנסיבותיו האינדיבידואליות של המערער. ההתחשבות בנסיבות הספציפיות של המקרה מצאה ביטוייה גם בתוצאת גזר הדין כאשר בית המשפט לא מצא לנכון למצות עם המערער את הדין והטיל עליו עונש הנמוך מן הרף המנחה שנקבע על ידי בית משפט זה. הנה כי כן, הענישה שהוטלה על המערער הולמת את המקרה. אכן, יש בנמצא אסופה מסוימת של פסיקה מקלה יותר בענישה, (ראו למשל: ע"פ 6039/06 אליעזר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2007); ע"פ 10340/07 מדינת ישראל נ' חובלשוילי (לא פורסם, 6.2.2008); ע"פ 3141/08 מדינת ישראל נ' דבארי (לא פורסם, 28.7.2008); ע"פ 5622/07 מדינת ישראל נ' קרדונה (לא פורסם, 24.9.2007)), אך פסיקה זו הינה תוצאתו הישירה של יישום עקרון הענישה האינדיבידואלית אליו נושא המערער את עיניו. אין מקרה אחד זהה למשנהו, ובנסיבות המקרה העונש שהוטל על המערער נמצא בלב המעטפת של רף הענישה המקובל. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ח בתשרי התשע"א (6.10.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09097500_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il