יעקב ארנסטוף נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9740/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9740/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: יעקב ארנסטוף נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (השופט ח' לי-רן), מיום 20.11.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 2216/05 תאריך הישיבה: י"ט בטבת התשס"ז (9.1.2007) בשם המערער: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד מיטל שינדל פסק-דין לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (השופט ח' לי-רן) מיום 20.11.2006 שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 2216/05. נגד המערער הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום המייחס לו עבירות של הסגת גבול והתנהגות פסולה במקום ציבורי. לפי הנטען בכתב האישום נכנס המערער ביחד עם אחר ביום 19.12.2004 ללשכת הגיוס בירושלים כאשר הם מצוידים בכרוזים הקוראים לכוחות הביטחון שלא למלא פקודה, והחלו לחלקם בלשכה בין החיילים. עוד נטען כי משהתבקשו לצאת מהמקום, סירבו והחלו לצעוק שאין לפנות יהודים. בדיון הראשון שהתקיים בעניינו, טען המערער כי אין זה ראוי שהשופט לי-רן ידון בעניינו הואיל והמערער נחקר בעבר במשטרה בנוגע להפצת כרוז אחר הכולל אמירות המכוונות נגד השופט. באת-כוח המדינה לא ידעה שהמערער נחקר על הפצת כרוז זה ולאחר שבדקה את טענת המערער הודיעה לבית המשפט כי לא נפתח תיק בעניינו ולא הוגש נגדו כתב אישום, וכן כי אף אין כוונה להגיש נגדו כתב אישום בעניין זה. בדיון נוסף שהתקיים ביום 20.11.2006 בעניינו, ביקש המערער מבית המשפט לפסול עצמו מלשבת בדין. המערער שב וטען כי נחקר תחת אזהרה במשטרת ירושלים בנוגע להכנסת אותו כרוז ללשכת השופט לי-רן ולהפצתו ברחובות העיר. באת-כוח המדינה חזרה על האמור בהודעתה וטענה כי לא נמצאה כל ראיה לטענות המערער. בהחלטתו לדחות את בקשת הפסילה ציין השופט שמימיו לא ראה את הכרוז המדובר. עוד קבע השופט כי אף אם נכונה טענת המערער בדבר חקירתו במשטרה "לא ראיתי בה עילה לפסול את עצמי מלדון בעניינו. לא מצאתי בסיס לחשש ממשי למשוא פנים ולהטיית הדין בעניינו של הנאשם." על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו חזר המערער על טענותיו באשר לחקירתו בעניין הכרוז וציין כי אין להסתפק בבדיקה של טופס הרישום הפלילי שלו כדי ללמוד על קיומה של חקירה במשטרה. בנוסף, גרס המערער כי "לא במלאכים עסקינן, אלא בבני אדם" ולכן קביעת השופט במסגרת החלטתו לדחות את בקשת הפסלות כי ידון בעניין ב"ראש פתוח" אינה מתקבלת על הדעת. לטענת המערער אזכור הכרוז במסגרת בקשת הפסלות עורר בשופט תחושות שאולי נשתכחו ממנו מהימים בהם הופץ הכרוז, ועל כך ניתן היה ללמוד מהבעת פניו בעת שהעלה המערער את בקשת הפסלות. לסיום טען המערער כי טעה השופט בקובעו כי אין בסיס למשוא פנים ולהטיית דין, שכן יש חשש כזה ולו למראית עין בלבד, אשר עלול לפגוע במעמד בית המשפט בעיני הציבור. ביום 15.01.2007 ביקש המערער להגיש מסמך נוסף לבית המשפט המעיד לטענתו על כך שנחקר בעבר בגין הפצת כרוז הכולל אמירות נגד השופט לי-רן. דין הערעור להידחות. גם אם אניח כי נחקר המערער בעניין הכרוז כפי ששב וטען, מקובלת עלי הנמקת בית המשפט קמא בהחלטתו לדחות את בקשת הפסלות כי אין בעובדה זו להקים אותו חשש ממשי אובייקטיבי שדעתו של השופט בעניינו ננעלה. פסילת שופט היא מעשה יוצא דופן ויש לבצעה רק בנסיבות בהן מוכח חשש ממשי למשוא פנים בעיניו של שופט סביר, ולא כל אימת שעולה חשש סובייקטיבי "ולו למראית עין" (ראו ע"פ 4020/94 דורפמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 769; רע"א 287/88 מנוף סיגנל חב' לפיננסים נ' עבדל ראזק, פ"ד מד(3) 758, 761-760; ע"פ 11726/04 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כאמור לעיל, מראית פני הצדק אינה אמת המידה לפיה נבחנית בקשת פסלות. לפיכך, טענת המערער כי די בחשש לפגיעה במעמדו של בית המשפט בעיני הציבור כדי להצדיק פסילת שופט אינה עולה בקנה אחד עם הלכות שנקבעו זה מכבר על-ידי בית משפט זה (ראו: ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375, 382-381; ע"פ 5/82 אבו-חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 247, 250; מאיר שמגר "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט (1987) 87, 107). מסכימה אני עם טענת המערער לפיה "לא במלאכים עסקינן", עם זאת, טענת המערער כי השופט לא יוכל להישאר שווה נפש נוכח האמור בכרוז שלכאורה ראה, ולכן יש לפוסלו מלשבת בדין, מנוגדת לעקרונות היסוד עליהם מבוססת מלאכת השפיטה בדבר מקצועיות השופט ויושרו (ראו יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו) 94-92). רמת ההתנהגות הנדרשת משופט ביושבו בדין אינה רמת ההתנהגות הנדרשת מאדם מן הישוב, על השופט להפריד בין שיקולים וידע הרלוונטיים למשפט שלפניו לבין אלה שאינם כאלה. יכולת הפרדה זו שפירושה היכולת לשפוט באובייקטיביות וללא משוא פנים מהווה יסוד חשוב במקצוע השפיטה, טול יסוד זה וערערת על תפקידם של שופטים בחברה. יפים לעניין זה דברי השופט שמגר במאמרו שאוזכר לעיל: "ההנחה היא כי מי שאמון על מלאכת השיפוט, הבא לדון בטענת פסלות, מצוייד בניסיון רב יותר ובאבחנות דקות יותר מכל אדם מחוץ למערכת השיפוטית שאינו מכיר דרכי המחשבה והדיון השיפוטיים ואשר מבקש להסיק מסקנות מסימנים חיצוניים אלו או אחרים שהם לפי הטענה, כביכול, מעין בבואה למה שמתהווה במחשבתו של השופט שדן בענין...רק השופט הנושא בלבו את ההכשרה המקצועית ואת הנסיון המצטבר מן ההתייחסות לבעלי דין, לטענותיהם, לאישומים לסוגיהם ולהתנהגות לסוגיה, ויודע איך לארגן ולהפנים את המכלול, תוך שמירה על האיזון והנייטרליות שהם אות ההיכר הטבוע של מלאכת השפיטה...בעל היכולת להכריע כדי להגיע לכלל מסקנה כי שופט פלוני הוא פסול במידה כזאת עד שיש סכנה כי לא יוכל לקיים משפט צדק." [שם, בע' 106] נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ו בטבת התשס"ז (16.1.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06097400_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il