פסק-דין בתיק ע"א 9734/02
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 9734/02
ע"א 11020/02
בפני:
כבוד השופטת (בדימ') ד' דורנר
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
המערערת בע"א 9734/02 והמשיבה בע"א 11020/02:
לקסן ישראל בע"מ
נ ג ד
המשיב בע"א 9734/02 והמערער בע"א 11020/02:
פקיד שומה אילת
ערעורים על פסק-דינו של בית-המשפט
המחוזי בבאר-שבע, מיום 13.10.02, בעמ"ה 508/01, שניתן על-ידי כבוד
סגן-הנשיא ר' אבידע
תאריך הישיבה:
כ' בטבת תשס"ד
)14.1.04(
בשם המערערת בע"א 9734/02 והמשיבה בע"א 11020/02:
עו"ד עמנואל גבאי; עו"ד אליעזר צוקרמן
המשיב בע"א 9734/02 והמערער בע"א 11020/02:
עו"ד עמנואל לינדר, עו"ד יהודה ליבליין
פסק-דין
השופטת (בדימ') ד' דורנר:
העובדות, ההליכים והטענות
1. המערערת בע"א 9734/02 והמשיבה
בע"א 11020/02 (להלן החברה או חברת לקסן), היא חברה זרה, שהתאגדה בשנת 1986,
והחלה בבניית מלון "הנסיכה" באילת בשנת 1988. המלון הושלם בשנת 1992,
ומאז מופעל הוא על-ידי החברה. כחברה זרה, מנהלת החברה את ספריה בדולרים, וזאת,
מכוח סעיף 130א(ג) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה),
הקובע:
130א. ניהול פנקסים במטבע חוץ וקביעת ההכנסה בהתאם לכך
...
(ג) בנוסף לאמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) רשאים המפורטים להלן לנהל
במטבע חוץ את פנקסי החשבונות שהם חייבים בניהולם לפי סעיף 130, לפי כללים שקבע שר
האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת, שיכללו את התנאים שבהם יהיה רשאי מי שבחר לנהל
פנקסים כאמור לחזור בו מבחירתו:
...
(2) חברה בהשקעת חוץ כהגדרתה
בסעיף 53ח לחוק לעידוד השקעות הון, התשי"ט-1959;
ובהתאם לתקנות מס הכנסה (כללים בדבר
ניהול פנקסי חשבונות של חברות בהשקעת חוץ ושל שותפויות מסוימות וקביעת הכנסתן
החייבת), תשמ"ו-1986 (להלן: התקנות הדולריות), הקובעות, בין היתר:
4. הוראות כלליות לקביעת ההכנסה החייבת או ההפסד
(א) ההכנסה החייבת של תאגיד ייקבעו לפי הוראות הפקודה וכל דין אחר החל
עליהם ובכפוף להוראות תקנות אלה, ויחושבו בדולרים לפי הוראות תקנות אלה; ההוצאה
המתקבלת בדולרים מחישוב ההכנסה החייבת או ההפסד תתורגם לשקלים חדשים לפי שער הדולר
ביום האחרון של שנת המס, ואילו הפסד ישמר בערכו בדולרים עד מועד קיזוזו.
...
6. פחת
(א) הפחת שתאגיד זכאי לו לגבי נכס יהא בהתאם לתקנות שהותקנו מכוח
סעיף 3(א) לחוק התיאומים; הפחת ייקבע כאמור בדולרים מהמחיר המקורי של הנכס כשהוא
מתורגם לדולרים, ובלבד שסך כל הפחת בדולרים שיותר בניכוי לא יעלה על יתרת המחיר
המקורי כשהיא מתורגמת לדולרים; התירגום לדולרים ייעשה לפי תקנת משנה (ב).
לאמור, כי לשם משיכת השקעות חוץ ניתנה
האפשרות, לחברות בהשקעת חוץ, ובכללן לחברת לקסן, לנהל את עסקיהן בדולרים, ובהתאם,
לערוך את חישובי הכנסותיהן, הוצאותיהן, וניכויי הפחת, במטבע זה. זאת,
כ"אלטרנטיבה לשימוש בחוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה), תשמ"ה-1985
(להלן חוק התיאומים): בעוד שלפי חוק התיאומים מודדים את ההכנסה החייבת לצורכי מס
ביחידת מדידה יציבה שהיא שקלים חדשים המותאמים למדד המחירים לצרכן, בתקנות, יחידת
המדידה היציבה היא דולר של ארה"ב" (חוזר מס הכנסה מס' 12/2002, התקנות
הדולריות, מיום 15.9.02). וראו גרי אגרון, "התקנות הדולריות כאלטרנטיבה לחוק
התיאומים, מיסים, א/6, בע' א-54.
בנוסף, קיימות הטבות מס הניתנות לעידוד
פעילות עסקית באזורי אילת והערה, הקבועות בתקנות מס הכנסה (הנחות ממס על הכנסות של
תושבי אילת וישובי הערבה), תשל"ו-1975 (להלן: תקנות אילת), החלות גם על חברות
בהשקעת חוץ.
2. הערעורים שבפנינו נוגעים לאחת מהטבות אלה –
זו המופיעה בתקנה 3 לתקנות אילת (להלן: תקנה 3, הטבת אילת, ההטבה או תוספת הפחת) –
והיחס בינה לבין ההוראות החלות על חברה, דוגמת חברת לקסן, המנהלת עסקה בדולרים.
תקנה 3 קובעת:
3. ניכוי לבעלי נכסים
אדם שהוכיח להנחת דעתו של פקיד השומה, כי בשנת מס פלונית השתמש בתחום
העיריה או באחד מישובי הערבה בנכס עליו הוא זכאי לניכוי לפי סעיף 21 לפקודה, יהא זכאי לנכות
מהכנסתו בשנה האמורה סכום השווה לחלק העשרים וארבע מסכום הניכוי לפי
סעיף 21 לפקודה,
כפול מספר החודשים שבהם השתמש בנכס האמור בתחום העיריה או באחד מישובי הערבה; ואם
הוא תבע בשל הנכס פחת לפי סעיף 4א לחוק עידוד התעשיה (מסים), תשכ"ט-1969, יהא
זכאי לנכות מהכנסתו בכל שנת מס החל משנת המס בה רכש את הנכס 10% ממחירו המקורי,
ובלבד שסך כל הניכויים בשל הנכס לפי תקנה זו לא יעלה על 50% ממחירו המקורי.
[ההדגשות הוספו].
ולשלמות העניין, סעיף 21 לפקודה קובע:
21. פחת נכסים
(א) יותר ניכוי בעד פחת של בנין, מכונות, מוצבה, רהיטים או נכסים
אחרים שבבעלותו של הנישום והמשמשים לצרכי יצור הכנסתו... סכום הפחת יחושב לפי
אחוזים - שייקבעו באישור ועדת הכספים של הכנסת לכל מקרה או לכל סוג של מקרים - מן
המחיר המקורי שעלה לנישום...
3. עיקר במחלוקתם של הצדדים הוא בשאלה אם
אופן חישוב תוספת הפחת דומה לאופן חישוב הפחת לו זכאית החברה – כעמדת החברה – או
שמא מאחר שתוספת הפחת היא הטבה, הנוספת על הפחת שלו זכאית החברה לנכות, יש לחשבה
באופן שונה – כעמדת פקיד שומה אילת (להלן: פקיד השומה או המדינה). כפועל יוצא
ממחלוקת זו, חלוקים הצדדים בחמש אלה:
ראשית, אם
ניכוי הפחת בנכסים לפי הטבת אילת צריך להיות מחושב על-פי מחירם המקורי של הנכסים –
מחיר הבסיס – מחיר רכישתם – בערכו הדולרי, או שמא בערכו השקלי-הנומינלי של המחיר,
נכון ליום הרכישה וללא תוספת הפרשי הצמדה. שנית, כיצד
יש לחשב את הניכוי: האם יש לפנות לתקנות מס הכנסה (פחת), 1941 (להלן: תקנות 1941),
או שמא יש לפנות לתקנות מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה) (שיעורי פחת),
תשמ"ו-1985 (להלן: תקנות האינפלציה). שלישית, אם
ניכוי אילת יכול להיות מועבר לשנה הבאה כחלק מהפסדי המערערת. רביעית, והיה והתשובה היא חיובית, אם יש להעביר את הסכומים
בדולרים או בשקלים-נומינליים. וחמישית, אם
התקרה המופיעה בסיפא של תקנה 3, המגבילה את סך הניכויים ל-50% מהמחיר המקורי, חלה
גם על תוספת הפחת הניתנת לחברה.
4. פלוגתאות אלה הן שבאו בפני בית-המשפט
המחוזי, במסגרת ערעורה של החברה על השומה שהוצאה לה:
באשר לאופן חישוב מחיר הבסיס, קבע
בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא השופטת רות אבידע) כי המונח
"מחיר מקורי" בחקיקת המס הוא המחיר השקלי-הנומינלי. וממילא, אין מקום
לפנות לתקנות הדולריות, שהן מאוחרות בזמן לתקנה 3. לגישת בית-המשפט המחוזי, תוספת
הפחת הניתנת על-פי ניכוי אילת, היא הטבה נומינלית, שאינה מתחשבת בנזקי האינפלציה,
ואין מקום להרחיבה דווקא כשהמדובר הוא בחברות בהשקעת חוץ. אך באשר לפלוגתא השנייה
קבע בית-המשפט המחוזי, כי מנגנון חישוב הפחת הוא זה המופיע בתקנות האינפלציה ולא
המנגנון ההיסטורי בתקנות 1941. שכן, לדידו, חרף קדימות תקנה 3 לתקנות האינפלציה,
סעיף 21 הוא דינמי ומפנה לתקנות שיותקנו, מעת לעת, באישור ועדת הכספים, וכאלה הן
תקנות האינפלציה. כן השתית בית-המשפט המחוזי את מסקנתו זו על-כך שמנגנון חישוב זה,
הוא אשר מופיע בקובץ הפרשנות לפקודת מס הכנסה (החב"ק) (להלן: קובץ הפרשנות),
בע' ג' 74, שיכולה הייתה החברה להסתמך עליהן. בנוסף, אשר להעברת הניכוי משנה לשנה,
קבע בית-המשפט המחוזי כי לאור העובדה שהמשיב הודיע לחברה במפורש כי תוכל לקזז את
תוספת הפחת כהפסד, יש להכיר בה ככזה. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי הניכוי יהא
בדולרים, אך הטיל על ניכוי זה את תקרת הסיפא של תקנה 3, המגבילה את סך הניכויים
ל-50% מהמחיר המקורי, אותו, כאמור, קבע כמחיר השקלי-הנומינלי.
5. פלוגתאות אלה הן שעומדות בשני הערעורים
שבפנינו, המופנים, בהתאמה, כנגד חלקי פסק-הדינו של בית-המשפט המחוזי, שאינם מתיישבים
עם גישות הצדדים.
כך, כאמור, טוענת החברה כי יש לחשב את תוספת
הפחת בדומה לאופן חישוב הפחת, ובהתאם לתכלית התקנות הדולריות שהיא מיסוי הכנסות
ריאליות ושמירת הערכים בערכם הריאלי עד למועד המיסוי בפועל. ממילא, לדידה, המחיר
המקורי הוא המחיר הדולרי, ומנגנון הניכוי הוא זה המופיע בתקנות הדולריות (המפנות
לתקנות האינפלציה). לדידה, תוספת הפחת אינה הטבה נומינלית גרידא. שכן, אף המפעלים
המקומיים זכאים לפחת משוערך, ובהתאם, גם לתוספת פחת משוערכת ולא נומינלית. כן
טוענת החברה כי הסיפא של תקנה 3 עוסק אך בפחת הנתבע לפי סעיף 4א לחוק עידוד התעשיה
(מסים), תשכ"ט-1969, וממילא, הוא אינו רלוונטי לענייננו.
מנגד, כאמור, טוענת המדינה כי יש להפריד
בין אופן חישוב תוספת הפחת לבין אופן חישוב הפחת. לדידה, ההטבה היא נומינלית, וכך
צריכה היא להתפרש גם לחברות בהשקעת חוץ. ממילא, טוענת היא כי המחיר המקורי הוא
המחיר הנומינלי-השקלי, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי. בנוסף, טוענת היא כי בסיס
החישוב הוא זה המופיע בתקנות 1941, התקנות שהיו בתוקף בעת התקנת תקנה 3, ולא תקנות
האינפלציה המאוחרות. עוד טוענת היא כי משלא נגרם חסרון כיס באי ניצול ההטבה, ככלל,
אין מקום לקזזה כהפסד, אלא שמודה היא שיש לאפשר לחברת לקסן לראות את תוספת הפחת
כהפסד, לאור ההסדר המיוחד שהוחל עליה, אך זאת, בערכה הנומינלי. לבסוף, טוענת המדינה
כי הסיפא, התקרה, חל על תקנה 3 כולה, ורלוונטי גם לחברת לקסן.
השאלות העומדות בפנינו הן איפוא: ראשית, כיצד יש לחשב את תוספת הפחת. שנית, אם ניתן להעביר הטבה שלא נוצלה לשנה הבאה, כחלק מהפסדי
החברה, ובאילו ערכים. ושלישית, אם חלה על
החברה התקרה המופיעה בסיפא של תקנה 3.
אעבור עתה לדון בשאלות אלה כסדרן.
ערכים נומינליים או ריאליים?
6. שנות האינפלציה הדוהרת לימדונו, כי ערכים
נומינליים הם וולוטיליים ולעיתים אף וולוטיליים ביותר. קביעת הטבה בערך נומינלי,
לאמור, קישור גובה ההטבה לגובה האינפלציה, היא קשה, באשר, ככלל, אין התאמה בין
מטרותיה המהותיות של ההטבה לבין חוזקו של המטבע המקומי. כך, מכלול החיקוקים שנחקקו
בתגובה לאינפלציית שנות ה-80, חיקוקי "ההתאמות" למיניהם, נועד לפרק קשר
זה, תוך הוספת הצמדה להוראות הנומינליות הרבות, במטרה לאפשר את הגשמת תכליותיהן
המהותיות. הסבירה זאת השופטת טובה שטרסברג-כהן:
מערכת המיסוי בישראל מתייחסת ביסודה לערכים נומינליים. בתקופה
אינפלציונית, הפעלתה של מערכת מיסוי נומינלית יוצרת עיוותים רבים וקשים. מיסוי
נומינלי של הכנסות איננו מבחין בין מרכיב הרווח הריאלי ובין המרכיב האינפלציוני,
שאינו מייצג רווח כלכלי אמיתי אלא עליית ערך מדומה.
...
התופעה של עיוותי מס הולכת וגואה ככל ששיעורי האינפלציה עולים. עליית
שיעורי האינפלציה בישראל בשלהי שנות ה-70' ותחילת שנות ה-80' החמירה את מצב חוסר
ההתאמה בין מערכת המיסוי הנומינלית הישראלית ובין המצב האינפלציוני. כדי להתמודד
עם מצב זה ולהביא לגביית מס אמת, נחקק בשנת 82 ' חוק המיסוי. (בשנת 85', הוחלף חוק
המיסוי בהוראות שעה שהפכו ל"הסדר קבע " בחוק מס הכנסה (תיאומים בשל
אינפלציה) התשמ"ה-1985.
[ע"א 699/92 נציב מס הכנסה ופקיד שומה תל אביב נ' מיכאל, פ"ד נא(2) 500, בע'
504].
בהתאם, בהצעת חוק מס הכנסה (תיאומים בשל
אינפלציה) (הוראת שעה) (תיקון והארכת תוקף), תשמ"ו-1986 (להלן: הצעת חוק
התיאומים), דברי ההסבר, בע' 152, נאמר כי:
מוצע להאריך את תוקפו של החוק העיקרי גם לשנות המס הבאות, מתוך כוונה
להשאירו בתוקף כל עוד רמת האינפלציה במשק תצריך חוק אשר יעקר את השפעת האינפלציה
על הדו"חות הכספיים לצורכי מס, שהינם בערכים נומינליים.
אכן, ככלל, דיני המס הישראליים עושים
שימוש בערכים נומינליים, עליהם מולבשות ההוראות הבאות להגן מפני נזקי האינפלציה.
בפרט, באשר לאופן חישוב הפחת, הוכרה
העובדה כי ניכוי פחת ממחיר מקורי-נומינלי, יביא לכך, שבתקופות אינפלציה לא תהיה
משמעות רבה לניכוי זה, וזאת בסתירה לתכליות הוראות הניכוי. ובהתאם, סעיף 3(ב) לחוק
התיאומים, קובע למעשה כי "נישום יהיה זכאי לניכוי נוסף בשל פחת או הפחתה לגבי
נכסיו הקבועים". זאת, תוך ש"סכום הניכוי הנוסף נקבע על ידי שערוך סכום
הפחת שהוא זכאי לו בשל הנכס" (הצעת חוק התיאומים, דברי ההסבר בע' 152). והשוו
יוסף גרוס, דיני המס החדשים, (מהדורה שלישית,
תל-אביב, 2003), בע' 351; אהרן נמדר, דיני מסים [מס-הכנסה],
(תל-אביב, תשנ"ג), בע' 342.
תכלית הטבת אילת
7. תקנות אילת הותקנו לפי סעיף 11 לפקודה, שקבע – במועדים הרלוונטיים – כי:
שר האוצר רשאי, באישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע בתקנות הוראות
בדבר הנחה ממס על הכנסה שהופקה, בדרך שנקבעה בתקנות, בשטח התיישבות חדשה או בשטח
פיתוח שהוגדרו באותן תקנות או על הכנסתו של תושב שטח כאמור, וכן רשאי הוא, באישור
כאמור, לקבוע ניכוי נוסף בשל נכסים של מפעל באותו שטח, והכל בתנאים שיקבע.
תכלית הוראה זו – ששונתה לאחרונה במסגרת
חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית
לשנות הכספים 2004-2003), תשס"ג-2003 – הייתה קידום פיתוחם של האזורים
המנויים, בדרך של משיכת השקעות הון אליהם. ברי, כי אין בתכליתה של הוראה מסמיכה זו
בכלל, ובתכלית הטבת אילת בפרט, כדי להצדיק את הקטנת ההטבה בשנים שבהם נוהגת אינפלציה
גבוהה. נראה אף כי ההפך הוא המסתבר, וכי בשנים שבהם מתערער חוזקה הכלכלי של המטבע
במדינה, ישנו צורך מיוחד בעידוד השקעות – חוץ ומקומיות – ובפרט בעידוד השקעות
בשטחי ההתיישבות החדשה או בשטחי הפיתוח, שהוכרו.
8. כאמור, תוספת הפחת היא הטבת מס, שעיקר
מטרתה הוא תמרוץ השקעות הון באזורים המפורטים, על-ידי ניכוי מואץ של הוצאות מימון
נכסים, המשמשים ליצור הכנסה (והשוו ע"א 3423/01 בנדר נ' מדינת ישראל-אגף המכס
ומע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 26.5.03). אלא שאופן חישוב תוספת
הפחת קשור בטבורו למנגנון חישוב הפחת, כאשר גובה התוספת נגזר "מסכום הניכוי
לפי סעיף 21 לפקודה". תוספת הפחת, מִטיבהּ, היא הטבה בדרך של ניכוי פחת נוסף. ומשברי כי הגשמת תכלית ההטבה מחייבת את פרשנותה
באופן המעקר, ככל הניתן, את כרסום האינפלציה, יש לראות את ההפניה להוראה הכללית
בדבר אופן חישוב הפחת, כמפנה לצורת חישוב הפחת הרגיל לו זכאית הנישומה, באותה העת.
ובהתאם, יש לפרש את תקנה 3 כקובעת דין שווה לפחת ולתוספת הפחת, תוך מתי הגנה ממשית
על ערכם הריאלי של הפחת ושל תוספת הפחת כאחד.
אופן חישוב ההטבה
9. ברי כי מסקנתי זו, בדבר הקשר שבין תוספת
הפחת לבין הפחת, נכונה הן לנישומים המנהלים את ספריהם בשקלים, וממילא, המנכים פחת
לפי סעיף 3(ב) לחוק התיאומים, ובין לנישומים המנהלים את ספריהם בדולרים והמנכים
פחת לפי התקנות הדולריות. שני סוגי הנישומים זכאים לניכוי פחת ריאלי; ושני
הנישומים זכאים לתוספת פחת ריאלית.
אלא שאין מקום להבחין בין צורת ההצמדה לה
זכאים הנישומים בחישוב הפחת, לבין צורת ההצמדה של תוספת הפחת. שכן, תכלית ההטבה
מחייבת, כאמור, את פרשנות ההוראה בתקנה 3 הקובעת כי תוספת הפחת היא בגובה חלק
"מסכום הניכוי לפי סעיף 21 לפקודה", כמפנה לסכום ניכוי הפחת לו זכאי
הנישום – על צורת חישובו – במועדים הרלוונטיים. ממילא, יש לראות את החברה כזכאית,
במסגרת זכאותה לתוספת הפחת, לניכוי פחת נוסף המבוסס על המחיר המקורי בערכו הריאלי.
ובנוסף, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, וכפי שאף עולה מקובץ הפרשנות, תוספת פחת זו
תחושב בהתאם לשיעורים הקבועים בתקנות האינפלציה, שכאמור, הם השיעורים המשמשים
לחישוב ניכוי הפחת גופו.
תוצאה זו אף עולה בקנה אחד עם תכליתן של
התקנות הדולריות לאפשר לחברות בהשקעת חוץ לנהל את מכלול רישומיהן, ובכללן
הכנסותיהן, הוצאותיהן, והפסדיהן, בדולרים.
קיזוז הפסדים
10. על-פני הדברים, נראה, כי ראיית תוספת הפחת כפחת
– אותו ניתן, לפי סעיף 22 לפקודה להעביר לשנה הבאה כהפסד לפי סעיף 28 לפקודה –
מובילה למסקנה כי ניתן גם לקזז את תוספת הפחת כהפסד. תוצאה זו אף עולה בקנה אחד עם
תכלית ההטבה לעודד השקעות בכלל, בין אם החברה מניבה הכנסות גבוהות באותה השנה,
ובין אם לאו. אלא שמשאין חולקת המדינה על שבמקרה זה רשאית החברה לקזז את הפסדיה
(ראו סעיף 18 לסיכומיה) – אלא אך טוענת בסתמיות כי אין לראות בכך את מדיניותה
הכללית – אין אני נדרשת להכריע בעניין זה. זאת, תוך שברי כי אין מקום להעביר את
ההפסד דווקא, בערכים נומינליים, ובכך לסטות מהסיפא של תקנה 4(א) לתקנות הדולריות,
הקובעת, כאמור, כי "הפסד ישמר בערכו בדולרים עד מועד קיזוזו".
תקרת הפטור
11. לדעתי, לשון הסעיף והגיונו הפנימי מצביעים
על שהסיפא של התקנה, המגבילה את "סך כל הניכויים בשל הנכס לפי תקנה זו"
בגובה "50% ממחירו המקורי", חל אך במצבים שבהם הייתה תביעת פחת בשל הנכס
לפי סעיף 4א לחוק עידוד התעשיה (מסים), תשכ"ט-1969 (סעיף שבינתיים בוטל),
שקבע שיעורי פחת גבוהים ביותר. כך עולה גם מההיסטוריה החקיקתית של הסיפא. שכן,
לשון תקנה 3, בתקנות בדבר הנחות ממס על הכנסות של תושבי אילת והערבה, משנת 1975
(ק"ת תשל"ו 3398, בע' 49) לא כללה כל אזכור של התביעה לפי סעיף 4א,
ובהתאם, לא הייתה בה גם את הוראת התקרה שבסיפא. רק בתקנות משנת 1978 (ק"ת
תשל"ח, 3857, בע' 1458), תוקנה תקנה 3 תוך שנקבע:
בתקנה 3...בסופה יבוא "ואם הוא תבע בשל הנכס פחת לפי סעיף 4א
לחוק עידוד התעשיה (מסים), תשכ"ט-1969, יהא זכאי לנכות מהכנסתו בכל שנת מס
החל משנת המס בה רכש את הנכס 10% ממחירו המקורי, ובלבד שסך כל
הניכויים בשל הנכס לפי תקנה זו לא יעלה על 50% ממחירו המקורי".
[ההדגשות הוספו].
התקנות ב-1978 אף הוחלו אחורה לשנת 1975,
היא השנה שבה נוסף סעיף 4א לחוק עידוד התעשיה (מסים), תשכ"ט-1969. וראו חוק
עידוד התעשיה (מסים) (תיקון מס' 4), תשל"ה-1975.
סוף דבר
12. מציעה אני לדחות את ערעור המדינה ולקבל את
ערעור החברה על כל חלקיו, כך שההטבה תחושב, כפי שחושב, במועדים הרלוונטיים, הפחת
של החברה, ותהיה מותרת היא בקיזוז כהפסד באופן דומה. זאת, לפי מחיר מקורי דולרי,
ובהתבסס על תקנות האינפלציה.
כן מציעה אני, בנסיבות העניין, לחייב את
פקיד השומה בשכר טרחת עורך-דינה של חברת לקסן בסך כולל של 20,000 ש"ח
ובהוצאות משפטה.
ש
ו פ ט ת (בדימ')
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, י"ג בסיוון תשס"ד
(2.6.04).
ש ו פ ט ת (בדימ') ש ו פ ט ש
ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02097340_L10.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il