חאג' יחיא מועייד נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 9733/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9733/02 ע"פ 9954/02 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי המערער בע"פ 9733/02: המערער בע"פ 9954/02: חאג' יחיא מואייד אוסאמה חאג' יחיא נ ג ד המשיבה מדינת ישראל ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 22.10.02, בתיק פ.ח. 1110/02, שניתן על ידי כבוד השופטים ד' בר אופיר, ש' דותן וש' ברוש תאריך הישיבה: ג' באייר תשס"ג (5.5.2003) בשם המערער בע"פ 9733/02: בשם המערער בע"פ 9954/02: עו"ד חיים שוורצברג עו"ד ריאד אניס בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר פסק – דין השופט א' א' לוי: המערערים שבפנינו, מואייד בן עבד חאג' יחיא (המערער בע"פ 9733/02), ואוסאמה בן אחמד חאג' יחיא (המערער בע"פ 9954/02), הובאו לדין בכתב אישום משותף אף שהאישומים שיוחסו להם ובהם הורשעו הינם שונים. החלטנו לדון בערעורים במאוחד, מאחר ושתיים מהנפשות הפועלות היו מעורבות בכל האישומים. באשר למואייד נטען (ראו האישום השני), כי בחודש ינואר 2002 הוא קשר עם אחרים – ראמז ג'באלי (להלן: ראמז), ובאדר עבדאל קאדר (להלן: באדר), לבצע שוד בביתו של תושב קלנסוואה, בו חשדו כמי שמשתף פעולה עם גורמי הביטחון, ושעל-פי סברתם החזיק בביתו כלי נשק וכסף. הם ניגשו לבצע את זממם בשעת לילה מאוחרת של תאריך 29.1.02, ואת ביצוע המשימה נטלו על עצמם מואייד שהיה מצויד בסכין, ובאדר שנשא אקדח אותו קיבל מידיו של ראמז. השניים חדרו לדירה מבעד לחלון, ומשהבחין בהם הקורבן והחל לצעוק ולהתקדם לעברם, ירה באדר לעברו שלוש יריות מהאקדח שאחז בידו, וכתוצאה מכך הוא נפצע בירך רגלו השמאלית ונזקק לטיפול רפואי. מואייד הודה בעובדות שיוחסו לו באישום השני, ובעקבות כך הורשע בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, חבלה בכוונה מחמירה, התפרצות למקום מגורים ועבירות בנשק. לאחר שהוגש תסקיר מבחן, גזר בית המשפט למערער ארבע שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי. כפי שעינינו רואות אוסאמה לא נטל חלק באישום השני, והאישום העוסק בו הוא האישום השלישי בלבד. נטען, כי אוסאמה, ראמז ובאדר, קשרו קשר להנחת מטעני נפץ כדי לפגוע בישראלים. לאחר שהכינו מטען צינור, הם הניחו אותו על אי-תנועה בסמוך לגשר טייבה, ומשהבחינו ברכב מתקרב למקום, הפעיל באדר את המטען באמצעות חיוג לטלפון סלולרי שהוצמד אליו. למרבה המזל הסתיים אירוע זה ללא נזק או נפגעים. בגין אישום זה שבעובדותיו הודה אוסאמה, הוא הורשע בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, ניסיון לחבול בחומר נפץ, וסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. הודאתם של מואייד ואוסאמה כמו גם הודאתו של ראמז שעניינו אינו נדון בפנינו, ניתנה במסגרת הסכם טיעון מכוחו עתרה המשיבה להשית על ראמז ואוסאמה שמונה שנות מאסר, וארבע שנות מאסר למואייד. בית המשפט המחוזי, שאימץ הסדר זה ולא חרג ממנו, גזר לראמז שמונה שנות מאסר, למואייד ארבע שנות מאסר, ולאוסאמה שבע שנות מאסר. כן נגזרה לכל אחד מהם שנת מאסר על תנאי. הערעורים שבפנינו הופנו כנגד חומרת העונש. נטען, כי העונש אמנם לא חרג מהמסגרת שהצדדים התוו, אולם לא היה מקום לכך שבית המשפט יגזור את העונש על פי הרף העליון שהוצע. כן נטען, כי בעונש לא נשמר האיזון הראוי בין הנאשמים לאור חלקם בפרשיות בהן היו מעורבים. באי-כוח המערערים סברו כי נכון להציב בראש סולם החומרה את ראמז, שהיה מעורב בשני האישומים שיוחסו לכל אחד מהם, והיה מעורב באישום נוסף של החזקת נשק שלא כדין. עו"ד אניס ריאד שייצג את אוסאמה ולא חלק על חומרתן של העבירות, טען, כי פער של שנת מאסר בין עונשו של שולחו לזה של ראמז, אינו פער הולם ומחייב הקלה בעונשו של אוסאמה. מנגד טען עו"ד שוורצברג, בא-כוחו של מואייד, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם שולחו בהשוואה לעונשים שגזר על הנאשמים האחרים, והוא אף העלה חשש שלענישתו של מואייד השתרבבה חומרה נוספת עקב ההשקפה שלמעשיו נלווה סממן של פעילות טרור. בחנו בכובד ראש את טיעוניהם של באי-כוח הצדדים, ולא מצאנו עילה להתערבותנו בגזר הדין. המסגרת שהסנגורים התוו במסגרת הסכם הטיעון, הייתה שעונשו של מואייד לא יעלה על ארבע שנות מאסר בפועל, ועל אוסאמה על שמונה שנות מאסר. מכאן, שמימוש ההסכם על פי הרף העליון שלו לא היה צריך להפתיע איש, שהרי דבר מפרטיו של הסכם זה לא נעלם מהמערערים, ובכלל אלה האפשרות שהעונש שייגזר להם יהיה על פי הרף העליון דווקא. יותר מכך, אם סבר מי מהם שבעונש המוצע לא נשמר האיזון הראוי בין המעורבים בפרשיות השונות, כל שהיה עליהם לעשות הוא להימנע מלתת את ידם להסכם או לטרוח לגבשו בנוסח אחר שיענה על ציפיותיהם. ולא זו בלבד שלא כך נהגו, אלא אף נדמה שמהמערערים נעלמה העובדה שמעבר לשאלת הסכם הטיעון ונפקותו, נדרש בית המשפט לתת את דעתו גם לשאלה נוספת, והיא אם העונש עליו המליצו הצדדים הולם את חומרתן של העבירות בהן הורשעו המערערים. באשר למואייד, נשוב ונזכיר כי הוא נתן את ידו לביצוע שוד אלים בו נעשה שימוש בנשק חם, ונראה כי לא יהא זה מופרז להניח שאירוע זה יכול היה להסתיים בתוצאה קשה פי כמה ולא רק בפציעתו של הקורבן. תקיפתו של אדם בביתו-שלו כדי לגנוב ממנו רכוש, ונכונותם של מבצעי העבירה לעשות שימוש בנשק חם או קר כדי למלט את עצמם, כל אלה מהווים התנהגות שחומרתה מופלגת, ועל כן העונש שנגזר למואייד לא רק שאין בו פן של חומרה, אלא שלהשקפתנו נוטה הוא אף לקולא. כך הוא המצב גם בעניינו של אוסאמה. מערער זה, מטעמים לאומניים, חבר לאחרים כדי להניח מטען נפץ במטרה לפגוע בעוברי אורח תמימים ובכלי רכב. על מבצעיהן של עבירות מסוג זה, ובמיוחד בימינו העקובים מדם, ראוי לגזור עונש כבד פי כמה מזה שנגזר בתיק הנוכחי, ולא יהיה זה מיותר להדגיש את העובדה כי המדובר במערערים שהם אזרחי המדינה וחייבים בנאמנות כלפיה. העולה מכל האמור הוא, שבעונשם של המערערים לא נתגלה פן כלשהו של חומרה, לא בכלל וגם לא בהשוואה לחלקם היחסי בפרשיות בהן היו מעורבים, ומכאן החלטתנו לדחות את שני הערעורים. ניתן היום, ג' באייר תשס"ג (5.5.2003). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _______________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02097330_O03.doc /שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il