מדינת ישראל נ. שי בלזר

פסק-דין בתיק ע"פ 9723/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9723/03 ע"פ 9777/03 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות המערערת בע"פ 9723/03 והמשיבה בע"פ 9777/03: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 9723/03 והמערער בע"פ 9723/03: שי בלזר ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.9.2003 בת.פ. 40017/02 שניתן על ידי כבוד השופטת ד"ר ע' קפלן-הגלר תאריך הישיבה: י"ד בסיון התשס"ד (3.6.2004) בשם המערערת בע"פ 9723/03 והמשיבה בע"פ 9777/03: עו"ד חובב ארצי בשם המשיב בע"פ 9723/03 והמערער בע"פ 9723/03: עו"ד עפר ברטל פסק-דין השופטת ד' ביניש: המערער בע"פ 9777/03 (להלן: המערער) הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בגין כך נגזר עליו עונש של מאסר בפועל למשך שש שנים, מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירת אלימות ופסילת רישיון נהיגה למשך עשר שנים מיום שחרורו ממאסר. לפנינו ערעור מטעם המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש שהושת עליו (ע"פ 9777/03), וערעור מטעם המדינה על קולת העונש (ע"פ 9723/03). עיקרי העובדות 1. ביום 3.1.02 בשעה 12:15 או בסמוך לכך, נהג המערער במונית בשדרות שאול המלך בתל-אביב. אותה עת, נהג מוריס אמון (להלן: המנוח) באוטובוס של חברת דן מאחורי המונית בה נהג המערער. את השתלשלות העניינים משלב זה ואילך ניתן לחלק לשני אירועים שהתרחשו בהפרש של דקות ספורות זה מזה. האירוע הראשון החל כאשר המערער עצר את מוניתו בתחנת האוטובוס בשדרות שאול המלך, והמנוח צפר לו על-מנת שיפנה את מקומו בתחנה. לאחר מכן המשיכו השניים בנסיעתם והגיעו לצומת שדרות שאול המלך ודרך נמיר. בעת עצירתם ברמזור אדום יצא המערער מהמונית, ניגש לחלון תא הנהג של האוטובוס וצעק על המנוח בשל כך שלטענתו, המנוח "חתך אותו" בנסיעתו (להלן: האירוע הראשון). משהתחלף האור ברמזור לירוק, החל המנוח לנסוע לכיוון מסוף 2000 (תחנת רכבת "צפון"), והמערער נסע בעקבותיו. האירוע השני החל עת עצר המנוח בתחנה הסופית במסוף 2000 על-מנת לאפשר לנוסעי האוטובוס לרדת בתחנה. המערער עצר את המונית בסמוך לאוטובוס, עלה לאוטובוס דרך הדלת הקדמית, ניגש למנוח בעודו יושב על כסא הנהג והחל להכות את המנוח באופן שגרם לו לדמם מראשו. לאחר מכן, גרר המערער את המנוח אל מחוץ לאוטובוס והמשיך להכותו בראשו ובגופו. מחמת המכות נפל המנוח כשגופו מוטל בין גלגלי האוטובוס לשפת המדרכה, בעוד המערער ממשיך להכותו ולבעוט בו. רק לאחר שעוברי אורח שנקלעו למקום משכו את המערער הצידה כדי למנוע ממנו להוסיף ולהכות את המנוח, חדל המערער ממעשיו (להלן: האירוע השני). מספר דקות לאחר מכן, הגיעו למקום שוטרים שפינו את המערער והמנוח לתחנת המשטרה במרחב ירקון. עת החל המנוח במסירת תלונתו במשטרה חש ברע, פונה באמבולנס ונפטר בסמוך לשעה 14:40 בדרכו לבית-החולים. על-פי ממצאי הנתיחה שלאחר המוות, מותו של המנוח לא נגרם כתוצאה ישירה מהחבלות שספג, אלא כתוצאה "מכשל לב חריף על רקע טרשת קשה בעורקים הכליליים (של הלב) עם אוטמים זעירים ישנים בשריר הלב ופקקת דם טרייה (Thrombus) בעורק הראשי של הלב" (ת/ 27). המומחה מטעם התביעה, ד"ר ב' לוי, אשר ביצע את הנתיחה לאחר המוות ציין בחוות-דעתו כי: "קיימת סבירות גבוהה לקשר סיבתי בין ההתרגשות (Emotional shock) כתוצאה מהאירוע בתאריך 3.1.2002 בסמוך לשעה 12:00 לבין מותו [של המנוח] בתאריך 3.1.2002 בשעה 14:40, על רקע מחלת לב טרשתית קשה". (ת/ 27, בעמ' 9). 2. בגין המעשים המתוארים הועמד המערער לדין בבית-המשפט המחוזי באשמת הריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. בית-המשפט המחוזי (השופטת ע' קפלן-הגלר) הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו. בפתח הכרעת-דינו, קבע בית-המשפט כי יש לקבל כקבילות את האימרות שמסר המנוח בסמוך לאחר מעשי האלימות שבוצעו בו, וזאת על-פי הוראת-סעיף 10(1) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. אשר לסיבת המוות - קיבל בית-המשפט קמא את עמדת המומחים שהעידו בפניו כי המנוח נפטר עקב כשל חריף בלב בשל דחק נפשי (סטרס) שאירע בסמוך למוות, וזאת על רקע הטרשת הקשה בעורקים הכליליים בליבו. השאלה עימה התמודד בית-המשפט קמא היתה מה הוביל ליצירת הדחק הנפשי (הסטרס) בסמוך לפני מותו של המנוח - האם הדחק הנפשי נוצר עקב האירוע הראשון במהלכו צעק המערער על המנוח, או שמא הגורם לסטרס היה האירוע השני במהלכו תקף המערער את המנוח. בעניין זה העדיף בית-המשפט קמא את עמדתו של המומחה מטעם התביעה ד"ר לוי, על-פני חוות-דעתם של המומחים מטעם ההגנה. נפסק כי בצעקותיו של המערער על המנוח במפגש הראשוני ביניהם, לא היה כדי לגרום למנוח דחק נפשי מן הסוג שהוביל ליצירת אוטם בשריר ליבו. לגישת בית-המשפט קמא, עלייתו של המערער במפתיע לאוטובוס של המנוח בתחנה הסופית במסוף 2000, והעובדה כי המערער היכה את המנוח מכות קשות בראשו ובגופו לעיני עוברים ושבים, כשהמנוח שרוע בחלק מהזמן על המדרכה ודם ניגר מפניו, הם שיצרו את הדחק הנפשי שהוביל לכשל בליבו. עוד נפסק כי לא הוכחה התרשלות מצד המשטרה או מצד מד"א בטיפול הרפואי שניתן למנוח טרם מותו, ואף לא הוכח שנתקיים מצב אחר של "גורם זר מתערב". בהמשך הכרעת-הדין, נקבע כי המערער התנפל על המנוח ב"זעם, בהתפרצות בלתי נפסקת עד להפרדה" (עמ' 53 להכרעת-הדין). בית-המשפט קמא דחה את גירסתו של המערער לאירוע האלים, והדגיש כי כל העדים העידו על אכזריות המכות שהיכה המערער את המנוח, על הפרש הכוחות הניכר בין השניים ועל העדר יכולתו של המנוח להתגונן כראוי מפני מעשיו האלימים של המערער. בית-המשפט עמד על עוצמתן ורציפותן של המכות, ועל כך שהמערער היכה את המנוח במקומות פגיעים בגופו - בראש וכן בעיטה חזקה בבטן או בחזה כאשר המנוח היה שרוע על המדרכה ואילו המערער נותר עומד. בהתחשב בכל אלה, בא בית-המשפט קמא למסקנה כי הוכח היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה. ובלשונו של בית-המשפט קמא: "בעניננו - הוכחה, כאמור, מודעות הנאשם (המערער); בין תרצי לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית ובין תרצי - לא עלה בידו לסתור החזקה אשר קמה כנגדו לאותה מודעות לחבלה חמורה, אשר טומנת בחובה, מעצם טיבה, סכנה לחיי המנוח". (עמ' 60 להכרעת-הדין). בית-המשפט הוסיף וקבע כי אף שהמערער לא היה מודע לעובדה שהמנוח סבל מטרשת קשה בעורקים הכליליים של ליבו, די בכך שצפה את סוג הנזק שאירע והיה ער לאפשרות של גרימת מוות בשל מעשיו האלימים. עוד נפסק כי המערער פעל מתוך אדישות לאפשרות של גרימת מותו של המנוח. 3. בגזר-הדין עמד בית-המשפט קמא בהרחבה על נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, על תרומתו לחברה בתקופת שירותו הצבאי, על עברו הנקי ועל החרטה הכנה שהביע. עוד התחשב בית-המשפט קמא בכך שהמערער היה נתון במעצר בית למשך תקופה ארוכה. יחד עם זאת, עמד בית-המשפט על החומרה הרבה הטמונה במעשיו האלימים של המערער. נפסק כי המערער הפתיע את המנוח כאשר עלה לאוטובוס, והחל לנקוט נגדו באלימות קשה אשר נמשכה אף כאשר המנוח היה מוטל חסר אונים על המדרכה. כל זאת "בפראות, בברוטליות, בבהמיות", "בהתקפה חסרת רסן וחסרת מעצור" תוך ניצול הפרשי הגיל ופערי הכוחות בין השניים (עמ' 7 ו-10 לגזר-הדין). בית-המשפט קמא הוסיף וציין כי המערער הועסק בעבר כנהג אוטובוס בחברת דן, אולם הושעה מעבודתו לאחר שהורשע בתיקי משמעת רבים בגין התנהגות אלימה ופוגענית כלפי נוסעים וכלפי נהגים אחרים בכביש. בהתחשב בכל אלה, ראה בית-המשפט קמא לגזור על המערער עונש מאסר בפועל של שש שנים בניכוי תקופת מעצרו, עונש מאסר על תנאי של שנתיים למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר בתנאי שלא יעבור עבירת אלימות, וכן פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 10 שנים מיום שחרורו ממאסר. לפנינו ערעור מטעם המערער כנגד הרשעתו וכנגד חומרת העונש שנגזר עליו וכן ערעור המדינה כנגד קולת העונש שהושת על המערער. הערעור על ההרשעה 4. בא-כוחו של המערער, עו"ד ברטל, טען בפנינו כי יש לזכות את מרשו מעבירת ההריגה, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, נטען כי עדי-הראיה הגזימו בתיאור מעשי האלימות של המערער, בהיותם מושפעים ממותו של המנוח. שנית, השיג בא-כוח המערער על מסקנותיו של המומחה מטעם התביעה, ד"ר לוי, אודות הקשר הסיבתי העובדתי שבין מעשי האלימות של מרשו לבין התוצאה הקטלנית. לטענת הסנגור, לא הוכח מעבר לספק סביר כי מעשי התקיפה היוו סיבה הכרחית לאוטם בשריר ליבו של המנוח. לפי הטענה, יתכן כי האירוע הלבבי אירע כתוצאה מהטרשת הקשה בעורקים הכליליים בליבו של המנוח ללא קשר עם מעשיו של המערער. לחלופין, נטען כי האירוע הלבבי נגרם כתוצאה מדחק נפשי שהחל עקב הצעקות של המערער על המנוח עובר לאירוע האלים במסוף 2000. שלישית, טען בא-כוח המערער כי מרשו לא היה מודע למחלת הלב של המנוח ולפיכך לא צפה בפועל את האפשרות של גרימת מוות. בהתחשב בכך, טען בא-כוח המערער כי קביעת בית-המשפט קמא לפיה מרשו פעל מתוך אדישות לתוצאה הקטלנית, אין לה על מה לסמוך. בהתחשב במכלול הטעמים האמורים, טען בא-כוח המערער כי יש לזכות את מרשו מכל אשמה, ולחלופין להרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין. מנגד, טען בא-כוח המדינה, עו"ד ארצי, כי דין הערעור על ההרשעה להידחות מן הטעמים שהובאו בפסק-דינו של בית-המשפט קמא. לטענת בא-כוח המדינה, בדין נפסק כי מעשיו האלימים של המערער הם שגרמו למנוח דחק נפשי שהוביל לכשל חמור בליבו. עוד נטען כי אין להתערב בקביעתו של בית-המשפט קמא לפיה די בכך שהמערער היה מודע לאפשרות כי מעשיו יגרמו לתוצאה קטלנית, ואין הכרח להוכיח כי המערער צפה במדויק את האופן בו התרחשה התוצאה האמורה. לאחר ששמענו את טענות הצדדים ועיינו בחומר שהוגש על-ידם, באנו למסקנה כי דין הערעור על ההרשעה להידחות. להלן טעמינו לכך. יסודותיה של עבירת ההריגה 5. סעיף 298 לחוק העונשין קובע בזו הלשון: "הריגה 298. הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנים". היסוד העובדתי של עבירת ההריגה כולל רכיב התנהגותי שהגדרתו רחבה - "מעשה או מחדל אסורים", ורכיב תוצאתי - "מותו של אדם". בין שני הרכיבים הללו, נדרש שיתקיים קשר סיבתי עובדתי ("הגורם"). הדרישה לקשר סיבתי משמעה כי התנהגותו של הנאשם היוותה סיבה מהותית והכרחית מנקודת ראות פיזית-אובייקטיבית להתרחשות תוצאה. בהתאם לכך, על התביעה להוכיח כי התנהגותו של הנאשם היוותה סיבה-בלעדיה-אין למות הקורבן. יודגש כי התנהגותו של הנאשם אינה חייבת להיות הסיבה היחידה והתכופה להתרחשות המוות, אולם עליה להיות בעלת תרומה הכרחית להתרחשות התוצאה הקטלנית כפי שארעה (ראו: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (תשמ"ד, כרך א) 436, 756 (להלן: פלר); י' קדמי על הדין בפלילים (תשנ"ד, חלק א) 47-45 (להלן: קדמי); ע"פ 418/77 בדריאן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 3, 8; עוד ראו והשוו: סעיף 309 לחוק העונשין). אשר ליסוד הנפשי של עבירת ההריגה - הדעה השלטת בפסיקתו של בית-משפט זה הינה כי עם חקיקתו של סעיף 20(א) לחוק העונשין וביטולו של סעיף 299 לחוק, נדרשת מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית ואין די בצפיית האפשרות של גרימת חבלה גופנית ממשית. (ראו למשל: ע"פ 4639/95 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 661; ע"פ 11/99, 456 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 145; ע"פ 7159/98, 7268 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נג(2) 632; ע"פ 4230/99, 4368, 4378 אבו-ג'נאם ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 34; ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פ"ד נד(4) 653; ע"פ 4463/00, 4351 מדינת ישראל נ' אבו-אלהווא, פ"ד נה(3) 327). עוד נדרש להוכיח כי הנאשם פעל מתוך פזיזות, קרי אדישות או קלות-דעת לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית (ראו: סעיף 20(א)(2) לחוק העונשין). לצורך הוכחתו של היסוד הנפשי האמור, ניתן לעשות שימוש בחזקות ראייתיות-עובדתיות המשקפות את ניסיון החיים והשכל הישר, והניתנות לסתירה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. בכל הנוגע להוכחת היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה, אין לי אלא לחזור על דברים שאמרתי בע"פ 4463/00, 4351 אבו-אלהווא הנ"ל: "נראה כי החזקה, לפיה מודעות לאפשרות גרימת חבלה מקימה בדרך כלל חזקת מודעות לגרימת המוות, עלולה לטשטש את השינוי שחל בנוגע ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה... לעניין סעיף 298 ניתן לומר כי רק כאשר המודעות לגרימת החבלה הגופנית, היא מודעות המתייחסת לחבלה חמורה שמעצם טיבה עלולה לסכן חיים, מתקיימת מודעות לתוצאה הקטלנית... בהתאם לכך, אני סבורה כי בנסיבות רגילות, לשם בחינת המודעות לתוצאה הקטלנית, ניתן לעשות שימוש ראייתי בחזקת המודעות, לפיה חזקה כי אדם מודע לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה אותה ביצע, ובכלל זה אף חזקה כי היה מודע לאפשרות של גרימת התוצאה הטבעית העשויה לצמוח מהתנהגותו. כך, כאשר אדם מתנהג התנהגות פוגענית מן הסוג שיש בו באופן אובייקטיבי כדי לגרום למות קורבנו, תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה, רשאים אנו להניח בהעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית". (שם, בעמ' 334-333; ההדגשות אינן במקור - ד.ב). 6. בעניין שלפנינו, אין חולק כי המערער תקף את המנוח וכי זמן קצר לאחר מכן מצא המנוח את מותו. המחלוקת בין הצדדים לפנינו נוגעת לשתי שאלות מרכזיות: ראשית, האם הוכח כי מעשיו האלימים של המערער היוו סיבה-בלעדיה-אין למותו של המנוח; ושנית, האם המערער צפה את התוצאה הקטלנית בהתאם למבחנים המשפטיים החלים על העניין. נפנה לבירור השאלות האמורות. קיומו של קשר סיבתי עובדתי 7. בנתיחה שלאחר המוות נמצאו בראשו של המנוח, בגפה העליונה השמאלית ובבית החזה משמאל "פצעי קרע, פצעי שפשוף ודימום תת-עורי מחבלה ישירה (מכה) או בלתי ישירה (נפילה) סמוך למותו" (ת/ 27). אין חולק כי החבלות האמורות נגרמו למנוח עקב המכות שספג מהמערער, אולם הן לא היוו את הסיבה הישירה למוות. מותו של המנוח נגרם כתוצאה מאוטם בשריר ליבו, על רקע טרשת קשה בעורקים הכליליים של הלב ועל רקע קריש דם פקקתי שהחל להיווצר בעורק הראשי בליבו של המנוח כשלושה עד שמונה ימים עובר למוות. השאלה הנתונה במחלוקת הינה מה היה הגורם הישיר שהוביל לאוטם בשריר ליבו של המנוח. שאלה זו זכתה להתייחסות מצד שלושה מומחים שהעידו בפני בית-המשפט קמא: ד"ר לוי, מומחה לפתולוגיה ולרפואה משפטית שהעיד מטעם התביעה; וכן ד"ר פוקס, קרדיאולוג מומחה, ופרופ' רוזנמן, רופא ופתולוג מומחה שהעידו מטעם ההגנה. שלושת המומחים הסכימו כי נוכח טרשת העורקים הקשה ממנה סבל המנוח וקריש הדם שהחל להיווצר בליבו מספר ימים לפני המוות, עלול היה המנוח ללקות בהתקף לב אף ללא חשיפה לפעילות מקדימה כדוגמת מצב של דחק נפשי. בד בבד, אישר ד"ר פוקס שהעיד מטעם ההגנה כי קריש דם בלב יכול להישאר סטטי או להתרפא מעצמו ואין הכרח שיוביל לתוצאה קטלנית (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 10.2.03). בנסיבות המקרה שלפנינו הסכימו שלושת המומחים כי האוטם החריף בליבו של המנוח אירע כתוצאה מדחק נפשי (סטרס) שנוצר עד כשעתיים לפני המוות. מסקנה זו נתמכת בעדויות שנשמעו בפני בית-המשפט קמא, לפיהם זמן קצר לפני שלקה בליבו נראה המנוח נרגש, נסער, המום ומבוהל (ראו עמ' 20, 27, 38, 47 לפרוטוקול וכן עמ' 6, 10, 11 ו- 13 לפרוטוקול הדיון מיום 26.6.02). בהתחשב בכך, אין להתערב בקביעתו של בית-המשפט קמא לפיה כשלון הלב של המנוח נגרם עקב דחק נפשי שאירע בסמוך לכך, על רקע הטרשת הקשה בעורקים הכליליים בליבו. לפיכך, יש לדחות את הטענה שהעלה הסנגור בלשון רפה, ולפיה מותו של המנוח נגרם עקב מצבו הרפואי ללא קשר לאירועים שהתרחשו בסמוך למוות. 8. השאלה לגביה נחלקו דעות המומחים שהעידו בפני בית-המשפט קמא היתה מה היה האירוע שהוביל ליצירת הדחק הנפשי בעטיו לקה המנוח בליבו - האם היה זה האירוע הראשון במהלכו ניגש המערער לחלון האוטובוס בו נהג המנוח וצעק עליו, או שמא היה זה האירוע השני במהלכו תקף המערער את המנוח במסוף 2000? ד"ר לוי שהעיד מטעם התביעה אישר בחקירתו הנגדית כי בנסיבות מתאימות עשוי ויכוח מילולי להוביל ליצירת דחק נפשי (עמ' 83 לפרוטוקול). עם זאת, בנסיבות העניין שלפנינו, סבר ד"ר לוי כי האירוע הראשון במהלכו צעק המערער על המנוח, לא היה בכוחו לגרום למנוח סטרס נפשי להבדיל מרוגז רגיל. ובלשונו של ד"ר לוי: "עצבני אבל שולט במצב זה לא סטרס" (עמ' 82 לפרוטוקול). לגישתו של ד"ר לוי, מעשי האלימות של המערער הם שגרמו למנוח דחק נפשי בעקבותיו אירע האוטם בשריר הלב. ובמילותיו של ד"ר לוי: "...במקרה הזה הוא (המנוח) היה מעורב במכות, בסטרס ממושך, וזאת הבעיה... [המנוח] רואה שהנהג [המערער] עולה לאוטובוס שלו זה כבר סטרס. זה לא דיבורים בין שכנים ובין אנשים ובין שני נהגים..." (עמ' 81, 83 לפרוטוקול). מנגד, המומחים שהעידו מטעם ההגנה, פרופ' רוזנמן וד"ר פוקס, טענו כי לא ניתן לקבוע בוודאות כי הדחק הנפשי של המנוח נגרם עקב מעשי האלימות של המערער. ד"ר פוקס הסביר בעדותו בפני בית-המשפט קמא כיצד הדחק הנפשי גורם לתחילתו של תהליך פתו-פזיולוגי שמוביל ליצירת קריש דם בלב. לטענתו של ד"ר פוקס, ברגע שהתהליך האמור מתחיל, הוא עלול להוביל לאוטם בשריר הלב אף אם הסטרס ממנו סבל החולה לא היה קשה במיוחד ואף אם החולה נרגע לאחר מכן. ובלשונו של ד"ר פוקס בחקירתו הנגדית: "את יכולה להסתכל על זה כמו שהתחלת לדחוף כדור שלג. ברגע שהוא יתדרדר, זה לא משנה אם דחפת אותו בכל הכוח, או היתה דחיפה קלה...התהליך התחיל. הדבר היחיד שאנחנו מסתכלים עליו הוא כמה זמן חלף מהתהליך. ואנחנו אומרים שבד"כ אחרי שעתיים ויותר אין קשר סיבתי בין מה שהיה לבין מה שקרה אח"כ" (עמ' 12-11 לפרוטוקול מיום 10.2.03). לשיטתם של המומחים מטעם ההגנה, מאחר ושני האירועים עליהם עמדנו - האירוע הראשון במהלכו צעק המערער על המנוח והאירוע השני במהלכו תקף המערער את המנוח - התרחשו בהפרש של דקות ספורות זה מזה ועד כשעתיים עובר למוות, אין בסיס רפואי לקבוע בוודאות מי משני האירועים גרם לדחק הנפשי שהוביל לאוטם בשריר הלב. לפיכך, לגישת המומחים מטעם ההגנה יש לראות באירוע הראשון בזמן את הגורם לכך. בהתחשב בעמדה זו, טען בפנינו בא-כוח המערער כי לא הוכח מעבר לספק סביר קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין מעשי התקיפה של המערער לבין התוצאה הקטלנית. 9. מושכלות ראשונים הם כי ההכרעה השיפוטית נתונה תמיד בידי בית-המשפט ולא בידי המומחים המעידים בפניו. כאשר מוצגות בפני בית-המשפט עדויות נוגדות של מומחים בעניין השנוי במחלוקת, יכריע בית-המשפט בין העמדות השונות בהתחשב במהימנות האישית ובאמינות המקצועית של המומחים, אך גם ובעיקר בהתחשב בכוחן המשכנע של העמדות שהוצגו בפניו בהתאם ליתר הראיות שבתיק, ולפי ניסיון החיים והשכל הישר (ראו: ע"פ 2457/98 שמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 289, 299; ע"פ 1839/92, 1532 אשקר נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד (לא פורסם), בפיסקה 4 לפסק-דינו של השופט קדמי; ע"פ 396/01 ברדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 854, 864). בעניין שלפנינו, לא מצאנו להתערב בהחלטתו של בית-המשפט קמא להעדיף את עמדתו של ד"ר לוי על-פני חוות-דעתם של המומחים מטעם ההגנה. על-פי הממצאים שקבע בית-המשפט קמא, עצר המערער את מוניתו בתחנת אוטובוס בשדרות שאול המלך. אותה עת, נהג המנוח באוטובוס מאחורי המונית, וצפר למערער. גרסת המערער לפיה המנוח ניסה "להוריד אותו מהכביש" באופן שסיכן אותו, נדחתה על-ידי בית-המשפט קמא כלא אמינה, ובכך איננו רואים להתערב. נפסק כי לכל היותר, סטה המנוח מעט ימינה לכיוון המונית בה נהג המערער. אין חולק כי בהגיעם לרמזור אדום, יצא המערער מהמונית, ניגש לאוטובוס בו נהג המנוח, דפק על חלון תא הנהג שהיה סגור והחל לצעוק על המנוח שהשיב לו בצעקות אף הוא. בהתחלף האור ברמזור לירוק, החל המנוח לנסוע ואילו המערער שב למוניתו והחל בנסיעה אף הוא. הדעת נותנת כי באירוע האמור לא היה כדי לגרום למנוח דחק נפשי מהסוג שמוביל לכישלון לב: ראשית, ניסיון החיים מלמד למרבה הצער כי אירוע מהסוג המתואר אינו כה חריג בכבישי ארצנו, במיוחד עבור נהג אוטובוס מקצועי ומנוסה כמו המנוח. חיזוק לכך שלא היה באירוע האמור כדי לגרום למנוח סטרס נפשי על רקע היותו נהג אוטובוס מיומן, ניתן למצוא בעדותו של ד"ר פוקס שאישר בחקירתו הנגדית כי "יכול להיות הבדל בין בעלי מקצוע שונים לחשיפה לאירועים של דחק" (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 10.2.03). זאת ועוד; בהתחשב בכך שחלון תא הנהג בו ישב המנוח נותר סגור משך חילופי הדברים עם המערער, ניתן להניח כי המנוח לא חש מאויים אותה עת וכי האירוע האמור לא היה טראומטי עבורו. שנית, מהעדויות שנשמעו בפני בית-המשפט קמא עולה כי כאשר התחלף האור ברמזור לירוק, המשיך המנוח בנסיעתו כרגיל ולאחר שעצר בתחנה הסופית במסוף 2000 אף החל בסידור חפציו באופן שיגרתי. התנהגות זו מצביעה על כך שהמפגש הראשוני עם המערער לא הותיר חותם על המנוח. אשר לאירוע השני - קבע בית-המשפט קמא כי המערער עלה במפתיע לאוטובוס של המנוח, לאחר שעקב אחרי נסיעתו של המנוח במשך כחמש דקות עד הגיעו לתחנה הסופית במסוף 2000. כפי שיפורט להלן, המערער - צעיר, גדול-ממדים וגבה-קומה - תקף את המנוח הן בתוך האוטובוס והן מחוצה לו, לעיני עוברים ושבים כאשר המנוח שרוע בחלק מהזמן על המדרכה ודם זב מראשו. מהעדויות שנשמעו בפני בית-המשפט קמא עולה כי המערער היכה את המנוח בברוטליות שזעזעה את עדי-הראיה שצפו באירוע. כך למשל, ציין עד התביעה זילברברג בפני בית-המשפט קמא: "הלב כואב לי. בן אדם זר הורג בן אדם. לא ראיתי את זה בחיים. אני מהשואה ולא ראיתי דבר כזה...עד עכשיו אין לי לילות מהמקרה. דבר כזה צריך לעשות? יש פה דיבורים אבל להרוג כך בן אדם. פעם ראשונה ראיתי את זה". (עמ' 5 לפרוטוקול) מעשי התקיפה חסרי הרסן של המערער בצהרי היום ולעיני-כל בשל סיבה של מה בכך, הפתיעו את המנוח והותירו אותו חסר אונים, מושפל וחבול, ועל כך נעמוד בהמשך הדברים. הדעת נותנת כי האירוע המתואר היה טראומטי עבור המנוח והיווה סיבה-בלעדיה-אין לדחק הנפשי שהוביל לאוטם בשריר ליבו. יצוין כי נהג האמבולנס שהסיע את המנוח לבית-החולים העיד בפני בית-המשפט קמא כי לאחר שהמנוח עלה לאמבולנס הוא ציין באוזניו "שלא מגיע לו מכות. הוא איש ציבור נהג אוטובוס הרבה שנים" (עמ' 87 לפרוטוקול). עדות זו מחזקת את המסקנה כי השוק האמוציונאלי שחווה המנוח נגרם כתוצאה ישירה ממעשיו האלימים של המערער. 10. יודגש כי פרופ' רוזנמן וד"ר פוקס שהעידו מטעם ההגנה לא חלקו בעדותם כי מעשי התקיפה של המערער עשויים היו להוות את הגורם לדחק הנפשי של המנוח. עם זאת, עמדתם היתה כי אין בסיס רפואי כדי לקבוע "בדיוק" ו"בוודאות" מי משני האירועים גרם לדחק הנפשי; לפיכך, העדיפו לקבוע כי המפגש הראשוני בין המערער למנוח הוא שהיווה את הגורם ההתחלתי לדחק הנפשי (ראו דבריו של פרופ' רוזנמן בנ/ 9, עמ' 3; כן ראו דבריו של ד"ר פוקס בעמ' 14 לפרוטוקול מיום 10.2.03). בהקשר זה נדגיש כי בקביעת קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין התנהגות לתוצאה, אין בית-המשפט מתיימר לקבוע אמת מדעית חד-משמעית ומוחלטת. כידוע, מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים הינה הוכחה מעבר לספק סביר ולא מעבר לכל ספק. בהתאם לכך, לא נדרשת התביעה "...להפריך כל ספק, ובוודאי לא כזה שבסיסו בהרהורי לב או בתאוריה שלא הוכחה" (דברי השופט לוי בע"פ 5302/03 מדינת ישראל נ' יצחק (טרם פורסם)). כאמור, מכלול הראיות שהובאו בפני בית-המשפט קמא ובחינתן לפי מבחני ההיגיון וניסיון החיים מובילים למסקנה כי מעשי האלימות הברוטליים של המערער הם שגרמו למנוח דחק נפשי שהוביל לאוטם בשריר ליבו, על רקע טרשת העורקים ממנה סבל. אכן, בהתחשב במחלת הלב של המנוח לא היוו מעשיו האלימים של המערער גורם בלעדי ויחיד לתוצאה הקטלנית, אולם היה בהם משום סיבה-בלעדיה-אין לכך. אשר על כן, הוכח מעבר לספק סביר קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין מעשי האלימות של המערער לבין מותו של המנוח. צפיית התוצאה הקטלנית 11. כאמור, הדעה השלטת בפסיקתו של בית-משפט זה הינה כי לאחר תיקונים 39 ו-43 לחוק העונשין, על התביעה להוכיח קיומה של מודעות בפועל מצד הנאשם לאפשרות של גרימת מוות לפי סעיף 298 לחוק. האם הוכחה מודעות כאמור מצד המערער? הלכה פסוקה היא כי "דבר הנתון ללבו של אדם אין בדרך כלל להוכיחו אלא על-ידי ראיות נסיבתיות על-פי התנהגותו ומעשיו החיצוניים" שהרי בית-המשפט נעדר כלים לבחון את צפונות ליבו של הנאשם (ראו: ע"פ 502/73 שוורצברג נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 202, 206). בחינת מעשיו של המערער על רקע מכלול נסיבות העניין מובילה למסקנה כי המערער היה ער לאפשרות כי מעשיו יגרמו לתוצאה קטלנית, והוא פעל מתוך אדישות לאפשרות האמורה. 12. כאמור, על-פי ממצאיו של בית-המשפט קמא, עקב המערער אחרי נסיעתו של המנוח עד הגיעו לתחנה הסופית במסוף 2000. שם עצר המערער את מוניתו, ניגש במהירות לאוטובוס בו ישב המנוח, נכנס אליו דרך הדלת הקידמית וחבט בראשו של המנוח באופן שגרם לו לדמם מראשו. לאחר מכן, גרר המערער את המנוח אל מחוץ לאוטובוס והמשיך להכותו בראשו ובגופו. כתוצאה מהמכות, נפל המנוח בין קצה המדרכה לגלגלי האוטובוס, ואף-על-פי-כן הוסיף המערער להכותו. עוד נקבע כי המערער בעט במנוח בעיטה חזקה בחזה או בבטן בעוד המנוח שרוע על המדרכה ואילו המערער נותר עומד. במשך האירוע האמור, ניסו עוברי-אורח למשוך את המערער הצידה, אך המערער הדף אותם מעליו. מרביתם המכריע של עדי הראיה לאירוע, ציינו את פערי הכוחות המשמעותיים בין המערער למנוח והעידו כי המערער הוסיף ותקף את המנוח בעוד הלה ניסה להתגונן בלא יכולת ממשית להכות את המערער. התרשמות זו מעוגנת בנתונים האובייקטיביים שהוכחו בפני בית-המשפט קמא לפיהם המערער - בעל ידע וניסיון בקרב מגע - היה במועד הרלוונטי לאישום בן 33, גובהו 1.93 מטר ומשקלו בין 120 ל- 130 ק"ג; מנגד, המנוח היה אותה עת בן 55 כשגובהו ומשקלו פחותים בהרבה ביחס למערער. עד הראיה אורכדיאן העיד בפני בית-המשפט קמא כי: "נהג האוטובוס (המנוח) ניסה להכות אבל לא הצליח כיון שהנאשם (המערער) היה יותר חזק" (עמ' 38 לפרוטוקול). עד הראיה אברהמוב ציין בעדותו בפני בית-המשפט קמא כי ניסיונותיו של המנוח להתגונן נראו בעיניו "...במובן מסויים כמו דוד וגולית...כמו שאדם גדול מרביץ לילד קטן והילד הקטן מחזיר" (עמ' 49 לפרוטוקול). העד זילברברג, שבית-המשפט קמא התרשם מאמינות דבריו, מסר עוד בהודעתו במשטרה כדלקמן: "אני בחיים לא ראיתי אכזריות כזאת. הבן אדם [המערער] פשוט חיה. אני לא יודע על מה היה הויכוח אבל היתה לי תחושה שהתוקף יכול להרוג את הנהג. יכול זה מהמכות שנתן לנהג. הבחור בריון". (נ/ 1, בעמ' 2). טענתו של בא-כוח המערער לפיה עדי הראיה לעימות האלים הגזימו בתיאוריהם בהיותם מושפעים ממות המנוח, דינה להידחות. בית-המשפט קמא התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדויות שנשמעו בפניו, וקבע כי המערער נהג "בפראות", "בהתפרצות בלתי נפסקת" ו"בהתקפה חסרת רסן". בקביעות אלה אין בסיס להתערבותנו. אכן, בנתיחה שלאחר המוות נמצאו על גופו של המנוח פצעי קרע ושפשוף בלבד. עם זאת, "על-פי ניסיון החיים ידוע כי מכה...יכולה להיות 'יבשה' ללא השארת סימנים חיצוניים" (ע"פ 6359/99 קורמן הנ"ל, בעמ' 672). בהתחשב בכך, אין להתערב בהתרשמותו של בית-המשפט קמא מהעדויות שנשמעו בפניו, לפיהן המערער תקף את המנוח בפראות ובברוטליות. אף בטענתו של המערער לפיה ניגש למנוח כדי לברר את פרטיו לצורך הגשת תלונה נגדו וכי מעשיו האלימים באו בתגובה לקללות ולמכות מצד המנוח, אין כדי להועיל לו: ראשית, על יסוד הראיות שהובאו בפניו, קבע בית-המשפט קמא כי המערער הוא שתקף את המנוח ואילו המנוח ניסה לגונן על עצמו ללא הצלחה. שנית, בית-המשפט קמא נמנע מלקבוע ממצא בנוגע לשאלה האם אמנם קילל המנוח את המערער (ראו: עמ' 54 להכרעת-הדין). עם זאת, אף אם נניח כטענת המערער כי המנוח קילל אותו, אין בכך כדי לשנות מקביעתו של בית-המשפט קמא לפיה המערער תקף את המנוח בברוטליות חסרת מעצורים, ללא הסבר מתקבל על הדעת וללא סיבה מוצדקת. מכלול נסיבות העניין כפי שהוכחו בפני בית-המשפט המחוזי, ובהן העובדה כי המערער היכה את המנוח במקומות רגישים בגופו; העובדה כי מרבית עדי-הראיה העידו כי המערער תקף את המנוח בברוטליות חסרת רסן לאחר שגרר את המנוח אל מחוץ לאוטובוס; היותו של המערער צעיר וגבוה, בעל מבנה גוף מלא ובעל ידע בקרב מגע, ואילו המנוח מבוגר וחלש ממנו ללא יכולת של ממש להתגונן מפניו; כל אלה בהצטברם יחדיו מקימים חזקה עובדתית-ראייתית לפיה המערער היה מודע לכך שמעשיו האלימים טמנו בחובם פוטנציאל לגרימת חבלות חמורות שמעצם טיבן עשויות היו לסכן את חייו של המנוח. ובלשונו של השופט זמיר: "...חזקה על אדם המפעיל אלימות קשה על אזור רגיש בגופו של אדם אחר, שהוא מודע לסכנה הנשקפת לחיי קורבן האלימות...סכנה זו אינה צריכה להיות ודאית או קרובה לודאית, ודי בכך שהיא אחת האפשרויות הצפויות כתוצאה של האלימות" (ע"פ 1196/99 ממדוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 700, 712). חזקה זו שהיא פרי ניסיון החיים והשכל הישר, לא נסתרה על-ידי המערער. להפך; בחקירתו הנגדית בפני בית-המשפט קמא אישר המערער כי כשניגש למנוח הבחין שהוא מבוגר ורזה ממנו (עמ' 106 לפרוטוקול). עוד ציין המערער בעדותו כי חבט בראשו של המנוח ובעט בבטנו, אך טען כי עשה כן בתגובה למעשי אלימות מצד המנוח - גרסה שנדחתה כבלתי אמינה על-ידי בית-המשפט קמא. בהתחשב בכל אלה, הוכח מעבר לספק סביר כי המערער צפה את האפשרות שמעשיו האלימים עלולים לסכן את חייו של המנוח; אף-על-פי-כן, המשיך המערער במעשיו, ואף הדף מעליו עוברי-אורח שניסו להרחיקו מהמנוח. המסקנה המתבקשת הינה כי המערער צפה את האפשרות שמעשיו יגרמו לתוצאה קטלנית והוא פעל מתוך אדישות לאפשרות האמורה. 13. כאמור, המערער היה ער לכך שמעשיו האלימים טומנים בחובם פוטנציאל לגרימת חבלות מהסוג שלפי טיבן עלולות היו להוביל למותו של המנוח, אלא שהתברר כי החבלות שספג המנוח לא היוו את הסיבה הישירה למותו. המנוח נפטר כתוצאה מאוטם בשריר הלב, שאירע עקב דחק נפשי על רקע טרשת עורקים קשה ממנה סבל. אין חולק כי המערער לא היה מודע למחלת הלב של המנוח, ולפיכך לא צפה בפועל שמעשיו האלימים יובילו לדחק נפשי שיגרום לכישלון לב. במילים אחרות; המערער צפה את האפשרות כי מעשיו האלימים יובילו לתוצאה קטלנית, אולם לא צפה את האופן המדויק בו התרחשה התוצאה האמורה. האם יש בכך כדי לשנות מהמסקנה המרשיעה אליה הגיע בית-המשפט קמא? בכל הנוגע לעבירות-תוצאה שהיסוד הנפשי הנדרש בהן הוא מחשבה פלילית, הלכה פסוקה היא כי על התביעה להוכיח שהנאשם צפה את האפשרות כי התנהגותו תגרום לתוצאה האסורה מבחינת סוגה וטיבה; עם זאת, אין הכרח להוכיח כי הנאשם צפה בפועל את פרטיו של תהליך הגרימה ואת האופן המדויק בו אירעה התוצאה הלכה למעשה. ובלשונו של השופט אנגלרד: "...אין כל צורך כי העושה יהיה מודע לדרך המדוייקת של השתלשלות האירועים שהביאו בסופו של דבר לידי מותו של אדם" (ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, 93; עוד ראו: ע"פ 707/83, 783 פטרומיליו נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 821, 827-825; ע"פ 1100/93 סובאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 635, 645; י' לוי וא' לדרמן עיקרים באחריות פלילית (תשמ"א) 334-333 (להלן: לוי ולדרמן)). ההצדקה להלכה האמורה נעוצה בכך שאין זה מן המידה לפטור עבריין שהיה מודע לאפשרות שמעשיו יגרמו לתוצאה אסורה, רק משום שהתוצאה ארעה באופן שונה מהצפוי. יחד עם זאת, נקבע בפסיקתנו כי "...אין צורך לצפות את דרך ההשתלשלות לקראת התוצאה ובלבד שזו לא תהיה חריגה ביותר" (דברי השופטת שטרסברג-כהן בע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 1, 48; ההדגשה אינה במקור). על עמדה זו חזר השופט אנגלרד, בזו הלשון: "...הנאשם אינו צריך לצפות את תהליך הגרימה בפועל, ובלבד שתהליך הגרימה לא היה חריג באופן קיצוני. רק במקרים נדירים, בהם התוצאה המכוונת הושגה בדרך אקראית ועקיפה ביותר וקיים פער גדול בין דרך האירוע – כפי שניתן היה לצפות בעת המעשה – לבין דרך האירוע שהתרחש בפועל, יש מקום לדבר על העדר קשר סיבתי משפטי". (ע"פ 5870/01 חסיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 221, 233; ההדגשות אינן במקור; כן ראו: לוי ולדרמן, בעמ' 341-339). יצוין כי שאלת הטלתה של אחריות בפלילים במקרים בהם התוצאה האסורה נגרמה באופן שונה מכפי שאמורה היתה להתרחש, עוררה מחלוקת שמצאה ביטוי בכתיבה אקדמית. יש הסבורים שבמקרים האמורים תוטל אחריות בפלילים רק כאשר תהליך גרימת התוצאה בקווים כלליים היה בגדר "הצפיות הסבירה", קרי הנאשם יכול וצריך היה לצפות את דרך התרחשות התוצאה כפי שארעה בפועל לפי מאפייניה העיקריים. בהתאם לגישה זו, יחול מבחן "הצפיות הסבירה" לגבי תהליך גרימת התוצאה אף בעבירות שהיסוד הנפשי הנדרש בהן הוא מחשבה פלילית (ראו: קדמי הנ"ל, בעמ' 47, 52; עוד ראו והשוו: ע"פ 403/65 ביטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(1) 491, 494; ע"פ 4230/99 אבו-ג'נאם הנ"ל, בעמ' 42). מנגד, סבור פרופ' פלר כי כאשר מדובר "בפרשה עובדתית בעלת אופי מלוכד", המשמעות שיש לייחס לכך שהתוצאה ארעה באופן שונה מכפי שאמורה היתה להתרחש, צריכה להיגזר מהיחס הנפשי של הנאשם כלפי עצם האפשרות כי התוצאה האסורה תיגרם. במקרה שלפנינו, היה המערער מודע לאפשרות כי מעשיו יגרמו לתוצאה קטלנית והוא פעל מתוך שוויון-נפש לאפשרות האמורה. לשיטתו של פרופ' פלר, מאחר והמערער היה אדיש לאפשרות מותו של המנוח, אין לייחס חשיבות לכך שהתוצאה התרחשה בדרך שונה מכפי שהמערער צפה בפועל. מטעם זה, אף אין לדרוש קיומה של מודעות בפועל או בכוח מצד המערער לאופן המדויק בו ארעה התוצאה הקטלנית (ראו: פלר הנ"ל, בעמ' 646 ואילך; כן ראו פסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן בע"פ 341/82 בלקר הנ"ל, שראתה לאמץ בהסכמה את גישתו האמורה של פרופ' פלר; על הגישות השונות האפשריות בסוגיה הנדונה ועל הקשיים הכרוכים בכל גישה, ראו עוד: לוי ולדרמן הנ"ל, בעמ' 333-330). המקרה שלפנינו אינו דורש הכרעה בין הגישות האמורות וניתן להשאירן בצריך-עיון. זאת מאחר וגם לפי הגישה המקלה עם המערער - גישת "הצפיות הסבירה" - אין להתערב במסקנה המרשיעה אליה הגיע בית-המשפט קמא. כאמור, הוכח כי המערער צפה שמעשיו עלולים לגרום לתוצאה קטלנית. אשר לאופן התרחשות התוצאה האמורה - הרי בנסיבות העניין, יכול וצריך היה המערער לצפות כי תקיפה פתאומית, קשה וברוטלית של המנוח שניכר בעין כי הוא מבוגר וחלש ביחס אליו, עלולה לגרום למנוח התקף לב שיוביל למוות. אופן התרחשות זו של התוצאה הקטלנית אינו חורג מגדר הצפיות הסבירה בנסיבות העניין, והוא נכלל בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המערער; כל זאת, אף בהעדר ידיעה קונקרטית לגבי מצבו הרפואי של המנוח. בסיום הדברים יוער כי בא-כוח המערער הפנה בטיעוניו לע"פ 4230/99 אבו-ג'נאם הנ"ל, שם הותקף הקורבן על-ידי חבורת תוקפים שפלשו לביתו, ונפטר כתוצאה מהתקף-לב. באותה פרשה זוכו חלק מהנאשמים מעבירת ההריגה בגינה הועמדו לדין, מן הטעם כי לא הוכח שהיו מודעים למחלת הלב ממנה סבל הקורבן. על-פי הטענה, גם כאן כמו באותה הפרשה כיוון שהמערער לא היה מודע למחלת הלב ממנה סבל המנוח, יש לזכותו מעבירת ההריגה שיוחסה לו. איני רואה לקבל טענה זו. אשר לפרשת אבו-ג'נאם הנ"ל, הרי שמסקנתו של בית-משפט זה באותה פרשה נסמכה על ממצאיה ומסקנותיה של הערכאה הדיונית. בנסיבות אותו עניין, ההרשעה בבית-המשפט המחוזי של שניים מן המשתתפים באירוע בעבירת ההריגה, היתה מבוססת על כך שהשניים ידעו על מחלת הלב של המנוח ומטעם זה צפו את התוצאה הקטלנית. יתר המעורבים בפרשה זוכו בבית-המשפט המחוזי מעבירת ההריגה רק משום שנקבע כי לא היתה להם מודעות למצבו הבריאותי של המנוח, והערעור בפני בית-משפט זה התמקד כולו בשאלה האם אמנם היתה למורשעים באותה הפרשה מודעות כפי שנקבעה. בעניין זה, התעורר ספק ביחס למודעותו של אחד המערערים למחלת הלב של המנוח, ומטעם זה הוא זוכה מעבירת ההריגה. שאלת המודעות לתוצאה הקטלנית אף בלא מודעות למצבו הבריאותי של המנוח, לא עלתה ולא נתלבנה בפרשת אבו-ג'נאם בשתי הערכאות. לפיכך, אין לראות באותו פסק-דין משום קביעת הלכה הסוטה בסוגיה זו מפסיקתו העקבית של בית-משפט זה כפי שפורטה בפיסקה 13 לעיל. כאמור, בפרשה שלפנינו בדין קבע בית-המשפט קמא כי המערער צפה את האפשרות שמעשיו האלימים יובילו לתוצאה קטלנית; תהליך גרימת התוצאה בפועל - כשל בליבו של המנוח - היה בגדר הצפיות הסבירה ככל שיסוד כזה נדרש. מכל מקום, התהליך נכלל במתחם הסיכון שיצר המערער בהתנהגותו. אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים שהובאו לעיל, אין להתערב בהרשעתו של המערער בעבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. לפיכך, הערעור כנגד ההרשעה נדחה. הערעורים על העונש 14. בגין הרשעתו של המערער בעבירת ההריגה הושת עליו עונש מאסר בפועל למשך שש שנים, מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירת אלימות ופסילת רישיון נהיגה למשך עשר שנים מיום שחרורו ממאסר. בערעורו כנגד חומרת העונש טען הסנגור כי בית-המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לעובדה כי מותו של המנוח התרחש בדרך חריגה ולא כתוצאה ישירה מהחבלות הפיזיות שספג מהמערער. עוד טען הסנגור כי בית-המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לכך שזו היא הרשעתו הראשונה של מרשו, לכך שהמערער שהה במעצר בית מלא במשך תקופה ארוכה, וכן לעובדה שהמערער הביע חרטה כנה על מעשיו ולדבריו הוא למד את לקחו ולא צפוי למעשי אלימות בעתיד. עוד טען הסנגור כי פסילת רישיון הנהיגה של המערער לתקופה ארוכה לאחר שחרורו ממאסר תגרום לקשיים ניכרים בשיקומו העתידי. מנגד, ערערה המדינה על קולת העונש. בפנינו טען בא-כוח המדינה כי העונש שגזר בית-המשפט קמא על המערער אינו הולם את חומרת העבירה בה הורשע, וכי יש בעונש האמור כדי להחטיא את מטרות ההרתעה, הגמול וההוקעה. לטענת בא-כוח המדינה, מעשיו האלימים של המערער והתוצאה הקטלנית שנגרמה בעטים עלולים לערער את תחושת הביטחון של המשתמשים בדרך, ולהוביל לתחושה קשה בציבור של כל דאלים גבר. לפיכך, ראוי להוקיע מעשים אלה בדרך של ענישה מחמירה. 15. בית-משפט זה פסק בעבר כי "קשת המקרים בהם מורשע אדם בהריגה רחבה ביותר. יש והמתת אדם נגרמת בנסיבות המבססות הרשעה אך בגרם מוות ברשלנות, ויש והיא נגרמת בנסיבות המקרבות אותה לעבר עבירת הרצח. לפיכך, נמצא מגוון עונשים, החל מקלים, עליהם הצביע הסנגור וכלה בחמורים אותם הזכירה התביעה" (דברי השופטת שטרסברג-כהן בע"פ 7147/96 אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 412, 417). המעשים בגינם הורשע המערער חמורים הם במיקומם על-פני קשת המעשים הנכללים בעבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק. בשל עניין של מה בכך בין שני נהגים בכלי-רכב ציבוריים, תקף המערער את המנוח לאור היום ולעיני-כל בברוטליות חסרת רסן ובנחישות רבה עד כדי סטייה מהדרך, רדיפה אחרי המנוח והכאתו ללא רחם באוטובוס ומחוצה לו. כל זאת, על אף היותו של המערער צעיר וחזק ביחס למנוח. אין ספק כי יש להוקיע ולהרתיע מפני מעשי בריונוּת אלימים וחסרי רסן המובילים לקיפוח חיי אדם, במיוחד כאשר מעשים אלה מתבצעים בשל סכסוך של מה בכך בין נהגים על הכביש. בהתחשב בכך, ונוכח עדויות השוטרים שחקרו את המערער בדבר התנהגותו התוקפנית בעת החקירה, נראה כי המערער הוא מהיר-חימה ונוטה להגיב בתוקפנות, וכי המנוח שילם על כך בחייו. בהתחשב בחומרת מעשיו של המערער ובסיכון הנשקף מהם לציבור, מסכימים אנו עם עמדת המדינה כי העונש שהושת עליו נוטה לקולה בהתחשב בנסיבות העניין. עם זאת, בהתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, במצבו הרפואי, בעברו הנקי וביתר התוצאות שאירעו לו כתוצאה מהרשעתו, ובשים לב לרמת הענישה המקובלת בפסיקתו של בית-משפט זה בעבירת ההריגה, הרי אין מדובר בעונש הסוטה במידה ניכרת מרמת הענישה המקובלת. כלל ידוע הוא כי פרט למקרים יוצאי-דופן, יימנע בית-משפט שלערעור מלהתערב בעונש שנגזר על-ידי הערכאה הדיונית "אלא אם עונש זה חורג באופן משמעותי מהעונש שראוי היה להטיל...היינו, שיש בו משום גרימת עוול ממש" (דברי השופט אלון בע"פ 419/81 פייביש נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 701, 712). בשים לב לכך שנגזרו על המערער שש שנות מאסר בפועל בסיומן יהיה פסול מלהחזיק רישיון נהיגה במשך עשר שנים על-אף שבכך תלויה פרנסתו, לא ראינו להתערב בעונש שהשית עליו בית-המשפט קמא. אשר על כן, הערעורים נגד העונש נדחים אף הם. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, כ"ז בתשרי התשס"ה (12.10.2004). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03097230_N01.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il