משה הילל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9710/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9710/10 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: משה הילל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.9.2011 בת"פ 355/09 שניתן על ידי כבוד השופט נ' סולברג תאריך הישיבה: כ"ו בתמוז תשע"ב (16.7.12) בשם המערער: עו"ד אשר אוחיון בשם המשיבה: עו"ד ג'ואי אש פסק-דין השופט י' דנציגר: ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט נ' סולברג) בת"פ 355/09 מיום 5.8.2010 (להלן: הכרעת הדין), שהושלמה ביום 15.9.2011 (להלן: הכרעת הדין המשלימה), במסגרתה הורשע המערער בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ובעבירה של נשיאה והובלת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק. העובדות על פי כתב האישום 1. המערער הוא כבאי במקצועו ומשמש כמפקד קורס בבית הספר לכבאות בראשון לציון. בראשית שנת 2008 נטל המערער מספר הלוואות בשוק האפור בסך כולל של 45,000 ש"ח (להלן: החוב). משהתקשה לפרוע את החוב פנתה רעייתו של המערער לנאשם 1, שלמה מלכה (להלן: שלמה) וביקשה שיפרע את החוב. שלמה ניאות לעשות כן, הודיע על כך למערער, ובמועד שאינו ידוע למשיבה העביר את סכום החוב לבעל החוב. 2. בסמוך לחודש פברואר 2009 קשרו שלמה ונאשם 2, שמעון מלכה (להלן: שמעון) קשר להעביר מטען חבלה שבאפשרותו לגרום למותם של אנשים (להלן: המטען) מירושלים אל מקום מחוץ לירושלים. לשם כך קשרו השניים קשר עם המערער, לפיו המערער יקבל את המטען ויסתירו במקום בטוח שממנו יוכל הנאשם 4, אבי אלימלך (להלן: אבי) לאסוף אותו על מנת להעבירו אל יעדו. 3. כדי להוציא לפועל את הקשר האמור, העביר המערער מטען חבלה והסתירו במכוניתו החונה דרך קבע בתחנת כיבוי האש בגבעת מרדכי בירושלים (להלן: התחנה), שבה עבד המערער, ואת מפתח המכונית כמו גם השלט שמשמש לפתיחת המחסום בכניסה לתחנה, העביר לאחים מלכה. ביום 27.2.2009 (להלן: יום הביצוע), בשעות הבוקר, היו האחים מלכה בקשר עם המערער ועם אבי כדי לסגור את פרטי העברת המטען. בשעה 12:30, או בסמוך לכך, יצא אבי מביתו של שלמה שבירושלים ברכב שכור ונסע אל התחנה. בהגיעו לתחנה פתח את השער באמצעות השלט שאותו העביר המערער לאחים מלכה. אבי החנה את רכבו השכור ליד מכוניתו של המערער והעביר מתוכה את מטען החבלה לרכבו. כעבור מספר דקות יצא אבי מהתחנה והחל נוסע בכביש מס' 1 לכיוון תל-אביב כשהמטען ברשותו. בסמוך למחלף שער הגיא נעצר אבי עם המטען מתחת לרגליו. 4. אשר על כן, הואשם המערער בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499 לחוק ובנשיאה והובלת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק. הדיון לפני בית המשפט המחוזי והכרעת דינו 5. המערער כפר במיוחס לו וטען בתשובתו לכתב האישום כי אמנם נכון הוא ששלמה נתן לו הלוואה ועזר לו בפריסת חובותיו, אך כי אין כל קשר בין עניין זה לבין העובדות הנטענות בכתב האישום. המערער טען כי תכליתו של סיפור ההלוואה היא להשחיר את פניו וליצור לגביו דעה קדומה. מלבד זאת, הכחיש המערער את כל העובדות המתוארות בכתב האישום. 6. בשלב מתקדם של שמיעת הראיות במשפט הגיעה המשיבה להסדר טיעון עם הנאשמים 1, 2 ו-4, קרי שלמה, שמעון ואבי. כחלק מתנאי אותו הסדר טיעון נקבע כי השלושה לא יעידו במשפטו של המערער. בהתאם לכך קבע בית המשפט המחוזי כי אין אפשרות לעשות שימוש בהודאותיהם של השלושה להוכחת חלקו של המערער בכתב האישום, אך כי ניתן לעשות בהן שימוש לעצם הוכחת מעשיהם שלהם, ובכלל זה העובדה כי השיגו את מפתח מכוניתו של המערער ואת השלט הפותח את מחסום הכניסה לתחנה. 7. בית המשפט המחוזי הקדים בהכרעת הדין דברים לעניין טענותיו של המערער לפיהן חקירתו במשטרה הייתה מגמתית, עויינת ובלתי הוגנת. בית המשפט קבע כי לא מצא ממש בטענות המערער לעניין זה, והוסיף כי המערער העלה טענות אלה לראשונה רק במסגרת עדותו בפרשת ההגנה, ולא סיפק כל טעם סביר ל"כבישתן". בית המשפט הטעים כי לעניין התארכות החקירה במשטרה אין למערער אלא להלין על עצמו, נוכח כך שאימץ גישה לעומתית ומתחכמת מול חוקריו. 8. בית המשפט אף עמד על שקריו של המערער בהודעותיו הראשונות במשטרה, בהן מסר כי לא קיבל הלוואה מהאחים מלכה וכי לא נטל הלוואות בשוק האפור – מה שהתברר כשקר בהמשך הדרך. בית המשפט הוסיף וציין כי נראה שהסיבה האמיתית להצגת גרסה זו על ידי המערער היתה רצונו להרחיק עצמו מן הנאשמים האחרים בפרשה ומכל זיקה אליהם. 9. כן עמד בית המשפט על כך שבחקירותיו במשטרה שיקר המערער אף כשמסר כי לא שוחח בימים 26.2.2009 ו-27.2.2009 עם האחים מלכה, דברים שנסתרו מעיון בפלט שיחות שהצביע על כך שביום הביצוע נערכו 13 התקשרויות טלפוניות בין המערער לבין שמעון. המערער תירץ שקר זה בהיותו לחוץ ומבולבל בחקירה. בית המשפט הוסיף כי המערער אף שיקר באמירתו כי אינו מכיר את האחים מלכה באופן אישי אפילו לא ברמה של "שלום שלום", בעוד שמן הראיות עלה כי היחסים של המערער עם האחים מלכה הינם חבריים. גם בכך מצא בית המשפט ניסיון מצד המערער להרחיק עצמו מהנאשמים האחרים. 10. גם בנוגע להימצאות המפתח למכוניתו של המערער ברכבו השכור של אבי, סתר עצמו המערער כשבתחילה טען כי למכוניתו יש רק מפתח אחד ולאחר מכן טען כי ייתכן ששוכפל. המערער גם סיפר – מבלי שנשאל על כך – כי השאיר את מפתח המכונית בתוך המכונית לצורך תיקונה. בית המשפט קבע כי למקרא חקירותיו של המערער נוצר רושם עז כי המערער חש צורך לתת הסבר בדבר אותו מפתח, וכי אותו הסבר "אינו מותיר רושם של חפות". בית המשפט אף מצא בהסבריו המדוקדקים של המערער בחקירתו בנושא המפתח, חיזוק לכך ששיקר כאשר אמר שלא זכר את השיחות שניהל עם שמעון משום שהיה "מבולבל ולחוץ" בחקירתו. 11. בהמשך פירט בית המשפט את עדותו של שי דדיה (להלן: דדיה), שהיה חניכו של המערער בקורס כבאים, והתלווה למערער לנסיעה שביצע ביום חמישי, 26.2.2009 – היום שקדם ליום הביצוע – מראשון לציון למעלה אדומים בה הוא מתגורר. בדרכם זו עברו השניים בתחנת הכיבוי (ועשו מעקף בדרך לשם כך) ועצרו לצד מכוניתו הפרטית של המערער. לגרסת דדיה במשטרה, או אז העביר המערער דבר מה מרכב הטויוטה בו נסעו (השייך לבית הספר לכבאות, להלן: הטויוטה) למכוניתו. דדיה העיד כי המערער פתח את השער באמצעות שלט שחור, העונה לתיאור של השלט שנמצא ברכבו השכור של אבי לצד מטען החבלה. כן מסר דדיה (אם כי לא בהודעתו הראשונה) כי המערער העביר למכוניתו שקית צהובה בה הייתה, על פי מה שמסר לו המערער, מתנה שבאמצעותה הוא מבקש להפתיע את אשתו לכבוד יום הולדתה. 12. בית המשפט ציין כי לא ראה מנוס מלהכריז על דדיה כעד עויין נוכח המבוכה שניכרה בעדותו בבית המשפט, והעובדה כי הערכתו הרבה למערער הקשתה עליו לתרום להפללתו. 13. לגופו של עניין קבע בית המשפט כי טענת המערער לפיה העביר למכוניתו עגלת ילדים, נשללה לחלוטין על ידי דדיה. כן דחה בית המשפט את הטענה משיקולי היגיון בקובעו כי לא ברור מה הייתה הדחיפות בהעברת עגלת התינוק למכוניתו, כאשר לשם כך נדרש מעקף בדרך, שעה שהמערער העיד כי מיהר להגיע הביתה אותו יום. כן דחה בית המשפט את גרסתו של המערער לעניין המתנה, בציינו כי הלה מסר גרסה פתלתלה ובלתי הגיונית, לפיה אמנם התכוון להעביר מתנה למכוניתו בתחנה אך לא עשה כן בעקבות שיחת טלפון שקיבל מאשתו, במהלכה נתחוור לו כי לא יוכלו לצאת לבית קפה כפי שתכננו. כן נקבע כי עמדה זו אף אינה מתיישבת עם עדותו של דדיה לפיה שמע את המערער משוחח בענייני "עבודה" עם אדם אחר, אך לא זכר שהמערער שוחח עם אשתו. כמו כן, מהודעתה של אשתו של המערער במשטרה עלה שלא זכרה כי קיבלה בסמוך לאחר מכן מתנה, וציינה כי קיבלה מתנה לרגל יום הולדתה כמה ימים קודם לכן. 14. עוד דחה בית המשפט את גרסת המערער לפיה פתח את השער באותו יום חמישי באמצעות קריאת מירס למוקד. באשר לשלט, המערער טען כי היה לו שלט שצבעו אפור ולא שחור, אך כי השלט אבד זמן מה לפני אותם אירועים. בית המשפט קבע כי מבדיקה שנערכה עלה כי באותו יום לא דווחה כל קריאת מירס במועד שבו נכנס המערער לתחנה. בית המשפט הטעים כי עדותו של דדיה לגבי פתיחת השער באמצעות שלט שחור מתיישבת אף עם גרסתו הראשונית של המערער במשטרה. כן דחה בית המשפט כראיה את הדיסק שביקש המערער להציג, ועליו, כביכול, הקלטה של קריאת המירס לפתיחת השער. בית המשפט ציין שלא הוכח כי הקריאה נעשתה בכלל באותו היום, וכי לא הובאה כל ראיה המוכיחה כי הקול הנשמע בדיסק הוא קולו של המערער. בית המשפט אף דחה את עדותם של שני עדים מטעם המערער, אשר היו חניכיו, שהעידו לעניין צבעו של השלט של המערער וכי השלט אכן אבד, בשל העובדה שהוכח כי המערער שוחח עם אחד מהם על צבע השלט. בית המשפט הוסיף כי ממילא אפשר שהמערער אכן איבד את השלט האפור וקיבל שלט חלופי חדש, הוא השלט מושא כתב האישום. 15. חרף הבעייתיות הטמונה בכך, בחר בית המשפט לתת עדיפות לגרסתו של דדיה, בקובעו כי המערער העביר שקית מהטויוטה בה נסעו הוא ודדיה למכוניתו שחנתה בתחנה, וזאת בנסיבות מחשידות, כאשר לא הייתה הצדקה לסטייה מנתיב הנסיעה מראשון לציון למעלה אדומים, זולת ההצדקה המתיישבת עם מעשי העבירה המיוחסים למערער. כן העדיף בית המשפט את גרסתו של דדיה לעניין פתיחת השער באמצעות שלט ולא באמצעות קריאת מירס. 16. עוד מצא בית המשפט חוסר הגיון בלוח הזמנים שסיפק המערער למעשיו ביום הביצוע. בית המשפט מצא כי מחקר איכוני תקשורת והאזנות סתר שנערכו אותו יום מלמדים כי הנאשמים יצרו קשר זה עם זה, וכי התמונה המצטיירת היא של היערכות ומתח לקראת הביצוע תוך ניסיון מצד שמעון לאתר את ה"שותף" – שהינו למעשה המערער. לצד זאת הבהיר בית המשפט כי אין לייחס לתוכן השיחות משקל רב, שכן השיחות נחזות להיות מקודדות. 17. בית המשפט סיכם את האמור בציינו כי המסקנה היחידה העולה מהשתלשלות העניינים ומהשיחות בין הנאשמים האחרים היא כי המערער מסר את מפתח המכונית ואת שלט הכניסה לשמעון ביום האירוע. אשר על כן, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער במיוחס לו. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 18. בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש מאסר בפועל למשך 18 חודשים בניכוי ימי מעצרו ומאסר על תנאי למשך 12 חודשים והתנאי הוא שהמערער לא יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה בניגוד לסעיף 144 לחוק העונשין או עבירות המנויות בפרק י"ד לחוק. יוער כי הערעור הנוכחי אינו מכוון כנגד העונש שהושת על המערער, ועל כן אין עליי להידרש לנימוקי גזר הדין. ההליכים המשפטיים לאחר הכרעת הדין 19. ביום 15.11.2010 החליט בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע עונשו של המערער עד להכרעה בערעור. 20. בדיון הראשון שנערך בערעורו של המערער לפני בית משפט זה ביום 4.7.2011 – שאת הטענות שהועלו במסגרתו אפרט להלן – הסכימה המדינה כי הכרעת הדין לא פירטה די הצורך את ה"יש" הראייתי שבפרשת התביעה. עוד הסכימה המדינה לכך שהודאות הנאשמים האחרים אינן קבילות כראיה נגד המערער. בהתאם לכך, בהחלטתנו מיום 5.7.2011 הורנו על החזרתו של התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שתינתן בו הכרעת דין משלימה. בפרט נתבקש בית המשפט המחוזי לפרט אודות גרסאותיהם של צוות המעקב ואנשי המשטרה שאוזכרו בהכרעת הדין, שהעידו על השתלשלות העניינים העובדתית. יוער כי בהחלטת בית משפט זה מיום 22.9.2011 (השופטת [כתוארה אז] מ' נאור) נקבע כי הצדדים יוכלו להשלים טיעוניהם בעקבות הכרעת הדין המשלימה, וכך אמנם עשו. בטרם אפרט את טיעוני המערער במסגרת ערעורו, אדרש תחילה לעיקריה של הכרעת הדין המשלימה. הכרעת הדין המשלימה 21. בעיקרו של דבר חזר בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין המשלימה על קביעותיו בהכרעת הדין, אגב הוספת דגשים אחדים ובהם פירוט אודות ה"יש" שבפרשת התביעה, בהתאם להחלטת בית משפט זה. 22. לעניין ראיות התביעה ציין בית המשפט כי עיקרן בעדויות החוקרים, בלשי המשטרה ואחרים אשר העידו על השתלשלות העניינים העובדתית ועל פעולות החקירה; תיעוד מצלמות האבטחה בתחנה; מחקר תקשורת; העובדה כי המפתח כמו גם השלט נמצאו ברכבו השכור של אבי ועוד. בית המשפט הרחיב בנקודה זו בציינו כי התחנה בה חנתה מכוניתו של המערער ושבה הוסתר – כך לפי כתב האישום – מטען החבלה שלקח מתוכה אבי, היא מקום סגור ומגודר, אשר לא ניתן לבוא בשעריו אלא באמצעות אישור מתאים, מכשיר מירס או שלט רחוק שניתן לעובדי התחנה המורשים. בהיעדר הסבר מפיו של המערער אין מסקנה סבירה זולת זו שכניסת אבי לתחנה נעשתה בעצה אחת עימו או עם מי מטעמו. בית המשפט הוסיף כי מכיוון שאין עוררין על כך שאבי פעל ביחד ובתיאום עם האחים מלכה, הרי שאבי היווה למעשה את "חולית הקשר" – מבחינה עובדתית ומשפטית – בין האחים מלכה לבין המערער, שפעל בצוותא חדא עמם. 23. בית המשפט הוסיף ופירט כיצד ביום הביצוע נתון היה אבי במשך שעות ארוכות תחת מעקב סמוי מצד בלשי המשטרה, שתיעדו בדו"חות את שראו ונחקרו על כך בבית המשפט. בית המשפט תיאר את התנהלותו של אבי באותו יום כ"חשודה", ופירט שלב אחר שלב את השתלשלות האירועים. בין היתר תיאר בית המשפט כיצד נסע אבי ברכבו השכור מדירתו של שלמה בה פגש את האחים מלכה, היישר אל התחנה בה עובד המערער, שם שהה שתי דקות והמשיך בדרכו. בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה עדות שוטרי המעקב שראו את אבי במהלך שתי הדקות סוגר את תא המטען של הרכב, הינה שקרית וקונספירטיבית, בין היתר על סמך ביקור שערך במקום. בית המשפט קבע כי מהנקודה שבה תיצפת צוות המעקב המשטרתי אחר הנעשה בתחנה, ניתן היה לראות את רכבו של אבי. לעמדת בית המשפט, כל העדויות מצביעות על כך שהמערער העביר דבר מה לאבי, מה גם שהמפתח והשלט נמצאו כאמור ברכבו. 24. לאחר פירוט הדברים הללו חזר בית המשפט בהכרעת הדין המשלימה על עמדתו בהכרעת הדין והיא כי טענותיו של המערער לפיהן לא היה לו חוב כספי כלפי גורם עברייני בשוק האפור נמצאה שקרית. עוד חזר בית המשפט על עמדתו כי בעניין המפתח נתגלו גרסאות סותרות מפי המערער, והוסיף כי המסקנה הבלתי נמנעת היא שהמערער מסר את המפתח לאבי. 25. עוד הוסיף בית המשפט כי פנחס צרויה, קצין טכני בכיבוי האש, העיד כי אכן ניתן לשכפל את השלט כפי שטען המערער אלא שאז הוא "נראה אחרת". מכך למד בית המשפט כי השלט שנתפס ברכבו השכור של אבי, וזוהה על ידי דדיה, היה שלט מקורי. נוסף על כך קבע בית המשפט כי מבדיקה שנערכה בתחנה עלה כי מכל השלטים המקוריים בתחנה חסר שלט אחד בלבד. לדברי בית המשפט לא אמר המערער אמת ביחס לשלט. בית המשפט סיכם את הדברים ופסק כי העובדה שברכבו השכור של אבי נמצא הן המפתח והן השלט, מהווה "צירוף מקרים בלתי אפשרי" המהווה הוכחה מעבר לכל ספק סביר כי המערער התכוון להעביר ואמנם העביר את המפתח ואת השלט לאבי. 26. נוסף על כך קבע בית המשפט בהכרעת הדין המשלימה כי קביעותו בהכרעת הדין בדבר דחיית טענת המערער כי היה על המשטרה לבחון מצלמות נוספות בתחנה, מתחזקת לאחר ביקור שערך במקום, וכן מתוך העדויות שנשמעו. 27. באשר לנסיבות העברת השלט הבהיר בית המשפט כי תנועותיהם של הנאשמים, מחקרי התקשורת והמעקבים שנעשו מלמדים על הזדמנות של ממש לבצע את העברתם של השלט והמפתח מידי המערער לידיו של אבי עד לצהרי יום הביצוע. 28. בית המשפט הוסיף כי המערער נמנע מלהזמין את הנאשמים האחרים שלמה, שמעון ואבי להעיד להגנתו, וכי אם האמת היא שהמערער כלל אינו קשור למעשי העבירה, היה זה אך טבעי ומתבקש שיזמינם להעיד על כך. 29. לבסוף קבע בית המשפט כי שוכנע מעבר לכל ספק סביר שהמערער אכן היה שותף לקשירת הקשר, בדיבור ובמעשה, לשאת ולהוביל את מטען החבלה, והכל כפי שיוחס לו בכתב האישום. בהקשר זה הדגיש בית המשפט כי מן הראיות יוצא שאבי נכנס לתחנה והוציא ממכוניתו של המערער את מטען החבלה – והדבר נכון גם אם לא נצפה עושה כן על ידי המעקב המשטרתי בגלל מגבלות ראיה וטופוגרפיה, וזאת משום שאין הסבר אחר שאותו אפשר להעלות על הדעת באופן סביר ביחס לנעשה בשתי הדקות בהן בילה אבי בתחנה. מכאן הערעור; נימוקי הערעור נימוקי הערעור על הכרעת הדין 30. לעניין הרשעתו בעבירת קשירת קשר טוען המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד אשר אוחיון – כי המשיבה לא הביאה כל ראיה ממנה עולה כי המערער קשר עם האחים מלכה קשר לפיו הוא יקבל מטען ויסתירו עבורם. לעמדת המערער, בית המשפט המחוזי התעלם מכשל זה והרשיעו בהיעדר הוכחה ביחס לעובדות המקימות את עבירת קשירת הקשר. 31. זאת ועוד, המערער מתקשה להתמודד עם הניסוח המעורפל בכתב האישום לעניין המועד בו הסליק כביכול את מטען החבלה במכוניתו שחנתה בתחנה. גם בהכרעת הדין לא קבע בית המשפט מסקנה נחרצת לעניין זה, אלא רמז כי המטען הועבר ביום 26.2.2009, כאשר נכנס המערער עם דדיה לתחנה והעביר דבר מה למכוניתו. לטענת המערער מדובר בקביעה ספקולטיבית אשר אינה עולה מן הראיות. המערער מוסיף כי גם אם נקבל במלואם את דבריו של דדיה, עדיין מדובר בהעברת שקית ניילון צהובה ולא מעבר לכך. הגרסה לפיה מדובר במטען חבלה אינה מתיישבת עם נפחו הגדול של המטען כעולה מצילומי הוידיאו שהוגשו לבית המשפט המחוזי. 32. לגבי תיאור השלט על ידי דדיה; טוען המערער כי אין לכך רלוונטיות של ממש נוכח העובדה כי לעשרות כבאים יש שלטים כדוגמת השלט המדובר וכי בקלות שיכפלו שלטים אלה. 33. המערער מוסיף וטוען כי לא פורטו הטעמים להעדפתו של בית המשפט את אמרות החוץ של דדיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). לעמדת המערער, גם אם היה מקום להעדיף את אמרות החוץ על פני עדותו בבית המשפט, לא ברור מדוע היה ראוי להעדיף דווקא את הודעתו השנייה בה מסר כי ראה את העברת השקית הצהובה על פני גרסתו בהודעתו הראשונה בה לא תיאר כל העברה. עוד נטען כי שגה בית המשפט בכך שלא התייחס לכך שבתחילת עדותו בבית המשפט מסר דדיה כי הוא אינו זוכר בהכרח אם המערער פתח את השער באמצעות שלט, וכי רק לאחר מכן, כאשר הוכרז עד עויין, העיד בהתאם להודעותיו. 34. לטענת המערער קיימות ראיות טובות לכך שהוא לא ביצע את ההעברה של המטען: התחנה מרושתת במצלמות, והמשיבה נמנעה מלהביא צילומים המתעדים את ההעברה; בחיפוש במכוניתו של המערער אכן נמצאה השקית הצהובה; נערכו בדיקות פורנזיות למכונית ולא נמצאו ממצאים התומכים במסקנה כי הוטמן בה מטען; לא נמצאו על המטען טביעות אצבע של המערער; השתלשלות העניינים הנטענת אינה סבירה; המערער חשף מיוזמתו את הנסיעה לתחנת הכיבוי ואת העובדה כי דדיה הצטרף אליו; המערער ועוד שני עדים העידו כי שלט המערער היה אפור; המערער הציג כראיה דיסק התומך בטענתו לפיה נכנס לתחנה עם דדיה באמצעות קריאת מירס, ושגה בית המשפט כאשר סירב ליתן לה משקל. 35. עוד לפי המערער, גם התסריט שקבע בית המשפט על פיו המערער העביר את מפתח מכוניתו לאחים מלכה אינו סביר ואינו נתמך בראיות. כמו כן, לא הוזמה טענת המערער כי הוא השאיר את המכונית פתוחה עם מפתח מתחת לשטיח. המערער מוסיף ומציין בהקשר זה כי המפתח למכוניתו נמצא בנסיבות "מוזרות", על ידי עובד חברת ההשכרה, חמישה ימים לאחר שאבי נעצר עם המטען ברכבו השכור. בתקופה זו היה הרכב פתוח ופרוץ. השוטרים הסבירו מדוע לא איתרו את המפתח בחיפוש שנערך ברכבו של אבי עם מעצרו, בכך שחשבו בתחילה כי מדובר במפתח רזרבי של הרכב (של אבי), אך טענה זו אינה מתיישבת עם צורתו השונה של המפתח. כמו כן, טענת המערער כי אפשר שהמפתח שוכפל שלא בידיעתו – לא הוזמה. 36. עוד נטען כי אף אם היה מוכח שהמערער אמנם נפגש עם האחים מלכה – לא ניתן להוכיח כי באותה פגישה נמסר המפתח. מה גם שבאותה שעה שהה המערער בתחנה, והדברים אינם שנויים במחלוקת. כמו כן, שמעון, אותו כביכול פגש המערער, היה תחת מעקב באותה העת. נוסף על כך, איכוני הטלפונים אינם יכולים ללמד דווקא על פגישה ביניהם, אלא על כי שניהם היו, באותו זמן, במרחק רדיוס של קילומטר אחד מצומת פת. 37. לבסוף טוען המערער כי אין כל רלוונטיות לסוגיית ההלוואה, וכי ממילא מרחק הזמן בינה לבין האירועים לא מותיר בה ערך ראייתי לעניין הוכחת האישומים. גם הקביעות לגבי התנהלות המערער בחקירתו אינן מדויקות, ולמערער הייתה זכות לענות כי כבר השיב לשאלות חוקריו, כאשר כך אכן היה. השלמת טענות מטעם המערער בעקבות הכרעת הדין המשלימה 38. לטענת המערער, קיים פער בין התשתית הראייתית כפי שהוצגה על ידי המשיבה לבין המסקנה שהסיק על בסיסה בית המשפט המחוזי. המערער סבור כי ראיות המשיבה חסרות הן מבחינת דיותן והן מבחינת איכותן. 39. לפי המערער, הראיה המרכזית שהציגה המשיבה היא כניסת אבי לתחנה ביום הביצוע, העמדת רכבו השכור בסמוך למכוניתו של המערער, סגירת תא המטען ברכבו ויציאה מהתחנה לאחר שתי דקות. לשיטתו, גם בהתעלם מן הפגמים באיכות הראיה, אין די בה כדי לקבוע כי באותה שעה הוציא אבי את אמצעי החבלה ממכוניתו של המערער, בייחוד כאשר מצלמות הוידיאו הממוקמות בתוך התחנה לא תיעדו כל מגע בין השניים; הוכח כי הפריטים שנמצאו בתא המטען ברכבו של אבי לא הוצאו ממכונית המערער; מטען החבלה נמצא ברכבו של אבי במקום אחר לגמרי מתא המטען. באשר לאיכות הראיות, המערער טוען כי לא הוכח שרכבו של אבי נעצר דווקא בסמוך למכוניתו. על כך מוסיף המערער כי הטענה בדבר כניסת אבי ברכבו לתחנה ביום הביצוע באה מפי שוטרי המעקב המשטרתי אשר נתגלו פרכות ברורות בעדותם, ובהן: היעדר תיעוד כניסת רכבו של אבי לתחנה בדו"ח שערכו; וכן העובדה כי אם המיקום שבו עמד צוות המעקב המשטרתי אכן היה כפי שנטען, הרי שניתן היה לראותו במצלמות האבטחה. זאת הוכח בעת הביקור שערך בית המשפט במקום. ואכן, המצלמות פעלו ואין בהן כל זכר לצוות המעקב. עוד טוען המערער כי אין זה ברור מדוע לא ערך בית המשפט פרוטוקול מסודר להליך הביקור במקום. מהביקור עולה כי בניגוד לנטען על ידי המעקב המשטרתי, לא ניתן היה לראות ממקום המעקב את דלת רכבו של אבי בתוך התחנה – בייחוד משהבדיקה בעת הביקור נעשתה כך שהרכב הועמד במיקום האופטימאלי למשיבה. המערער מוסיף וטוען כי המשיבה לא הוכיחה שבין מיקום המעקב לבין התחנה היה שדה הראיה פתוח ונקי ממכוניות חונות – שאמנם הסתירו בעת הביקור שערך בית המשפט המחוזי במקום את התחנה. 40. באשר לעדותו של דדיה; טוען המערער כי אין כל חשיבות לראיה זו, משגם המשיבה מסכימה כי לא ניתן לקבוע כממצא שהמערער הוביל את אמצעי החבלה במהלך הנסיעה עם דדיה, וכי זוהי לכל היותר נסיעה שהיוותה הזדמנות להעברה כזו, זאת ותו לא. כמו כן נטען, כי סימני שאלה רבים מתעוררים ביחס לקביעה כי המפתח והשלט נמצאו ברשותו של אבי בשעה שנכנס לתחנה. 41. המערער גורס כי בהכרעת הדין המשלימה התבסס בית המשפט המחוזי על ראיות שאינן קבילות. כדוגמא לכך מביא המערער את הסתמכותו של בית המשפט על דברים שהחליפו ביניהם הנאשמים האחרים, מבלי שאלו העידו במשפט. דוגמא נוספת מוצא המערער בכך שבית המשפט הדגיש כי הודייתם של הנאשמים האחרים הינה הודיית אמת וכי גרסת המערער שמדובר בהודיית שווא אינה סבירה – זאת בשעה שהודייתם כלל אינה קבילה כנגד המערער. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי הוסיף והסתמך על קביעה לפיה אין עוררין שאבי פעל ביחד ובתיאום עם האחים מלכה, והסיק מכך מסקנות לרעת המערער בדרך להרשעתו. לגרסת המערער יש על כך עוררין, ועל המשיבה היה להוכיח את הקשר הנטען באמצעות ראיות עצמאיות שאינן מסתמכות על הודייתם של הנאשמים האחרים. 42. לסיום טוען המערער כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אי העדת הנאשמים האחרים נזקפת לחובתו, הינה בבחינת "היפוך יוצרות". נטל הבאת הראיות והשכנוע מוטל כולו על המשיבה, ועל כן הסכמה בין שני הצדדים שלא להביא ראיות לפני בית המשפט, ככל שאלה נחוצות לשם הרשעה בטוחה של נאשם בפלילים, תיזקף בראש ובראשונה לחובת המדינה ובשום אופן לא לחובת המערער, שדי לו שיצביע על ספק באשמתו. תגובת המשיבה 43. לטענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד ג'ואי אש – אשמתו של המערער הוכחה באמצעות עדי ראיה, בהצגת ראיות אובייקטיביות וכן בכך שגרסאות המערער נמצאו בלתי מהימנות. לשיטתה, אין הצדקה להיענות לבקשת המערער להתערב בממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי לאחר ששמע והתרשם מעדי התביעה שהעידו לפניו. 44. באשר לטענת המערער כי המצלמות המוצבות בתחנה לא תיעדו כל מגע בין אבי לבין מכוניתו של המערער, עונה המשיבה כי אף לא מצלמה אחת בתחנה "כיסתה" את המקום שבו עמדה המכונית, אשר חנתה בזווית, מאחורי מכולה, נתון שאומת בביקור שנערך במקום מטעם בית המשפט. 45. המשיבה מציינת כי די בנתונים שנמצאו – התנהגותו הקונספירטיבית של אבי בשעות הבוקר במהלכן נפגש עם שמעון במועדון, פגישתו לאחר מכן עם האחים מלכה בדירתו של שמעון, נסיעה מאותה דירה אל התחנה, כניסה אליה באמצעות השלט של המערער, פתיחת מכוניתו של המערער עם מפתחו של המערער ויציאה מהתחנה כשברכבו השכור של אבי מטען חבלה – כדי להקים חשד כבר מאוד כנגד המערער ולחייבו במתן הסבר מניח את הדעת. 46. המערער מצידו לא טרח להסביר כיצד הגיעו המפתח והשלט לידי אבי, כאשר הוא הודה בחקירתו שאלו אמנם שייכים לו. רק בחקירתו הנגדית העלה את ההשערה לפיה ייתכן שהמפתח שוכפל על ידי מישהו. המשיבה מעירה כי המפתח הינו ישן ולא נראה ככזה ששוכפל זה מכבר. עוד מוסיפה המשיבה כי הוכח שהמערער עשה שימוש במפתח ובשלט ביום 26.2.2009 (ערב ביצוע העבירה), מה שמצמצם את חלון הזמן בו יכול היה מישהו לקחת את המפתח ואת השלט. 47. באשר לטענת המערער כי השוטרים אשר לקחו חלק במעקב המשטרתי אחר אבי שיקרו כי ראו את אבי סוגר את תא המטען ברכבו השכור, שכן ממקום התצפית שבו עמדו לא ניתן היה לראות את המתרחש בתוך התחנה, זו הוכחה כלא נכונה בעת הביקור שערך בית המשפט במקום. בביקור אף ניתן היה להיווכח כי מקום חניית מכוניתו של המערער אכן לא נצפה על ידי אף לא אחת מן המצלמות התחנה. 48. זאת ועוד, מחקרי התקשורת מיום ביצוע העבירות מלמדים על קשר רציף שקיים המערער עם שמעון, וכי ישנה סמיכות זמנים בין השיחות שניהלו השניים לבין הפגישה שהתקיימה בדירתו של שלמה, אשר מיד לאחריה נסע אבי לתחנה בה עובד המערער. המערער לא סיפק הסברים אודות עניינים אלו. עוד מציינת המשיבה כי המערער ושמעון אוכנו שניהם בצומת פת באותה שעה בדיוק, זמן קצר לפני הישיבה בה פגש שמעון את אבי. נתון זה משתלב במארג הראיות וכן עם העובדה כי המפתח והשלט, בהם עשה המערער שימוש בערב ביצוע העבירה, נמצאו אצל אבי זמן קצר לאחר מכן. כמו כן, וכפי שציין בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו, כלל אין זה ברור מה עשה אותו זמן המערער במשך חצי שעה באזור צומת פת. 49. המשיבה מדגישה כי עדותו של דדיה ביחס לשלט חשובה, שהרי דדיה זיהה כי השלט שנמצא ברכבו של אבי זהה לשלט שבו השתמש המערער בערב ביצוע העבירה. אמנם דדיה הוכרז עד עויין (כי התקשה להעיד נגד המערער, מפקדו) אך אישר מספר פעמים כי מה שמסר במשטרה היה אמת. לעומת זאת, גרסת המערער, לפיה הוא נכנס אל התחנה ערב ביצוע העבירה באמצעות מירס וכי לא העביר שקית צהובה למכוניתו אלא עגלת ילדים, מעוררת קשיים בלתי מבוטלים. 50. המשיבה מוסיפה כי כפי שקבע בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין ובהכרעת הדין המשלימה, המערער התכחש בחקירתו במשטרה לעובדות שבסופו של דבר נמצאו נכונות. המערער שיקר ביחס להיכרותו עם שלמה; ביחס לחובו בשוק האפור; על כך שלא דיבר עם שמעון ביום הביצוע, כאשר על-פי מחקרי התקשורת נרשמו 13 התקשרויות ביניהם בתוך פרק זמן קצר, וכן ביחס למעשיו של המערער ביום הביצוע, משנמצא כי לוח הזמנים שהציג באשר לדברים שעשה באותו יום איננו אפשרי. 51. לסיכום מבהירה המשיבה כי צודק המערער בטענתו כי לא הוצגו ראיות ישירות להוכחת המיוחס לו, ואולם לדעתה, הראיות הנסיבתיות שהוצגו, כפי שפורטו, מובילות למסקנה אחת והיא כי המערער פעל בשיתוף פעולה עם הנאשמים האחרים, הסתיר את מטען החבלה במכוניתו, ואיפשר את הוצאתם ממנה על ידי אבי. דיון והכרעה התערבות בממצאי מהימנות ביחס לראיות נסיבתיות 52. אין כל מחלוקת על כך שהרשעתו של המערער דנא מבוססת על ראיות נסיבתיות בלבד, שצירופן יחדיו הוביל את בית המשפט המחוזי למסקנה המפלילה. האם די במסכת הראיייתית הנסיבתית שנפרסה לפני בית המשפט כדי לקבוע שהמערער אמנם ביצע את המיוחס לו? לשיטתי התשובה לשאלה זו – חיובית. למסקנה זו הגעתי לאחר עיון מדוקדק בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי (על שני חלקיה), לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיונים שנערכו לפנינו וכן מתוך קריאה ועיון בחומר הראייתי בתיק. אשר על כן, מסקנתי היא כי דינו של הערעור – המכוון כנגד הכרעת הדין בלבד – להידחות. 53. אקדים ואומר כי הערעור דנן מכוון בחלקו כנגד ממצאי מהימנות שקבע בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו. כלל הוא כי התערבות מצדה של ערכאת הערעור במקרים אלו תיעשה במשנה זהירות [ראו, למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644-643 (2000)]. ואולם, כידוע – במרוצת השנים הכיר בית משפט זה בשלושה חריגים אשר בהתקיימם תתאפשר התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים כגון דא. כך הדבר כאשר הממצאים מתבססים בעיקרו של דבר על ראיות בכתב, כאשר הם מתבססים על שיקולים שבהיגיון, או כאשר נפלה טעות ממשית או מהותית בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית [ראו והשוו: ע"פ 7052/06 יגאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.4.2009) (להלן: עניין יגאלי); ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.1.1994); ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995); ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696-695 (1993)]. 54. כבר ציינתי כי הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי התבססה אך ורק על ראיות נסיבתיות. על פי ההלכה הנוהגת, הרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות בלבד אפשרית היא, כל עוד בחן בית המשפט את מכלול הראיות ואת הסברי הנאשם במבחני ההיגיון וניסיון החיים, וקבע כי המסקנה המרשיעה היא שגוברת באופן ברור והחלטי על כל תזה חלופית, כך שלא נותרת עוד כל מסקנה סבירה אחרת [ראו למשל: ע"פ 4354/08 מדינת ישראל נ' רבינוביץ (טרם פורסם, 22.4.2010) (להלן: עניין רבינוביץ); עניין יגאלי; ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565, 570 (1993)]. מכאן ניתן ללמוד, כי הרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות מבוססת מניה וביה על הסקת מסקנות לוגיות (החריג השני שצויין לעיל). עובדה זו מקלה על ערכאת הערעור לבחון ולהתערב בהליך הסקת המסקנות של הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 4510/07 סראבוניאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.1.2008)]. 55. יחד עם זאת, ראוי לדייק ולהבהיר כי אף שלעניין הסקת מסקנה מראיות נסיבתיות אין כוחה של ערכאת הערעור נופל מכוחה של הערכאה הדיונית, הרי שלעניין הקביעות שבעובדה המשמשות בסיס למסקנה השיפוטית, חל הכלל הרגיל בדבר עדיפותה של הערכאה המבררת (ראו: עניין רבינוביץ, פסקה 6 לחוות דעתי המשותפת עם השופטת [כתוארה אז] מ' נאור). 56. מקריאת נימוקי הערעור ניתן להתרשם כי חלק ניכר מטענותיו של המערער מכוון דווקא כנגד ממצאי מהימנות ממש, אשר על בסיסם הסיק בית המשפט את מסקנותיו המשפטיות. על כן, דרושה הבחנה בין טיעוני המערער המופנים כנגד קביעת עובדות היסוד מהן מבוצע ההיסק, לבין טענותיו כנגד שלב ביצוע ההיסק הלוגי מן התשתית העובדתית שנקבעה (ראו: עניין רבינוביץ, שם). 57. לעיצומו של עניין, דעתי היא כי הגם שבמקרה שלפנינו ביסס בית המשפט המחוזי את הרשעתו של המערער על ראיות נסיבתיות בלבד, דהיינו: על סמך הסקת מסקנה מתוך הנסיבות שהוכחו לפניו, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות שהיוו את התשתית למסקנתו האמורה. זו אף זו, ההיסק המרשיע אליו הגיע בית המשפט עומד לדידי במבחן השכל הישר ואף מתבקש בנסיבות העניין, כפי שאפרט להלן. הרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות 58. על פי ההלכה הנוהגת, בחינתן של ראיות נסיבתיות נעשית במבחן תלת שלבי. כלשונה של השופטת א' פרוקצ'יה: "בשלב ראשון נבחנת כל ראייה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני, נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בבצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות, אשר כל אחת בנפרד אמנם אינה מספיקה לצורך הפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך. בשלב שלישי, מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתית, העשוי להותיר ספק סביר ביחס להנחה המפלילה את הנאשם, די בו כדי לזכותו. בית המשפט מניח את התיזה המפלילה של התביעה מול האנטי-תיזה של ההגנה, ובוחן האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסתו והסברו של הנאשם" [ראו: ע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754 (2004), פסקה 3 (להלן: עניין פון וייזל)]. 59. כידוע, ראיה נסיבתית נבדלת מן הראיה הישירה בכך שלא כמו האחרונה היא אינה מוכיחה במישרין עובדה מן העובדות השנויות במחלוקת, כי אם מוכיחה קיומה של נסיבה שעל פיה ניתן להסיק את דבר קיומה של העובדה אשר הוכחתה נדרשת [ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק שני 790 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) (להלן: קדמי)]. מטבע הדברים, ההיסק הנלמד מאותה נסיבה שהוּכחה נתון לויכוח. אלא שבמקרה הנוכחי מסקנותיו המרשיעות של בית המשפט המחוזי נסמכו על נסיבות רבות שהוכחו על יסוד שורת ראיות, אשר צירופן קושר את המערער לביצוע המיוחס לו. המערער סבור אחרת. הוא תוקף את הכרעתו של בית המשפט המחוזי בטענה כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח את ה"יש" הראייתי כנגדו. בשים לב לכך, אדון תחילה בטענות המערער לעניין השלב הראשון של הליך בחינת ההרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות, הוא קביעת הממצאים על ידי בית המשפט המחוזי. השלב הראשון – בחינת כל אחת מן הראיות הנסיבתיות כניסת אבי לתחנה, העמדת רכבו בסמוך למכונית המערער, וסגירת תא המטען 60. עיקר טענתו של בא כוח המערער הוא כי מצלמות המעקב בתחנה לא זיהו את אבי פותח את מכוניתו של המערער, נוטל ממנה דבר מה ושם אותו ברכבו שלו. צודק המערער כי לוּ הייתה המשיבה מציגה ראיה כגון זו, הייתה זו ראיה – אף היא נסיבתית – חזקה במיוחד. אולם בשונה מעמדת המערער, אינני סבור כי מדובר בראיה בלתה אין לשם הרשעתו. 61. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין המשלימה, שעות ארוכות עקבו בלשי המשטרה אחר אבי ביום הביצוע. מבלי להיכנס לנבכי פרטי המעקב, העיקוב הסמוי לימד על התנהלות מחשידה מצידו של אבי, אשר נפגש אותו יום עם האחים מלכה (לפרטים נוספים בעניין זה ראו להלן). לאחר מכן, נסע אבי, בעודו נתון במעקב משטרתי, היישר אל תחנת הכיבוי – מקום עבודתו של המערער – ובה שהה שתי דקות תמימות [כעולה מדו"ח המעקב (ת/12, להלן: דו"ח המעקב), מעדויות העוקבים ומתיעוד מצלמת האבטחה בכניסה לתחנה]. אין כל מחלוקת כי אותה עת חנתה מכוניתו של המערער בתחנה. בדו"ח המעקב נכתב כי בשעה 14:04 של יום הביצוע "הנדון [אבי, י.ד.] נראה סוגר את תא המטען של הרכב... מיד עלה לרכב ונסע דרך כביש גישה מתחם תחנת הכיבוי...". 62. בערעורו יוצא המערער כנגד הראיה הנדונה – הן לעניין איכותה והן לעניין דיותה לצורך הרשעתו. את הדיון בשאלת דיותה של הראיה אערוך להלן, לאחר שאסקור את טענותיו של המערער ככל שהן מופנות כלפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. באשר לאיכותה של הראיה; המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי עת הסתמך על דו"ח המעקב ועל עדויות צוות המעקב, זאת מן הטעם שלא ייתכן כי מהמקום בו ניצב הצוות ניתן היה לזהות את רכבו השכור של אבי. בכך מלין המערער כנגד בחירתו של בית המשפט המחוזי לייחס מהימנות לראיה. לא זו אף זו, המערער טוען כי התחנה מרושתת במצלמות מעקב, אשר ודאי קלטו כי ההעברה המשוערת לא בוצעה, אלא שהמשיבה נמנעה מלהציג צילומים אלו. 63. מקום משמעותי ייחס בית המשפט המחוזי לנקודה זו בהכרעה הדין (על שני חלקיה), ואף ערך ביקור בתחנה לשם ליבונה. בית המשפט ציין במפורש שהתרשם ממראה עיניו שלו כי חרף העובדה שתנאי הראות במקום "אינם אופטימאליים" נוכח צמחיה המקשה על הראות, ניתן גם ניתן להבחין במכוניתו השכורה של אבי מן הנקודה בה עמד צוות המעקב, "אם כי לא ממחצית גובהה ומטה" (לעניין הערך הראייתי של התרשמותו של בית המשפט ממראה עיניו, ראו: קדמי חלק שני, בעמ' 881-878). בית המשפט הוסיף וקבע כי התרשם מכנותו של העוקב, כפי שאף עולה מדו"ח המעקב המציין כי לאחר כניסת רכבו של אבי לתחנת הכיבוי (בשעה 14:00 לערך) הוא "לא נראה". בית המשפט הטעים כי דו"ח המעקב מתעד בכנות כי נראתה אך סגירת דלת המטען ברכבו של אבי, והדבר עולה בקנה אחד עם העובדה כי ככל שאכן נעשתה העברה של חבילה בין המכוניות, תנאי הראות לא איפשרו לראות זאת. בית המשפט אף עמד על כך שבבחינת הגיונם של דברים, לא נראה סביר כלל ועיקר כי העוקב שיקר, וכי מספר שוטרים יהיו שותפים לקונספירציה שמטרתה להפליל את המערער דווקא – קצין כבאות נטול עבר פלילי. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי לו אכן הייתה זו קונספירציה כפי שטוען המערער, ברי כי הייתה "נתפרת" טוב יותר. בפועל, הדיווח על פתיחת תא המטען אינו מתיישב כהלכה עם המקום בו נתפס המטען ברכבו של אבי (בפנים הרכב, מתחת למושב שליד הנהג). על יסוד אלה בחר בית המשפט ליתן אמון בגרסת צוות המעקב, כפי שבאה לידי ביטוי מן הדו"ח ומן העדות של עוקב מספר 5019 (אשר עדותו מצויה בעמודים 76-70 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי (להלן: הפרוטוקול)). זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע כי אין ממש בטענת המערער לעניין קליטת ההעברה במצלמות, שהרי מביקור שנערך במקום נלמד כי נוכח מיקום חניית מכוניתו של המערער בתחנה, היא לא נצפתה על ידי אף לא אחת ממצלמות התחנה. מדובר בממצאים עובדתיים שנקבעו על יסוד התרשמותו הישירה של בית המשפט המחוזי לא רק מהעדים לפניו, כי אם מהזירה ממש. איני רואה יסוד להתערבות בכך, מה גם שבכל האמור ביחס להגיונם של דברים, קביעותיו של בית המשפט המחוזי עומדות במבחן השכל הישר. נכון הוא, כי לא נערך פרוטוקול מסודר להליך הביקור בזירה. ברם, אין די בכך כדי לפגום בהתרשמותו הישירה של בית המשפט המחוזי מהזירה עצמה (שבאה לידי ביטוי מפורש בהכרעת הדין) כמו גם ממהימנותו של צוות העוקבים. 64. לסיכום נקודה זו אבקש להתייחס בקצרה לטענת המערער לפיה לא הובאה כל ראיה על כך שרכבו של אבי נעצר דווקא בסמוך למכונית המערער. טענה זו מנוגדת לקביעתו המפורשת של בית המשפט המחוזי בפסק דינו כי אמנם כך היה (ראו בעמ' 7 להכרעת הדין המשלימה). בית המשפט המחוזי לא פירט על מה הוא נסמך בקביעתו זו, אולם איני מוצא מקום להתערב בה מן הסיבה הפשוטה שבית המשפט המחוזי ביקר בעצמו בזירה. במו עיניו ראה בית המשפט את התחנה, את המקום שבו חנתה מכוניתו של המערער, ואת מיקום רכבו השכור של אבי – שהרי נקודת המחלוקת לשמה נערך הביקור התמקדה בשאלת היכולת להבחין ברכבו של אבי על סמך מיקומו בתחנה מן המקום שבו ניצב צוות המעקב. נוכח כך, הטענה נדחית. המפתח למכוניתו של המערער והשלט לשער התחנה 65. המפתח למכוניתו של המערער והשלט לשער התחנה (בצבע שחור) נמצאו ברכבו השכור של אבי. נכון הוא כי המפתח, בשונה מהשלט, אותר ברכבו של אבי חמישה ימים לאחר שבוצע בו החיפוש הראשוני בסמוך למחלף שער הגיא. הממצא לעניין מציאת המפתח נתמך בעדותם של איש חברת ההשכרה (עמ' 155-154 לפרוטוקול) והשוטר איציק לוי (עמ' 113 לפרוטוקול). טענת המערער לפיה המפתח "הושתל" ברכב – טענה חמורה לכל הדעות – נדחתה על יד בית המשפט המחוזי. בנקודה זו עוד אדון להלן, בעת הדיון בגרסתו של המערער, אך כבר עתה אומר שאיני מוצא כל עילה להתערב בממצאים שנקבעו לעניין זה. 66. באשר לשלט; הוא נמצא ברכבו השכור של אבי עם מעצרו. בית המשפט ביסס את הקביעה לפיה מדובר בשלט של המערער על מספר אדנים: הודעתו של שי דדיה בחקירתו במשטרה, בה מסר לאחר שהוצג לפניו השלט כי: "זה השלט שאיתו משה הילל פתח את השער" (ת/35). בית המשפט עמד על כך כי אמנם דדיה הוכרז עד עויין בשל אי רצונו לתרום להפללת המערער, מפקדו, אך כי בכל הנוגע לשלט הוא דבק בעמדתו אף בבית המשפט (עמ' 178-176 לפרוטוקול); תיאור השלט על ידי המערער עצמו בחקירתו המשטרה (ת/18: "שלט שחור מאורך עם ארבעה כפתורים"); עדותו של קצין המשטרה פנחס צרויה שהעיד כי אמנם ניתן לשכפל את השלט אלא שאז הוא "נראה אחרת" (עמ' 164 לפרוטוקול); בדיקה שנערכה על ידי צרויה ועודד אליהו ממנה עלה שמכל השלטים בתחנה חסר שלט מקורי אחד בלבד. בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה המסקנה כי מדובר בשלט השייך לו איננה מתחייבת שכן "לעשרות כבאים יש שלטים כדוגמת השלט המדובר" וכי בקלות שיכפלו שלטים אלו. מכל האמור עולה כי המפתח היחיד למכוניתו של המערער, כמו גם השלט לשער התחנה – השייך למערער – היו ברשותו של אבי שעה שנכנס לתחנה. למען הסר ספק יובהר כי אין כל מחלוקת על כך שאבי לא ביצע כל עצירה למן יציאתו מהתחנה ועד למעצרו על ידי המשטרה בסמוך למחלף שער הגיא. 67. באשר לעדותו של דדיה; כזכור, המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר ייחס משקל לעדותו של דדיה, ומוסיף כי היה על בית המשפט לפרט מדוע בחר להעדיף את גרסתו של דדיה במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. דין הטענה להידחות. בית המשפט המחוזי בהחלט היה רשאי לייחס משקל לעדותו של דדיה כפי שעשה, זאת למרות שהלה הוכרז עד עויין (מכוח הוראת סעיף 179 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). 68. על הצורך בהכרזה על דדיה כעד עויין עמד בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין המשלימה בציינו: "ניכרה בעד דדיה מבוכתו הרבה. הוא מעריך את הנאשם 3 והיה לו קשה 'לתרום' להפללתו" (ראו: עמ' 15 להכרעה המשלימה). הקושי המרכזי לעניין זה נתגלה בגרסתו של דדיה לעניין השאלה האם ראה כי המערער העביר את השקית הצהובה מהטויוטה למכוניתו אם לאו. במסגרת חקירתו השניה במשטרה מסר דדיה כי ראה את העברת השקית, ואילו בבית המשפט העיד כי רק ראה שהמערער הוציא שקית מהטויוטה ויצא מן הרכב, בעוד שאת ההעברה עצמה לא ראה. לאחר שהוכרז עד עויין, נשאל דדיה כיצד הוא מסביר את הפער בין גרסאותיו. כך מסר דדיה: "אני מן הסתם פעם ראשונה פה לא מכיר את המקומות האלה ואני אדם רגיל. לקחתי טרמפ עם המפקד שלי [המערער, י.ד.] ומה שעשה או לא עשה זה לא מענייני. שהתקשרו אליי מהמשטרה לא לחצו עליי ולא כלום. לא סגננתי את זה אולי מהתחלה הייתי צריך להגיד את השתלשלות העניינים. זה מה שהיה סך הכל טרמפ. כנראה שבהתחלה שמסרתי לא חשבתי שהמתנה חשובה, מה שעבר עליי באותה תקופה בבית ומשה [המערער, י.ד.] עזר לי לא לעניין, חשבתי שזה לא ענייני לצורך העניין" (עמ' 181 לפרוטוקול). 69. נקל להבין את הקושי בו היה שרוי דדיה, עת נאלץ להעיד כנגד מפקדו. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין פעמים מספר כי בעיקרו של דבר, ובפרט בכל הנוגע לשימוש בשלט התחנה ביום 26.2.2009, דבק העד בגרסתו אף בבית המשפט. כך צויין בהכרעת הדין המשלימה: "חרף בעייתיות בעדותו של דדיה, אשר נובעת כנראה מחמת יחסו כלפי הנאשם 3, ועם הזהירות המחוייבת, יש להעדיף בבירור את דבריו של דדיה במשטרה, דברים שבסופו של דבר חזר גם על עיקריהם בבית המשפט" (עמ' 20 להכרעת הדין המשלימה). ובהמשך הוסיף: "שוכנעתי כי יש להעדיף את דברי דדיה על פני דברי הנאשם 3 לגבי פתיחת מחסום הכניסה לתחנת הכיבוי..." (שם). 70. כפי שניתן להתרשם, בית המשפט המחוזי לא פירט בהכרעת הדין המשלימה כיצד בחר לייחס משקל לעדותו של דדיה. על פניו, נראה סביר להניח כי בית המשפט "ייבא" את הודעותיו של דדיה מכוח הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות (בפועל ההודעות הוגשו בהסכמה – ראו עמ' 183 לפרוטוקול). אם אכן כך הוא, סבורני כי פורטו באופן המניח את הדעת נסיבות מתן האמרה כנדרש על פי סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות [ראו והשוו: ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 62, 71-69 (1981) (להלן: עניין שוהמי)], וכי ממילא קיימים די והותר חיזוקים ראייתים לאימותה כנדרש בהוראת סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות [ראו והשוו: ע"פ 7758/04 אלקדאר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.7.2007) והאסמכתאות המובאות שם (השופט ס' ג'ובראן)]. 71. ואולם, מסקנה אפשרית זו איננה הכרחית בנסיבות העניין. כפי שציין בית המשפט המחוזי, על עיקר גרסתו חזר דדיה גם במהלך עדותו בבית המשפט. בעדותו זו התעקש דדיה כי הדברים שמסר במשטרה היו אמת. כך לעניין השימוש בשלט ביום שקדם ליום הביצוע ("ש: כשהגעתם לתחנה איך הגעתם לתחנה? ת: לפי מה שזכור לי עם שלט" – עמ' 176 לפרוטוקול). כך גם לעניין גרסת המתנה ("הוא אמר שיש מתנה לאשתו וזהו" – עמ' 179 לפרוטוקול). דדיה אמנם התקשה לחזור על גרסתו לפיה ראה את העברת השקית למכונית, אך דבק בגרסתו לעניין קיומה של השקית הצהובה ויציאתו של המערער מן הטויוטה כשהוא אוחז בה (עמ' 180 לפרוטוקול). 72. לב גרסתו של דדיה בהודעתו במשטרה נותר אפוא זהה גם בבית המשפט. בשים לב לכך, הרי שניתן לומר כי דדיה למעשה חזר בו מעויינותו (ראו: קדמי חלק ראשון, בעמ' 477-476). בנסיבות אלה, חרף "הפכפכנותו" של העד שהוכרז עויין, רשאי בית המשפט ליתן לעדותו אמון ולייחס לה משקל, אפילו מלא [ראו: קדמי, שם; ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 200, 206 (1995)]. אשר על כן, קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה יש לתת אמון בגרסתו של דדיה באשר לשימוש שעשה המערער בשלט ביום 26.2.2009 אפשרית, ואף מתבקשת בנסיבות העניין. 73. ובחזרה לתשתית הראייתית כנגד המערער; נוסף על הממצאים שפורטו, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הוכח שהמערער עשה שימוש בשער לתחנה ובמפתח למכוניתו יום קודם ליום הביצוע, עת נסע עם השוטר דדיה לתחנה בדרכו למעלה אדומים. בהתייחס לאותה נסיעה ציין בית המשפט שנסיבותיה נראו לו "מחשידות", נוכח המעקף שהיא הצריכה, והסבריו הדחוקים של המערער לביצועה (בהם עוד אדון להלן). את הקביעה לעניין השימוש בשלט ובמפתח ביסס בית המשפט על עדותו של עודד יניב (עמ' 9 לפרוטוקול), לפיה מכוניתו של המערער נמצאה בתחנה, כשהיא נעולה. כזכור, המערער טוען מיני טענות לעניין המפתח, וביניהן כי לא עשה שימוש במפתח אותו יום חמישי שכן נהג להשאיר את מכוניתו פתוחה. עוד טען המערער כי אפשר שהמפתח למכונית שוכפל. לטענות אלה אתייחס בהמשך, אך אציין כבר עתה כי בית המשפט המחוזי דחה אותן מכל וכל – וסבורני כי צדק בעשותו כן. הקשר בין אבי לבין האחים מלכה והזיקה למערער 74. כפי שכבר צויין, בית המשפט המחוזי עמד על כך ש"אין עוד עוררין על כך שהנאשם 4 [אבי] פעל ביחד ובתיאום עם הנאשמים 1 ו-2 [האחים מלכה]" (עמ' 5 להכרעת הדין המשלימה). המערער יוצא כנגד קביעה זו וטוען כי נוכח העובדה שהודאות הנאשמים האחרים אינן קבילות כנגד המערער (עמדה לה הסכימה המשיבה במסגרת הדיון לפנינו) – היה על המשיבה להוכיח את הקשר הנטען באמצעות ראיות עצמאיות שאינן מסתמכות על הודייתם של הנאשמים האחרים. דין הטענה להידחות. כזכור, ביום הביצוע עקבו בלשי משטרה אחרי אבי, והם תיעדו את אשר ראו בדו"חות (ת/10 ו-ת/11) ונחקרו על כך בבית המשפט. באותו יום הפגין אבי התנהלות מחשידה – החנה את רכבו השכור בצומת פת, לקח אוטובוס לתלפיות שם נכנס למועדון בבעלות האחים מלכה. לאחר מכן, חזר אבי לרכבו שהושאר כאמור בצומת פת ונסע לדירתו של שלמה, בה פגש את האחים מלכה. מן הדירה נסע אבי ישירות אל התחנה בה עובד המערער. לא חלפה חצי שעה ואבי נתפס עם המטען ברכבו – כשברכב השלט לתחנה (המפתח אותר כאמור רק בשלב מאוחר יותר). בית המשפט מצא כי עדויותיהם של אנשי צוות המעקב מהימנות לחלוטין. דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם: בהינתן הראיות המפורטות, הניתן לטעון כי לא הוכח במידה הדרושה קיומו של קשר בין אבי לבין האחים מלכה? 75. נוסף על כך, הקשר בין המערער לבין אבי אף הוא בלתי ניתן להכחשה: המפתח למכוניתו של המערער נמצא ברכבו השכור של אבי. כך גם השלט לשער התחנה בה עובד המערער. כמו כן, לא נמצא כל קשר בין אבי לבין תחנת הכיבוי זולת הקשר למערער. על כך יש להוסיף כי הוכח שהמערער שוחח ביום הביצוע (או ניסה לשוחח) 13 פעמים עם שמעון (ושיקר ביחס לכך), וכי המערער הודה בהיכרותו עם שלמה, בין היתר על רקע קיומו של חוב כספי (כאשר גם על כך שיקר המערער בתחילה). מכאן, שמסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומה של זיקה עובדתית ומשפטית ברורה בין כלל המעורבים בפרשה, הינה מחוייבת המציאות הראייתית, וקשה לפקפק בה. 76. תמיכה נוספת לקשר בין הנאשמים מצא בית המשפט המחוזי בשיחות שנערכו ביניהם, אשר נקלטו במסגרת האזנת סתר. כזכור, המערער טוען כי השיחות הנ"ל אינן קבילות לשם הוכחת אשמתו. אומר מיד כי איני רואה סיבה להידרש לשאלה זו. כפי שיפורט להלן, סבור אני כי המכלול הראייתי הנסיבתי חזק די הצורך על מנת לבסס את הרשעתו של המערער אף מבלי להיזקק להאזנות המדוברות. אוסיף כי ממילא נסמכה הרשעת המערער על תוכן האזנות הסתר בשולי הדברים בלבד, כאשר בית המשפט ציין שהוא מעניק להן משקל ראייתי קל ערך, שכן השיחות נחזו להיות מקודדות. השלב השני – בחינת מסכת הראיות בכללותה והסקת המסקנה המפלילה על יסוד מסכת זו 77. כזכור, בשלב זה נבחנת מסכת הראיות בכללותה לצורך בחינת השאלה האם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בביצוע העבירה, זאת בהתבסס על מבחני היגיון ושכל ישר. להלן אפרט את הנסיבות האמורות; א. קשריו הקודמים של המערער לאחים מלכה (ושקריו ביחס לקשרים אלו) על רקע קיומו של חוב כספי [לעניין היותו של מניע ראיה נסיבתית עצמאית, גם אם צדדית ותומכת בלבד, ראו: ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 629 (1987); ע"פ 10635/08 נעים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.12.2010), פסקה 13 לפסק דינו של השופט א' לוי; עניין רבינוביץ, פסקה 3 לחוות דעתו של השופט [כתוארו אז] א' גרוניס]. ב. הגעתו של המערער לתחנה יום קודם ליום הביצוע, תוך ביצוע מעקף בדרך, וכניסה אליה לדקות ספורות בלבד, והעברה של דבר מה למכוניתו (אף לפי גרסתו שלו). נסיבה זו חשובה ולוּ מן הטעם שהיא מלמדת על קיומה של זיקה מיידית בין המערער לבין המכונית, בנסיבות מחשידות, פחות מיממה לפני שנתפס אבי כשברכבו השכור מטען החבלה וכן השלט, כשבשלב מאוחר יותר נמצא בו גם מפתח המכונית. היא אף מחלישה את התזה המוצעת על ידי המערער שמטרתה להרחיקו מהמכונית ומהשליטה בה (עוד על כך להלן). ג. למחרת היום, ביום הביצוע – פגישה בנסיבות מחשידות של אבי עם האחים מלכה, ובמקביל – חלופת שיחות במרווחי זמן קצרים בין המערער לבין שמעון, בשעות התואמות את התזה לפיה קיים קשר בין אותן שיחות לבין מעשיו של אבי אותו יום (ושוב, שקריו של המערער ביחס לכך). ד. איכונו של המערער בשעה ובמקום בהם אוכן שמעון (בקירוב), כך שהייתה לו הזדמנות להעביר את השלט והמפתח של מכוניתו לאבי, באמצעות מתווך – שמעון (לעניין מעמדה של "הזדמנות" כראיה נסיבתית ראו עניין רבינוביץ, פסקה 3 לחוות דעתו של השופט גרוניס). זאת, אף בשים לב ללוח זמנים בלתי הגיוני שמסר המערער לעניין מעשיו אותו יום (כפי שקבע בית המשפט המחוזי). ה. החשוב מכל: הגעתו של אבי לתחנת הכיבוי בה עובד המערער ובה חונה מכוניתו הפרטית, העמדת רכבו השכור בסמוך למכוניתו של המערער, סגירת תא המטען ברכבו של אבי ויציאה מהתחנה לאחר שתי דקות בלבד. ו. המשך נסיעתו של אבי (מבלי לעצור) עד שנתפס בדרכו לתל-אביב עם מטען החבלה מתחת למושב שליד הנהג. ז. הימצאותם של שלט לשער התחנה השייך למערער ושל מפתח מכוניתו של המערער ברכבו השכור של אבי. כפי שקבע בית המשפט, נדרש צירוף מקרים פנטסטי על מנת להסביר את הימצאותם של שני החפצים גם יחד ברכבו של אבי, מבלי שלמערער קשר לכך. ח. למארג נסיבתי זה יש לצרף את שקריו של המערער והתנהגותו המפלילה (שיפורטו להלן), העשויים להוות ראיה נסיבתית עצמאית [ראו והשוו: ע"פ 334/02 סיבוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.01.2003) (להלן: עניין סיבוני)]. 78. השתכנעתי כי המסכת הנסיבתית שתוארה מלמדת, בהתבסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר, על מעורבותו הפלילית של המערער בביצוע העבירות המיוחסות לו [ראו והשוו, למשל: ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 140 (1980)]. 79. ובחזרה לשאלת דיותה של הראיה המרכזית. כזכור, עיקר טענתו של המערער לפנינו היא כי אין די בכך שאבי נכנס עם רכבו השכור לתחנת הכיבוי, כשהוא מעמיד את רכבו בסמוך למכוניתו של המערער, סוגר את תא המטען ברכבו ויוצא מתחנת הכיבוי לאחר שתי דקות, על מנת לקבוע כי באותה שעה הוציא אבי את המטען שנתפס בסמוך לאחר מכן, ממכוניתו של המערער. בטענתו זו מתפרץ המערער לדלת פתוחה. אכן, אין די בראיה המדוברת כדי להרשיע את המערער במיוחס לו. אולם בית המשפט המחוזי כלל לא התיימר לעשות כן. כל שלמד בית המשפט מאותה ראיה היא על נסיבה, מרכזית למדי אמנם, אשר בהצטרפה למארג ראייתי איתן המורכב מנסיבות נוספות (כפי שפורט זה עתה), אוצרת כוח שדי בו כדי להביא להרשעתו. 80. כבר ציינתי כי המסקנה המרשיעה לצורך השלב השני בבחינת הרשעה המבוססת של ראיות נסיבתיות "עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות, אשר כל אחת בנפרד אמנם אינה מספיקה לצורך הפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך" [עניין פון וייזל, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה. כן ראו ע"פ 411/84 מדינת ישראל נ' לביב, פ"ד לט(1) 293, 303-302 (1985) (להלן: עניין לביב)]. בזיקה לכך, סבורני כי הנסיבה שפורטה לעיל כה שלובה ואחוזה בנסיבות האחרות בתיק, עד אשר נוצר פסיפס ראייתי ברור של המעשה. 81. הגם שקשה לחלוק על כך שהימצאותם של המפתח למכוניתו של המערער ושל השלט לשער התחנה ברכבו השכור של אבי, מקימה זיקה חזקה במיוחד בין אבי לבין המערער, נשאלת השאלה האם ניתן לקשור זיקה זו למציאת מטען החבלה ברכבו של אבי? שהרי אף אם אכן הוכח כי אבי נכנס עם רכבו לתחנת הכיבוי, כשהוא מעמיד את רכבו בסמוך למכוניתו של המערער, סוגר את תא המטען ברכבו ויוצא מתחנת הכיבוי לאחר שתי דקות, האם יש בכך כדי ללמד כי אותה עת נטל אבי את מטען החבלה ממכוניתו של המערער דווקא? 82. אומר מיד, אמנם אין כל ראיה הקושרת במישרין בין המערער לבין המטען. ואולם, התיאור העובדתי המפורט שהובא בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, פורש לפני הקורא התנהלות כה מעוררת חשד מצדו של המערער – הן בעת קרות האירועים מושא כתב האישום והן בעת חקירתו במשטרה – עד כי התמונה הנסיבתית ברורה. אם נביט על תיאור הפרשה במבחן ההיגיון והשכל הישר: הכיצד ניתן להסביר את כניסתו של אבי לתחנת כיבוי אש פלונית, מגודרת ו"מכוסה" במצלמות אבטחה, למשך שתי דקות בלבד, סמוך לפני שנעצר כשברכבו מטען חבלה? מה ביקש אבי לעשות שם? אין לכחד, אין בנמצא ראיות ישירות לכך שבמהלך שתי הדקות הללו העביר אבי את המטען ממכוניתו של המערער לרכבו השכור, אולם כלל הנסיבות "זועקות" כי אכן כך היה. היעלה על הדעת תרחיש תמים ביחס למה שבוצע בתחנה באותו פרק זמן? התיאור העובדתי מלמד כי התחנה היוותה, למעשה, חלק מ"זירת העבירה". והנה, באותה "זירה" – ניצבה מכוניתו של המערער. ברכבו השכור של אבי, בו נמצא זמן קצר לאחר מכן המטען, נמצאו שלט לפתיחת שער התחנה השייך למערער, ובהמשך – המפתח למכוניתו של המערער. ובכך מתגלה חוליית הקישור. למעלה מכך, בירור נוסף מגלה כי הקשר בין אבי לבין המערער נלמד אף מזווית אחרת – באמצעות האחים מלכה, עימם נפגש אותו יום ממש אבי עצמו. יתר על כן, באותו יום שוחח המערער עם שמעון בטלפון. 13 שיחות ניסו השניים להחליף ביניהם, חלקן אף התקיימו בפועל. המערער אף שיקר ביחס לכך בחקירתו במשטרה, באופן המלמד על רצון להרחיק עצמו מן המעורבים בפרשה. הנה כי כן, להשלמת התמונה מצטרפים גרסתו הפתלתלה של המערער ושקריו, המבטאים התנהגות מפלילה [ראו, למשל: עניין סיבוני]. 83. קשה להשלים כי המקובץ הינו אך תולדה של צירוף מקרים בלתי ייאמן. משכך, הוכח לדעתי מעבר לכל ספק סביר כי מסכת הראיות בכללותה מערבת את הנאשם בביצוע העבירה (ראו: עניין פון וייזל, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; עניין רבינוביץ, פסקה 79 לחוות דעתי המשותפת עם השופטת [כתוארה אז] מ' נאור). 84. אכן, צודק המערער בטיעוניו שנסיבות העברת המפתח והשלט לאבי, כמו גם הנסיבות בהן הועבר המטען למכוניתו של המערער – אינן ידועות. התמונה העובדתית איננה מלאה. העובדה כי הודאותיהם של הנאשמים 1, 2 ו-4, קרי שלמה, שמעון ואבי, אינן קבילות לצורך הוכחת אשמתו של המערער, ודאי אינה תורמת להבהרתה. באשר להעברת המפתח והשלט – כל שידוע הוא כי המערער אוכן ביום הביצוע, במקביל לשמעון, בזמן ובמקום שאיפשרו את העברתם, אולם נוכח מגבלות האיכון אין להסיק מכך שהשניים נפגשו בפועל. אף על פי כן, סבורני כי יש לייחס משקל להזדמנות שהייתה למערער להעביר את הפריטים, באמצעות שמעון, לאבי. לעובדה זו יש חשיבות ממשית, שכן הוכח כי ביום שקדם ליום הביצוע היו מפתח מכוניתו של המערער והשלט ברשותו. באשר להימצאות המטען במכוניתו של המערער – אין די ראיות על מנת לקבוע בוודאות כיצד הועבר המטען. ההסתמכות על עדותו של דדיה לעניין זה איננה נקייה מספקות, שהרי לא עולה ממנה באופן ברור מספיק כי אותה "מתנה" מסתורית אמנם הייתה מטען חבלה. לצד זאת אבהיר כי בהחלט מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה ברור הוא שאותה נסיעה לתחנה מעוררת חשד כבד בדבר מעורבותו של המערער בעבירה. ואולם, לצורך הרשעתו של המערער בעבירות המיוחסות לו, די בכך שנמצא קשר בין מטען החבלה לבין מכוניתו של המערער. קשר כזה אמנם הוכח כדבעי. נסיבות העברת המטען לאותה מכונית אינן משנות (ראו לעניין זה את הוראת סעיף 144(ד) לחוק העונשין, לפיה: "מקום שנמצא בו נשק, רואים את מחזיק המקום כמחזיק הנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר"). 85. הנה כי כן, סבורני כי יש לדחות את טענת המערער לפיה אין להרשיעו נוכח ה"חור הראייתי" בהתייחס לשאלה מתי (וכיצד) הועבר המטען למכוניתו, ומתי העביר את מפתח המכונית והשלט לאבי. בעבר ציינתי, במשותף עם השופטת [כתוארה אז] מ' נאור, כי: "אמנם ישנם 'חללים' מסוימים בסיפור המעשה כפי שאירע. ואולם, בהכרעת הדין אין חובה לספק הסבר לכל מה שהיה או לא היה ואין חובה לפתור את כל 'החידות' העולות. מלאכת הרכבת התמונה הכוללת המצטיירת מן הראיות, איננה מחייבת שכל אבני תמונת ההרכבה 'יימצאו' ויונחו במקומן. די בכך שהמעיין בתמונה המורכבת מאבני תמונת ההרכבה הקיימות, אף שאינן מלאות, יוכל לקבוע בוודאות: אני רואה בית, אני רואה עץ, אני רואה שמיים. די בכך שבית המשפט הקובע את העובדות, אף שלא כל רכיביה של תמונת ההרכבה מצויים לנגד עיניו, יהיה מסוגל להרכיב את חלקיה המהותיים של התמונה, אף שלא את התמונה המלאה לפרטי פרטיה" (ראו: עניין רבינוביץ, פסקה 50 לחוות דעתנו המשותפת). הדברים ודאי מתאימים אף בהקשר הנוכחי. השלב השלישי – בחינת גרסתו החלופית של המערער 86. כזכור, בשלב השלישי של בחינת הראיות הנסיבתיות מועבר הנטל הטקטי אל הנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. עליו לנסות ולעורר ספק סביר בדבר אשמתו. כידוע, טיבו של הספק הסביר הוא חמקמק. קשה להגדיר מראש מה ייחשב ספק שדי בו. נהוג לומר כי ספק סביר יקום כאשר ההסתברות לחפות העולה מן הראיות היא ממשית ואינה אך בגדר אפשרות רחוקה תיאורטית. עמדה זו נכונה היא גם כאשר נסמכת ההרשעה על ראיות נסיבתיות: "מקום שהראיות להוכחת האשמה הן ישירות, הספק הסביר הוא פרי מימצאי מהימנות, המבוססים, כידוע, לא רק על שיקולים שבהיגיון אלא גם על ההתרשמות מן העדים. מנגד, המסקנה המרשיעה על יסוד ראיות נסיבתיות אינה מבוססת בדרך-כלל על אינטואיציה שיפוטית אלא על שיטות הסתברות שבאמצעותן ניתן להגיע למסקנה השוללת ספק סביר... באין נתונים סטטיסטיים המאפשרים להגיע למסקנה מדויקת, פונה בית-המשפט למודל האינדוקטיבי, שיסודו בעקרונות לוגיים, המבוססים על ניסיון החיים ועל השכל הישר. בשיטה זו, להבדילה משיטת ההסתברות המתמטית, ניתן להגיע למסקנה מרשיעה על-ידי צירוף ראיות נסיבתיות אחדות הנוגעות לנאשם האינדיווידואלי. המודל האינדוקטיבי בנוי על שלילת הסברים המתיישבים עם חפותו של הנאשם. כלומר, כנגד הראיות המצביעות על אשמת הנאשם, על בית-המשפט לשקול את הסברו והסברים היפוטתיים סבירים אחרים" [ראו: ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פ"ד נד(4) 653, 662 (2000)]. 87. סבורני כי לא עלה בידי המערער לעורר ספק סביר כנדרש. התזה האלטרנטיבית שהציע המערער לאורך הדרך אינה מהווה לשיטתי גרסה חלופית הגיונית למסקנה המפלילה הנלמדת מהצטברותן של הראיות הנסיבתיות בתיק זה. 88. בקווים כלליים, גרסתו החלופית של המערער היא כי נרקמה נגדו עלילה. לטענתו, "לקחו את כל מה שאפשר כדי לתפור תיק ולהלביש אותי על התיק הזה" (עמ' 25 לפרוטוקול). המערער התעקש (ועודנו מתעקש) כי המעשה המיוחס לו "לא היה ולא נברא". במשטרה טען כי הוא אינו מכיר את אבי או את שלמה (או את אחיהם, יוסי), וכי הוא מכיר אמנם את שמעון, אך זאת באופן שטחי למדי. המערער אף הכחיש כי היה לו חוב כספי כלפי שלמה. בחקירה שנערכה למערער יומיים בלבד לאחר יום הביצוע, הלה מסר כי לא שוחח עם שמעון בטלפון בשבועיים שקדמו לחקירתו. באשר לנסיעתו לתחנה ביום חמישי, בתחילה טען המערער כי מטרת הנסיעה הייתה לשים עגלת תינוק במכוניתו החונה בתחנה. בהמשך הוסיף כי רצה גם להסתיר במכונית מתנה שביקש להעניק לאשתו באותו ערב לכבוד יום הולדתה, כפי שמסר לדדיה. באשר למפתח, המערער טען כי זה "הושתל" ברכבו השכור של אבי על ידי השוטרים, ועל כן לא נמצא בחיפוש המקורי שבוצע ברכב. לגופו של עניין הוסיף כי ממילא נהג להותיר את מכוניתו פתוחה, כשהמפתח הושאר מתחת לשטיח המכונית. באשר לשלט, בתחילה זיהה המערער את השלט שנתפס ברכבו של אבי כשלו. בהמשך חזר בו מגרסתו זו וטען כי השלט שלו היה בכלל בצבע אפור, וכי הוא אבד כחודש וחצי או חודשיים לפני מעצרו. בהתאם לכך, הסביר המערער כי נכנס לתחנה עם דדיה באותו יום חמישי באמצעות קריאת מירס. 89. בית המשפט המחוזי ייחד חלק נרחב מהכרעת דינו (על שני חלקיה) לבחינת גרסתו של המערער. בית המשפט הטעים כי לא רק שגרסת המערער איננה משכנעת, היא אף אינה מתיישבת עם ממצאיה העובדתיים של החקירה. בצדק רב קבע כך. אף לדידי התזה החלופית שהציע המערער אינה מחזיקה מים, לא כל שכן אין היא מעוררת ספק סביר אשר די בו כדי להסיר את העננה הפלילית הכבדה המרחפת מעל ראשו בשים לב ל"יש" הראייתי. 90. תחילה, נמצא כי המערער לא דיבר אמת ביחס לקיומו של חוב לאחים מלכה (ראו עמ' 23 לפרוטוקול, בו מודה המערער בקיומו של חוב), וביחס להיכרות עימם. כזכור, בתחילה מסר המערער כי הוא אינו מכיר את שלמה (ואת האח השלישי, יוסי) אף לא ברמה של "שלום שלום" (ת/18), כאשר בהמשך הודה כי הוא מכיר את השניים, בין היתר על רקע החוב הכספי האמור. כן נמצאו סתירות ביחס להודעות המערער במשטרה, בהן מסר כי הוא מצוי בקשיים כלכליים. תגובתו של המערער לכך ששיקר בעניין זה הייתה, כי המזכר שתיעד את החקירה בה מסר פרטים אלו (וביניהם כי נטל הלוואה בסך 10,000 ש"ח מהשוק האפור) – שקרי. על טענת שקריות המזכרים חזר המערער שוב ושוב, בציינו: "מבחינתי מה שכתוב במזכר זה שקר" (עמ' 24 לפרוטוקול). בהמשך הסביר כי ההלוואה לא ניטלה על ידו, כי אם על ידי אשתו. תשובה זו לא הניחה את דעתו של בית המשפט המחוזי ואף איננה מניחה את דעתי שלי. 91. הוא הדין ביחס לטענת המערער לפיה לא שוחח עם שמעון מזה שבועיים, כאשר נמצאה הוכחה חד משמעית לכך שביום הביצוע ניהל המערער (או ניסה לנהל) 13 התקשרויות שונות עם שמעון. היעלה על הדעת כי עובדה כגון זו תישכח ממוחו של המערער יומיים בלבד לאחר מכן? כאשר עומת המערער עם נתוני מחקר התקשורת השיב כי בעת שמסר את גרסתו היה מבולבל ולחוץ. המערער אף האשים את חוקרי המשטרה וטען: "יכולתם להוציא פלט שיחות, ואמרתי את זה בידיעה שאפשר לבדוק את זמן השיחות" (עמ' 24 לפרוטוקול). הסבר תמוה מאוד. כאשר נשאל הכיצד זה שהוא לא זכר שניהל רק יומיים קודם לכן 13 שיחות עם שמעון, השיב: "מתוך השלוש עשרה ניסיונות יש שתי שיחות בלבד" (עמ' 25 לפרוטוקול). בהמשך ציין: "אולי שוחחנו פעם או פעמיים ו-19 או 27 שניות זו לא שיחה" (שם). מצטרף אני בהקשר זה לדבריו של בית המשפט המחוזי שקבע כי התשובות שסיפק המערער בנקודה זו הן מיתממות ומנותקות מן המציאות הראייתית. המערער הכחיש תחילה לחלוטין כי שוחח עם שמעון באותו יום. ההבחנה שהוא ביקש לערוך בהמשך בין שיחות ממש לבין ניסיונות התקשרות, הינה מתחכמת ובלתי משכנעת. 92. כמו כן, בית המשפט המחוזי עמד על כך שטענותיו של המערער כנגד התנהלות החוקרים, שניסו לטענתו "לרסק ולהשפיל אותי ולנסות להוציא ממני הודאות שלא היו קיימות מבחינתי" (עמ' 21 לפרוטוקול), נטענה מאוחר, במסגרת פרשת ההגנה, זאת מבלי שהמערער סיפק כל סיבה לכבישת עדותו לעניין זה. בית המשפט הוסיף וציין כי להתרשמותו היה זה המערער דווקא שנקט גישה לעומתית נוקשה בחקירה, ואף סירב, בשלב מסוים, לשתף פעולה באופן מלא עם המשטרה (ראו עמ' 4 להכרעת הדין המשלימה). אין לי אלא להצטרף לדברים. די בעיון חטוף בהודעותיו של המערער במשטרה (ת/23, ת/24, ת/47, ת/48 – ואלה הן רק דוגמאות) כדי לראות שבשלב מסוים חל שינוי חד בגישתו של המערער, שהחליט לשמור לסירוגין על זכות השתיקה, ובעיקרו של דבר התחמק ממתן תשובות ישירות וענייניות לשאלות שהופנו כלפיו. אין חולק כי חקירה משטרתית איננה נעימה, ודאי אינה קלה – ובפרט כזו שאינה מתמצית במפגש בודד בין הנחקר לבין חוקריו כמו במקרה שלפנינו. מן המפורסמות הוא כי היא מלווה בתחושות של לחץ וחרדה. יחד עם זאת, התנהגותו של המערער אינה מתיישבת עם התנהגות אותה ניתן לצפות מנאשם חף מפשע הזועק לחפותו. כמו כן, בית המשפט התרשם מכך שהתארכות החקירה מקורה היה באי שיתוף פעולה מצד המערער. מדוע לא מצא המערער לנכון לספק הסברים למסכת הראיות שנפרסה לעומתו בחקירה? למערער פתרונים. 93. באשר לגרסת המערער לעניין העברת עגלת התינוק, זו נדחתה כבלתי הגיונית על ידי בית המשפט המחוזי. כזכור, גרסה זו נקשרה להודעתו של דדיה, שדיווח כי המערער סיפר לו שברצונו להסתיר במכונית מתנה לאשתו. המערער לא הכחיש כי אמנם התכוון לעשות כן, אך טען כי משגילה, בשיחת טלפון שקיבל מאשתו, כי לא יהיה באפשרותם לצאת לבילוי אותו ערב, החליט להותיר את המתנה ברכב הטויוטה ולהעביר למכוניתו הפרטית את עגלת התינוק בלבד. כפי שציין בית המשפט המחוזי, גרסה זו מעוררת תהיות רבות. מדוע ירחיק המערער עד לתחנה על מנת להחביא מתנה, דווקא במכונית העומדת על מכונה זמן רב (עמ' 27 לפרוטוקול)? מדוע לא עדכן את דדיה, אותו שיתף אף לטענת המערער עצמו בסיפור המתנה, בשינוי שחל בתוכניות בעקבות שיחת הטלפון עם אשתו? מדוע לא ראה דדיה כי אמנם הועברה עגלה כפי שטען המערער? התהיות הן רבות, וברי כי לו היה המערער דובר אמת, די היה בהסבר פשוט מצידו כדי להסיר את הערפל סביב אותה נסיעה. ההתרשמות הכללית היא כי המערער לא עשה די על מנת להביא לפני בית המשפט תיאור אותנטי ומלא של גרסתו, ובפרט – הימנעותו מזימון הנאשמים האחרים בפרשה לשם העדתם לטובתו [ראו והשוו: ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.9.2009), פסקה 20 לפסק דיני והאסמכתאות המפורטות שם]. 94. באשר למפתח המכונית, כפי שכבר צויין, בית המשפט קבע – כממצא עובדתי – כי דלתות מכוניתו של המערער היו נעולות (ת/1, ת/2 עדותו של השוטר עודד יניב בעמ' 9 לפרוטוקול, עדותו של השוטר יצחק לוי בעמ' 133 לפרוטוקול). משכך, טענת המערער לפיה השאיר את המכונית פתוחה, נסתרה. עוד קבע בית המשפט כי למקרא הודעותיו של המערער במשטרה ניכר כי התייחסותו אל מפתח מכוניתו הייתה נלהבת יתר על המידה ומאולצת. לא זו אף זו, בחקירותיו הראשונות במשטרה המערער כלל לא שלל כי המפתח שנמצא ברכבו השכור של אבי אכן שייך לו. המערער ציין, בדרכו הפתלתלה: "אם זה פותח את הסוויץ' שברכב שלי אז זה של הרכב שלי". כיצד, אם כך, הגיע המפתח אל אבי? טענתו של המערער לפיה אפשר כי המפתח שוכפל, נטענה באיחור, ונדחתה על ידי בית המשפט (שהוסיף כי התרשם שהמפתח נראה ישן). באשר לשלט, טענתו של המערער לפיה הוא נכנס לתחנת הכיבוי ביום חמישי באמצעות קריאת מירס הוזמה, באמצעות עדותו של אריה מלכה (עמ' 235-229 לפרוטוקול), שהעיד כי לא נמצאה קריאת מירס במועד הרלבנטי. עדות זו התיישבה היטב גם עם עדותו של דדיה, שמסר כי השניים נכנסו לתחנה באמצעות השלט של המערער. יוער כי בחקירתו הראשונה (ת/18) מסר המערער כי השלט שהיה ברשותו אבד, אך ציין שלא דיווח זאת לגורם כלשהו. שוב, מותירה הגרסה שאלות ותהיות ללא מענה. 95. הסתירות האמורות כמו גם שקריו של המערער, מלמדים כאלף עדים כי המערער גמר אומר להרחיק עצמו מן הפעילות העבריינית שתוארה בכתב האישום בכל מחיר: מן האחים מלכה, מאבי, מן השלט לתחנה ואף ממכוניתו שלו (בטענה כי בפועל לא "שלט" בה נוכח הותרת המכונית פתוחה). ניסיונותיו להסביר את התמיהות עלו בתוהו, ולא לשווא נדחו מבחינה עובדתית על ידי בית המשפט המחוזי. 96. הנה כי כן, נראה כי שורשיה של התזה החלופית לה טען המערער אינם נטועים בעובדות המקרה (בהשאלה מדבריו של השופט א' לוי, עניין נעים, פסקה 14). אין בתזה המוצעת על ידו להסביר את התנהגותו ביום שקדם ליום הביצוע (עת נסע לתחנה), או את גרסתו הפתלתלה ומלאת הסתירות. גם ניסיונו של המערער לטעון כי מדובר בעלילה שרקמו חוקרי המשטרה כנגדו איננה נתמכת בדבר. 97. אשר על כן, שוכנעתי כי אין מקום לשנות מן המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, שהרשיע את המערער במיוחס לו. בחינת מסכת הראיות כולה במבחני ניסיון החיים והשכל הישר, מובילה למסקנה הגיונית אחת ויחידה, והיא – כי אבי נכנס אל תחנת הכיבוי באמצעות שלט השייך למערער, הוציא ממכוניתו של המערער את מטען החבלה באמצעות המפתח השייך למערער והמשיך בדרכו עד שנתפס. 98. לבסוף אבקש להבהיר ולחדד כי דינה של טענת המערער לפיה לא הוכחו על סמך התשתית הראייתית יסודות עבירת הקשר להידחות. די היה בראיות שנפרסו לפני בית המשפט המחוזי כדי לקבוע שהוכח הקשר שנקשר בין המעורבים. כבר נפסק בהקשר זה כי: "לשם הוכחתה של עבירה זו אין צורך בהבאת ראיות, אשר מתארות במישרין את שלב ההתקשרות. רשאי בית המשפט להסיק על דבר היווצרותו של הקשר גם מפעולות, הנעשות מאוחר יותר בעקבותיו, ואשר הן בגדר הגשמת המטרה הבלתי חוקית, שאותה הציבו לעצמם הקושרים" (ראו: עניין שוהמי, בעמ' 77-76) . הוא הדין ביחס לשאירע כאן. פעולותיו של המערער מוכיחות – הלכה למעשה – את אשר סוכם ותוכנן עוד קודם לכן. אותה הסכמה ותכנון הם שהיוו את הקשר ויצרו אותו. די בכך. 99. לאור כל האמור לעיל, אציע לחברי לדחות את הערעור. ש ו פ ט המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ב בחשון תשע"ג (7.11.2012). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10097100_W09.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il