אשר גיורא לוי נ. פרקליטות המדינה

3 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9706-05-25 לפני: כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופט יחיאל כשר העותר: פלוני נגד המשיבים: 1. פרקליטות המדינה 2. פרקליטות מחוז מרכז 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אלון קריטי פסק-דין השופט יחיאל כשר: בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה למחלקת העררים בפרקליטות המדינה (להלן: מחלקת העררים), להתייצב וליתן טעם מדוע לא יתקבל ערר העותר כנגד החלטת פרקליטות מחוז מרכז (פלילי) (להלן: פרקליטות המחוז), לדחות את בקשת העותר לשינוי עילת גניזת תיק החקירה נגדו מעילה של "העדר ראיות מספיקות" לעילת "העדר אשמה". וזה רקע הדברים, בתמצית: המשיבה 3 (להלן: המתלוננת) הועסקה כעובדת ניקיון בחברה להספקת שירותי ניקיון. ביום 24.11.2019 הגישה המתלוננת, בתחנת המשטרה בראשון לציון, תלונה נגד מעסיקיה בחברה בטענה כי ביצעו בה עבירות מין. במסגרת התלונה צוין כי ביום 23.5.2019, במסגרת עבודתה, נשלחה המתלוננת לנקות את ביתו של העותר, ובעת שניקתה את חדר השינה, יצא העותר מהמקלחת כשהוא אינו לבוש, חיבק אותה, וביקש לקיים עמה יחסי מין. לטענתה, לאחר שהבהירה לעותר כי היא אינה מעוניינת לקיים עמו יחסי מין, המשיכה המתלוננת לנקות את ביתו, ובעודה מנקה את המטבח פנה אליה העותר בשנית, אחז בה וחיבק אותה וביקש לקיים עמה יחסי מין. העותרת טענה כי רק לאחר שהתנגדה פעם נוספת, חדל העותר מלבקש כי תקיים עמו יחסי מין, התנצל בפניה, שילם לה על עבודת הניקיון שביצעה והסיע אותה לתחנת אוטובוס קרובה. ביום 3.2.2020, בעקבות הגשת התלונה, זומן העותר לחקירה, במהלכה נערך עימות בינו לבין המתלוננת. בחלוף קרוב לשנתיים, ביום 14.12.2021, הודיעה פרקליטות המחוז לעותר כי החליטה לסגור את תיק החקירה נגדו, בעילה של "היעדר ראיות מספיקות". למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 13.12.2020 הגישה פרקליטות המחוז כתב אישום נגד מעסיקה של המתלוננת בחברת הניקיון, ובמסגרת כתב אישום זה מואשם מעסיק המתלוננת בביצוע עבירות אינוס, מעשה סדום ומעשים מגונים. ההליך הפלילי הנ"ל עודנו מתנהל. ביום 28.3.2022 הגיש העותר, לפרקליטות המחוז, בקשה לשינוי עילת סגירת תיק החקירה נגדו מעילה של "היעדר ראיות מספיקות", לעילת "היעדר אשמה". בבקשתו, הכחיש העותר את המעשים שיוחסו לו על-ידי המתלוננת וטען כי האחרונה הגיעה לביתו, סיפקה שירותי ניקיון והלכה. עם זאת, העותר טען כי אף גרסתה המוכחשת של המתלוננת מנקה אותו מכל חשד לביצוע עבירה פלילית. העותר הטעים כי במסגרת אחת מהודעותיה במשטרה, ציינה המתלוננת כי מעצם העובדה שביתו של העותר היה נקי, וכן מהתנהגותו כאשר סירבה לקיים עמו יחסי מין, היא מניחה כי לעותר נמסר על-ידי החברה בה הועסקה המתלוננת, כי היא נשלחה לביתו על מנת לספק לו שירותי מין, ולא שירותי ניקיון. לפיכך, העותר טען כי ייתכנו אחד משני מצבים: או שגרסתו היא הנכונה, ולא אירע בינו לבין המתלוננת דבר; או שגרסתה של המתלוננת נכונה – אולם גם במצב זה, לא בוצעה על-ידו כל עבירה. ביום 19.1.2023 דחתה פרקליטות המחוז את בקשת העותר לשינוי עילת הסגירה, תוך שנימקה את החלטתה כדלקמן: "במסגרת החקירה בתיק נאספו כנגד מרשך ראיות, שעיקרן תלונת נפגעת העבירה, הגברת א.ס., המתארת באופן בהיר ומפורט את מעשי מרשך בה. לפיכך, לאחר שבחנו ושקלנו בשנית ובאופן מעמיק את מכלול הראיות, על רקע בקשתך המפורטת לשינוי עילת הסגירה, וזאת בהתאם להנחיית פרקליט המדינה 1.3, הגענו למסקנה כי קיים סיכוי, שאינו נמוך, שמרשך ביצע את העבירה במכלול הנסיבות וכי לא ניתן לומר כי הוסר החשד באופן שמאפשר את שינוי עילת הסגירה ל'העדר אשמה' (בזהירות אף אומר כי ההפך הוא הנכון)" ביום 22.1.2023 הגיש העותר ערר על החלטת פרקליטות המחוז. בעררו, שב העותר על טענתו כי דברי המתלוננת, בהודעותיה במשטרה, מנקות אותו מכל חשד לביצוע עבירה פלילית. כמו כן, העותר טען כי העבירה היחידה שניתן ליחס לו היא ניסיון לצריכת זנות, בהתאם לסעיף 3 לחוק איסור צריכת זנות (הוראת שעה ותיקון חקיקה), התשע"ט-2019 (להלן: חוק איסור צריכת זנות), אשר נכנס לתוקף רק ביום 10.7.2020, בעוד שהאירוע הנטען התרחש ביום 23.5.2019. העותר טען כי כעולה מהאמור לעיל, במועד ביצוע המעשים המיוחסים לו, לא היו מעשים אלו אסורים. ביום 11.2.2025, בחלוף כשנתיים ממועד הגשת הערר, דחתה מחלקת העררים את עררו של המבקש. בהחלטתה, הטעימה מחלקת העררים כי על בסיס הראיות המצויות בתיק, עמדתה הינה כי קיים סיכוי שאינו נמוך שהעותר ביצע את העבירה בגינה הוא נחשד. מחלקת העררים ציינה כי העבירה בגינה נחשד העותר הייתה עבירת מעשה מגונה בכוח לפי סעיף 348(ג1) לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וכי ככל שמקבלים את גרסת המתלוננת, מתקיימים יסודות העבירה הנ"ל אף אם העותר טעה לסבור כי המתלוננת הגיעה לביתו לצורך מתן שירותי מין. מאותו הטעם, דחתה מחלקת העררים את טענת העותר לפיה יש לראות במעשים המיוחסים לעותר, לכל היותר, כעבירת ניסיון לצריכת זנות, אשר טרם עוגנה בספר החוקים במועד ביצועה על-ידי העותר. לבסוף, מחלקת העררים קבעה כי החלטה על עילה לסגירת תיק מתבססת אך ורק על עוצמת הראיות בתיק, כך שאין בנסיבותיו האישיות של העותר, אשר נטענו בעררו, כדי להצדיק את שינוי עילת סגירת תיק החקירה כנגדו. על החלטת מחלקת העררים מיום 11.2.2025, הוגשה העתירה שבפנינו. בעתירתו, שב העותר על טענתו העיקרית שלפיה ייתכן אחד משני מצבים: או שגרסתו נכונה, ואז לא אירע דבר בינו לבין המתלוננת; או שגרסתה של המתלוננת היא הנכונה – אולם גם במצב זה, לא ניתן לייחס לו ביצוע כל עבירה. בתוך כך, העותר טוען כי תלונתה של המתלוננת כלל לא כוונה כלפיו, אלא כלפי מעסיקיה בחברת הניקיון. על כן, לטענת העותר, גם לגישת המתלוננת, יש לראות בו כ-"אחר" כמשמעות מונח זה בסעיף 29(ג) לחוק העונשין שעניינו ב-"מבצע באמצעות אחר", שכן על-פי גרסת המתלוננת הוא ביצע את המעשים המיוחסים לו ללא מחשב פלילית (בהתאם לסעיף 20(ג)(3) לחוק העונשין), או במצב של טעות במצב דברים (בהתאם לסעיף 20(ג)(4) לחוק העונשין). כמו כן, העותר שב על טענתו כי ככל שמקבלים את גרסתה של המתלוננת, לא היה מקום לייחס לו עבירה של ביצוע מעשה מגונה, אלא ניסיון לצריכת זנות. ברם, בהתאם להוראת התחולה של חוק איסור צריכת זנות, עבירה זו טרם מצאה את מקומה בספר החוקים במועד בו בוצעו המעשים המיוחסים לעותר. נוסף לאמור לעיל, העותר טוען כי התקיימו בעניינו מספר מחדלי חקירה, ובעיקר כי היחידה החוקרת לא מיצתה את החקירה כלפיו, שכן העותר נחקר פעם אחת בלבד, ובשל כך נפגמה היכולת לקבוע כי גרסתו עדיפה על זו של המתלוננת. לטענתו, הסיבה לאי-מיצוי החקירה בעניינו, נוגעת לכך שהחקירה שהתקיימה בעקבות התלונה התמקדה במעסיקיה של המתלוננת בחברת הניקיון (ובעקבות כך הוגש כאמור כתב אישום), ולכן יש לראות בעותר עצמו כאחד מקורבנות הפרשה מושא התלונה. כמו כן, העותר טוען כי הראיות הקיימות בתיק סותרות את גרסתה של המתלוננת. לבסוף, העותר טוען כי בעוד שבתדפיס המידע הפלילי בעניינו מצוין כי האירוע בגינו הוא נחשד בביצוע מעשה מגונה התרחש ביום 18.11.2019, במסגרת חקירתו הטיחו בפניו החוקרים כי האירוע התרחש ביום 23.5.2019, ולמעשה אין על כך כל מחלוקת. לטענתו, נוכח העובדה שבהתאם לתקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (אמות מידה לביטול רישומי משטרה), התשס"ט-2009, ניתן להגיש בקשה לביטול רישום המתייחס לחקירת עבירה מסוג פשע רק בחלוף 7 שנים ממועד האירוע נושא החקירה, הותרת רישומו של העותר על כנו מנציחה את הפגם שברישום הנוגע אליו. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת היעדר עילה להתערבותנו. כידוע, הלכה היא כי לרשויות התביעה מסור שיקול דעת רחב ביותר בכל הנוגע לנקיטה בהליכים פליליים, ובכלל זה בקביעה באיזו עילה ייסגר תיק חקירה. נפסק כי אף שהחלטות רשויות התביעה בעניין זה אינן חסינות מביקורת שיפוטית, בית משפט זה אינו מחליף את שיקול דעתן של רשויות התביעה בשיקול דעתו-שלו, והתערבותו תהא מצומצמת בהיקפה ושמורה אך למקרים חריגים ונדירים במיוחד (ראו, מיני רבים: בג"ץ 5236/24 פלוני נ' פרקליטות המדינה מחלקת עררים, פסקה 5 (9.4.2025) (להלן: בג"ץ 5236/24); בג"ץ 2849/24 פלוני נ' משטרת ישראל – מחלקת תביעות פלילי, פסקה 6 (6.11.2024); בג"ץ 6763/23 מרג'ית נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (16.5.2024) (להלן: עניין מרג'ית)). המקרה דנן אינו נמנה, לדעתי, בקהלם של אותם מקרים חריגים. הנחיית פרקליט המדינה מס' 1.3, "סגירת תיקים בעילת 'חוסר ראיות' ובעילת 'העדר אשמה'", קובעת כי ההחלטה האם יש לסגור תיק חקירה בעילת "חוסר ראיות", או בעילת "היעדר אשמה", תלויה במידת הסבירות שהחשוד ביצע את העבירה בה הוא נחשד לו. כך, "ככל שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה – כעולה מהראיות שנאספו בתיק – נמוך, הרי שעילת הסגירה הראויה הנה 'העדר אשמה'. ככל שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה הנו גבוה יותר, יש לסגור את התיק בעילה של 'חוסר ראיות'" (שם, בסעיף 13). בענייננו, לאחר שבחנה את הראיות שבתיק, סברה פרקליטות המחוז כי לא ניתן לשלול את החשד שהעותר ביצע את העבירה בה נחשד; ובהחלטה נושא עתירה זו, אישרה מחלקת העררים את הקביעה האמורה. טענתו העיקרית של העותר, לפיה הן לפי גרסתו והן לפי גרסתה המוכחשת של המתלוננת, לא ניתן ליחס לו ביצוע של עבירת מעשה מגונה, מבקשת למעשה להסיק מסקנה שונה מאותן הראיות שהונחו בפני פרקליטות המחוז ומחלקת העררים. ברם, בהתאם להלכה המתוארת לעיל, לעניין היקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטות רשויות התביעה בקביעה באיזו עילה ייסגר תיק חקירה, אין בטענות ממין זה כדי להצדיק היעתרות לעתירה (בג"ץ 5236/24, פסקה 6; עניין מרג'ית, פסקה 9). הוא הדין גם ביחס לטענות המבקש לעניין המחדלים שנפלו, לטענתו, בחקירת החשדות נגדו (ראו, למשל: בג"ץ 7478/22 נורואלייב נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 8 (28.11.2022)). למעלה מן הצורך אציין, בזהירות הנדרשת, כי אף אם העותר סבר כי המתלוננת הגיעה לביתו לצורך מתן שירותי מין (וכאמור, העותר מכחיש את האירוע כולו), אין בכך כדי להסביר מדוע לאחר שהמתלוננת הבהירה לעותר, לאחר בקשתו הראשונית לקיים עמה יחסי מין, כי היא איננה מעוניינת בכך וכי היא נשלחה לנקות את ביתו בלבד, פנה אליה העותר בשנית, אחז בה וחיבק אותה, והציע לה לקיים עימו יחסי מין כנגד תשלום. אשר לטענת המבקש כי מעשיו מקיימים את יסודותיה של עבירת ניסיון לצריכת זנות, אכן, כפי שהעותר ציין, במועד בו נטען כי ביצע את המעשים בגינם הוא נחקר, עבירה זו טרם נכנסה לתוקף. ברם, המעשים שיוחסו למבקש מקיימים, על פני הדברים, את יסודות העבירה של מעשה מגונה, כך שאינני סבור שנפל כל פגם בהחלטת היחידה החוקרת לחקור את העותר בחשד לביצוע עבירה זו. לבסוף, אשר לטענת העותר כי נפלה טעות ברישום הפלילי בעניינו, הנוגע למועד ביצוע המעשים המיוחסים לו – כעולה מהעתירה, העותר לא פנה לגורמים המוסמכים בבקשה לתיקון טעות זו, כך שדין הטענה בעניין זה להידחות מחמת אי-מיצוי הליכים (ראו, למשל: בג"ץ 27898-05-25 טייכר נ' משרד התחבורה (12.5.2025)). ממילא, חזקה על הגורמים המוסמכים כי ככל שהעותר יפנה אליהם בנדון, תבחן בקשתו ותתוקן הטעות, ככל שאכן נפלה כזו. סיכומו של דבר: מהטעמים המפורטים לעיל, העתירה נדחית בזאת על הסף. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ' אייר תשפ"ה (18 מאי 2025). יוסף אלרון שופט חאלד כבוב שופט יחיאל כשר שופט