חאג' יחיא סאמר נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 9703/10 בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9703/10 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערער והמשיב שכנגד: חאג' יחיא סאמר נ ג ד המשיבים 1. מנורה חברה לביטוח בע"מ והמערערים שכנגד: 2. הראל חברה לביטוח בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בת"א 7301-05-09 שניתן ביום 25.11.2010 על ידי כבוד השופטת א' דודקביץ בשם המערער: עו"ד שלמה לוי בשם המשיבה 1: עו"ד איתי קרינסקי בשם המשיבה 2: עו"ד יוסף נוילנדר, עו"ד אלאמר ירושלמי פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת א' דודקביץ) מיום 25.11.2010 בת"א 7301-05-09. 1. ענייננו בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). המערער והמשיב שכנגד (להלן: המערער), יליד 11.12.1979, נפגע בתאונת דרכים ביום 9.2.2006 בעת שעלה על יצול הנגרר של המשאית ורגליו נתפסו ונמחצו בין פגוש המשאית לבין היצול. המשיבה מס' 1 היא מבטחת המשאית, והמשיבה מס' 2 היא מבטחת הנגרר, ולסופו של דיון בשאלת החבות והאחריות קבע בית משפט קמא כי המדובר בתאונת דרכים וכי האחריות חלה על המשיבות והמערערות שכנגד (להלן: המשיבות) בחלקים שווים ביניהן. שאלת החבות וחלוקת האחריות בין המשיבות כבר אינה שנויה במחלוקת, ועניינו של הערעור והערעור שכנגד שבפנינו, נסב אך ורק בשאלת הנזק. 2. בית המשפט מינה שני מומחים רפואיים להערכת נכותו של המערער כלהלן: ד"ר רון ארבל, בתחום האורטופדי, קבע בחוות דעתו כי המערער סבל מפגיעה קשה בשתי הגפיים התחתונות והעמיד את נכותו הצמיתה כלהלן: בגין קטיעה מעל הברך של רגל ימין –65%; בגין הגבלה בינונית בתנועות קרסול שמאל עם התפתחות של שינויים ניווניים והגבלה בתנועות כף רגל שמאל ואצבעות רגל שמאל – 30%; בגין צלקות נרחבות ומכערות באזור השוק, הירך והגב – 10%. סה"כ נכות משוקללת – 78%. פרופ' איסקוב, מומחה בתחום השיקום, קבע כי המערער מסוגל ללכת עם תותבת בעזרת קביים למרחק של כמאה מטר, כי הוא זקוק לתותבת ולנעל אורטופדית בהתאמה אישית לרגל שמאל, וכן לכסא גלגלים קל ופריק לתקופות בהן לא יכול להשתמש בתותבת. עוד קבע המומחה כי המערער אינו מסוגל לחזור לעבודתו כנהג, אך מסוגל לעבוד בישיבה. 3. המערער, נהג משאית בעסק משפחתי, למד 9 שנים בבית ספר יסודי ושנה נוספת בבית ספר מקצועי במגמת מכונאות רכב, והחל לעבוד בהיותו בן 16.5 שנים, כך שעובר לתאונה היה בשוק העבודה במשך כעשר שנים. בית משפט קמא הסתמך על חוות דעתו של פרופ' איסקוב, לפיה המערער מסוגל לעבוד בישיבה במשרה מלאה, והעמיד את נכותו התפקודית של המערער על 65%. בפסק דינו העיר בית משפט קמא כי המערער, שעדותו לא נמצאה מהימנה על בית המשפט, לא עשה די על מנת למצות את יכולת השתכרותו ולא פעל בשקידה סבירה כדי לנסות ולמצוא מקום עבודה מתאים, כמו עבודה כסדרן בחברה המשפחתית, אלא בחר לישב באפס מעשה. לגבי בסיס השכר, עמד בית משפט קמא על כך שתלושי השכר שהוצאו למערער על ידי אחיו הונפקו לאחר התאונה ולצורך קבלת דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), וכי רב הנסתר על הנגלה לגבי שיעור השתכרותו בפועל של המערער כנהג סמיטריילר. בהקשר זה אציין כי מאחר שהמשאית הייתה רשומה על שם המערער, המל"ל לא הכיר בו כשכיר אלא כעצמאי שלא שילם דמי ביטוח לאומי, ולכן נשללה זכאותו של המערער לקצבת נכות מעבודה. לסופו של דיון, בית המשפט העמיד את שכרו של המערער על סך של 6,600 ₪ נטו לחודש עד 3 שנים לאחר התאונה (מועד תום תקופת השיקום), וממועד זה ואילך על סך של 7,500 ₪ נטו. בהתאם לכך חישב בית משפט קמא את הפסד השתכרותו של המערער לעתיד על פי הפסד השתכרות של 65%. בראש הנזק של עזרת הזולת פסק בית משפט קמא סכום גלובלי של 500,000 ₪, בהסתמכו, בין היתר, על חוות דעתו של פרופ' איסקוב לפיה המערער זקוק לעזרה קלה לצורך רחצה ולבוש פלג גוף תחתון, וכי יש להניח כי הוא מוגבל בעבודות תחזוקת הבית, ביצוע סידורים מחוץ לבית ומתן עזרה לאשתו. בראש הנזק של ניידות נפסק למערער סך של 600,000 ₪. בראש הנזק של אביזרי שיקום נקבע בהתאם לחוות דעתו של פרופ' איסקוב כי האביזרים הדרושים הם תותבת שיש להחליפה אחת למספר שנים, נעל אורטופדית בהתאמה אישית וכסא גלגלים קל ופריק. בית משפט קמא בחן את חוות דעתם של מר צפריר צדוק מצד המערער ומר גדעון הס מצד המשיבות, ובסופו של יום העמיד את הפיצוי בראש נזק זה על הסך של 500,000 ₪. בראש הנזק של התאמת דיור הציג המערער חוות דעת שמאי מטעמו, לפיה עלות התאמת דיור עומדת על כ-128,000 ₪. בית משפט קמא פסק סך של 100,000 ₪, בהתחשבו בחוות הדעת הנגדית של שמאי המשיבות. בראש הנזק של טיפולים רפואיים פסק בית משפט קמא סכום גלובלי של 100,000 ₪, תוך הסתמכות על חוות דעתו של המומחה השיקומי, שקבע כי על המערער לעבור שתי סדרות של טיפולי פיזיותרפיה בשנה של 10 טיפולים כל אחת, ולבצע פעילות גופנית סדירה ומבוקרת במכון כושר או בריכה כפעמיים בשבוע. סך כל הפיצוי שנפסק למערער (כולל ראש הנזק הלא ממוני והוצאות משפט) – 3,682,189 ₪. מסכום זה הורה בית המשפט לנכות את התשלומים התכופים ששולמו למערער וקיצבת נכות כללית, קיצבת ניידות, קיצבת שירותים מיוחדים וגימלאות שיקום בסכום כולל של 1,316,046 ₪, על פי חוות דעת האקטואר שי ספיר. על כך נסב הערעור והערעור שכנגד. 4. המערער לא הניח ידו מכל פריט ופריט ומכל ראש נזק שנקבע בפסק הדין והשיג על כל אחד מראשי הנזק, החל מהנכות התפקודית, דרך בסיס השכר וכלה בסכומים שנפסקו בראשי הנזק של ניידות ואביזרים. ואילו המשיבות טענו בערעור שכנגד כי בית משפט קמא הרבה להשתמש באומדנה בראשי הנזק השונים והפריז בפסיקת הפיצוי. כך, לדוגמה, בראש הנזק של אביזרים פסק בית משפט קמא לעבר סך של 126,000 ₪ למרות שהמערער הציג קבלות בסכום של 17,000 ₪ בלבד (בהקשר זה אציין כי המערער עתר במסגרת בקשה להבאת ראיות נוספות בערעור להציג קבלה נוספת בסך של 12,000 ₪ עבור רכישת התותבת, נוכח טענתו כי בית משפט קמא שגה בחישוב הפיצויים עבור אביזרי השיקום). 5. אקדים ואומר כי לא מצאתי ממש בערעור שכנגד, אשר דומה כי הוגש כמשקל נגד לערעור העיקרי. אשר לערעור העיקרי, התלבטתי בשאלה אם לא היה מקום להעלות את שיעור הפסד ההשתכרות של המערער ולהשוותו לנכות הרפואית המשוקללת (ללא הצלקות), כך שהפסדי השכר של המערער יחושבו לפי 75% (במקום 65% כפי שנפסק על ידי בית משפט קמא). אלא שהערכת נכותו התפקודית של נפגע, היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, המתרשמת ישירות מהנפגע ומהראיות שבפניה, וההתערבות בכגון דא צריכה להיעשות במשורה ובמקרים ראויים. משמצא בית משפט קמא כי אין מניעה שהמערער ישתכר במומו בעבודה בישיבה סכום שאינו מופרז כלל גם בהתחשב בנכותו, איני רואה להתערב בראש נזק זה. 6. אשר להשגותיו של המערער לגבי ראשי הנזק השונים, אומר בקצרה כי אין דרכה של ערכאת ערעור לדקדק בכל אחד ואחד מראשי הנזק משל ישבה בעצמה כערכאה דיונית. הפיצוי הכולל שנפסק למערער אינו חורג למעלה או למטה מהפיצוי הראוי בנתוני התיק, והסכומים שנפסקו למערער הם סבירים בכל אחד מראשי הנזק כשלעצמו. גם אם ניתן להצביע על טעויות כאלה ואחרות בפסק הדין, המסתכמות בעשרות אלפי שקלים לכאן או לשם, הרי שהסכומים "מתקזזים" זה כנגד זה ואינם מצדיקים התערבות ערכאת הערעור (לקווים המנחים לגבי התערבות ערכאת ערעור בסכומי הפיצוי בתיקי נזיקין ראו פסק דיני בע"א 148/10 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית (לא פורסם, 12.10.2010)). 7. נקודה אחת שהועלתה על ידי המערער ראויה לעיון, באשר למיטב ידיעתי הנושא טרם נדון בפסיקה. לטענת המערער, חלק מכספי הפיצויים מופקדים על ידו בבנק בתוכנית נושאת ריבית. הריבית מהווה הכנסה, ובהיותו בעל מקור הכנסה נוספת, המל"ל יפחית מכוח חוק את קצבת הנכות הכללית בגובה התוספת שהוא מקבל עבור אשתו ושתי בנותיו, כך שהקצבה החודשית תפחת ב-1,684 ₪ לחודש. לכן, מהסכום של 685,884 ₪ המהווה את קצבת הנכות הכללית המהוונת על פי חוות דעתו של שי ספיר, יש לנכות סכום של כ-300,000 ₪. בהקשר זה הפנה המערער לסעיף 202(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), הקובע כי נכה ש"היתה לו הכנסה חודשית שלא מעבודה או ממשלח יד, תנוכה הכנסה זו מההפרש שבין הקצבה המשולמת לו ובין הקצבה הקובעת". בית משפט קמא התייחס לטענה זו בסיפא לפסק דינו, ודחה אותה מהטעמים הבאים: היעדר התייחסות לטענה בחוות הדעת האקטוארית מטעמו של המערער; את זכאותו של המערער לקצבאות יש לבחון נכון ליום פסק הדין ולא על סמך התפתחויות אפשריות בעתיד; היעדר תשתית עובדתית מתאימה, לרבות גובה הריבית שתשולם למערער. 8. במסגרת הערעור דכאן חזר המערער על טענתו ועתר לצרוף ראיה נוספת בדמות מכתב שנשלח על ידי המל"ל למערער ביום 3.3.2011 (לאחר מתן פסק הדין), ובו הודע לו כי קצבת הנכות הכללית שלו צומצמה לסכום של 2160 ₪ לחודש. במכתב נכתב כי על פי המידע המעודכן שברשות המל"ל חל שינוי בהכנסות המערער שלפיהן מחושבת קצבת הנכות שלו "להלן פירוט ההכנסות: הכנסתך לא מעבודה: 999,999 ₪. סכום הקצבה המשולם לך על פי הכנסות אלו הוא: 2160 ₪". לטענת המערער, הוא דיווח למל"ל על כך שהפקיד בבנק סכום של מליון ₪ מכספי הפיצויים, בגינו הוא נהנה מריבית שנתית של למעלה מ-2% (כפי שעולה מאישור הבנק מיום 11.11.2010 שם נכתב כי הריבית השנתית עבור פקדון של שני מליון ש"ח הוא 2.4%). לכן, ומאחר שהוא נהנה מהכנסה נוספת, הקטין המל"ל את קצבת הנכות שלו בכך שקיצץ את התוספת לה היה המערער זכאי עבור אשתו וילדיו. המשיבות התנגדו לבקשה להוספת ראיות בטענה כי לא ברור ממכתב המל"ל מה מקור ההכנסה, ולכאורה עולה כי הסכום של 2,160 ₪ שנכתב במכתב הוא הריבית החודשית המתקבלת מהסכום של מליון ₪ המופקד בבנק. כן נטען שהמערער יכול היה להגיש את הראיות הנוספות עוד במהלך הדיון. 9. לצורך הדיון, אני נכון להתייחס למכתב המל"ל שהוגש על ידי המערער במסגרת בקשתו להבאת ראיות נוספות. אולם, לגופו של עניין, איני רואה לקבל את טענתו של המערער ואנמק את מסקנתי. במישור הדיוני, היה על המערער "להניח על השלחן" עוד בשלב ההוכחות את טענתו זו, אם במסגרת חוות הדעת האקטוארית מטעמו ואם בדרך אחרת, על מנת שיתאפשר לבית המשפט לבחון את הטענה על סמך ראיות שהיו מובאות בפניו. כך, ייתכן שהיה צורך לזמן את נציג המל"ל או לקבל את עמדת המל"ל בסוגייה שהועלתה על ידי המערער. ככלל, כספי פיצויים בגין נזקי גוף פטורים מתשלום מס הכנסה מכוח הוראת סעיף 9(7) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"א - 1961 הקובע פטור בגין "כל סכום הון שנתקבל כפיצויים כוללים על מוות או חבלה". יש לבחון אם פירותיהם של כספי פיצויים שהושקעו בבנק הם בגדר הכנסה שהמל"ל מתחשב בה לצורך קביעת גובה קצבת הנכות הכללית המגיעה לנפגע. מבלי לקבוע מסמרות, אציין כי ספק אם לסעיף 202א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, תחולה בענייננו, נוכח הגדרת המונח "הקצבה הקובעת" באותו סעיף, הגדרה שאינה כוללת את תוספת הקצבה המשתלמת לנכה בגין התלויים בו לפי סעיף 200(ג) לחוק הביטוח הלאומי. מכל מקום, נושא זה לא נתלבן כלל בבית משפט קמא ולא הונחה תשתית ראייתית מספיקה כדי להכריע בו. במישור המהותי, אני סבור כי למרות שנינותה של הטענה, שטרם נתקלתי בה בתיקים מעין אלו, דינה להידחות. אנמק בקצרה את מסקנתי. הפיצויים שנפסקו למערער נועדו להחזיר את המצב לקדמותו ולאפשר למערער לחיות "בשוטף" בהתאם למצב שבו היה אילולא התאונה. ככל שהמערער בחר להשקיע את כספי הפיצויים – אם בתוכנית חסכון בבנק, אם בנדל"ן מניב, אם במניות של חברות גז או נפט או בכל דרך אחרת – ועקב כך נצמחה לו הכנסה נוספת, אין זה מעניינו של בית המשפט או מעניינם של הנתבעים. ומזווית אחרת: בקביעת שיעור הפיצויים בית המשפט אינו מתחשב בריבית או בהכנסה אחרת שיכול הנפגע להפיק מהפיצויים שנפסקו לזכותו. כך, מעשה של יום ביומו שבית המשפט פוסק לנפגעים קשים פיצויים בסכומים של מליוני שקלים, ויש להניח כי חלק מהפיצוי מושקע בתכניות חסכון נושאות ריבית. למרות זאת, בחישוב הפיצויים, בית המשפט לא לוקח בחשבון את הריבית ממנה יהנה הנפגע לאחר קבלת כספי הפיצויים (ולא למותר להזכיר כי ברוב המקרים, הריבית שיכול הנפגע לצבור בבנק, נלקחת למעשה בחשבון בהיוון הפיצוי שנפסק בראשי הנזק השונים). רוצה לומר, כי בבוא בית המשפט לפסוק פיצוי לנפגע, הוא פוסק את הפיצוי הראוי לשם השבת המצב לקדמותו, מבלי לקחת בחשבון את הסכומים הנוספים שהנפגע יוכל בעתיד להפיק מתוך סכום הפיצויים הכולל שנפסק לזכותו. למעשה, טענתו של המערער היא כחרב פיפיות מבחינת הניזוק, באשר מעוולים בנזיקין עשויים לעורר את הטענה כי לצורך חישוב הפיצוי הכולל, על בית המשפט להתחשב בהכנסה הנוספת שיפיק הנפגע מתוך הפיצוי הכולל שייפסק על ידי בית המשפט. ומזווית נוספת: הלכה פסוקה היא, שבית המשפט אינו לוקח בחשבון שינויים והתפתחויות מאוחרות שיכולים להתרחש לאחר מתן פסק הדין , שאם לא כן, אין לדבר סוף. עמד על כך השופט ריבלין (בתוארו אז) בע"א 8673/02 פורמן נ' רפאל גיל ואח' פד"י נ"ח(2) 375 (2004): "אין זה המקרה שבו בית-המשפט מעכב סכומים מסוימים משום שהמוסד לביטוח לאומי טרם קבע את זכאותו של הניזוק לתגמולים. לנפגע בענייננו, גיל, כבר נקבעה קיצבה מיוחדת, ואין עילה לעכב את ניכוייו של סך התגמולים. בית-משפט קמא נימק את החלטתו לעשות כן בכך "שקיימת אפשרות ממשית שבעתיד תבוטל הקצבה המיוחדת שמשתלמת" לגיל. נימוק זה אין לקבל. הוא עומד בניגוד לעקרונות יסוד בתורת הפיצויים המקובלת אצלנו. דיני הפיצויים מבוססים, בין השאר, על תחזית מראש ועל חזקת ההמשכיות. אם לא בחר בית-המשפט לפסוק פיצויים עתיים, אין הוא מעכב את שומת הפיצויים עד למועד שבו יתממשו הנזקים. בית-המשפט מעריך את הנזק בעת שניתן פסק-הדין על דרך של תחזית. טעות בתחזית אינה ברגיל עילה לשינוי פסק-הדין, באשר טעות זו קשורה בעצם השיטה המשמשת אותנו לשומת הנזק. [...] בענייננו אין לבית-המשפט אלא להניח כי המוסד לביטוח לאומי ימשיך לשלם לגיל את הגימלה שהוא משלם לו היום, על סמך החלטה שנתקבלה אצלו. אמנם, קיים סיכוי שבעתיד תישלל מגיל הגימלה, אך סיכוי שכזה קיים ביחס למרבית הגימלאות המשתלמות על-ידי המוסד לביטוח לאומי, והדבר אינו מהווה עילה לשלילת ניכוין. אם לא החליט המוסד לביטוח לאומי לשלול קיצבה עוד לפני מתן פסק-הדין, לא יתחשב בדרך-כלל בית-המשפט באפשרות שקיצבה אשר משתלמת ביום מתן פסק-הדין תחדל מלהשתלם מאוחר יותר, לכן אין זה מדרכו של בית-המשפט לקבוע כי הניכוי יישלל מאותו מועד עתידי שבו יחליט, אולי, המוסד לביטוח לאומי על הפסקת תשלום הגימלה. [...] הדבר נלמד גם מהנוהג, שאין עליו עוררין, כי אף אם המוסד לביטוח לאומי משנה את שיעור הקיצבאות המשתלמות על-ידיו ומחליט על העצמתן, אין הדבר משפיע על פסק-דין שהפך חלוט קודם לכן. ואף כאן: אם יחליט המוסד לביטוח לאומי על הגדלת הקיצבה המיוחדת המשתלמת לגיל, לא יוכלו אריה, פורמן ווקסמן גוברין לבקש הגדלה של הניכוי והשבה של כספים ששילמו לגיל מכוח פסק-הדין לאחר שזה הפך לחלוט". כך ההלכה לגבי שלילת קצבה בעתיד וכך לגבי הקטנה או הגדלה של קצבה בעתיד. במקרה דנן, אם בית המשפט יתחשב בכך שהמל"ל הפחית, או עלול להפחית, לאחר מתן פסק הדין, מקצבת הנכות של המערער בהיותו בעל הכנסה נוספת מריבית על הכספים שהפקיד בבנק, מי לידינו יתקע כי למחרת פסק הדין, המערער לא ימשוך את הסכום מהבנק וידווח למל"ל שכבר אינו נהנה מכספי ריבית, כך שהמל"ל יחזור וישלם לו קצבת נכות מוגדלת? מכאן, שקבלת טענתו של המערער עשויה להוביל לספקולציות ומניפולציות שאינן עולות בקנה אחד עם כלל סופיות הפיצוי המקובל בדיני הנזיקין (למעט במקרים של תשלומים עיתיים, ולא זה המקרה שבפנינו). 10. סופו של דבר שאני דוחה את הטענה, ודוחה את הערעור על כל חלקיו ורכיביו. בהתחשב בכך שגם הערעור שכנגד נדחה, אין צו להוצאות. ניתן היום, י' בסיון התשע"א (12.6.2011). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10097030_E09.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il