פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק בע"מ 9692/02 בבית המשפט העליון בע"מ 9692/02 בע"מ 9700/02 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל המבקשת בבע"מ 9692/02 והמשיבה בבע"מ 9700/02: פלונית נ ג ד המשיבים בבע"מ 9692/02 והמבקשים בבע"מ 9700/02: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלונית 4. פלוני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 10.9.02 בע"מ 106/02 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא י' יעקבי-שווילי וכבוד השופטים ס' ג'ובראן וי' דר תאריך הישיבה: י"ד בשבט תשס"ה (24.1.05) בשם המבקשת בבע"מ 9692/02 ובשם המשיבה בבע"מ 9700/02: עו"ד א' זינגר בשם המשיבים בבע"מ 9692/02 ובשם המבקשים בבע"מ 9700/02: עו"ד א' צפת ועו"ד ע' ג'ילאן פסק דין השופטת ע' ארבל: הבקשות שבפנינו למתן רשות ערעור עניינן בסוגיה, האם זכאית אשה לגבות את כתובתה בנוסף ועל רקע זכויותיה האחרות הנובעות מהסכם יחסי ממון שנערך בין בני הזוג עובר לחתונתם ומצוואתו של הבעל המנוח. לאחר שעיינו בבקשות ובתשובות להן ושמענו את טענות הצדדים בדיון שנערך בפנינו, החלטנו לראות את הבקשות כאילו ניתנה בהן רשות ערעור ולדון בהן כבערעורים על פי הרשות שניתנה. העובדות 1. המבקשת בבע"מ 9692/02 (להלן: המבקשת או האשה) והמנוח (להלן: המנוח או הבעל) נישאו זה לזו בחופה וקידושין ביום 26.6.97. נישואין אלו היו עבור המנוח נישואין שניים, לאחר פטירתה של אשתו הראשונה. המנוח היה נשוי לאשתו הראשונה כשלושים שנה ומנישואין אלה נולדו לו שלושה ילדים, הם המבקשים 2 - 4 בבע"מ 9700/02 (להלן גם: המשיבים או הילדים). במהלך תקופת נישואיו הראשונים הקים המנוח, יחד עם שני שותפים נוספים, ובשלב מסוים בסיוע בני משפחתו, מפעל בקרית ביאליק לייצור מוצרי מתכת לבניה (להלן: החברה). בשנת 1993 נפטרה אשתו הראשונה של המנוח. לאחר פטירתה הסתלקו הילדים מעיזבון אמם לטובת אביהם על פי בקשתו והוא הפך לבעליו הבלעדי של רכוש המשפחה, לרבות הזכויות בחברה ובבית המשפחה בנהריה. 2. אחר הדברים הללו, בשנת 1994, הכיר המנוח את המבקשת (להלן: בני הזוג). לאחר היכרות בת כשלוש שנים, החליטו השניים להינשא. עובר לחתונתם, ביקשו בני הזוג להסדיר את ענייני הממון שביניהם בהסכם ממון (להלן: הסכם הממון), אשר אושר בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (כב' השופט י' גרניט) בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). בהסכם קבעו בני הזוג שתחול הפרדה ברכוש שיש לכל אחד מהם, פרט לשני עניינים: הבעל התחייב להעביר על שם האשה מחצית הזכויות בבית בקיסריה בו גרו יחד, בית אשר הבעל רכש מכספו. כן התחייב הבעל כי במקרה של פטירה שלו תהא האשה זכאית לפיצויי הפיטורים המגיעים לו מהחברה. כשבוע לאחר עריכת ההסכם, נישאו המנוח והמבקשת זה לזו. במעמד החופה חתם הבעל על שטר כתובתה של אשתו, בסך של 3,000,000 ש"ח. 3. כחודשיים אחרי החתונה, ביום 24.8.97, ערך הבעל את צוואתו האחרונה (להלן: הצוואה). על פי הצוואה, הילדים ירשו את כלל נכסי המנוח, פרט לנכסים מסוימים אותם ציווה לאשתו: ראשית, קבע המנוח כי אשתו תירש את מחצית הזכויות בביתם שבקיסריה, באופן שביחד עם זכויותיה על פי הסכם הממון, מלוא הזכויות בבית תהיינה לאשה. כן ציווה המנוח, כי לאחר פטירתו, חשבונות הבנקים המשותפים לו ולאשתו, יהיו של אשתו. ביום 25.10.98, כשנה אחרי עריכת הצוואה, ביצע המנוח את האמור בהסכם הממון והעביר את מחצית הזכויות בביתם בקיסריה על שמה של המבקשת. כעבור חודשיים נוספים, ביום 25.12.98, לאחר כשנה וחצי מיום חתונתם, נפטר המנוח. 4. ביום 4.3.99 פנתה המבקשת לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה בתביעה לקבלת פיצויי הפיטורים להם היה זכאי המנוח מהחברה. כאמור, בהתאם להסכם הממון שערכו בני הזוג, במקרה של פטירת הבעל, פיצויי הפיטורים יהיו שייכים לאישה. בכתב תביעתה ציינה המבקשת כי היא מגבילה את התביעה למיליון ש"ח לצורכי חישוב האגרה בלבד, תוך שהיא שומרת לעצמה את הזכות לדרוש מהחברה את היתרה, סכום העומד לטענתה על כמיליון וחצי ש"ח נוספים. בפועל, עד היום קיבלה המבקשת מהחברה סכום העומד על כמיליון ש"ח. 5. ביום 9.3.99, ימים ספורים לאחר שהגישה האשה את תביעתה בעניין הפיצויים, ניתן צו לקיום ירושה, לבקשת בתו של המנוח וללא התנגדות, על ידי הרשם לענייני ירושה בחיפה. כפי שצוין כבר לעיל, על פי הצוואה זכאית האשה לקבל את מחצית הזכויות בבית בקיסריה, אשר שוויין – לפי הערכת שמאי מיום 13.3.00 – עומד על 262,500 דולר של ארה"ב, וכן חלקו של המנוח בחשבון הבנק המשותף של בני הזוג, ששוויו 90,000 ש"ח בקירוב. 6. לסיכום הדברים עד כה. מכוח הסכם הממון קיבלה המבקשת נכסים ששוויים, נכון למועד פתיחת ההליכים הנוכחיים, מעט מעל שני מיליון ש"ח: דמי הפיצויים בסך של מיליון ש"ח ומחצית הזכויות בבית בקיסריה, אשר נרשמו כאמור על שמה עוד לפני פטירתו של המנוח. בנוסף לנכסים אלו, זכאית המבקשת מכוח הצוואה לנכסים ששוויים מעט מעל מיליון ש"ח: המחצית השניה של הבית בקיסריה ומחצית חשבון הבנק המשותף. סך כלל הנכסים להם זכאית המבקשת, מכוח הסכם הממון ומכוח הצוואה, הינו מעט מעל שלושה מיליון ש"ח, נכון למועד פתיחת ההליכים הנוכחיים. 7. חודשים מספר לאחר קיום הצוואה, פתחה המבקשת בהליכים הנוכחיים לתבוע את כתובתה. כאמור, במעמד החופה נקבע בכתובתה של המבקשת סך של 3,000,000 ש"ח. לטענתה, חובת תשלום הכתובה הינה חובה משפטית, המוטלת על העיזבון, בנוסף ובנפרד לזכויותיה האחרות של המבקשת על פי הסכם הממון או הצוואה. המשיבים התנגדו לפירעון הכתובה והעלו מספר טענות, שעיקרן כי אביהם לא התכוון להתחייב בתשלום סכום כה גדול עבור הכתובה, בפרט על רקע העובדה שדאג לצרכי אשתו הן בהסכם הממון והן בצוואה. פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה 8. בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתה של המבקשת לגבות את כתובתה, בקבעו כי מתוך הנסיבות כולן יש להסיק כי המנוח לא התכוון לכך שהמבקשת תזכה על פי הצוואה בנוסף לזכויותיה על פי כתובתה. על רקע קביעה זו, אשר התבססה בין היתר על עדויות, קבע בית המשפט שיש לפרש את הצוואה באופן שהמבקשת לא תזכה הן על פי הצוואה והן על פי הכתובה, אלא על פי הצוואה בלבד. למסקנה זו הגיע בית המשפט בהתבססו על החלטה שניתנה בנסיבות דומות בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"ע (ת"א) 951/75 קיפר נ' רבשטיין, מנהל עיזבון, פ"מ תשל"ח(2) 3 (להלן: עניין קיפר)). באותו עניין נדונה בקשתה של אלמנה לגבות את כתובתה מהעיזבון, זאת בנוסף לחלקה על פי צוואתו של בעלה המנוח. בית המשפט דחה את התביעה לאחר שקבע, כי על פי אומד דעת המצווה ותוך יישום סימן ק"ו לשולחן ערוך חלק אבן העזר (להלן: אבן העזר), המבקשת לא היתה זכאית לגבות את כתובתה. בשל חשיבותם, מן הראוי להביא כאן את דברי בית המשפט בעניין קיפר: "הפרשה הנדונה כאן דורשת אמידת דעתו של המצווה כאמור לעיל. במסכת בבא בתרא דף קל"ב מוצאים אנו דיון דלקמן: 'הכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה'. ומפרש רש"י (צ"ל רשב"ם – הערה שלי, ע.א.): 'וכתב לאשתו קרקע כל שהוא – ולא פירש אם לפרעון כתובתה אם לשם מתנה, דאי לפרעון כתובתה הרי הוא כמו שפרע לה קצת כתובה...' ולהלן מסבירה הגמרא כי אין כאן איבוד כתובה ע"י מעשה הבעל בלבד אלא שהלכה זו כפופה להסכמת האשה מפורשת או מכללא. הלכה זו מוצאים אנו בשו"ע סימן ק"ו בצורה דלקמן: 'הכותב כל נכסיו לבניו בין זכרים בין נקבות בין בריא בין שכיב מרע וכתב לאשתו עמהם קרקע כלשהו.. הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ושתקה כשנודע לה ולא מיחתה איבדה עיקר כתובתה...' המקרה שלפנינו נופל בגדר ההלכה הנ"ל..." על דין זה אעמוד בהרחבה בהמשך, אולם כבר עתה ייאמר, כי העקרון המונח ביסוד פסק הדין בעניין קיפר הוא, כי בהתקיים תנאים ידועים, עשויה אישה להפסיד את כתובתה מקום שהבעל מצווה כי חלק מהירושה יהיה שלה. במקרה דנן, כך עולה מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, התקיימו התנאים לתחולתו של סימן ק"ו לאבן העזר, ומסיבה זו פסק בית המשפט כי האישה אינה זכאית לגבות את כתובתה. 9. על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. לטענתה, בית המשפט לענייני משפחה לא יישם את האמור בפסק דין קיפר, אלא סטה ממנו. בפסק דין קיפר דן בית המשפט בשאלה אם הוראת סעיף 11(ג) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה) חלה גם במקרים של ירושה על פי צוואה או רק במקרים של ירושה על פי דין. סעיף 11(ג) לחוק הירושה, אשר מופיע בפרק של ירושה מן הדין, קובע כי "המגיע לבן זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאישה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון...". בית המשפט בעניין קיפר קבע, על בסיס האמור בע"א 293/72 פילוסוף, עו"ד נ' "תעוז" קופת-תגמולים לשכירים בע"מ ליד בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד כז(2) 535, 543. להלן: הלכת פילוסוף), כי גם בירושה על פי צוואה יש מקרים בהם מנכים את סכום הכתובה מחלקה של האשה בעיזבון. זאת, אם שוכנע בית המשפט, מתוך אומד דעתו של המצווה, שזה האחרון לא התכוון לזכות את אשתו בירושה בנוסף לכתובתה. טענתה של המבקשת בפני בית המשפט המחוזי היתה, שגם בהנחה שהיא אינה זכאית לקבל הן את הירושה והן את הכתובה, ניתן לשלול ממנה את הירושה – מכוח הלכת קיפר – אך אין מקום לשלול ממנה את כתובתה. שכן, ניכוי סכום הכתובה מחלקה של האשה בעיזבון פירושו, שבמקרה שסכום כתובתה עולה על סכום חלקה בעיזבון, היא תהיה זכאית לסכום כתובתה במלואה, ואילו במקרה שסכום חלקה בעיזבון עולה על סכום כתובתה, היא תהיה זכאית לסכום חלקה בעיזבון בלבד. המסקנה המתבקשת היא אפוא, כך טענה המבקשת, שבית המשפט לענייני משפחה שגה עת ששלל ממנה את כתובתה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 10. בית המשפט המחוזי קיבל, באופן חלקי, את ערעורה של המבקשת. מחד גיסא, אימץ בית המשפט המחוזי את קביעת בית המשפט לענייני משפחה, לפיה המנוח לא התכוון לזכות את המבקשת הן בירושה והן בכתובתה. מאידך גיסא, דחה בית המשפט המחוזי את מסקנת בית המשפט לענייני משפחה, לפיה ניתן, על בסיס אומד דעתו של המצווה, לשלול מהמבקשת את כתובתה. בית המשפט המחוזי קבע, כי מסקנה זו אינה עולה בקנה אחד עם הלכת פילוסוף, בה קבע בית משפט זה כי: "לפי מהותה, סכום הכתובה הוא בבחינת חוב הרובץ על הבעל, ואחרי מותו - על עזבונו, והבעל אינו יכול להשתמט מהתחייבותו על-פי שטר כתובה או לעקוף התחייבות זו על-ידי עריכת צוואה או באופן אחר, כפי שאינו יכול להשתמט מתשלום חוב על-ידי עריכת צוואה או באופן אחר." (עניין פילוסוף, בעמ' 541). על יסוד הלכת פילוסוף, קבע בית המשפט המחוזי שעריכת הצוואה לא הביאה ולא יכולה היתה להביא לשלילת זכותה של האשה לגבות את כתובתה. עם זאת, סייג בית המשפט המחוזי את זכותה של המבקשת בשלוש דרכים. ראשית, נקבע בהתאם לאומד דעתו של המנוח כנזכר לעיל, כי יש לנכות את סכום הכתובה מחלקה של המבקשת בירושה. שנית, נקבע שיש להגביל את גובה הסכום לו זכאית המבקשת על פי כתובתה עד למחצית שוויו של העיזבון. קביעה זו התבססה על "תקנת טוליטולה" שמקורה במשפט העברי. תקנה זו התקבלה במאה השלוש עשרה בקרב הקהילה היהודית שבעיר טולדו שבספרד ולפיה אלמנה הגובה את כתובתה אינה זכאית לגבות סכום העולה על מחצית העיזבון (ראו: אבן העזר סימן קי"ח; מ' אלון המשפט העברי (כרך א, תשנ"ב) 643). תכלית התקנה היתה להבטיח שהעזבון לא יכלה כליל על ידי פירעון חוב הכתובה. עם הזמן, התפשטה התקנה והתקבלה ברוב קהילות ישראל. בית המשפט המחוזי יישם את דין התקנה בקובעו כי יש להגדיר את היקף הזכות לגביית הכתובה על פי דיני המשפט העברי שכן הכתובה הינה מוסד של המשפט העברי. במקרה דנן, מאחר ששוויו של העיזבון טרם הוברר, קבע בית המשפט המחוזי את התוצאה באופן הבא: "כאמור אין אנו יודעים מהו שווי העזבון (והכונה למה שכלול בעזבון לפי החוק, להבדיל מאותם נכסים שאינם כלולים בעזבון, כגון קופות הגמל ופוליסות בטוח, לפי סעיף 147 לחוק). לפיכך איננו יודעים אם סכום הכתובה עולה על מחצית שווי עזבון. יש אפוא בפנינו שלושה קודקודים של משולש: הזכות לגבות את סכום הכתובה, שאין לשלול אותה ע"י צואה, המנה בצואה והתקנה (תקנת טוליטולה הנ"ל – הערה שלי, ע.א.) בדבר מחצית העזבון. העולה מן האמור הוא שהתובעת זכאית לבחור בין סכום הכתובה לבין המנה, אבל אם הסך 3 מיליון ש"ח עולה על מחצית העזבון, רשאית התובעת לבחור בין המחצית הזו לבין המנה, ואין היא זכאית לגבות את מלוא הסכום הנקוב בכתובה." (ההדגשות במקור, ע.א.). 11. בית המשפט הוסיף וקבע, כי לצורך חישוב הסכום שהמבקשת זכאית לו, יש לראות את שווי הכתובה על פי הסכום הנקוב בה, ללא "הצמדה" למדד. בית המשפט המחוזי ציין שבבתי הדין הרבניים קיימת נטייה שלא "להצמיד" את סכום הכתובה וכי בנסיבות העניין, בהתחשב בסכום הכתובה הגדול יחסית, כמו גם בפרק הזמן הקצר שעבר ממועד החופה ועד למועד פטירתו של המנוח, מן הראוי לאמץ גישה זו. הבקשות למתן רשות ערעור 12. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו ילדי המנוח בקשה למתן רשות ערעור. לטענת הילדים, שגה בית המשפט המחוזי עת קבע שלכתובה תוקף כלשהו. לטענתם, מעולם לא התכוון אביהם להתחייב בסכום הכתובה – האב לא היה אדם דתי ועבורו עריכת הכתובה היתה אך ורק טקס דתי ללא כל משמעות משפטית. בנוסף טוענים הם, כי סכום הכתובה הינו בלתי סביר ומסיבה זו בלבד אין ליתן לה תוקף לאור הדין של "אסמכתא" – שמקורו במשפט העברי – לפיו התחייבות לדבר "גוזמא" הינה, ככלל, חסרת תוקף בשל החסרון בגמירת דעתו של המתחייב. טענה שלישית בפיהם של ילדי המנוח היא כי המנוח והמבקשת התחייבו עובר לנישואיהם להסדיר את כל יחסיהם הממוניים בהסכם ממון וכי פרט לאמור בהסכם ממון לא תהיה לאשה כל זכות או דרישה או תביעה כלפי המנוח. לטענת ילדיו, יש בהסכם הממון משום וויתור מראש על זכויותיה של האשה על פי הכתובה. לחלופין טוענים ילדי המנוח שיש לקזז מסכום הכתובה לא רק את שווי הנכסים בהם זכתה המבקשת על פי הצוואה אלא גם את שווי הנכסים בהם זכתה על פי הסכם הממון. 13. המבקשת הגישה אף היא בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשתה משיגה המבקשת על שתי קביעות בלבד. ראשית, היא סבורה שבית המשפט המחוזי שגה עת שיישם את "תקנת טוליטולה". לטענתה, "תקנת טוליטולה" הינה דין מדיני הירושה ולא מדיני הכתובה ולכן אין ליישם תקנה זו כיון שדיני הירושה מוסדרים בחוק הירושה בלבד, כאמור בסעיף 148 לחוק הירושה. שנית, טוענת המבקשת ששגה בית המשפט עת שנהג בחוב הכתובה באופן שונה מכל חוב אחר וקבע שהמבקשת אינה זכאית לגבות את כתובתה עם "הצמדה" ממועד פטירת המנוח. דיון 14. הסוגיה שבפנינו תבוא על פתרונה בהתבסס על שני נדבכים הבנויים זה על גבי זה. ראשית – דיון במהותו של חוב הכתובה ובמסגרת הנורמטיבית שחלה עליו. שנית – ניתוח שאלת תוקפה של הכתובה במקרה דנן, שאלה המתחלקת לטעמי, לשתי שאלות משנה. הראשונה – האם במקרה דנן נוצרה, במעמד החופה, התחייבות תקפה של המנוח כלפי המבקשת. בהנחה שיש להשיב על שאלה זו בחיוב, יש להוסיף ולבחון את השאלה השניה – האם, בנסיבות המקרה, ולאור עריכת הצוואה, התחייבות זו ניתנת למימוש. אבחן סוגיות אלו כסדרן. הכתובה – עקרונות 15. מימים ימימה נהגו בקהילות ישראל כי במעמד החופה ובפני שני עדים, חותם החתן על שטר כתובה ומוסרו לכלה. (ראו: אבן העזר סי' ס"ו-קי"ח; ש' א' שטרן סדר כתובה כהלכתה (תשנ"ג) א-ה, להלן: סדר כתובה; ב' אדלר ספר הנשואין כהלכתם (כרך א, תשמ"ה) רע"ח-שנ"ה; ב' צ' שרשבסקי דיני משפחה (1993) 96-89, להלן: שרשבסקי; מ' קורינאלדי דיני אישים, משפחה, וירושה (תשס"ד) 188-175, להלן: קורינאלדי; י' י' בלויא ספר פתחי חושן (כרך ח', תשנ"ו) רנ"ח-ר"צ, להלן: פתחי חושן; י' גילת יד לגילת (תשס"ב) 59-50, להלן: גילת; D. Piattelli “The Marriage Contract and Bill of Divorce in Ancient Hebrew Law” The Jewish Law Annual (vol. IV, 1981) 66-78 , להלן: Piattelli; י' י' נויבואר תולדות דיני הנישואין במקרא ובתלמוד (תשנ"ד) 131-127; The Jewish Encyclopedia (vol. VII, 1925) 472-478; Encyclopedia Judaica (vol. X, 1971) 926-931 ). אציין, שלפי רש"י, מוסד הכתובה קיים עוד מימי אברהם אבינו, אשר נתן שטר כתובה לאשתו שרה (ראו: רש"י, בראשית, כ"ה, ו). על קדמוניות הכתובה ניתן ללמוד גם מממצאים ארכיאולוגיים, כתובות שנמצאו מלפני למעלה מאלפיים ארבע מאות שנים (ראו: Piattelli, בעמ' 66). כמוסד משפטי עתיק יומין, הדינים המסדירים את הכתובה מקורם אף הם בתקופה קדומה. מסכת שלמה במשנה, שעריכתה מלפני כמעט אלפיים שנה, יוחדה לדיני הכתובה – מסכת "כתובות". דין הכתובה נהוג גם בימינו במדינת ישראל. משרד הדתות (כיום הרשות הארצית לשרותי דת) מדפיס טפסי כתובה ואלו משמשים את בני הזוג המתחתנים דרך לשכות הרבנות במרחבי הארץ (ראו: גילת, בעמ' 53). 16. באמצעות שטר הכתובה מתחייב הבעל כלפי אשתו בחיובים שונים (ראו: שרשבסקי, 90-89). חלק מהחיובים – חיובי מדור מזונות ועוד – מתייחסים לתקופת הנישואין. חלק אחר – עיקר הכתובה, תוספת כתובה, נדוניא ותוספת נדוניא – מתגבשים רק עם פקיעתם של הנישואין בגירושין או בפטירת הבעל. דר' שרשבסקי הסביר את החיובים השונים המרכיבים את הכתובה, כדלהלן: "עיקר כתובה הוא הסכום שעל הבעל (או יורשיו) לשלם לאשה מכיסו (או מעזבונו) במקרה שהנישואין באים לקיצם עקב גירושין או מות הבעל, פרט לאותם המקרים בהם לפי הדין היא יוצאת בלי כתובה. חובה זו הוטלה עליו על ידי תקנת חכמים "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה"... ...הסכום הנ"ל ניתן להוספה, כלומר הבעל רשאי להוסיף והוספה זו נקראת תוספת כתובה... ...מלבד לסכום עיקר (ותוספת) הכתובה קובעים בשטר הכתובה גם את סכום הנדוניא, היינו הערכה בסכום כסף של כל אותם הנכסים שהאשה מכניסה לנישואין, הן בנכסי דלא ניידי, הן במטלטלין... המנהג הוא שהבעל, מאחר שהוא רשאי לסחור בנכסי הנדוניא, מקבל על עצמו כלפי האשה, כנגד שווי הנדוניא שהיא הכניסה, אחריות לסכום נוסף – "תוספת נדוניא"..." (שרשבסקי, 93-90) (הדגשה במקור). 17. לכתובה – עיקר ותוספת – שתי תכליות מרכזיות (ראו: גילת). ראשית, הכתובה נועדה לחזק את יציבותו של מוסד הנישואין. כאשר הגירושין כרוכים בהשלכות ממוניות, בני הזוג שוקלים את צעדיהם ביתר זהירות. מסיבה זו תיקנו חכמים כתובה לאשה "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (תלמוד בבלי כתובות, נ"ד ע"א). טעם נוסף שנזכר במקורות עניינו הבטחת עתידה של האשה לאחר הגיע הנישואין לקיצם, ובפרט במטרה להקל עליה להתחתן מחדש, "כדי שיהיו הכל קופצין עליה לישאנה" (תלמוד ירושלמי כתובות פ"ט ה"ז). 18. בשל חשיבותה ומרכזיותה של הכתובה בדיני האישות היהודיים, ביקש המחוקק הישראלי למנוע פגיעה במעמדה, עמד על כך פרופ' רוזן-צבי: "...שמר המשפט הישראלי על מעמדה המשפטי של הכתובה בכלל ושל עיקר הכתובה בפרט עקב מעמדה המיוחד בדין העברי ואי-היותה ניתנת להתנאה..." (א' רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ח) 325. להלן: רוזן-צבי). כפי שציין פרופ' רוזן-צבי, עריכת שטר כתובה הינה חובה שאינה ניתנת להתנאה, שכן מדובר בחלק בלתי נפרד מנישואין על פי התורה. אכן, על פי ההלכה היהודית, אסור לאדם לקיים מסגרת נישואין ללא כתובה (אבן העזר ס"ו, א) וקיום מסגרת זוגיות ללא כתובה שקול למסגרת זוגיות ללא קשרי נישואין (שם, ס"ו, ט). זכותה של האשה לגבות את כתובתה מוגנת גם בחקיקה האזרחית של המדינה. סעיף 17 לחוק יחסי ממון בין בני זוג קובע: 17. שמירת זכויות ודינים אין בחוק זה כדי לגרוע מזכויות לפי חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, או מזכויות האשה לפי כתובתה, ואין בו כדי לגרוע מהוראות סעיף 101 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. סעיף 148 לחוק הירושה קובע: 148. שמירת דיני משפחה חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות; אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה. ובסעיף 104 לחוק הירושה נקבע: 104. סדר עדיפות בין חובות העזבון (א) הסכומים הבאים (בחוק זה - חובות העזבון) יסולקו לפי סדר עדיפות זה: (1) ההוצאות הכרוכות בהלווית המוריש, בקבורתו ובהצבת מצבה על קברו לפי הנהוג באותן נסיבות; (2) ההוצאות של צו ירושה, של צו קיום ושל ניהול העזבון במידה שהן חלות על העזבון; (3) החובות שהמוריש היה חייב ערב מותו ולא נתבטלו במותו (בחוק זה -חובות המוריש) לרבות המגיע לאשתו על פי כתובה במידה שסכום הכתובה אינו עולה על סכום סביר; (4) המגיע לבן-זוגו של המוריש על פי עילה הנובעת מקשר האישות, פרט לכתובה כאמור בפסקה (3) והמגיע לבן זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק. 19. באשר לדין החל על כתובת האשה, נראה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי יש להחיל את המשפט העברי כיוון שהכתובה הינה כאמור מוסד מהמשפט העברי. גישה זו עולה מפסיקת בית משפט זה בה נזכרה הכתובה (ע"א 155/83 ברמן נ' ברמן, פ"ד לח(2) 231; ע"א 761/88 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד מג(4) 505; ע"א 4909/92 דורות נ' דורות (לא פורסם, ניתן ביום 24.7.95); בג"ץ 2621/00 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים, פ"ד נד(3) 809. להלן: עניין לוי). יצוין שפרופ' שילה אף הוא סבר שמן הראוי להחיל את הדין העברי על הכתובה (ש' שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (כרך א, תשנ"ב) 140-139). כך גם עולה מדברי פרופ' רוזן-צבי (רוזן-צבי, בעמ' 325). כך גם הגיונם של דברים, מטעמים שונים. כפי שראינו, הדין העברי רואה את הכתובה לא רק כחיוב ממוני אלא כדין מדיני האישות, בעל זיקה לנישואין עצמם, עד אשר נקבע שאסור לקיים את הנישואין ללא כתובה. יתכן שמסיבה זו רואים את הכתובה כ"ענייני נישואין" במובן סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: חשבד"ר) (ראו את דברי הנשיא ברק בעניין לוי בעמ' 814). סעיף 2 לחשבד"ר קובע, כי "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". ואמנם, מאחר והחוק מחיל את הדין העברי על נישואין בין יהודים, ודין זה מחייב את הבעל ליטול על עצמו את חיובי הכתובה, נראה שיש לסווג את הכתובה כחוב מכוח הדין – סעיף 2 לחשבד"ר – אשר מפנה לדין העברי. כאמור, סעיף 104(א)(4) לחוק הירושה קובע במפורש שהכתובה הינה "עילה הנובעת מקשר האישות". בהקשר זה ראוי להזכיר, שבתי המשפט האזרחיים מחילים את הדין העברי על חלק מחיובי הכתובה מדי יום ביומו ובהתאם לסעיף 2 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959. כפי שציינתי לעיל, חיוב המזונות על פי הדין העברי מקורו בכתובה. הכתובה עצמה מפנה לדין העברי, מנוסחת בשפת התלמוד, גדושה במונחים מהמשפט העברי ונמסרת לאשה במסגרת עריכת החופה על פי הדין העברי. במצב זה תחולתו של הדין העברי על הכתובה השתרש והתקבל מימים ימימה וככלל מקובלת על הצדדים הבאים בברית הנשואין בטקס דתי. אכן, שתי הערכאות הקודמות, כמו גם הצדדים עצמם, ניתחו את הסוגיה שבפנינו על פי מקורות ההלכה היהודית. בדרך זו אלך אף אני. תוקפה של הכתובה במקרה שבפנינו 20. ילדי המנוח מעלים מספר טענות נגד תוקפה של הכתובה במקרה דנן. מלבד הנימוקים עליהם התבסס בית המשפט לענייני משפחה בדחותו את תביעתה של המבקשת, מעלים ילדי המנוח, כפי שציינתי לעיל, מספר טענות לפיהן לא נוצר חוב כתובה תקף במעמד החופה. לטענתם, הכתובה חסרת תוקף בין משום שהמנוח לא ייחס לה חשיבות, בין משום שבני הזוג הסדירו מראש את יחסיהם בהסכם יחסי ממון. לטעמי, בצדק דחה בית המשפט המחוזי טענות אלו. האם נוצרה במעמד החופה התחייבות תקפה טוענים ילדי המנוח, כי הכתובה חסרת תוקף מאחר שאביהם לא ייחס חשיבות לכתובה. איני רואה לקבל טענה זו. המנוח חתם על הכתובה ומסר אותה תחת החופה ובפני שני עדים לידיה של המבקשת. זאת, לאחר שמסדר הקידושין הקריא את הכתובה בפניו ובפני קהל המוזמנים. המנוח נהג כלפי חוץ כמי שמודע למשמעותם המשפטית של מעשיו ותוצאותיהם. אמנם העידו עדים בפני בית המשפט לענייני משפחה, שהמנוח אמר באוזניהם שהכתובה הינה סימבולית בלבד, אולם אין בשיחות פרטיות אלו כדי לשלול את המשמעות אותה ייחס המנוח לכתובה בהתנהגותו הגלויה והפומבית. באופן דומה סבורני שיש לדחות את הטענה לפיה המבקשת ויתרה מראש, במסגרת הסכם יחסי ממון, על כתובתה. ראשית אציין שטענה זו מעוררת קושי הן לאור הוראת סעיף 17 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 לפיה "אין בחוק זה כדי לגרוע... או מזכויות האשה לפי כתובתה" והן לאור המשפט העברי לפיו הדין מגביל ביצוע פעולות משפטיות בלתי הדירות בזכויות שטרם באו לעולם. ואולם, יהא הבסיס המשפטי לטענה זו אשר יהא, איני סבורה שבמקרה דנן ניתן לזהות כוונה ברורה לוותר מראש על הכתובה אשר לא נזכרה כלל בהסכם הממון. אמנם נקבעה בהסכם הממון תניית ויתור כללית על דרישות או תביעות מלבד אלו הנובעות מהסכם הממון, אולם תניה זו הינה סתמית בניסוחה ואין בה כדי להצביע על כוונה מפורשת לוותר על הכתובה באופן הסותר את התחייבותו המפורשת של המנוח בכתובה. במצב דברים זה עלינו להניח שהסכם הממון לא בא לגרוע "מזכויות האשה לפי כתובתה" וכפי שנקבע בסעיף 17 לחוק יחסי ממון, כאמור. באשר לטענת ילדי המנוח לפיה יש לשלול את תוקפה של הכתובה בשל הסכום הנקוב בו, סכום אשר לדבריהם הינו מוגזם במידה המעידה על העדר גמירות דעת, אני סבורה כי ניתן להותיר טענה זו בצריך עיון. טענה זו מתבססת על הדין של "אסמכתא" במשפט העברי, לפיו התחייבות לדבר מוגזם אינה, ככלל, בת תוקף כיוון שקיימת חזקה שאדם אינו גומר בדעתו להתחייב בדבר מוגזם (ראו: תלמוד בבלי, בבא מציעא, קד, ב; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"ז, י"ג; ב' ליפשיץ אסמכתא (תשמ"ח)). אמנם הדין של "אסמכתא" הינו דין מוכר ומוסכם בהלכה, אולם קיים בעיני קושי ליישם דין זה בהקשר של חוב הכתובה. ערה אני לכך שבמקרה אחד יישם בית הדין הרבני את דין האסמכתא כשהיה מדובר בכתובה בעלת סכום גבוה במיוחד, אולם בפסק הדין צוין שהיישום אינו חף מקשיים (ראו: פסקי דין רבניים כרך טו, 223-211), שכן, בטפסי הכתובה מופיעה הצהרה מפורשת של הבעל כלפי אשתו לפיה התחייבותו שלו כלפיה "דלא כאסמכתא". האם הכתובה ניתנת למימוש מנכסי העיזבון 21. בית המשפט לענייני משפחה קבע כאמור שעל המקרה דנן יש להחיל את הוראת שולחן ערוך אבן העזר סימן ק"ו סעיף א, הקובעת: [א] הכותב כל נכסיו לבניו, בין זכרים בין נקבות, בין בריא בין שכיב מרע, וכתב לאשתו עמהם קרקע כל שהוא או דקל לפירותיו או פירות מחוברים והם צריכים עדיין לקרקע, הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ושתקה כשנודע לה ולא מיחתה, איבדה עיקר כתובתה ותוספת (אבל לא נדונייתא) (המ"מ פ"ו מזכייה). ואינה טורפת מנכסים אלו כלום. אבל מנכסים שיבואו לו אחר כך גובה מהם, אפילו באו לידו מאותם הנכסים עצמם, כגון שמת אחד מהבנים וירשו. בסעיף זה קובע השולחן ערוך שהאשה "איבדה כתובתה" בהתקיים שני תנאים מצטברים. ראשית, הבעל ציווה את כל נכסיו לילדיו, מלבד נכס כלשהו, אותו הוריש לאשתו. שנית, כאשר נודע לה על תוכן הצוואה, האשה לא מיחתה אלא שתקה. דין זה מניח, כך דומה, שאישה אשר בעלה עורך צוואה מעוניינת שדבריו יקוימו כלשונם. גביית הכתובה מנכסים אשר ייעד הבעל לילדיו עלולה לסכל את רצונו של הבעל. שתיקתה של האישה מתפרשת אפוא כהסכמתה לתוכנה של הצוואה וכביטוי לרצונה שהצוואה תקוים כלשונה ועל פי אומד דעתו של המצווה. ואולם, ההלכה גם מכירה בכך שקיימים מקרים בהם מערכת היחסים בין בני הזוג אינה מצדיקה לפרש את שתיקתה של האישה כביטוי להסכמתה. ברם, כאשר בנוסף לשתיקתה מתווספת העובדה שהבעל דאג לאשתו בצוואה, כי אז קובעת ההלכה שהאישה "איבדה כתובתה". שתי נסיבות אלו – דאגתו של הבעל לעתיד אשתו ושתיקתה של האישה נוכח מעשה בעלה – יש בהן כדי להביא לשלילת הכתובה. זאת, כדי לקיים את דברי המצווה על פי אומד דעתו. מן הראוי לציין, שביסוד הוראת סימן ק"ו עומד, בין היתר, עקרון של ויתור ומחילה, אולם אין בודקים, אם במקרה הקונקרטי האשה מחלה בפועל (ראו: תשובות המהרי"ט א, קי"ט; אור שמח הלכות זכיה ומתנה ו,ט). סימן ק"ו לאבן העזר הינו דין עצמאי, העומד על רגליו שלו ואין הוא נשען על מחילתה הקונקרטית של האשה בלבד. ניתן במובן זה לדמות את הדין שבסימן ק"ו לדין של התיישנות. אמנם ביסוד דיני ההתיישנות עומד, בין היתר, עקרון של ויתור ומחילה אולם משמתקיימים התנאים הפורמאליים לחוק ההתיישנות, אין בודקים אם במקרה הקונקרטי ויתר או מחל התובע על תביעתו (ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו(2) 297 , 300). עניין נוסף אותו יש להדגיש הוא, שהדין העברי ער לסכנה שסימן ק"ו לאבן העזר עלול לשמש כלי לשלילת כתובתה של אשה, אשר אינה ערה לזכויותיה או לצורך שתעמוד עליהן. לפיכך נקבע, שאם הוברר הדבר שהתכוון הבעל לשלול מאשתו את כתובתה, כי אז האשה לא איבדה את כתובתה. לשון אחר, לסימן ק"ו לאבן העזר חריג, שמטרתו מניעת מרמה. על בית הדין לבחון את הנסיבות כולן ומתוכן להסיק אם הבעל ציווה נכס כלשהו לאשתו על מנת להביא לשלילת הכתובה, שאז אין לקיים את כוונתו (פתחי חושן, בעמ' רפ"ו). 22. במקרה דנן קבע בית המשפט לענייני משפחה שהתנאים לתחולתו של סימן ק"ו לאבן העזר מתקיימים. המנוח ציווה את כלל נכסיו לילדיו פרט לנכסים מסוימים אותם ייחד בצוואה לאשתו. בכך ביקש המנוח להבטיח שנכסיו כולם – פרט לנכסים שנזכרו ויוחדו לאשתו במפורש – יעברו לאחר מותו לילדיו. המנוח לא התכוון – כך קבע בית המשפט – שהמבקשת תזכה בכתובתה בנוסף לנכסים שנזכרו בצוואה. כשנודע למבקשת על תוכנה של הצוואה היא שתקה ולא מיחתה. בהקשר זה ניתן להניח שהמבקשת ידעה על תוכנה של הצוואה עוד בחיי בעלה, ומכל מקום תוכנה היה ידוע לה במועד קיומה של הצוואה, חודשים מספר לפני שהגישה את תביעתה לגביית כתובתה. משנודע לה על תוכן הצוואה לא הביע המבקשת הסתייגות. על בסיס קביעות אלו קבע בית המשפט לענייני משפחה, תוך יישום סימן ק"ו לאבן העזר, שהמבקשת "איבדה את כתובתה" ואין היא זכאית לגבותה. לטעמי, מסקנה זו בדין יסודה ואיני רואה מקום להתערב בה. בית המשפט המחוזי ביטל את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, בקובעו כי אין בכוחה של הצוואה להביא לשלילתה של הכתובה. שלילה כזו – כך קבע בית המשפט המחוזי – סותרת את הלכת פילוסוף, בה נקבע, כי "הבעל אינו יכול להשתמט מהתחייבותו על-פי שטר כתובה או לעקוף התחייבות זו על-ידי עריכת צוואה או באופן אחר". אין בידי לקבל את גישתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. לטעמי, שלילת הכתובה אינה מכוח הצוואה אלא כקביעת בית המשפט לעניני משפחה מכוח סימן ק"ו לאבן העזר. לא עריכת הצוואה בלבד מגבשת את הדין בסימן ק"ו, אלא עריכת הצוואה בנוסף לשתיקתה של המבקשת. אמנם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, חוק הירושה לא בא לגרוע מהיקף תוקפה של הכתובה, אולם לטעמי, חוק הירושה גם לא בא להרחיב ולהוסיף על היקף תוקפה. הצוואה, מנקודת הראות של המשפט העברי, אינה אלא נסיבה לתחולת הדין, אך אין היא, כשלעצמה, המקור לשלילת הכתובה. המקור לשלילת תוקפה של הכתובה הינה כאמור סימן ק"ו לאבן העזר אשר חל על ענייננו בהתקיים התנאים המפורטים בו, כפי שכאמור הובא גם בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. 23. בטרם אסיים נקודה זו עלי לציין, כי מלשון סימן ק"ו הנ"ל עולה שהאשה אינה מאבדת את כתובתה לחלוטין, אלא מאבדת את זכותה לגבות את הכתובה מן הנכסים שהיו בבעלותו של המצווה במועד עריכת הצוואה. מתעוררת השאלה אפוא אם לא מן הראוי להחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה לברר האם המנוח זכה בנכסים נוספים, לאחר עריכת הצוואה ובטרם פטירתו. שבתי ובחנתי אפשרות זו והגעתי לכלל מסקנה שאין לנהוג בדרך זו. תחילה יודגש שהמבקשת לא טענה כלל שהמנוח זכה בנכסים לאחר עריכת הצוואה. שנית, התקופה שבין עריכת הצוואה לבין מותו של המנוח אינה ארוכה – שישה עשר חודשים בלבד ואיש מהצדדים לא העלה טענה לפיה היו שינויים מרחיקי לכן במערך הרכוש. שלישית, המנוח לא פירט בצוואה את נכסיו ולא ציווה לילדיו נכסים מסוימים, אלא חילק את כלל הנכסים לילדיו באופן כוללני. מכאן משתמעת כוונתו להבטיח שכלל נכסיו, לרבות אלו שיבואו לידו אחרי עריכת הצוואה, יחולקו באופן שנקבע בצוואה. כאמור כפי שקבעה הערכאה הדיונית על פי סימן ק"ו לאבן העזר, קמה חזקה שהמבקשת ביקשה לקיים כוונתו זו. 24. לבסוף אעיר, כי בעבר הביע הרב הראשי לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ספק אם יש מקום להחיל את סימן ק"ו לאבן העזר על רקע המצב המשפטי השורר בארץ, לפיו האשה יורשת את בעלה (ראו: פסקים וכתבים (כרך ז, תשנ"ו) תקס"ו). שכן, הנימוק שנזכר בסימן ק"ו הנ"ל – "הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים" – מתאים במיוחד על רקע מצב משפטי בו האשה אינה יורשת את בעלה עם הבנים והבעל פעל במיוחד להבטיח את עתידה הכלכלי של האשה בצוואה. במדינת ישראל על פי חוקי הירושה, לעומת זאת, האשה יורשת את בעלה, ביחד עם הילדים, מכוח הדין. על פי גישה זו, אין בכך שהבעל ציווה לאשתו חלק מנכסיו כדי להוות "מחווה" מיוחדת או להצביע על דאגה מיוחדת לאשתו. איני סבורה שבענייננו יש צורך להידרש לספק שהעלה הרב הרצוג. בנסיבות המקרה, אין זה מובן מאליו כלל וכלל שהמנוח, שציווה כלל נכסיו לילדיו היה מצווה חלקם למבקשת, בנוסף לנכסים בהם זכתה מכוח הסכם יחסי הממון ביניהם. במצב דברים זה, סבורני שהנימוקים העומדים ביסוד סימן ק"ו הנ"ל מתקיימים במלוא עוצמתם. 25. מן הנימוקים המפורטים, אני מציעה לחבריי לקבל את ערעורם של ילדי המנוח בבע"מ 9700/02 ולדחות את ערעורה של המשיבה בבע"מ 9692/02. לטעמי, יש להשיב את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה על כנו ולקבוע, על פי הנימוקים המפורטים בפסק הדין, שהמבקשת אינה זכאית לגבות את כתובתה מתוך נכסי עזבון המנוח. משהגעתי למסקנה זו, מתייתר לשיטתי הדיון בטענות המבקשת באשר לתחולתה של "תקנת טוליטולא" כמו גם השגותיה באשר לאי-"הצמדת" סכומה של הכתובה. ש ו פ ט ת השופטת פרוקצ'יה אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: גם לדעתי יש להשיב על כנו את פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ולקבוע כי המבקשת אינה זכאית לגבות את כתובתה מתוך נכסי העזבון. דרכי למסקנה האמורה שונה מדרכה של חברתי והיא מבוססת על אומד דעתם של הצדדים. המבקשת היא אשתו השניה של המנוח והמשיבים הם עזבון המנוח וילדיו מנישואיו לאשתו הראשונה. בין הצדדים נטושה מחלוקת אודות זכותה של המבקשת לגבות מעזבונו של המנוח את דמי כתובתה - שלושה מיליון שקלים - וזאת בנוסף לזכויות אחרות אשר הקנה לה המנוח בהסכם ממון ובצוואתו. אחזור ואציג את השתלשלות העניינים שפורטה בפסק דינה של חברתי, וזאת תוך הדגשים שונים, שכן אני סבורה שיש להשתלשלות זו חשיבות רבה בניתוח אומד דעתם של הצדדים בעת החתימה על הסכם הממון והכתובה. 1. המנוח ואשתו הראשונה (להלן המנוחה) נישאו זה לזו ביום 9.10.1965 וחיו יחדיו שנים ארוכות במהלכן התבססו מבחינה כלכלית הודות למפעל שייסד המנוח (בשותפות עם אחרים) וכן בזכות ירושת הוריה של המנוחה. ביום 18.10.1993 נפטרה המנוחה לאחר שחלתה במחלת הסרטן. כחצי שנה לאחר מכן הכיר המנוח את המבקשת. בסוף שנת 1994 עברו המנוח והמבקשת להתגורר יחדיו בוילה ששכר עבורם המנוח בקיסריה. באותם הימים טרם חולק עיזבונה של המנוחה, אשר לפי דין צריך היה להתחלק בין המנוח לבין המשיבים. בתו של המנוח, המשיבה 2, העידה כי אביה אמר לה כי מנהג הוא במשפחתם כי הילדים יסתלקו מן העזבון לטובת אביהם, כפי שעשה הוא עצמו לטובת אביו. כמו כן, ביום 17.11.1994 עשה המנוח צוואה, בה ציווה את כל רכושו, בחלקים שווים, לשלושת ילדיו. צוואה זו הוצגה לילדיו והם הסתלקו מעזבון אימם (בימים 26.12.1994; 29.1.1995 ו-14.2.1995). ביום 24.8.1995 רכש המנוח, תמורת חמש מאות שמונים וחמישה אלף דולרים, את הבית בקיסריה בו התגורר ביחד עם המבקשת. המבקשת העידה כי לא השתתפה בתשלום כלשהו עבור הבית. בהקשר זה ערכו השניים הסכם ממון ראשון. נוסח הסכם זה לא הוגש כראיה והמבקשת העידה כי אבד לה. בעדותה הודתה המבקשת כי לפי הסכם זה אין היא "מבקשת כל הטבה ממונית כלשהי". בהמשך הדברים החליטו המנוח והמבקשת להתחתן. על מנת להסדיר את היחסים הממוניים ביניהם גם לאחר חתונתם כרתו בני הזוג ביום 18.6.1997 הסכם ממון חדש וקיבלו את אישורו של בית המשפט לענייני משפחה. בהסכם הממון השני שכרתו בני הזוג הם הצהירו על רצונם להינשא זה לזו ועל כי הם מבקשים, לאור כוונתם זו, להסדיר מחדש את יחסי הממון ביניהם. ואלו הן תניות ההסכם הצריכות לענייננו: המבוא, בו צוין כי המנוח הוא אלמן והמבקשת היא גרושה ובכוונתם להינשא בקרוב. עוד הוצהר כי "מחלוקות בנוגע לרכושם, אם תהיינה כאלה, תיפתרנה בהתאם לאמור בהסכם זה". סעיף 2 אשר עיקרו הקמת משטר של הפרדה רכושית בין בני הזוג. בלב סעיף 2 (סעיף קטן ב') עומדת הסכמת המנוח והמבקשת כי "בכפוף לאמור בהסכם זה ... אין בנישואיהם כדי לשנות מזכויותיו של כל צד" (בסעיף קטן א' הוגדרה התיבה זכות כ"כל זכות..." ואף נקבע כי למונח תהא "משמעות רחבה למעט הזכויות אשר פורטו מפורשות בהסכם זה וקיים לגביהם הסדר מפורש במסגרת הסכם זה".) בסעיף קטן ג' נקבע כי אין הצדדים מעוניינים לחלק או לשתף זה את זה ברכושם וכי הם מבקשים לפרוש מהסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג. סעיפים 5, 9 ו-10 בהם התחייב המנוח לשלושה אלה: (א) להפקיד כספים בחשבון משותף לכיסוי הוצאותיהם וצרכי מחייתם, כולל צרכים אישיים (ב) להקנות לידי המבקשת, במתנה, את מחצית הזכויות בבית שרכש בקיסריה (ג) לצוות כי עם פטירתו יועברו לידי המבקשת דמי פיצויי הפיטורין להם הוא זכאי ממקום עבודתו. סעיף 8 בו הצהירה המבקשת כי "לא תהא לה נגיעה כלשהי" בזכויותיו של המנוח בעסק המשפחתי. לבסוף, סעיפים 11 ו-13 בהם הסכימו הצדדים כי "הוראות הסכם זה תעמודנה בתוקפן כל עוד לא שונו ע"י הצדדים בכתב ובהסכמה הדדית ואושרו ע"י ביהמ"ש" וכן כי מקץ חמש שנים ידונו מחדש "בנושא הזכויות אותם יצבור כל צד במהלך הנישואין". 2. ההסכם הובא בפני בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופט יהודה גרניט) אשר ביום 18.6.1997 נתן לו אישור ותוקף של פסק דין. לבקשת הצדדים התנה בית המשפט את אישור ההסכם בכך שהצדדים יינשאו– שאם לא כן "האישור בטל". כשבוע ימים לאחר אישורו של הסכם הממון, ביום 28.6.1997, נישאו המנוח והמבקשת בחופה וקידושין. הטקס נערך בביתם של בני הזוג בקיסריה בנוכחות חברים קרובים בלבד. במצוות הרב, ילדיו של המנוח לא השתתפו בטקס. לאחר הטקס התקיימה חגיגה בבית מלון. במסגרת טקס הנישואין קיבלה המבקשת, כמקובל, את הכתובה. 3. כחודשיים לאחר הנישואין, ביום 24.8.1997, ערך המנוח צוואה חדשה תחת צוואתו שמיום 17.11.1994 – הצוואה בה הותיר כל רכושו לילדיו. בצוואה החדשה התייחס המנוח לאפשרות שילך לעולמו לפני אשתו השניה ויותיר אותה באלמנותה. המנוח ציווה בצוואתו החדשה למבקשת שני נכסים. ראשון, את הכסף שהיה מצוי באותה עת בחשבונות הבנק המשותפים למנוח ולמבקשת; שני, את חלקו בביתם בקיסריה (כזכור, את המחצית הראשונה התחייב המנוח להעביר מיד, במסגרת הסכם הממון). כל יתר רכושו ציווה המנוח לילדיו – בחלקים שווים. 4. ביום 25.12.1998 נפטר המנוח וביום 9.3.1999 ניתן צו לקיום צוואתו; בא-כוחם של המשיבים, עו"ד אורי צפת, מונה להיות מנהל העזבון (עז' 1563/99) והגיש פרטת עזבון, אולם גודל העזבון לא התברר באופן סופי על פי הנתונים שבפנינו. עם זאת, מן הפרטה עולה כי שווי הרכוש אותו ציווה המנוח למבקשת הינו כ-262,500 דולרים, שהם שווי מחצית הזכויות בבית בקיסריה ועוד מעל מיליון שקלים – דמי פיצויי הפיטורין של המנוח אשר הובטחו לה במסגרת בהסכם הממון, ויתרת הכסף בחשבון הבנק המשותף. בנוסף, תבעה המבקשת מן העסק המשפחתי סך של כשניים וחצי מיליון שקלים המגיעים לה, לטענתה, כחלק מפיצויי הפיטורין, ומן העזבון תבעה סך 3,752,343 שקלים – הם דמי כתובתה בתוספת הצמדה. חובתו של העזבון לשלם למבקשת את דמי הכתובה הוכחשה בידי העזבון ובידי ילדיו של המנוח - ובכך נפתחה המחלוקת אשר מצאה דרכה אלינו. ההליכים הקודמים בתיק ההליך בבית המשפט לענייני משפחה 5. תביעתה של המבקשת נדונה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בפני כבוד השופט א' גלובינסקי (עז' 1562/99). פסק דינו של בית המשפט מבוסס על פרשנות סעיף 2 לצוואתו של המנוח הקובע כי: "2. הנני מצווה בזאת לשלם מתוך כספי העזבון, בהקדם האפשרי לאחר פטירתי את כל חובותי, וכן את הוצאות קבורתי והנחת מצבתי." השאלה המשפטית בה התמקד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הייתה האם בהוראה זו התייחס המנוח גם אל דמי הכתובה כאל חוב אותו יש לשלם לאחר פטירתו. לשם מענה על שאלה זו נעזר בית המשפט ביתר הוראות הצוואה, בהוראות הצוואה משנת 1994 ובעדויות השונות ששמע (ועל כך אעמוד בהמשך) בית המשפט הגיע למסקנה שכוונתו של המנוח בצוואתו הייתה "לדאוג לאשתו החדשה" באמצעות המנה לה תזכה בצוואה בנוסף למגיע לה על פי הסכם הממון, ולא באמצעות חיובי הכתובה: "המנוח ידע כי על פי הסכם הממון שנחתם ואושר על ידי כב' השופט גרניט ימים ספורים לפני החתונה, הרכוש הוא נפרד וכי באותו הסכם (סעיף 9(א)) התחייב להעביר את הבעלות במחצית הבית על שם התובעת, ולכן תיקן את צוואתו הקודמת וציווה בצוואה החדשה את המחצית השניה של הבית בקיסריה לאשתו, לרבות התכולה והיתרות בחשבונות הבנק המשותפים (סעיף 3 לצוואה). את יתרת העזבון ציווה לשלושת ילדיו (סעיף 4 לצוואה). ... אינני סבור כי בסעיף 2 לצוואה או בכל מקום אחר התכוון המנוח לכלול במסגרת חובותיו גם את החיוב על פי הכתובה." מכאן הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לדחות את התביעה, כאמור – מבלי שנזקק לקבוע את גודל העזבון. על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"מ 106/02). ההליך בבית המשפט המחוזי 6. בית המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא י' יעקבי-שווילי ס' ג'ובראן ו-י' דר) הציג בפסק דינו שלושה מודלים כלליים לחלוקת העזבון: א. זכות המבקשת (המערערת בפני בית המשפט המחוזי) לכתובה נשללה ממנה ע"י הצוואה (כפי שפסק בית המשפט לענייני משפחה). ב. בידי המבקשת זכות לגבות הן את הכתובה והן את המנה לה היא זכאית על-פי הצוואה. ג. למבקשת זכות לגבות את כתובתה אולם היות ומפרשנות צוואת המנוח עולה כי לא הייתה זו כוונתו להנחיל לה הן את דמי הכתובה והן את המנה, הרי שדמי הכתובה שתגבה יקוזזו מן המנה שתירש. דהיינו, המבקשת רשאית לקבל את הגבוה מבין דמי הכתובה והמנה, אולם לא את שניהם. את האפשרות הראשונה, לפיה איין המנוח בצוואתו את זכותה של המבקשת לכתובה פסל בית המשפט המחוזי מן הטעם – המקובל גם עלי – כי הכתובה הינה חוב הרובץ על העזבון ככל חוב אחר – ואין אדם יכול, אף אם יחפוץ בכך מאוד, לבטל בצוואתו חוב בו התחייב. על מנת להכריע בין האפשרות השנייה לבין האפשרות השלישית נסמך בית המשפט המחוזי על ההלכה שנקבעה בבית משפט זה בעניין פילוסוף. לפי הלכת פילוסוף כאשר אדם אינו מציין בצוואתו האם יש לקזז מן המנה שציווה לאשתו את דמי כתובתה, אם לאו – יש להסיק זאת מתוכן הצוואה. זאת להבדיל ממצבים של ירושה על פי דין בהם קובע במפורש סעיף 11(ג) לחוק הירושה כי יש לקזז את דמי הכתובה מן החלק בעזבון. בית המשפט קמא פנה אפוא לפרשנות הצוואה והגיע למסקנה שרצונו של המנוח היה להסדיר את כלכלתה של המבקשת בצורה נאותה על ידי הכספים והנכסים שהעביר לה בהסדר הממון ובמנה שהוריש לה בצוואתו, ולא התכוון שדמי הכתובה יבואו בנוסף על כספים אלו. כיוון שהמנוח לא יכול היה לשלול את זכותה של המבקשת לדמי כתובתה, פסק בית המשפט המחוזי שהמבקשת תהיה רשאית לבחור את הטוב בעיניה מבין השניים – מנתה בצוואה או דמי הכתובה. לאחר שקבע בית המשפט כך, צעד צעד נוסף וקבע כי היות והכתובה הינה מוסד משפטי בדין העברי, יש לבחון מה היקפה של זכות זו על פי המשפט העברי, שכן אין זה ראוי שהמשפט הישראלי ייתן לכתובה תחולה רחבה יותר מזו שיוחדה לה במקום הולדתה - המשפט העברי. מכאן פנה בית המשפט קמא למקורות המשפט העברי, והסתמך על "תקנת טוליטולא". תקנה זו הותקנה בטולדו במאה ה-י"ג, התפשטה בתפוצות ואף קנתה לה שביתה בארץ ישראל. לפי תקנה זו, כאשר עולה סכום הכתובה על שווי מחצית העזבון – בידי היורשים הזכות לשלם לאלמנה את שווי מחצית העזבון ולמחוק את החוב בגין הכתובה. בית המשפט קמא קבע כי יש להחיל את "תקנת טוליטולא" על עניינם של צדדים. היות וכאמור גודל העזבון לא התברר, לא יכול היה בית המשפט ליתן פסיקתא שתסכם מה מגיע למבקשת מן העזבון, ולכן ציווה כי במידה והצדדים לא יצליחו להגיע להסכמה בענין זה יהיו הם רשאים לפנות לבית המשפט לענייני משפחה. בשולי הדברים קבע בית המשפט קמא כי את סכום הכתובה אין להצמיד למדד. גם זאת מן הטעם שבהיות הכתובה מוסד מן המשפט העברי יש לבחון את הזכויות על פי לפי הדין העברי. בית המשפט התייחס לפסיקת בתי הדין הרבניים בנושא וציין כי השאלה האם לפסוק הצמדה אם לאו נשארה בצריך עיון וכי היות והמבקשת היא בגדר "המוציא מחברו" – עליה הייתה חובת הראיה בעניין. עוד נימק בית המשפט את החלטתו בכך שהמדובר בסכום גדול ממילא ובכך שהזמן שחלף בין מועד עשיית הכתובה לבין מועד פטירת המנוח הוא קטן. לבסוף ציין בית המשפט כי בנסיבות העניין יתכן שאף לפי הדין האזרחי אין מקום להצמיד החוב. על פסק דין זה הגישו שני הצדדים בקשת רשות לערער לבית משפט זה. הטענות בבקשת רשות הערעור – טענות המבקשת 7. המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי בחלוקת העזבון יש להתחשב ב"תקנת טוליטולא". לטענתה לתקנה זו, הלקוחה מדיני הירושה העבריים, אין מקום בישראל – בו מוסדרת הירושה על ידי חוק הירושה. העובדה כי הכתובה הינה "מוסד של המשפט העברי" אינה משפיעה על טיבו של החוב הכספי אותו מגבשת הכתובה ואין מקום להחיל על חוב זה דינים הזרים לחוק הירושה. המשיבים, בתשובתם, תוקעים יתדותיהם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ומטעימים כי בערעורה אוחזת המבקשת בזה, אך גם מזה אינה מניחה ידה: ביד אחת תובעת היא את תשלום חוב הכתובה כפי שמתחייב מכללי המשפט העברי; וביד השניה טוענת היא לאי-תחולתו של המשפט העברי בכלל ושל תקנת טוליטולא בפרט על אופן גביית החוב. טענה נוספת בפי המבקשת היא כי אין הצדקה לקביעת בית המשפט המחוזי שאין להצמיד את סכום הכתובה למדד. הטענות בבקשת רשות הערעור – טענות המשיבים 8. טענתם העיקרית של המשיבים בבקשת רשות הערעור היא כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי להסכם הממון שבין המנוח למבקשת. טענת המשיבים היא כי למרות שהסכם הממון נכרת לפני שנחתמה הכתובה ולמרות שאין הסכם הממון מאזכר את הכתובה במפורש הרי שלפי פירושו הנכון יש בו כדי לשלול את זכותה של המבקשת לכתובה. על טענה זו מוסיפים המבקשים טענות רבות: כי המנוח נעדר גמירות דעת להתחייב בכתובה על סכום גבוה כל כך, כפי שעולה לא רק מהיותו חילוני אשר ראה בטקס כולו אקט דתי בעל משמעות סימבולית – אלא גם מן העדויות הרבות שנשמעו בעניין זה בבית המשפט לענייני משפחה – ונמצאו אמינות; כי לפי כללי המשפט העברי על הסכום המצוין בכתובה יש להחיל את דיני האסמכתא; כי בית המשפט קמא התעלם מן העובדה שבעזבון כלולים סכומים אשר הגיעו לאב עקב הסתלקות המשיבים מעזבון האם; כי סילוק חוב הכתובה מחייב נגיסה במניות העסק המשפחתי הנמצאות כעת בבעלות העיזבון, דבר העומד בניגוד להתחייבותה המפורשת של המבקשת בהסכם הממון (סעיף 8) ש"לא תהיה לה נגיעה" בזכויותיו של המנוח בעסק המשפחתי ואף לא תנסה לברר על אודותיו פרטים; כי אף לשיטת בית המשפט קמא, לפיה יש לסלק חוב הכתובה מן הרכוש שהותיר המנוח למבקשת, הרי שבגדר רכוש זה יש להביא גם את כספי פיצויי הפיטורין להם זכתה המבקשת מכוח הסכם יחסי הממון. 9. על טענתם העיקרית של המשיבים, לפיה הסכם הממון שולל את תוקף הכתובה ענתה המשיבה בשתי תשובות חלופיות: ראשית, ובהתאם לפסיקת בית המשפט קמא, המנוח הרי חתם על הסכם הממון לפני שחתם על שטר הכתובה והחליט איזה סכום ינקוב בה". לכן, אין הסכם זה יכול להפקיע את תוקף חיוב הכתובה. שנית, כי חוק יחסי ממון עצמו, בסעיף 17, קובע כי "אין בחוק זה כדי לגרוע [מ...] זכויות האישה לפי כתובתה". לבסוף תוקפת המבקשת את האופן בו מציגים המשיבים את הנסיבות לאורן יש לפרש את אומד דעתו של המנוח. מבחינת גמירות הדעת, המבקשת טוענת כי אמנם המנוח והיא אנשים חילוניים, אולם בחירתם להינשא בכלל ובחירתם להינשא כדת משה וישראל בפרט – מלמדת על כוונתם ביחס לכתובה. מבחינת כוונתו של המנוח להוריש את מרבית רכושו לילדיו, המבקשת מדגישה כי גודל העזבון לא נקבע ואין לדעת האם יש ממש בטענת המשיבים לפיה סילוק חוב הכתובה אכן יוביל להידלדלות העזבון כנטען. זאת ועוד, לפי טענת המבקשת המשיבים סיכלו במזיד את האפשרות לאמוד את גודל העזבון על ידי שמנעו את שומת שוויין של מניות העסק שהוריש האב. בכך אך סייעו ליצירת הרושם, המוטעה, כאילו סילוק חוב הכתובה יבלע את כל העזבון עד כי לא יישאר בידי המשיבים מאום. דיון כאמור, מסכימה אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ארבל. מבקשת אני, עם זאת, לנמק את התוצאה בדרך אחרת. היחס המשפטי בין הסכם הממון לבין הכתובה 10. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המשיבים לפיה בהסכם הממון ויתרה התובעת על כתובתה. לשיטת בית המשפט המחוזי: "בהסכם הממון ויתר אמנם כל צד על טענת זכות לגבי נכסיו של בן זוגו, הן הנכסים שהיו קיימים כשנעשה ההסכם, והן אלה שירכוש כל בן זוג בעתיד, אך אין זה אומר שויתור זה נוגע להתחייבות שיתחייב בן זוג כלפי רעהו לאחר חתימת ההסכם, והרי הכתובה היא התחייבות של המנוח כלפי [המבקשת – מ"נ] שנעשתה לאחר חתימת ההסכם. ... אגב, אילו נכונה היתה הטענה, כי אז גם במנה לפי הצואה לא ראוי שהתובעת תזכה, והרי אפילו הנתבעים אינם טוענים כך" (ההדגשות במקור – מ"נ). לעמדה זו הצטרפה חברתי השופטת ארבל. בפסק דינה הוסיפה לטעמיו של בית המשפט המחוזי שני טעמים נוספים: ראשית, את הוראת סעיף 17 לחוק יחסי ממון בין בני זוג לפיה "אין בחוק זה כדי לגרוע [...] מזכויות האישה לפי כתובתה". שנית, בהיעדר התייחסות מפורשת של הסכם הממון לכתובה סבורה חברתי כי אין למצוא בהסכם הממון נפקויות באשר לזכות האישה לכתובה. בעניין זה דעתי שונה. אתייחס לשלושה נימוקים אלה לפי סדרם: הנימוק הכרונולוגי, הנימוק מכוח סעיף 17 לחוק יחסי ממון והנימוק בדבר פרשנות הסכם יחסי הממון. הנימוק הכרונולוגי: האם יכול הסכם ממון מוקדם לגבור על כתובה מאוחרת 11. את הדגש בעניין אומד דעת הצדדים יש לשים, לדעתי, על הסכם הממון כשהוא נקרא יחד עם הכתובה, ולא על הצוואה. מקובל עלי שבצוואה אין אדם יכול להשתחרר מחיוב שנטל על עצמו. יש לבחון מה היתה כוונת הצדדים בנוגע ליחס בין הסכם ההמון לבין הכתובה. בעיית היחס בין כתובה לבין הסכם ממון הקודם לה בזמן התעוררה בבית משפט זה לפני שנים רבות ב-ע"א 208/64 בלגור נ' אריאלי (פ"ד יח(4) 189 (1964)). בפרשה זו ערכו בני הזוג "זיכרון דברים" לפיו אם תאריך האישה ימים מעבר לאיש, ידאג האיש לכך שתזכה בחמשת אלפים לירות ובזכות להמשיך ולהתגורר בביתם במשך שנה. בתמורה ויתרה האישה על כל זכויותיה האחרות בעזבון וחודש ימים לאחר כריתת ההסכם נישאו בני הזוג כדת משה וישראל. האיש נפטר והאישה תבעה מן העזבון מזונות וזכות מדור לשארית חייה. בנסיבות אלה נדרש בית המשפט להתמודד עם מצב דומה לזה שלפנינו, באשר ההסכם בין הצדדים נכרת כאמור חודש ימים לפני מועד החופה. כך פסק השופט כהן: "מן המפורסמות הוא שאין אשה נכנסת לחופתה בלי שתינתן לה כתובה, ושהכתובה היא בטופס מודפס ובנוסח הקבוע ועומד מימים ימימה והשווה לכל אשה ואשה. רוצים בני-הזוג להתנות ביניהם תנאים שבממון, השונים מאלה המצויים בנוסח הכתובה, מנהג ישראל הוא כי יעשו כן בהסכם נפרד, ולא ימחקו או יתקנו תניות מטופס הכתובה. פשיטא, שכשנעשה הסכם כאמור בין בני הזוג, אם בשעת הנישואין ואם לפני הנישואין (וייתכן אפילו לאחר הנישואין), יש לקרוא את הכתובה על תניותיה בכפוף להסכם המיוחד שבין בני-הזוג... ההסכם שנעשה בין המערערת לבין המנוח נעשה אמנם כחודש ימים לפני נישואיהם, אך הותנה בו מפורשות כי ייכנס לתוקפו בשעת הנישואין בלבד. מכאן שלא היה לו תוקף לפני הנישואין, ובשעת הנישואין נכנס לתוקפו בד בבד עם הכתובה עצמה. גם מן הטעם הזה אין לדבר כלל על חוזה מאוחר אשר יש בו כאילו לבטל חוזה שקדם לו." אמנם, המסגרת הנורמטיבית השתנתה מאז באופן ניכר, בין היתר בשל חקיקתם של חוק הירושה ושל חוק יחסי ממון בין בני זוג. ההסכם שנעשה שם כונה "זיכרון דברים". אולם ככל שהדבר נוגע לשאלה האם הסכם אשר נכרת עובר לנישואין יכול להתנות על האמור בכתובה – כוחו של פסק הדין יפה היום כשהיה לפני למעלה מארבעים שנה. לא נעלמה מעיני העובדה כי בהסכם הממון שלפנינו מהווים אי-הנישואין תנאי מפסיק, להבדיל מבפרשת בלגור בה הנישואין היוו תנאי מתלה – אך אין אני מייחסת לעניין זה חשיבות. יש לראות את הסכם הממון ואת הכתובה לא כמסמך מאוחר ומסמך מוקדם אלא כשני מסמכים שנעשו בד בבד. על אף שלא נחתמו באותו מועד, שני המסמכים הם למעשה ביטוי אחד לכוונת הצדדים בכל הנוגע לחיובים שהמנוח נוטל על עצמו במסגרת קשר הנישואין, ואשר נקודת הזמן הרלוונטית לגבי אותם חיובים היא זהה בשני המסמכים – מועד הנישואין. הנימוק מכוח סעיף 17 לחוק יחסי ממון 12. סעיף 17 לחוק יחסי ממון קובע: שמירת זכויות ודינים 17. אין בחוק זה כדי לפגוע בזכויות לפי חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, או מזכויות האשה לפי כתובתה, ואין בו כדי לגרוע מהוראות סעיף 101 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 חיובי הכתובה נחלקים לשניים. במונחי המשפט המודרני ניתן לסווגם כחיובים קוגנטיים וחיובים דיספוזיטיביים. חיובי הכתובה הקוגנטיים חלים מכוח עצם הנישואין ולעניין תוקפם של חיובים אלו אין כל חשיבות לרצון הצדדים ואפילו לא לעצם עשיית הכתובה. תוקף החיובים הדיספוזיטיביים – חיובי תוספת הכתובה – נמדד בהתאם לאומד דעתו של המתחייב. הדברים הוסברו היטב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בתיק (גדול) פלונית נ' פלוני 1-21-4979 (לא פורסם, 8.2.2005): "מבחינת ההלכה והחוק יש מקום להבדיל בין הכתובה שהיא חוב מוחלט שאיננו תלוי בדעתו של המתחייב לבין חוב תוספת כתובה שיש להתחשב באופן מלא בדעתו של המתחייב בשעת כתיבת הכתובה שיכול לומר כי על דעת שתגבה ממנו ביציאתה את כל המגיע לה עפ"י חוק יחסי ממון לא היה צריך לתת לה תוספת ולא התכוון לתת לה תוספת. נראה לנו שגם אם כיון המחוקק לעיקר כתובה לא כיון לתוספת כתובה." (ההדגשות שלי – מ"נ). לדעתי פרשנותו הנכונה והראויה של סעיף 17 לחוק יחסי ממון היא זו שאינה שוללת מן הצדדים את הזכות להתנות על החלקים הדיספוזיטיביים שבכתובה. משמעות הסעיף, כפשוטו וכלשונו, היא כי אין בחוק עצמו כדי לפגוע בזכויותיה של האישה לפי כתובתה. אולם אין זה סביר בעיני שתכלית החוק היא להפקיע מן הצדדים את הזכות להתנות, באמצעות הסכמים שנעשו מכוח החוק, על אותם חלקים בכתובה הנתונים ממילא לשיקול דעתם. אכן, חלקים משמעותיים בכתובה נתונים לשיקול דעתם של הצדדים ואין כל מקום לסבור שחוק יחסי ממון בא לגרוע מזכותם של הצדדים לעצב את תוכן הכתובה הנתון לשיקול דעתם – כפי שיקול דעתם. האם יעלה על הדעת, למשל, כי זוג אשר בא בברית הנישואין וכתב בכתובה סכום גבוה – לא יוכל לעשות לאחר הנישואין הסכם לצמצומו של סכום זה? לכן, סבורה אני שעל-פי פרשנותו הנכונה של סעיף 17 לחוק יחסי ממון אין מניעה לקבוע שהסכם הממון נועד להתנות על חיובי הכתובה. פרשנות הסכם יחסי הממון 13. לטעמי, כוונתם של המנוח והמבקשת היתה להסדיר את יחסי הממון ביניהם לחמש השנים הראשונות לנישואיהם בהסכם יחסי הממון, וכי ככל שבכתובה ישנם חלקים הכפופים לרצונם ולכוונתם – הרי האמור בה הוא, כלשונו של המנוח כפי שעלה מהעדויות, "גימיק דתי". מסקנתי זו מתבססת הן על מכלול הנסיבות והראיות שהוצגו והן על לשון ההסכם. ראשית, המנוח הקפיד לערוך הסכמי ממון מעודכנים כל אימת שחל שינוי ביחסיו עם המבקשת אשר יכול היה להקרין על יחסי הממון ביניהם. עניין זה מהווה אינדיקציה לכך שההפרדה הנכסית בין השניים היתה חשובה לו מאוד. שנית, ילדיו של המנוח הסתלקו לטובתו מעזבון אמם לאחר שהמנוח הציג להם צוואה בה הם יורשיו היחידים. מעדות אחד העדים, בה נתן בית המשפט לענייני משפחה אמון, עולה כי המנוח סיפר לו ש"ידאג להחזיר בעתיד את הכסף לילדיו". ועוד: עדים, אשר בית המשפט לענייני משפחה קבע שהיו אמינים בעיניו, העידו בדבר יחסו של המנוח לכתובה. מעדות בתו של המנוח עולה כי "המנוח הסביר לילדיו כי הצוואה מחלקת את הרכוש כפי שהתכוון ולא ייחס לכתובה חשיבות משפטית". על דעתו זו של המנוח העיד גם שותפו לעסקים. בנוסף, מדברי העד שהוזכר לעיל עולה כי המנוח אמר במעמד טקס החתונה ש"חתם בכתובה על סך מליון דולר וכי מדובר באקט סמנטי וכי אם בני הזוג יתגרשו, תקבל התובעת את הבית בקיסריה". כאמור, כל העדים הללו התקבלו כעדים אמינים בעיני בית המשפט לענייני משפחה. נסיבות אלו מצטרפות ללשון ההסכם. כאמור, מופיעה בהסכם תניה לפיה אין בנישואין כדי לשנות מזכויותיו של כל צד (כאשר, כאמור, לדיבור 'זכויות' ישנה בהסכם הגדרה מרחיבה); הצדדים אף הסכימו והצהירו כי אין להם ולא תהיה להם זכות או תביעה כלפי משנהו וכי מחלוקות, אם תהיינה, תיפתרנה בהתאם לאמור בהסכם. דעתי היא שתניות אלו בתוספת מכלול הנסיבות מביאים למסקנה הפרשנית כי יש לראות בהסכם הממון כהסכם הכולל תניה לפיה אין בהסכם הכתובה, שייחתם במועד הנישואין, כדי ליצור התחייבות כלשהי של המנוח כלפי המבקשת, זולת ההתחייבויות הקוגנטיות הנובעות ממילא מן הכתובה. 14. גישה זו אינה זרה גם לדין הדתי החל על חיובי הכתובה. גם בפסיקת בית הדין הרבני הגדול ניתן למצוא כיוון מחשבה דומה. כך, בפרשה שנדונה בתיק (גדול) 1-21-3655 פלוני נ' אלמונית (לא פורסם, 22.2.2005) תבעה אישה את תוספת כתובתה על סך חצי מיליון שקלים. בית הדין הרבני פסק כי בנסיבות שפורטו שם אין האשה זכאית לתוספת הכתובה ופסק לה סכום של 18,000 ש"ח. בין נימוקיו ציין בית הדין כי: "בין הצדדים נחתם הסכם ממון עובר לנשואין, שבו נקבעה חלוקת הרכוש במקרה של פירוד. הסכם הממון בוצע ביניהם וכל צד קבל את חלקו. אין בהסכם הממון כל התייחסות לכתובה, ויש להניח שהבעל לא היה מסכים לתת לאשה את מה שנקבע בהסכם, אם יחוייב בנוסף גם בסכום של חצי מיליון שקל בגין הכתובה." כב' הרב דיכובסקי ציין שם כי יש בעייתיות עם כתובה שנקוב בה סכום מוגזם, ויתכן ויש לראות בה לדבריו "התחייבות לשם כבוד בלבד". הנה כי כן, גם בגדרי הדין הדתי ניתן לתת משקל לאומד דעתם של הצדדים. לפיכך מצטרפת אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ארבל. משהגעתי לתוצאה זו איני נדרשת לסוגיה של תחולת דיני המשפט העברי על הכתובה, וגם לא לשאלת הצמדת הסכום הנקוב בכתובה. ש ו פ ט ת הוחלט לקבל את הערעור בבע"מ 9700/02 ולדחות את הערעור בבע"מ 9692/02. המבקשת בבע"מ 9692/02 תישא בשכר טרחת עורך דינם של המשיבים בסך של 10,000 ₪ ובהוצאות משפט. ניתנה היום, ז' באלול התשס"ז (21.8.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02096920_B08.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.