סאמח סיורי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9687/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9687/11 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג המערער: סאמח סיורי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 6.11.2011 ועל גזר הדין מיום 13.11.2011 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"פ 26667-06-11 שניתנו על ידי השופט צ' גורפינקל תאריך הישיבה: י' בחשוון התשע"ד (14.10.2013) בשם המערער: עו"ד בן ציון קבלר בשם המשיבה: עו"ד עדי צימרמן פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"פ 26667-06-11; כבוד השופט צ' גורפינקל), במסגרתה הורשע המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין, איומים, הטרדה מינית והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו; וערעור על גזר הדין שלפיו נגזר על המערער עונש מאסר של 6 שנים לריצוי בפועל ו- 18 חודשי מאסר על-תנאי. כמו כן הופעלו לחובת המערער עונשי מאסר על-תנאי באופן שעליו לרצות בפועל תקופת מאסר מצטברת של 6 שנים ו-6 חודשים. עיקרי כתב האישום 2. ביום 8.6.2011, סמוך לשעה 02:30 לפנות בוקר, צעדו המתלוננים מוטי ובת זוגו דאז, יהל, בשדרות הר ציון בתל אביב. באותה שעה, רכב המערער על אופניו, תוך שהתחקה אחרי בני הזוג באופן מטריד, שרק לעבר יהל, וביקש מספר רב של פעמים לקיים עימה יחסי מין. בתגובה, השיבה המתלוננת יהל למערער כי היא איננה יצאנית. בני הזוג ביקשו מהמערער להניח להם לנפשם וציינו כי הם מאורסים. או אז, איים המערער על המתלוננים באומרו: "אני רוצה לזיין אותה, אני ערבי מיפו, אם אני רוצה לזיין אותה אני אזיין אותה מולך, בוא תלחם על הכבוד של האישה שלך". המערער ירד מאופניו, שלף מנעלו להב "סכין יפנית", רץ לעבר מוטי תוך שצעק לעברו: "אני אזיין אותך", והניף את הסכין באופן מאיים לכיוון פניו של מוטי. בתגובה, גונן מוטי על פניו בידו, והמערער חתך את מוטי באמצעות הסכין וגרם לו לחבלות חמורות בידו השמאלית. השוטר אופיר חנוכייב אשר סייר בניידת משטרתית בסמוך לזירת האירוע, הבחין במתרחש, מיהר להגיע למקום, הרחיק את המערער ממוטי ותפס אותו בידו. המערער השתחרר מאחיזתו של השוטר והחל במנוסה מהמקום. בתגובה, דלק אחריו השוטר, צעק לעברו: "תעצור משטרה", ובסופו של דבר הצליח השוטר להשיגוֹ ולעצרוֹ. עיקרי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי 3. בתחילה פרס בית המשפט המחוזי את שתי הגרסאות שהוצגו לפניו באשר להשתלשלות האירועים שהובילו לדקירתו של המתלונן: האחת, גרסת המתלוננים, מוטי ויהל; השנייה, גרסתו של המערער. בית המשפט המחוזי ציין כי מוטי ויהל מתארים השתלשלות מאורעות עם קווי מתאר כלליים דומים: בהתקרבם לקיוסק בשוקן, ניגש המערער עם אופניו, החל לקרוא קריאות לעברה של יהל, זו הגיבה בזעם וטענה כי איננה זונה וירקה לעברו. מוטי דרש מהמערער להתנצל והמערער הכריז כי יזיין את יהל לנגד עיניו של מוטי. מוטי ניגש אל המערער, אך יהל ניסתה לעצור בעדו והפצירה בשניהם להתרחק זה מזה, וכך אכן היה בתחילה, אך המערער המשיך להתחקות אחריהם. או אז, חזר מוטי לכיוונו של המערער, המערער התכופף לעבר נעלו, הוציא את הסכין וניסה לפגוע בפניו של מוטי. מוטי הגן על פניו בידיו, אך הסכין פגעה בידו. לשיטת בית המשפט המחוזי, מעדויותיהם של מוטי ויהל עולות לכאורה סתירות בשאלה האם בדרך חזרה מהחורשה עברו בביתה של יהל והאם הסכין נשלפה מן הגרב או מן הספידה; מנגד, באשר לגרסתו של המערער: זה הכחיש בחקירתו הראשונה כל קשר לאירועים ואמר כי ידבר בבית המשפט. בחקירתו השנייה, טען המערער כי יהל עסקה בזנות, וכי בחצות הלילה נהנה משירותיה תמורת תשלום בסך של 100 ₪, ולאחר מכן ביקש לשוב אליה, וכך פגשהּ בסמוך לשעה 02:00 לפנות בוקר. לדבריו, לאחר שנתן ליהל תשלום נוסף בסך של 50 ₪, לקח מוטי ממנה את הכסף, ואז תקף אותו. בעימות עם מוטי, טען המערער, כי זה לקח ממנו כסף, למרות שבבית המשפט הסביר המערער כי מוטי לא לקח ממנו כסף. עוד טען המערער כי מוטי התפרע, הוציא סכין וחתך את עצמו. בחקירתו השלישית, שמר המערער על זכות השתיקה. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, התפרץ המערער לעברה של יהל וטען כי היא חתכה אותו עם הסכין וכי היא אחזה בסכין. בחקירתו הנגדית, השיב לשאלת בית המשפט כי הוא למעשה נחתך משני המתלוננים מוטי ויהל יחדיו. בחקירתו במשטרה טען המערער תחילה כי נפצע מאופניו, ואולם בחקירתו השנייה ובעימות שנערך עמד על כך שנחתך בזמן שעמד קרוב למוטי אשר הניף את הסכין. עוד טען המערער בעדותו בבית המשפט כי מוטי ויהל הכו אותו נמרצות. לאחר שנשמעה לראשונה עדותה של יהל בנושא האבן המשתלבת, הוסיף המערער ותיאר גם הוא את האבן, טענה שלא העלה קודם לכן, אף לא באוזני סנגורו. 4. על רקע האמור, נדרש בית המשפט המחוזי לבחון האם הציגה התביעה לבית המשפט ראיות אשר מוכיחות מעבר לספק סביר כי המערער אכן ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. תחילה, העיר בית המשפט המחוזי כי "במקרה שלפנינו קיימות מספר ראיות חיצוניות אשר מסייעות לביהמ"ש, המדובר בעדויות עדי השמיעה לארוע... בזמן אמת, העדה מתקשרת למשטרה ומתארת כי היא שומעת ורואה מחלון ביתה בחורה צועקת 'הוא דקר אותו'. הפרט המהותי בעדותה הוא כי העדה מתארת את הדברים בשעה שהיא מתקשרת למוקד 100 למשטרה על מנת להזמין את השוטרים למקום והיא מציינת שהיא מביטה מחלון ביתה. פועל יוצא הוא כי השוטרים טרם הגיעו למקום. דהיינו הזעקות אות[ן] שמעה העדה נזעקו מפי יהל עוד טרם הגיעו השוטרים לזירה, מיד עם קרות הדקירה. תגובה ספונטאנית אשר לא ניתן לטעון כי תואמה עם מוטי מבעוד מועד... מיד עם קרות הדקירה, זועקת יהל 'הוא דקר אותו', 'הוא דקר אותו'. זעקה ספונטאנית זו שמתרחשת בשעת המעשה ונשמעת מעדים אובייקטיביים לאירוע, מהווה תמיכה מוחשית וממשית לגרסאותיהם של יהל ומוטי כי הנאשם הוא שדקר את מוטי וכי לא מוטי פצע את עצמו במהלך התגרה ביניהם" (שם, בעמ' 83-82). בשלב השני, ציין בית המשפט המחוזי כי "מכל העדויות עולה, ואין מחלוקת על כך, כי השוטרים הגיעו מיד ובסמוך לקרות הארוע, המועד שבו עוד לא היה זמן לתאום עמדות בין יהל למוטי" (שם, בעמ' 83). בשלב השלישי, נקבע כי "ראיה חיצונית נוספת אשר יש בה כדי לסייע בקביעה איזו מבין הגרסאות על ביהמ"ש להעדיף בשעה שנדרש הוא לקבוע מה התרחש בפועל – הינה העובדה שהנאשם לא סיפר לסנגורו את נושא תקיפתו באבן וכפועל יוצא מכך הסניגור לא חקר את המתלונן ולו שאלה אחת בנושא זה" (שם, בעמוד 83). בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי "'טענת המנטליות' לה טענה ההגנה אינה יכולה לעמוד לזכות הנאשם (המערער – נ' ס'). ראשית, גם אם אכן הנאשם (המערער – נ' ס') מורגל לקוד התנהגות שונה, לפיו אין להפליל אדם ולסבכו עם רשויות המשטרה... עדיין נותרת השאלה מדוע הנאשם (המערער – נ' ס') לא סיפר לסנגורו, האדם האמון על הוכחת חפותו אודות השתלשלות האירועים אשר מקימה את ההגנה העצמית... מקריאת הודעות הנאשם (המערער – נ' ס') במשטרה לא עולה כי... ביקש לחוס על המתלוננים ולא לסבכם עם רשויות המשטרה" (שם, שם). על רקע האמור, נקבע כי "שקילת מכלול הדברים מלמדת כי הסיבה שהנאשם (המערער – נ' ס') לא סיפר לסנגורו אודות האבן נעוצה בעובדה שבארוע לא היתה מעורבת כלל אבן. מסקנה זו מתבקשת ונימוק של מנטליות של אי הפללה אינו יכול לעמוד מנגד. העובדות הן שבעת מתן עדותה [של יהל] בביהמ"ש זוגיותם של המתלוננת והמתלונן הופסקה, ניכר היה כי המתלוננת היתה טעונה רגשית ביחס למתלונן. מדוע זה בחרה המתלוננת לראשונה להוסיף את נושא האבן בעדותה אינו ברור לביהמ"ש, אך מהעובדה שהנאשם (המערער – נ' ס') לא שיתף את סנגורו בנושא זה ניתן להסיק שהאבן לא היתה חלק מהתרחשות האירועים" (שם, שם). 5. בהמשך, נדרש בית המשפט המחוזי לבחון את שאלת מהימנותה של יהל, קרי – כיצד ניתן לסמוך על גרסתה שעה שנקבע כי אין לקבל חלק מסוים מעדותה בנושא האבן. לאחר שבית המשפט המחוזי בחן את גרסת המתלוננים מזה ואת גרסת המערער מזה, כמפורט לעיל, נקבע כי "... מחד קיימות גרסאות המתלוננים... מתארים השתלשלות ארועים דומה, קיימת תמיכה חיצונית לעדותם... יהל שיקרה על דוכן העדים בנושא האבן. מאידך, קיימת גרסת הנאשם אשר לא נמצאו לה כל תמיכות חיצוניות, להפך... ואינה מגלה כל אותות אמת... עדותו של מוטי אמינה... עדותה של יהל משקלה נמוך מזה של עדות מוטי, אולם יש בכוחה כדי לתמוך בעדותו שכן היא שבה ומתארת דברים דומים לאלו שתאר מוטי, פרט לנושא האבן ["פלגינן דיבורא" – נ' ס'], כמו גם העדויות החיצוניות של עדי השמיעה/ראייה ששמעו בזמן אמת את יהל צועקת 'הוא דקר אותו' ואין חולק כי היא התכוונה לנאשם שדקר את מוטי. מכל אלו עולה כי... גרסתו של הנאשם נדחית ואילו גרסת מוטי מתקבלת על כל תאור השתלשלות הארועים". זה המקום להדגיש כי לא מצאתי כי בנסיבות שלפנינו התקיימה סיטואציה של הגנה עצמית, גם אם הנאשם [המערער – נ' ס'] לא טען זאת" (שם, בעמוד 85). 6. לפיכך, הסיק בית המשפט המחוזי כי "יסודות עבירת החבלה בכוונה מחמירה התגבשו, תואר ע"י המתלוננים כי הנאשם (המערער – נ' ס') שלף את הסכין ונופף בה וניסה לדקור את המתלונן בפניו. אין חולק כי כוונה לפצוע פניו של אדם הינה במטרה להותיר בו מום או לגרום לו חבלה חמורה, ומשכך גם יסודות עבירה זו התגבשו" (שם, בעמוד 86). לגבי עבירת ההטרדה המינית, ציין בית המשפט המחוזי כך: "מתיאור העדויות עולה כי לאחר שהנאשם (המערער – נ' ס') קרא לעברה של המתלוננת וזו הגיבה לעברו בסרוב ויריקה, הנאשם (המערער – נ' ס') אמר בפניה ובפני מוטי כי הוא ישכב איתה למול עיניו של מוטי... המשיך לעקוב אחריהם גם כשהתרחקו... כל אלו מהווים התנהגות המגבשת את יסודות עבירת ההטרדה המינית (שם, שם). לגבי עבירת ההפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נקבע כי "החוק אינו מאבחן באשר להצלחת הבריחה או מה המרחק שנעבר" (שם, שם). 7. בשולי הדברים, הביע בית המשפט המחוזי את מורת רוחו ממחדלי החקירה שנפלו בעניינו של המערער, באומרו כך: "נהלים נכתבו על מנת שיפעלו על פיהם ולא למראה עיניים בלבד. על החוקרים להקפיד ולתאר את המצב לאשורו... יש להסב את תשומת לב המשטרה לכך כי עליהם לפעול ביתר דווקנות" (שם, שם). עיקרי גזר הדין של בית המשפט המחוזי 8. המערער הורשע כאמור בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, איומים, הטרדה מינית והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בית המשפט המחוזי הטיל על המערער עונש מאסר של 6 שנים לריצוי בפועל ו-18 חודשי מאסר על-תנאי. כמו-כן, הופעל עונש המאסר על-תנאי בן 6 חודשים מת"פ 5619/08 ועונש המאסר על-תנאי בן 5 חודשים מת"פ 5619/08. בית המשפט המחוזי ציין כי "מדובר בארוע אלימות חמור במיוחד מצד הנאשם (המערער – נ' ס'), כאשר הרקע הוא רצונו האובססיבי לקיים יחסי מין עם אשה שהלכה לאחר חצות עם בן זוגה, תוך שהוא מפציר בבן הזוג להילחם על כבודה של האשה... תגובתו של הנאשם (המערער – נ' ס') היתה אלימה במיוחד, הוא שלף סכין מנעליו, וניסה לחתוך את פניו של המתלונן..." (ראו עמוד 2 לגזר הדין מיום 13.11.2011). בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי "כאשר עבירה זו של שימוש בסכין מבוצעת על רקע של הרשעות קודמות לא מועטות בעבירה דומה, כאשר יש גם הרשעה בגין חבלה חמורה, קיימת חומרה ניכרת בנסיבות הארועים המחייבת החמרה" (שם, שם). באשר לשיקולים מנגד, סבר בית המשפט המחוזי כי מצבו הנפשי של המערער וחוסר יכולתו לשלוט על עצמו אינם משמשים דווקא כנסיבה מקילה. אדרבה, "מתן אישור להתנהגות כזו על ידי הקלה בעונש, עלול להתפרש כהיתר לבצע את המעשים כאשר הנאשם (המערער – נ' ס') שב ומורשע בעבירות שעניינן החזקת סכין" (שם, שם). לפיכך, ותוך התחשבות בכך שהניתוח שעבר המתלונן מוטי בידו הצליח, גזר בית המשפט המחוזי את העונשים כפי המפורט ברישא. 9. מכאן הערעור שלפנינו. כאמור, הערעור מופנה נגד ההרשעה ונגד חומרת העונש. עיקרי טענות המערער 10. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כשהתעלם מפירכות בעדותו של מוטי, ומקשיים ראייתיים שהתעוררו במהלך שמיעת העדים הרלבנטיים במשפט, ובפרט בעדותה של יהל. לדידו, לאחר שמיעת עדויותיהם של מוטי ויהל, התעורר ספק סביר בדבר התרחשות האירועים כפי שתוארו מפיהם. המערער מלין גם על מחדלי החקירה שנפלו בעניינו, ואשר היה בהם, לשיטתו, כדי לפגום בהגנתו. 11. לפי עמדת המערער, בהודעותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט המחוזי מסר מוטי גרסאות סותרות בדבר השתלשלות העניינים, וכמו כן הסתיר בהודעתו הראשונה פרטים מהותיים באשר להתנהלותו-שלו ושל חברתו יהל במהלך האירוע. לדידו, מצב דברים זה מטיל צל כבד על מהימנותם של מוטי ויהל, ומעלה ספק באשמתו. המערער מוסיף ומציין כי לאחר שבוצע תיאום גרסאות בין מוטי לבין יהל, החליט מוטי לחשוף אותם פרטים "חסרים" בהודעתו השנייה. 12. ובמה דברים אמורים? המערער טוען כי מוטי הסתיר בחקירתו הראשונה את הפרטים הבאים: (א) העובדה כי יהל ירקה לכיוונו של המערער לאחר שקרא לעברה: "בואי בואי בואי"; (ב) העובדה כי נאבק במערער לאחר שנשלפה הסכין לפי טענת מוטי. 13. בהסתמך על העימות שנערך בין המערער לבין מוטי, מציין המערער כי מוטי ניסה להכותו עובר לשליפת הסכין. זאת ועוד, מעדותה של יהל מיום 10.10.2011 במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, עולה כי מוטי הסתיר בכל הודעותיו את העובדה כי ניסה לפגוע במערער באמצעות אבן. 14. באשר לסכין, טוען המערער כי מוטי הציג מצג שווא הן בהודעותיו במשטרה, הן בעדותו בבית המשפט, לפיו ראה את המערער שולף סכין יפנית, והכל מתוך מטרה להפליל את המערער. תחילה, ציין מוטי בהודעתו הראשונה במשטרה כי המערער הוציא את הסכין מהנעל וכי זו הייתה עטופה באיזולירבנד לבן. בהמשך, בהודעתו השנייה, ציין מוטי כי המערער הוציא מהנעל את הסכין שהוסתרה בין הספּידה לבין הנעל. זאת ועוד, מדוח הפעולה שרשם השוטר שנכח בזירה, אופיר חנוכייב, עולה כי מוטי ציין באוזניו כי המערער הוציא את הסכין מתוך הגרב. בעדותו בבית המשפט המחוזי, ציין מוטי, כי כאשר המערער התקרב אליו עם הסכין, הבחין בכך שהיא מלופפת באיזולירבנד. בחקירתו הנגדית ציין מוטי כי לא ראה את המערער מוציא את הסכין מהנעל ו/או מתחת לספידה אלא הסיק זאת מאחר ולטענתו חיטט המערער בתוך נעליו. לבסוף, העיד מוטי, כי המתלוננת יהל אשר מצאה את הסכין תיארה לו אותה ואת האיזולירבנד בפרטי פרטים. מנגד, בחקירתה הנגדית העידה יהל כי לא ראתה את המערער מוציא את הסכין מהנעל, אלא הסיקה זאת, וכי לא ראתה את המערער חותך בפועל את מוטי. 15. המערער טוען כי מפרטי התיק ואופן ניהול החקירה עולה חשש אמיתי לשיבוש חקירה ותיאום גרסאות על-ידי מוטי ויהל, וכי יש בכך כדי לפגוע במהימנות עדותו של מוטי. כך למשל, כאשר נשאל מוטי בחקירתו הנגדית כיצד ידע מה סיפרה יהל בהודעתה במשטרה, העיד כי אמרה לו בדיוק מה סיפרה לגורמי החקירה. המערער שב ומפנה לחקירתו הנגדית של מוטי במהלכה העיד כי יהל אשר מצאה את הסכין תיארה לו אותה בפרטי פרטים. זאת ועוד, המערער מציין כי יהל העידה בבית המשפט המחוזי כי היא ומוטי סיכמו ביניהם שלא לספר במשטרה כי המתלונן ניסה לזרוק אבן על המערער על מנת שהדבר לא יזקף לחובתו של מוטי, וכי שבו אל זירת האירוע מתוך מטרה לוודא כי העימות ביניהם לא הוסרט במצלמות. לדידו של המערער, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה למשטרה לגבות עדות נוספת ממוטי ויהל או לכל הפחות להחזיר את מוטי לדוכן העדים לנוכח עדותה של יהל בעניין שיבוש מהלכי המשפט ותיאום הגרסאות בינה לבין מוטי. 16. לשיטתו של המערער, שגה בית המשפט המחוזי גם בכך שהרשיע את המערער בעבירה של הטרדה מינית. לדידו, עדותה של יהל נעדרת התייחסות לטענת מוטי כי המערער ביקש לכאורה לשכב עימה. מהודעתה של יהל במשטרה ומעדותה בבית המשפט עולה כי לאחר שהמערער קרא לה, ציינה בפניו כי איננה זונה, ולאחר שביקש לשוחח עימה, ירקה לכיוונו. המערער טוען כי יהל היא זו אשר העלתה את העובדה כי איננה זונה, בשעה שהמערער ביקש לשוחח עימה. לחלופין, טוען המערער כי גם לוּ סבר כי יהל היא זונה, הרי שמדובר בטעות כּנה לנוכח נסיבות הזמן ומקום האירוע. 17. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימות ראיות חיצוניות המחזקות את ראיות התביעה. גב' גילה ראובני, אשר לא נחקרה במשטרה, העידה כי שמעה אישה צועקת: "הוא דוקר אותו" אך אינה יכולה לזהות את המעורבים שכן היא מתגוררת במרחק רב מהזירה. גב' מלי בלניאן, אשר מתגוררת בסמוך לזירה, העידה כי אינה מכירה את המעורבים, לא ראתה את האירוע אלא רק שמעה צעקות: "הוא דוקר אותו". לפי עמדת המערער, העדויות האמורות אינן מחזקות את ראיות התביעה. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שיהל צעקה "הוא דוקר אותו", לאחר שהבחינה בידו המדממת של מוטי. כאמור, לטענת המערער, יהל לא ראתה את פעולת הדקירה והסיקה כי המערער דקר את מוטי. 18. לפי עמדת המערער, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן את המשקל הראוי למחדלי החקירה שנפלו בעניינו, המפורטים להלן: (א) הסכין: קיים ספק סביר באם הסכין שנתפסה בזירת האירוע והוצגה לבית המשפט המחוזי היא אכן הסכין אשר באמצעותה נגרמה פציעתו של מוטי. השוטר אופיר חנוכייב העיד כי הסכין שנתפסה הייתה מגולגלת בשקית ניילון, ששימשה בתור ידית. יחד עם זאת, הסכין שהוצגה לבית המשפט המחוזי הייתה ללא כל ניילון כאשר ההסבר לכך שניתן על-ידי השוטר היה שהניילון ככל הנראה הוסר. השוטר אופיר חנוכייב העיד כי יהל היא זו שהצביעה על מיקום הסכין, וכי הוא עצמו לא הבחין בה. עוד העיד כי לא היה נוכח בזירה בשעה שהשוטר גידי ניסים הגיע לצלם את הסכין, אך מסר כי הוא זה שהעביר את הסכין שנתפסה לידיו של השוטר ניסים, למרות שלא רשם על כך מזכר כמתחייב. השוטר ניסים העיד כי לראשונה ראה את הסכין בתחנת המשטרה ושם צילם אותה. השוטר דב משיח, שהגיע גם הוא לזירת האירוע, העיד תחילה כי קיבל את הסכין מהסייר שתפסהּ, ובהמשך חידד את דבריו והסביר כי קיבל את הסכין מהסייר או מאיש המז"פ. בניגוד לטענת השוטר משיח, מזכר שנרשם על-ידו לכאורה, אשר מתעד את קבלת הסכין, לא נמצא בחומר החקירה. השוטר אלון מרזל העיד בתחילה כי הנעל לא נבדקה, ובהמשך חזר בו וציין כי הרים את הנעליים על מנת לבדוק אותן אך לא נרשם על כך מזכר. זאת ועוד, יהל ציינה בעדותה, לאחר שהוצגה לה הסכין, כי היא כלל אינה בטוחה שזו אכן הסכין שנמצאה בזירה. ב. התנהלות העימות: גורמי החקירה פעלו בדרך חד-צדדית במהלך העימות שנערך בין המערער לבין יהל. טענותיו של המערער נגד יהל נסתרו מיידית על-ידי חוקרי המשטרה שנכחו בעימות, וזאת בטרם ניתנה ליהל הזדמנות אמיתית להשיב לטענותיו של המערער. מצב דברים זה שלל מן המערער את זכותו להליך הוגן בעימות, לנסות ולערער את גרסת יהל אשר הכחישה את קיום יחסי המין. כך למשל, פקד שחר גאון העיד כי כאשר טען המערער במהלך העימות כי נמצא קונדום עם הדנ"א של יהל, הגיב החוקר מיידית באומרו: "איזה שטויות אתה מדבר" מבלי לתת ליהל הזדמנות להשיב. זאת ועוד, המשטרה פעלה מתוך רצון לשבור את המערער בדרכים בלתי-לגיטימיות, ולראיה, פקד שחר גאון העיד כי סיפר למערער כי עורך דינו "עומד לסגור עיסקה לגביו מאחורי גבו והוא לא יודע...". 19. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את גרסתו ולא קיבלהּ כמהימנה. לדידו, קיימות ראיות חיצוניות התומכות או לכל הפחות יוצרות ספק סביר באשר לשאלה האם הוא אכן זה אשר חתך את מוטי, אם לאו. להלן נעמוד על ראיות חיצוניות אלה: השוטר אופיר חנוכייב, אשר הגיע ראשון לזירה, העיד כי בהגיעו למקום האירוע הבחין במערער ובמוטי מתקוטטים, וכי לרגע לא איבד קשר עין עם המערער ולא הבחין בסכין בידו. יהל העידה גם היא כי לא ראתה את המערער משליך את הסכין מידו; מנגד, העיד מוטי, כי כאשר הגיעו השוטרים לזירה, הוא נאבק במערער בניסיון לתפוס לו את היד עם הסכין; מדוח מז"פ עולה כי לא נמצאו טביעות אצבע על הסכין ששימשה לכאורה לפציעתו של מוטי; מחוות הדעת של המעבדה הביולוגית, עולה כי דמו של מוטי לא נמצא על להב הסכין; יהל העידה כי מוטי הוא אדם אלים באופן כללי, וכי באירוע מושא כתב האישום מוטי "התלקח"; דמו של מוטי לא נמצא על להב הסכין, אך חולצתו של המערער נתפסה כשהיא ספוגה בדם שלו-עצמו; יהל עצמה מסרה בעדותה כי מוטי ניסה לתקוף את המערער באמצעות אבן. 20. על בסיס מכלול חומר הראיות הנ"ל, טוען המערער, כי מתעורר ספק סביר באשר לשאלה האם אכן החזיק בסכין בידו, לא כל שכן האם דקר את מוטי, אם לאו. "הייתכן כי המערער החזיק סכין בידו תוך שהוא מתקוטט עם המתלונן והשוטר שמגיע למקום לא מבחין בכך? הייתכן כי המתלונן נדקר בידו בצורה לא קלה ולהב הסכין נשארת נקייה?". לפי עמדת המערער, אין בעובדה כי טען לראשונה בעדותו בבית המשפט כי מוטי תקף אותו, בניגוד לחקירותיו במשטרה, כדי לפגוע במהימנותו. אדרבה, מן הראוי כי עדותה של יהל בבית המשפט על כך שמוטי ניסה לפגוע במערער באמצעות אבן עובר לדקירה, וכי סיכמה עם מוטי שלא לומר על כך דבר במשטרה, תיזקף לזכותו של המערער. 21. המערער מוסיף ומציין כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי משקלה של עדות יהל נמוך ממשקל עדותו של מוטי, וכי החלק בעדותה על אודות ההתרחשות עם האבן איננו אמין. לדידו, אין ספק כי יהל מסרה "גרסת אמת" באשר לאבן, לנוכח העובדה כי בעדותה בבית המשפט הפלילה לכאורה גם את עצמה בכל הנוגע לכך שהיא ומוטי תיאמו גרסאות ובכך הביאו לכדי שיבוש הליכי חקירה. 22. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר גזר מסקנה שלילית מכך שהמערער לא סיפר על אירוע האבן בחקירותיו במשטרה. הסנגור טוען כי המערער גדל בנורמות רחוב עברייניות ואין זו דרכו להלשין או לשתף פעולה עם גורמי החקירה – "טענת המנטליות". 23. לפי עמדת המערער, שגה בית המשפט המחוזי בכך שהרשיעוֹ בעבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. לדידו, השוטר חנוכייב תיאר כי המערער נתפס מרחק צעדים ספורים מזירת האירוע ולא ניתן לשלול כי המערער, בשל עברו הפלילי, נבהל ו"עשה מספר צעדים" לאחר שנתבקש לעצור על-ידי השוטר. זאת ועוד, לא היה כל אזכור לעניין זה בדוחות של השוטרים שהגיעו למקום, חרף טענתו של השוטר חנוכייב כי דיווח על נסיבות ניסיון ההימלטות הנ"ל. 24. לסיום, טוען המערער כי האכסניה המשפטית המתאימה לנסיבות העניין דנן מחייבת לכל היותר את הרשעת המערער בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, חלף הרשעתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין. 25. באשר לחומרת העונש, טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהחמיר עמו יתר על המידה, וגזר עליו עונש של שש שנות מאסר לריצוי בפועל, ולא נתן משקל מתאים להתנהלותו של מוטי ולנסיבותיו האישיות של המערער. לדידו, בית המשפט המחוזי התעלם בגזר דינו מ"תרומתו" של מוטי להסלמת האירוע. המערער מוסיף ומציין כי הגם שלפני מוטי עמדו מספר חלופות לפתרון האירוע בדרך שקטה, הוא בחר לנקוט בדרך האלימות. זאת ועוד, לפי עמדת המערער, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן את המשקל הראוי לעובדה כי הנזק הפיזי שנגרם למוטי לטווח הארוך כלל אינו חמור. אין חולק כי עובדה זו לא נסתרה על-ידי מוטי באמצעות ראיות מתאימות. כאמור, המערער מלין גם על כך שנסיבותיו האישיות לא נשקלו די צרכן על ידי הערכאה הדיונית. עיקרי תשובת המשיבה 26. לטענת המשיבה, הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי הריהי יסודית ומנומקת ויש בה מענה מלא לטענותיו של המערער. לדידה, מדובר בערעור על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות המבוססים על עדויותיהם של מוטי ויהל, וכן על ראיות חיצוניות נוספות, ואין כל מקום להתערבות במה שנפסק. 27. המשיבה הוסיפה וציינה כי על אף עדותה של יהל על דוכן העדים, בית המשפט המחוזי נקט משנה זהירות ובצדק קבע כי יהל שיקרה בנושא האבן. לדידה, העניין דנן אינו נופל לגדר המצבים החריגים אשר מצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בממצאי עובדה, מאחר ולא נפל פגם כלשהו בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. 28. זאת ועוד, המשיבה ציינה כי יש לייחס משקל נכבד לכך ש"המתלונן [מוטי – נ' ס'] מסר גרסה במקום והמערער לא מסר" (ראו עמוד 10 לפרוטוקול מיום 14.10.2013), ולכך שגרסתו של המערער בבית המשפט התפתחה והשתנתה בהתאם לעדותה של יהל. 29. באשר ליסודות העבירה העיקרית שבה הורשע המערער, הבהירה המשיבה כי "מי שלוקח סכין בצורה שהוא לקח מכוון לפנים של בנאדם מסיקים שהוא התכוון לגרום למום או לנכות קשה" (שם, בעמוד 12). לדידה, בצדק, הורשע המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, ולא בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין. "לטעמי זה נובע מאופי האירוע, מחזיק את הסכין בצורה כל כך מסוכנת, לשלוף מהנעל סכין יפנית ולהחזיק אותה ככה, מכוון לפנים של אדם ולפגוע בעוצמה כזו, מדובר בחתך שהצריך אשפוז עם הרדמה מלאה. אשפוז של חמישה עשר יום, מפנה לתעודות הרפואיות שהוגשו. זו עבירה של חבלה [בכוונה – נ' ס'] מחמירה" (שם, בעמוד 13). עוד ציינה המשיבה, כי אמנם יתכן ויהל לא הבחינה באמירות המבזות שהשמיע המערער כלפיה בעת התרחשות האירוע המבססות את עבירת ההטרדה המינית, אך ממילא – אין מדובר בליבת התיק ו"לא על זה יקום ויפול התיק" (שם, בעמוד 12). 30. המשיבה גם לא הכחישה כי מעטות הן החקירות ה"מושלמות", וכי אכן נפלו מחדלי חקירה בעניינו של המערער, אך אין מדובר בפגמים משמעותיים, וממילא – במבחן התוצאה – המערער לא הודה בביצוע העבירות שייחסה לו המשטרה. לדידה, חרף מחדלי החקירה, הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של המערער. 31. לעניין העונש, המשיבה טוענת כי אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, מאחר והעונש שנגזר הולם ומאזן באופן ראוי בין כל שיקולי הענישה, בשים לב לחומרת העבירה העיקרית שבה הורשע, קרי – חבלה בכוונה מחמירה, רף הענישה בצִדה, ובשים לב לעברו הפלילי המכביד של המערער והמאסרים המותנים שהופעלו. דיון והכרעה 32. למקרא חומר הראיות שהונח לפנינו ולמשמע טיעוני ב"כ הצדדים מזה ומזה, סבורני כי דינו של הערעור להתקבל באופן חלקי. אכן, הלכה ידועה ומושרשת היא כי בית המשפט, בשבתו כערכאת ערעור, לא על נקלה יתערב בקביעות העובדתיות ובהערכת מהימנות עדים של הערכאה המבררת, אלא רק במצבים חריגים (ראו למשל: ע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1065, 1074-1073 (1963); ע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (16.4.2012), פסקה 11 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל; פסקה 17 לפסק דיני בע"פ 2489/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.8.2012)). דומני כי נסיבות העניין דנן נמנות על מצבים חריגים אלה. המפתח להבנת התמונה העובדתית מושא הפרשה שלפנינו לאשורה טמון בהודעותיהם הראשונות של מוטי ויהל במשטרה, מייד לאחר קרות אירוע הדקירה, אשר עיקריהן מפורטים להלן: א. עיקרי הודעתו של מוטי שנגבתה בביה"ח איכילוב ביום 8.6.2011: "... איזה בחור עם אופניים עקב אחרינו ומתחיל לשרוק: 'בואי, בואי, בואי'. ניגשתי אליו ואמרתי לו שזו ארוסתי. לא יפה איך שהוא מדבר. הוא אמר לי: 'אז מה, אם אני רוצה אני אזיין אותה גם מול העיניים שלך'. אמרתי לו שזו ארוסתי, לא יפה איך שהוא מדבר. הוא אמר לי שהוא ערבי מיפו. מפה לשם הוא הוציא מנעל שלו סכין, סכין יפנית. הוא עושה לי: 'בוא, בוא'. חברה שלי... אומרת לי: 'מוטי בוא נלך'. אנחנו הולכים, חוצים את הכביש והוא... עם הסכין ביד... היה לה איזולירבנד לבן. [המערער] אחז בסכין ביד ימין. התקרב אליי וניסה לדקור אותי כמו משוגע. הוא בא לחתוך אותי בפנים. הניף את היד שלו מלמעלה למטה לכוון הפנים שלי כמו משוגע. אני הגנתי על עצמי ביד שמאל שלי... מגבניקים תפסו אותו, הוא זרק את הסכין. חברה שלי צועקת 'הוא חתך אותו'". ב. עיקרי הודעתו של מוטי שנגבתה בביה"ח איכילוב ביום 9.6.2011: "... אני וארוסתי הלכנו לכיוון שוקן מכיוון הבית וחצינו דרך סימטה בקרית מלאכה... ראיתי מישהו עם אופניים עוקב אחרינו אבל לא התייחסתי לזה ברצינות... ואז הבחור התחיל לשרוק ולקרוא בצורה לא נעימה אז ארוסתי התעצבנה ורצה לכיוונו, ירקה עליו ממרחק ואמרה לו תלך מפה אני לא זונה, והוא המשיך ואמר: 'בואי אני רוצה לזיין אותך'. אז אמרתי לו שאנחנו מאורסים שילך. אז הוא אמר לי: 'אני רוצה לזיין אותה' ושוב אמרתי לו שישחרר וילך והוא אמר לי 'אני ערבי מיפו, אם אני ארצה אני אזיין אותה מולך'. אז התעצבנתי ואמרתי לו שילך. ניסיתי להסביר לו שאנחנו עומדים להתחתן, כאילו למה לא כיבד את זה וחברה שלי מושכת אותי בוא נלך ואיך שהתחלנו להתקדם ללכת ממש לפני היציאה מהסימטה של המלאכה, אז הבחור ירד מהאופניים וראיתי שהוא מתעסק עם הנעל ואז הוציא סכין יפנית שהוא החביא בין הספידה לנעל ואז רץ אליי רצה לחתוך אותי בפנים, וקילל 'אני אזיין אותך'. הוא החזיק את הסכין בין האצבעות, נאבקתי איתו, ניסיתי לתפוס לו את היד, אז הוא הצליח לשחרר את היד שלו וכיוון אותה עם הסכין לכיוון הפנים שלי, אני הגנתי עם היד ואז הוא פגע לי ביד שמאל... בהתחלה לא מצאו את הסכין... ואז חברה שלי מצאה את הסכין על הכביש ולא נגעה בה". לשאלת החוקר במשטרה, השיב מוטי כי "לא היה בינינו מגע, לא זוכר אולי בקטע של להרחיק אותו מאיתנו אבל לא היה משהו". ג. עיקרי הודעתה של יהל שנגבתה במרחב יפתח ביום 9.6.2011: "בין השעה 02:00 ל-02:30 לפנות בוקר בערך יצאנו... מקיוסק בשוקן... יצאנו לקרית המלאכה... אני ראיתי בחור עם אופניים שאמר לי: 'פסס, פסס'. אמרתי לו: 'אני לא זונה'. הוא אמר לי 'אני רוצה לדבר איתך' אז אני ירקתי לכיוון שלו והמשכתי ללכת ביחד עם מוטי והוא המשיך וצעק: 'בואי הנה קראתי לך'. מוטי אומר לו: 'מה זה בואי הנה קראתי לך, היא אישתי'. אמרתי למוטי: 'בוא נלך הוא ערבי', הוא דיבר היה לו מבטא של ערבי. התחלנו ללכת וראיתי אותו מתעסק עם נעל ימין שלו, הוריד את הנעל החזיר אותה ואז הוריד נעל שמאל הוציא כנראה משהו, לא ראיתי מה הוא הוציא, ואז הוא אמר למוטי: בוא עכשיו נלחם על הכבוד של האישה שלך. וזה החשיד אותי אמרתי מי הוא בכלל שיגיד את זה אני לא מכירה אותו, ואז הוא התחיל לתקוף את מוטי, מוטי ניסה להתגונן. ואז אמרתי למוטי: בוא נלך הביתה הוא עם סכין, אני ראיתי משהו חד, ראיתי הבזק של להב בין האצבעות שלו והוא עשה תנועות של תקיפה לכיוון מוטי, ואני צעקתי למוטי: בוא נלך הוא ידקור אותך, נכנסתי ביניהם, הכל קרה בשניות, משטרה הגיעה תפסו את מוטי ואת הבחור עם הסכין. הבחור עם הסכין ניסה לברוח לכיוון הכביש אבל השוטר תפס אותו ואז ראיתי את מוטי פצוע כשהשוטר תפס אותו והבנתי שהוא חתך אותו, ראיתי שיש למוטי חתך ביד שמאל, היה שפריצים של דם. ואז מצאתי את הסכין היפנית שהייתה על הכביש סמוך לאיפה שהוא נתפס". קיומו של עימות מקדים 33. הצבת הודעתה של יהל במשטרה אל מול גרסתו של מוטי כפי שזו משתקפת משתי הודעותיו במשטרה באשר להשתלשלות האירועים שהובילו לדקירתו, מעוררת סתירה מהותית שמחובתנו להידרש אליה. מחד גיסא, יהל מתארת אירוע התקוטטות שקדם לדקירתו של מוטי, ובלשונה: "ואז הוא התחיל לתקוף את מוטי, מוטי ניסה להתגונן. ואז אמרתי למוטי: בוא נלך הביתה הוא עם סכין... והוא עשה תנועות של תקיפה לכיוון מוטי... נכנסתי ביניהם". מנגד, מוטי מתאר בהודעתו הראשונה את אירוע הדקירה בצורה כוללנית ללא כל אזכור למאבק מקדים בינו לבין המערער, ובלשונו: "מפה לשם, הוא הוציא מנעל שלו סכין... התקרב אליי וניסה לדקור אותי כמו משוגע". השוואת תוכן הודעתו השנייה של מוטי לזו הראשונה מחזקת את ההבנה כי עובר לדקירה אכן נוצר עימות בין מוטי לבין המערער. בהודעתו השנייה, מפרט מוטי את המסכת שקדמה לדקירה באומרו כך: "... אז אמרתי לו שאנחנו מאורסים שילך. אז הוא אמר לי: 'אני רוצה לזיין אותה' ושוב אמרתי לו שישחרר וילך והוא אמר לי 'אני ערבי מיפו, אם אני ארצה אני אזיין אותה מולך'. אז התעצבנתי ואמרתי לו שילך" [ההדגשות הוספו – נ' ס']. על רקע האמור, אין זה כלל מופרך לסבור כי אכן ארע עימות מקדים בין מוטי לבין המערער. 34. כעת, מחובתנו לבחון את גרסתה של יהל בעימות שנערך עם המערער ביום 9.6.2011 וכמו כן להידרש גם לגרסתו של מוטי בעימות שנערך עם המערער ביום 13.6.2011: א. עימות בין יהל למערער מיום 9.6.2011: "הוא קרא לי, אני ומוטי הלכנו יד ביד, הוא בא עם אופנים אמר פיס פיס אני רוצה לדבר איתך אמרתי לו שאני לא זונה וירקתי לכיוון שלו, הוא קרא עוד פעם: את, אני רוצה לדבר איתך ואז מוטי אמר היא אשתי, מה אתה רוצה ממנה? הבחור מולי [המערער – נ' ס'] אמר 'אני רוצה לזיין אותך'. מוטי אמר לו 'זו אשתי', ואז הוא אמר 'אם אני ארצה אני אזיין אותה גם מול הפרצוף שלך', ומוטי אמר לו 'תבקש סליחה' ומוטי תפס אותו ואמר לו: תבקש סליחה ואז אמרתי למוטי אם אתה אוהב אותי בוא נלך הביתה. הסתובבנו והלכנו ומוטי כבר רתוח ואומר אני חוזר והולך, ואמרתי לו בוא נלך הביתה, הבחור מולי הוציא את נעל ימין חיפש בפנים החזיר אז הוציא את נעל שמאל הבנתי שהוא מחפש משהו אמרתי למוטי הוא ערבי הוא ידקור אותך התחלנו ללכת והבחור מולי רדף אחרינו והוא אמר אם אתה גבר בוא נלחם על הכבוד של האישה שלך. עשה תנועות של ככה עם היד לכיוון מוטי, לכיוון הפרצוף שלו". בגרסתה זו שהשמיעה יהל במהלך העימות עם המערער, מתארת יהל פעם נוספת כי למעשה הדקירה קדמה התרחשות בין מוטי לבין המערער, ובלשונה: "ומוטי אמר לו 'תבקש סליחה' ומוטי תפס אותו ואמר לו: 'תבקש סליחה'" [ההדגשה הוספה – נ' ס']. עוד ציינה יהל כי מוטי רתח מזעם, ובלשונה: "ומוטי כבר רתוח", ואמר לה כי הוא "חוזר והולך". יצויין כי בניגוד להודעתה במשטרה, במהלך העימות עם המערער מתארת יהל לראשונה כי המערער ביקש לקיים עמה יחסי-מין. ב. עימות בין מוטי למערער מיום 13.6.2011: "התקרבתי אליך... ורציתי להביא לך אחת, לא הצלחתי, חברה שלי תפסה אותי, אמרתי לך תבקש סליחה. מה אמרת? סליחה... אני וחברה שלי המשכנו ללכת לכיוון על הכביש. אתה הוצאת את הסכין שלך מתוך הנעל, בוא, בוא, בוא, בוא, ורצת עלינו". בניגוד לשתי הודעותיו הראשונות במשטרה, מודה מוטי לראשונה כי עובר למעשה הדקירה, אכן התקרב למערער במטרה לתקוף אותו ומשלא הצליח, דרש ממנו לבקש סליחה וכי המערער עשה כן. בעדותו בבית המשפט המחוזי ביום 19.9.2011 ציין מוטי כך: "אז אמרתי לו... תשתחרר, תלך מפה... אז יצא לי עימות כזה, ואז חברה שלי תפסה אותי ומשכה אותי בוא נלך. אנחנו המשכנו ללכת הוא התחיל להתעסק בתוך הנעליים שלו, אז הוא הוציא להב של סכין...". 35. לנוכח דברים אלה, הדעת נותנת כי למעשה הדקירה אכן קדם עימות מילולי ופיזי בין מוטי לבין המערער. תרומתו של מוטי להתלקחות האירוע לא הייתה מבוטלת כלל ועיקר. מתיאור העדויות עולה בבירור כי מוטי באופן אקטיבי ביקש שוב ושוב להתעמת עם המערער. לראיה, מתארת יהל בהודעתה הראשונה במשטרה כי ניסתה להניא את מוטי מלקיים עימות עם המערער, ובלשונה: "... ואז אמרתי למוטי: בוא נלך הביתה הוא עם סכין... ואני צעקתי למוטי: בוא נלך הוא ידקור אותך". מוטי מצדו אינו מכחיש בהודעתו הראשונה במשטרה עניין זה באומרו כך: "חברה שלי... אומרת לי: 'מוטי בוא נלך". בהודעתו השנייה במשטרה, אשרר מוטי דברים אלה באומרו כך: "וחברה שלי מושכת אותי בוא נלך". בעימות שנערך בין יהל לבין המערער, יהל אף מוסיפה ומתארת כי למוטי היה חלק פעיל למדי בעימות שקדם לדקירה באומרה כך: "ומוטי אמר לו 'תבקש סליחה' ומוטי תפס אותו ואמר לו: תבקש סליחה ואז אמרתי למוטי אם אתה אוהב אותי בוא נלך הביתה. הסתובבנו והלכנו ומוטי כבר רתוח ואומר אני חוזר והולך, ואמרתי לו בוא נלך הביתה, הבחור מולי הוציא את נעל ימין חיפש בפנים החזיר אז הוציא את נעל שמאל הבנתי שהוא מחפש משהו אמרתי למוטי הוא ערבי הוא ידקור אותך" [ההדגשות הוספו – נ' ס']. חשש לתיאום גרסאות 36. לבד מן העימות המקדים בין מוטי לבין המערער, עלינו להידרש גם לשאלת תיאום הגרסאות בין מוטי לבין יהל. יהל מתארת בהודעתה הראשונה במשטרה כי ירקה לכיוונו של המערער וכי אמרה לו כי אינה זונה, אך מוטי משמיט פרטים אלה מהודעתו הראשונה. במפתיע, בהודעתו השנייה (שנגבתה זמן קצר לאחר הודעתה של יהל), מוסיף מוטי על הודעתו הראשונה במשטרה ומציין גם הוא לראשונה כי יהל ירקה לכיוונו של המערער ואמרה לו כי אינה זונה. על פני הדברים, אין ניתן להתעלם מחשש שמא מוטי ויהל תיאמו גרסאות ביניהם. 37. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית בבית המשפט המחוזי, העיד מוטי כי יהל שיתפה אותו לבקשתו בפרטי גרסתה שנמסרה למשטרה, באומרו כך: "כשבאו ושאלו אותה, באות[ו] זמן שקראו לה לתחנת המשטרה שתביא עדות, באותו זמן היא סיפרה את זה. אני יודע כי היא אמרה לי בדיוק מה היא אמרה. זאת חברה שלי, מן הסתם אני אשאל אותה. אנחנו חברים שלוש שנים" (ראו עמוד 22 לפרוטוקול הדיון מיום 19.9.2011; ההדגשות הוספו – נ' ס'). עינינו הרואות, חשש של ממש לתיאום גרסאות. עדותה של יהל לעניין האבן 38. את עדותה של יהל בבית המשפט המחוזי ביום 10.10.2011 יש לקרוא על רקע המסכת שתוארה לעיל. בעדותה ציינה כך: "זה קטע קשה, יש פרט קטן שאז מוטי ואני החלטנו לא לספר, אך בבימ"ש אני אספר, זו הסיבה שלא הגעתי לדיון הקודם... לפני שהנאשם [המערער – נ' ס'] חתך את מוטי, אבל הלהב היה לו ביד, אמרתי למוטי בוא נלך, וגררתי אותו, חצינו את הכביש הראשון, מצד ימין מוטי ראה אבן משתלבת והוא תפס אותה, כי הוא ראה שהנאשם רודף אחרינו, הוא רץ לכיוון הנאשם כשהאבן בידו, הוא ניסה לתת לנאשם מכה עם האבן אבל לא הצליח, בזמן זה הנאשם חתך אותו. סיכמתי עם מוטי לא לספר על האבן". העובדה כי מוטי השמיט את עניין העימות המקדים בהודעותיו הראשונות במשטרה (ראו הדיון בפסקאות 35-33 לעיל) מזה, והחשש שלא הופרך כי מוטי ויהל אכן תיאמו ביניהם גרסאות (ראו הדיון בפסקאות 37-36 לעיל) מזה, דווקא מחזקים את הסברה כי התרחיש שאותו מתארת יהל בעדותה לפני בית המשפט המחוזי, כי הוסכם בינה לבין מוטי להשמיט את החלק שנוגע לאבן שהיתה בידי מוטי, הוא אכן אמיתי. 39. דומני כי מן הראוי לקבל את עדותה של יהל גם לעניין האבן. זאת ועוד, לדידי, אין זה מתקבל על הדעת כי יהל תבקש להפליל את עצמה בעבירת שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין ובכך הלכה למעשה תסייע למערער שעל-פי הנטען הטריד אותה מינית והשפילהּ לעיני בן זוגה דאז. סיכום ביניים 40. לאור הדברים האמורים, ובעיקר משלא טען המערער כי מתקיימים בעניינו יסודותיו של הסייג לאחריות פלילית – הגנה עצמית – לפי סעיף 34י לחוק העונשין (כדברי בית המשפט המחוזי, ראו לעיל סיפא לפסקה 5), ועל פני הדברים הם אכן לא התקיימו, הנפקות המשפטית היחידה לקבלת עדותה של יהל לעניין האבן כמהימנה נוגעת להמרת הרשעתו של המערער מעבירת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין לעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין. נשאלת אפוא השאלה: האם המערער אכן ביצע את המעשה מתוך כוונה להטיל במוטי נכות או מום, או מתוך כוונה לגרום לו חבלה חמורה. בעניין דנן, דומני כי קיים ספק באשר לכוונתו של המערער לגרום למוטי חבלה חמורה. כעולה מעדותה של יהל לפני בית המשפט המחוזי, המערער לא דקר את מוטי מיד לאחר ששלף את הסכין. כאמור, טרם מעשה הדקירה, ניסה מוטי לפגוע במערער באמצעות האבן, ורק לאחר מכן, דקר אותו המערער. קטיעה זו, בין השלב שבו שלף המערער את הסכין לבין רגע הדקירה, מעוררת ספק בנוגע לשאלה האם מעשה הדקירה היה מלוּוה באותה כוונה מיוחדת מצדו של המערער לגרום למוטי חבלה חמורה, או שמא הסתכם באיום והפחדה בלבד. בנסיבות שתוארו לעיל, פועל ספק זה לזכותו של המערער. 41. לנוכח האמור לעיל, דומני כי יש לזכות את המערער, מחמת הספק, מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. יחד עם זאת, בהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, על-פי העובדות שהוכחו, יש להרשיע את המערער בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. 'שאר ירקות' 42. דומני כי יש לדחות את הערעור על יתר חלקי הכרעת הדין. הרשעתו של המערער בעבירה של החזקת סכין ובעבירה של איומים, הריהי מתבקשת ממילא מן העובדות הנ"ל שהוכחו כדבעי והובילו להרשעה בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (ראו פסקאות 41-40 לעיל). שליפת הסכין על-ידי המערער ברדיפתו אחרי מוטי ויהל, היא זו שמבססת הלכה למעשה את הרשעתו הנלווית בעבירות של החזקת סכין ואיומים. באשר לעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, שוכנעתי כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה יש להרשיע את המערער מעוגנת היטב בחומר הראיות. כך גם באשר לעבירה של הטרדה מינית. בבוטות ובהתרסה, כמתואר לעיל, פנה המערער ליהל ולמוטי. לפי תוכן דבריו והקשרם, המערער הטריד מינית את יהל. 43. לא נעלמה מעינינו העובדה כי המערער מסר לאורך כל הדרך גרסאות שונות באשר לנסיבות התרחשות האירועים שהובילו לדקירה. ברם, "די בכך שבית המשפט אשר קובע את העובדות, אף שלא כל רכיביה של תמונת ההרכבה מצויים לנגד עיניו, יהיה מסוגל להרכיב את חלקיה המהותיים של התמונה אף שלא את התמונה המלאה לפרטי פרטיה" (ראו למשל: ע"פ 4354/08 מ"י נ' רבינוביץ (22.4.2010), בפסקה 50 לפסק-דינם של השופטים מ' נאור ו-י' דנציגר). בנסיבות העניין דנן, התמונה העובדתית אינה מלאה, בעיקר לנוכח התנהלותו של המערער, אך היא תמונה מספקת לצורך הרשעת המערער כאמור בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. מן הראוי לציין עוד את ההתרשמות מאישיותו הגבולית של המערער כפי שזו משתקפת מחומר הראיות שלפנינו. צפייה בחקירתו במשטרה ובתיעוד העימותים מעלה כי המערער אכן איננו טיפוס רגיל, התנהגותו מוזרה ויוצאת דופן, וכדברי בית המשפט המחוזי: "סובל ממצב פסיכוטי ומפסיכוזה... אשפז עצמו בבי"ח שבועיים לפני הארוע בתיק זה" (ראו עמוד 93 לגזר הדין מיום 13.11.2011). יודגש כי אין בכך כדי להוות הצדקה או הסבר להתנהגותו ולמעשה הדקירה, אך דומני כי יש לזקוף נתון זה לזכותו של המערער לעניין אופן התנהלותו מול גורמי החקירה, ובמסגרת שקילת נסיבותיו האישיות. 44. עוד אציין כי הראיות החיצוניות, אשר עליהן עמד בהרחבה בית המשפט המחוזי (ראו פסקה 4 לעיל), אין בהן כדי לשנות מהמסקנה לפיה יש להמיר את הרשעתו של המערער מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. העדויות של עדי השמיעה לאירוע הדקירה אינן כוללות תיאור מפורט של ההתרחשות שהובילה לדקירה עצמה ולכוונה המיוחדת לכאורה שעמדה מאחורי מעשיו של המערער, זולת התייחסות לקונית לזעקות מפי יהל מיד עם קרות הדקירה. 45. באשר למחדלי החקירה שנפלו בעניינו של המערער, הערתו של בית המשפט המחוזי (ראו פסקה 7 לעיל) היא נכונה. הלכה פסוקה היא כי על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל חקירתי, לא כשהוא עומד לעצמו, אלא בראיית מכלול הראיות (ראו למשל: ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל (5.7.1993), בפסקה 6 לפסק דינו של השופט א' גולדברג). זאת ועוד, קשה לבוא בטענות אל המשטרה בשעה שאין חולק כי החקירה הוסטה פעם ופעמיים לכיוון לא נכון על-ידי המערער. בענייננו, ככל שהיו מחדלי חקירה, לא הוכח כי היה בהם כדי להעיב על הוכחת אשמתו של המערער, וכפי שאמרתי לאחרונה – "מחדלי חקירה אין בהם כשלעצמם כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו" (ראו פסקה 24 לפסק הדין בע"פ 8447/11 סולימאן נ' מדינת ישראל (24.9.2012), והאסמכתאות שם; ראו גם ע"פ 7164/07 אלהוושלה נ' מדינת ישראל (11.8.2008), בפסקה 8 לפסק דינה של השופטת מ' נאור; ע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל (15.11.2012), בפסקה 66 לפסק הדין של השופט י' דנציגר). סוף דבר 46. לנוכח המרת הרשעתו של המערער מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, נכון יהיה להפחית מתקופת המאסר שהוטלה עליו. העונש גם צריך ליתן ביטוי מסויים למצוקותיו האישיות. על כשלונו וחמת זעמו משלם המערער ועוד ישלם מחיר כבד ביותר. המערער ראוי לעונש קשה בגין האלימות החמורה שנקט בה, ופגיעתה הרעה. שיקולי הגמול וההרתעה מחייבים מאסר לתקופה של ממש מאחורי סורג ובריח, בהתחשב גם בעברו הפלילי המכביד של המערער. 47. אציע אפוא לחברַי לקבל את הערעור על הכרעת הדין במובן זה שהמערער יורשע בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות במקום בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. הרשעתו בשאר העבירות תיוותר בעינה. כמו כן אציע לקבל את הערעור על גזר הדין, במובן זה שיוטל על המערער עונש מאסר לריצוי בפועל למשך ארבע וחצי שנים במקום שש שנים. הפעלת המאסר על-תנאי תֵעשה כפי שפסק בית המשפט המחוזי, כך שהמערער ירצה בפועל חמש שנות מאסר. כמו כן, מוטל על המערער עונש של מאסר על-תנאי למשך 12 חודשים שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו מן המאסר עבירה של חבלה חמורה ועונש של 6 חודשי מאסר על-תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו מן המאסר עבירות של החזקת סכין, איומים או הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: 1. מצטרפת אני לפסק דינו של חברי, השופט נ' סולברג, ובכלל זה לזיכוי המערער מחמת הספק מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), והרשעתו תחת זאת בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק. 2. כתוספת לחוות-דעתו של חברי, אבקש גם אני להידרש לדיון בעבירה של הטרדה מינית, שבה הורשע המערער. גם בקשר לעבירה זו מעלה המערער טענות נגד הרשעתו: לפי הטענה הראשונה, הודעתה של יהל במשטרה ועדותה בבית המשפט אינן מלמדות על כך שהמערער ביקש לקיים עימה יחסי מין אלא כי רק ביקש לשוחח עימה; הטענה השניה והחלופית שבפי המערער היא כי גם אם סבר שיהל היא זונה, הרי שמדובר בטעות כנה לנוכח נסיבות הזמן ומקום האירוע, ולפיכך אין להרשיעו בעבירה של הטרדה מינית. אתייחס לטענות על-פי סדרן. 3. הטענה הראשונה. להבנתי, כוונתו של המערער בטענה זו היא כי לא הוכח כדבעי שאופי פנייתו ליהל היה מיני דווקא. אכן, בהודעתה הראשונה במשטרה לא מסרה יהל כי המערער ביקש לקיים עימה יחסי מין, אך טענה כי הלה פנה אליה במילים "פסס, פסס" ולאחר שהבהירה לו כי אינה זונה ואף ירקה לכיוונו, הוסיף לקרוא לה וביקש לשוחח עימה. יש לשים לב כי הודעה זו קצרה יחסית ובמסגרתה גוללה יהל את השתלשלות האירועים באופן תמציתי למדי. נראה כי גם בהתייחס להתבטאויותיו המדויקות של המערער, קיצרה יהל בדברים. על כל פנים, להתרשמותי, קיים בחומר הראיות תימוכין של ממש להתבטאויותיו המיניות של המערער כלפי יהל, אשר נמשכו חרף התנגדותה המפורשת להן (ראו, למשל, את הודעותיו של מוטי במשטרה, עדויותיהם של יהל ומוטי בבית המשפט, ובעיקר ראו את דוח הפעולה שערך השוטר חנוכייב (ת/4), בסמוך לאחר האירוע). מחומר הראיות עולה בבירור כי פנייתו של המערער ליהל היתה בעלת אופי מיני. הרי בשל כך הבהירה לו כי אינה יצאנית, ולאחר שלא פסק מפניותיו, ירקה לכיוונו. האופי המיני של פנייתו הוא שעורר את חמתו של מוטי, את תגובתו כי השניים מאורסים וכן את דרישתו כי המערער יתנצל בפני יהל. הגוון המיני של הפניה היה, אפוא, היסוד לאירוע כולו ולא מצאתי עילה לפקפק בכך. למעלה מכך, המערער עצמו מאשר בגרסתו (במשטרה ובבית המשפט) כי הגיע למקום כיוון שביקש ליהנות משירותי המין של יהל פעם נוספת (שהרי, לטענתו קיים עימה יחסי מין בתשלום שעתיים קודם לכן). מכאן, שלמעשה אין מחלוקת של ממש כי המערער הציע לה לקיים עימו יחסי מין. 4. ומכאן לטענה השניה, ופה טמון העיקר. אם ירדתי לסוף דעתו של המערער, כוונתו היא כי סבר לפי תומו שיהל היא יצאנית ורק ביקש "לשכור" את שירותיה. בנסיבות אלה, כך הטענה, לא ניתן להרשיעו בעבירה של הטרדה מינית. טענה זו אינה מקובלת עליי כלל ועיקר. אפילו הייתי מאמצת את ההנחה שהמערער טעה לחשוב שיהל היא יצאנית, הרי שהוכח כי גם לאחר שהבהירה לו את סירובה להצעתו (בקריאתה כי אינה זונה ובמעשה היריקה לעברו), הוא המשיך להטרידה, בכך שהתחקה אחריה ואחרי בן-זוגה באופניו והוסיף לפנות אליהם באמירות מתריסות ומתגרות, בעלות אופי מיני מובהק. מעשים אלה מקיימים את כל יסודותיה של עבירת ההטרדה המינית הקבועה בסעיף 3(א)(3) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998: (א) הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה: ... (3) הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות; לא ברור לי כיצד נסיבות המקום הזמן שבהן התרחשה העבירה, באופן שהטעה כביכול את המערער לסבור כי יהל היא יצאנית, מכשירים את מעשיו. הטענה כי עיסוקה של יהל כיצאנית (טענה שלא הוכחה כשלעצמה) צריך להוציא את המערער פטור בדינו, היא מקוממת ויש לדחותה בשתי ידיים. אם אין זה ברור די הצורך, אדגיש זאת בכל לשון: הטרדתה המינית של יצאנית אינה נבדלת במאומה מהטרדתה המינית של כל אישה אחרת, ושתיהן אסורות על-פי חוק. עיסוקה של אישה כיצאנית (כביכול) אינו מתיר או מכשיר בשום אופן את הטרדתה, יהיו הנסיבות אשר יהיו. אל לו למערער לצפות ליחס סלחני מבית המשפט בנימוק שהטריד אישה העוסקת במתן שירותי מין. לא נביע יחס שכזה כלפי מי שמבצע עבירות, ועבירות מין בפרט, ביצאניות דווקא, שהן כידוע טרף קל לעבירות מסוג זה. לא אחת עמדנו בבית משפט זה על כך שאישה העוסקת בזנות זכאית – ככל אישה – להגנה על כבודה, כמו-גם על שלמות גופה ונפשה: "פרוצה העומדת על אם הדרך אינה הפקר, זכאית היא להגנה על חירותה ועל כבודה, אפילו עוסקת היא במלאכה בזויה. לפיכך, מי שמבצע מעשה אונס בפרוצה, ראוי לעונש ההולם את חומרת העבירה, ללא כל קשר עם עיסוקה." (ע"פ 1641/94 אסולין נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (1.12.1994); ראו גם: ע"פ 204/09 יוחייב נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (2.12.2010)). אכן, "לכל אישה זכות על גופה. זכות לכבוד. זכות לחירות. אין לאף אחד את הזכות ליטול כל אלה ממנה" (ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פסקה 410 (10.11.2011)). גם בעבירה של הטרדה מינית, אף שניצבת היא בדיוטות הנמוכות של קשת עבירות המין, יש משום חילול כבודו של הקורבן וביזויו. אני סבורה כי גם ב"אווירה" שבה בוצעה העבירה – בשכונה דרומית של העיר תל אביב, בשעת לילה מאוחרת, היכן שעל-פי העדויות יצאניות פוגשות את לקוחותיהן – ואף אם טעה המערער לחשוב שיהל היא פרוצה – התנהגותו היא פלילית ועל כן אסורה. 8. כאמור, מצטרפת אני לפסק-דינו של חברי, השופט סולברג, הן במישור ההרשעה, הן במישור העונש. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט נ' סולברג ולהערותיה של חברתי השופטת ע' ארבל. ש ו פ ט ניתן היום, י"ח בכסלו תשע"ד (21.11.2013). הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט נֹעם סולברג. ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11096870_O03.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il