חב' בתימו בע"מ נ. ARRABON -HK- limited

פסק-דין בתיק ע"א 9678/05 בבית המשפט העליון ע"א 9678/05 בפני: כב' השופט א' גרוניס כב' השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן המערערים: 1. חב' בתימו בע"מ 2. אריה דרוביאבסקי 3. חב' סין פרפקט סחר בע"מ 4. קילה דרוביאבסקי נ ג ד המשיבות: 1. ARRABON -HK- limited 2. לי-דן סוכנויות בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 399/04 מיום 1.8.05 שניתן על ידי כב' סגן הנשיא גדעון גינת בשם המערערים: עו"ד יצחק דהן בשם המשיבות: עו"ד ד"ר שרה פרזנטי; עו"ד ערן פרזנטי פסק-דין השופט ע' פוגלמן: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 399/04 (כבוד סגן הנשיא ג' גינת), שהורה על מתן צווי מניעה קבועים בהתייחס למשחקים נושא הערעור, על השמדת המשחקים, וכן חייב את המערערים בתשלום פיצויים סטאטוטוריים. רקע ופסק דינו של בית המשפט קמא 1. המשיבה 1 הינה חברה מהונג-קונג, יצרנית צעצועים, אשר יצרה משחק בשם "MIND SPARKLER" המשווק ברחבי העולם (להלן: המשחק המקורי). המשיבה 2 היא חברה ישראלית, בעלת זכות ההפצה הבלעדית של המשחק המקורי בישראל, אשר תרגמה אותו לעברית ולערבית, והיא משווקת אותו, תוך התאמתו לשוק הישראלי, תחת השמות "עמי חכמי" (להלן: המשחק המקורי בעברית) ו"זאכי אל זאכי". המערערים הינם שתי חברות ישראליות לייבוא ושיווק מסין, וכן בעלי מניות ומנהלים בחברות. במסגרת עסקיה, ייבאה המערערת 1 מסין משחק הדומה למשחק המקורי (להלן: המשחק המפר באנגלית), ואילו המערערת 3 עיצבה משחק שעקרונותיו דומים, ייצרה אותו בסין וייבאה אותו לישראל, תחת השם "גאונלי" (להלן: המשחק המפר בעברית). המשחק המקורי, כמו גם שאר המשחקים, מיועדים לילדים בגילאים 3 עד 6 שנים. המשחק מורכב ממעגל חשמלי הארוז במארז פלסטיק ומכרטיסיות אותן מניחים, בתורן, על מארז הפלסטיק. על כל כרטיסיה יש ציורים שונים, אשר יש "להתאים" ביניהם לפי ההקשר, וכאשר ההתאמה נכונה, המעגל החשמלי "נסגר" וגורם להבהוב אור. ביום 17.9.02 הגישו המשיבות כתב תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד מספר נתבעות שאינן צד להליך זה – אשר תוקן ביום 16.6.03 כך שיכלול גם את המערערים 1 ו-2 בהליך שלפנינו – בגין הפרת זכות יוצרים וגניבת עין (ת.א 782/02). נבהיר, כי הליך זה נסב רק על המשחק המפר באנגלית. ביום 11.11.03, במסגרת ההליך האמור, הושג הסכם פשרה בין המשיבות לארבעה מן הנתבעים (הם המערערים 1 ו-2 שלפנינו ושני נתבעים נוספים) אשר קיבל תוקף של פסק-דין. בהסכם הפשרה נקבע, בין השאר, כי המערערים 1, 2 ושני הנתבעים הנוספים "ביחד ולחוד, ישלמו לתובעות לסילוק מלא של התובענה הנוכחית סכום של 40,000 ש"ח + מע"מ, להיום". ביום 7.1.04 הגישו המשיבות בקשה לביטול הסכם הפשרה מן הטעם שהמשא ומתן לפשרה נוהל בחוסר תום לב. בתמצית, נטען כי בעוד שהצדדים מנהלים מגעים לפשרה בהליך בעניין המשחק המפר באנגלית, פעלו המערערים להביא לישראל את המשחק המפר בעברית. בהחלטה מיום 15.3.04 קבע בית המשפט כי לאותה עת הסכם הפשרה יוותר על כנו, אולם התיר למשיבות ליזום הליך עצמאי ונפרד, בגדרו תוכלנה לכלול את טענותיהן באשר להסכם הפשרה. בהמשך להחלטה זו נפתח ההליך נושא הערעור בדרך של הגשת כתב תביעה חדש, במסגרתו טענו המשיבות כי המערערים מייבאים, משווקים ומפיצים למכירה הן את המשחק המפר באנגלית, הן את המשחק המפר בעברית. המשיבות ביססו תביעתן על עילות של הפרת זכות יוצרים, גניבת עין, גזל מוניטין ועשיית עושר ולא במשפט. 2. ביום 1.8.05 ניתן פסק דין בתובענה. בפסק הדין קבע בית המשפט (כב' סגן הנשיא ג' גינת) כי המשחקים (על הרכיבים הנכללים בהם) ראויים להגנת זכות יוצרים; וכי הבעלות בזכות היוצרים ברכיבי המשחק השונים שייכת למשיבה 1. בית המשפט המשיך ובחן את הדמיון בין המשחקים השונים, על מנת לקבוע האם הופרה זכות היוצרים. באשר לגרסה באנגלית, נקבע כי היתה הפרה של זכות היוצרים באריזת המשחק; במארז הפלסטיק; בכרטיסיות ובמעגל החשמלי. באשר לגרסה בעברית, נקבע כי היתה הפרה של זכות היוצרים במארז הפלסטיק; בכרטיסיות ובמעגל החשמלי (אך לא באריזת המשחק). בית המשפט המשיך וקבע יש לראות בהעתקתם של כל אחד מרכיבי המשחקים (אריזה, מארז פלסטיק, כרטיסיות ומעגל חשמלי) כהפרה נפרדת – ובסך הכל שבע הפרות שונות. בית המשפט ראה לפסוק – נוכח מסקנתו כי המערערים נהגו בחוסר תום לב – את הפיצוי הסטטוטורי המרבי בשיעור של 20,000 ש"ח בגין כל אחת מן ההפרות – ובסך הכל 140,000 ש"ח. עוד קבע בית המשפט כי בשל כך שלאחר שנכרת הסכם הפשרה נעשו הפרות נוספות גם לגבי המשחק המפר באנגלית, אין לנכות את סכום הפיצוי שנקבע בהסכם הפשרה, שכן אין המדובר בכפל פיצוי. בית המשפט המשיך וקבע כי התמלאו היסודות של עוולת גניבת העין, אך לא ראה לפסוק פיצוי נפרד בגין עוולה זו, שכן להשקפתו יהיה בכך משום פיצוי יתר. נוכח קביעותיו אלה, לא ראה בית המשפט לדון בעילות התביעה הנוספות של גזל מוניטין ועשיית עושר שלא במשפט. בנוסף לפיצויים שנפסקו, העניק בית המשפט צו מניעה קבוע "האוסר על כל נתבע בעצמו ו/או באמצעות אחרים מטעמו, במישרין או בעקיפין, לזייף, להעתיק, לייצר, לשווק, למכור, לייבא, לייצא, להציע למכירה, להפיץ או לסחור בכל דרך אחרת במשחקים המפירים (כהגדרתם בכתב התביעה המתוקן) את זכות היוצרים של התובעות, או מי מהן". כן ניתן צו המורה למערערים להעביר למשיבות את המשחקים שנתפסו במסגרת כינוס נכסים, לצורך השמדה מיידית. על המערערים הוטלו הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ש"ח. טענות הצדדים 3. המערערים טוענים כי למשיבה 2 אין זכות יוצרים במשחק, ולכן יש למחקה מן התביעה; כי המשיבה 1 לא הוכיחה כי היא בעליה של זכות היוצרים; כי אפילו קיימת למשיבה 1 זכות יוצרים, זאת לא הופרה; כי רכיבי המשחק אינם ראויים להגנת זכות יוצרים, משום שהם מתאימים להירשם כמדגם; כי שגה בית המשפט בהטילו אחריות על המערערים כולם ביחס לשתי הגרסאות; וכי לא היה מקום להטיל אחריות אישית על המערערים 2 ו-4. בהתייחס לפיצוי שנפסק נטען כי ניתנו למשיבות סעדים שלא התבקשו על ידן; כי לכל היותר היתה הפרה אחת בגין המשחק המפר באנגלית ואחת בגין המשחק המפר בעברית; כי לא היה מקום לפסוק פיצויים בהעדר טענה לקיומו של נזק; וכי לא היה מקום לפסוק פיצוי בגין המשחק המפר באנגלית, שכן לא בוצעו הפרות נוספות בהתייחס לגרסה זו לאחר שניתן פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה, אשר מהווה מעשה בית דין. נוסף לאלה נטען, כי לא נמצא בתיק בית המשפט ייפוי כוח מאושר כדין מטעם המשיבה 1; וכי היה על השופט קמא לפסול עצמו מלדון בתביעה. המשיבות מתנגדות לערעור ותומכות בפסק דינו של בית המשפט קמא, על הנמקותיו. המשיבות מוסיפות כי חלק מטענות המערערים הועלו לראשונה בערעור, ומשכך יש לדחותן על הסף; וכי המערערים המשיכו להפר את זכות היוצרים גם לאחר שניתן פסק הדין הראשון, ולפיכך אין כל פגם בהטלת סכום פיצוי נוסף בגין הפרות אלה. דיון הערה מקדמית – הדין החל ­­ 4. ביום 19.11.07 התקבל בכנסת חוק זכות יוצרים, התשס"ח – 2007 (להלן: החוק החדש). החוק החדש פורסם ברשומות ביום 25.11.07 (ס"ח 34) ונכנס לתוקפו שישה חודשים מיום הפרסום (סעיף 77 לחוק החדש). סעיף 78 לחוק החדש קובע כי "הוראות חוק זה יחולו גם לגבי יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, בכפוף להוראות סעיפים קטנים (ב) עד (י)". בהתייחס לשאלות העומדות לדיון לפנינו שעניינן בקיומה של זכות יוצרים, הפרתה, והפיצויים בגין כך, יחול הדין הישן וזאת נוכח הוראת סעיף 78(ג) לחוק החדש אשר קובעת כי לענייננו, על הפרת זכות יוצרים ביצירה, והתרופות בשל כך, יחולו הוראות הדין הקודם (וראו דברי הסבר להצעת חוק זכות יוצרים, התשס"ה – 2005, ה"ח 1142). לפיכך, ההליך שלפנינו יידון לפי הדין שהיה קיים ערב יום תחילתו של החוק החדש. מעמדו של הסכם הפשרה 5. כפי שהובהר לעיל, ההליך הראשון, שהתייחס למשחק המפר באנגלית, הסתיים בדרך של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. המשיבות הגישו בקשה לביטול הסכם הפשרה, בטענה לחוסר תום לב במשא ומתן. ביום 15.3.04 נערך דיון בבקשה. במהלך הדיון הצהיר בא-כוח המערערים כי "אין לנו התנגדות שהכל יתחיל מלכתחילה, יבוטל פס"ד, כולל התביעה הקודמת ... אין לנו שום התנגדות לבטל את ההסכם הקודם". בהחלטת בית המשפט מיום 15.3.04 הוא לא הכריע בבקשה לגופה, אלא ציין כך: "מבלי לקבוע דבר באשר לטענות של מי מבעלי הדין נראה לי כי מבחינה דיונית מן הראוי לנהוג לפי ההוראות הבאות: א. התובעים יגישו הליך עצמאי ונפרד ובו יוכלו לכלול הן את הטענות באשר לפסק הדין בפשרה, הן את הטענות באשר למשחק או למשחקים הנוכחיים המשווקים על ידי [המערערים]... ב. ..." (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 15.3.04). בכתב התביעה שהוגש בהמשך להחלטה זו לא נתבקש ביטולו של פסק הדין הנותן תוקף להסכם הפשרה, אלא המשיבות יצאו מהנחה לפיה פסק הדין בוטל. בסעיף 36 לכתב התביעה נכתב כי "בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 15/3/04 הסכימו הנתבעים לביטול פסק הדין ובית המשפט הורה כי יתנהל הליך חדש שיקבל מספר חדש במסגרתו מוגש כתב תביעה זה". על טענה זו השיבו המערערים בסעיף 36 לכתב הגנתם, כך: "האמור בסעיף 36 אינו נכון לחלוטין, הנתבעים הסכימו לביטול כל ההליכים הקודמים ולא לביטול פסה"ד בלבד והדבר עולה אף מהפרוטוקול, אין כל הסכמה לביטול פסה"ד כשלעצמו ביהמ"ש לא אישר ביטול פסה"ד ולפיכך כל עוד פסה"ד קיים, הרי שיישנו מעשה בית דין". בהליך שלפנינו טוענים המערערים – בהסתמך על פסק הדין האמור – לקיומו של מעשה בית דין בהתייחס למשחק המפר באנגלית (הגם שהם שבים ומציינים כי הסכימו בשעתו לביטול פסק הדין), ואילו המשיבות טוענות כי פסק הדין בוטל. נבחן טענות אלה לגופן. 6. הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין מכיל בחובו שני יסודות – יסוד חוזי ויסוד שיפוטי. צד להתדיינות המבקש לתקוף את פסק הדין מחמת טענה לפגם בהסכם הפשרה גופו, נדרש להגיש תביעה עצמאית המבוססת על עילות מתחום דיני החוזים; צד המבקש לתקוף את פסק הדין מחמת טענה לפגם בהליך אישור הסכם הפשרה נדרש להגיש ערעור על פסק הדין (השוו: ע"א 151/87 ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ נ' אורי רחמני, פ"ד מג(3) 489, 499 (1989); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 329 (1991) (להלן: זלצמן); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 327 – 328 (מהדורה תשיעית, 2007)). במקרה שלפנינו טענו המשיבות נגד היסוד החוזי שבהסכם הפשרה. כפי שעולה מן הנתונים שהוצגו, בדיון שנערך ביום 15.3.04 התגבשה הסכמה משותפת לביטולו של הסכם הפשרה (כאשר כל צד נתן הסכמתו מטעמיו הוא). בהמשך הדברים, הסתמכו המשיבות על ההסכמה האמורה בכתב התביעה שהוגש מטעמן. המערערים מצידם, למרות הכחשתם, שבו וציינו כי "הסכימו לביטול כל ההליכים הקודמים". בצד האמור, בכתב התביעה לא נכללה בקשה לסעד שיצהיר על ביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה (זאת, כך נראה, מתוך ההנחה השגויה כי הוא כבר בוטל); ובשום שלב שהוא לא ביטל בית המשפט את פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה (ואף להפך – בעת קביעת הפיצוי יצא בית המשפט מן ההנחה כי פסק הדין שריר וקיים). בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שהצדדים הנוספים להסכם הפשרה אינם צד להליך שלפנינו (הגם שההסכם הטיל עליהם ועל המערערים 1 – 2 חיוב כספי "ביחד ולחוד"), אין מקום כי נורה על ביטולו של פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה. עם זאת, נוכח הסכמת הצדדים האמורה לביטול הסכם הפשרה, ונוכח יסוד ההסתמכות עליו עמדנו, יש לראות את הצדדים (וממילא את המערערים) כמי שויתרו – באופן הדדי – על העלאת טענות של מעשה בית דין הנובעות מפסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה (ראו: נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 611 (1991); ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, 25 (2001); והשוו: רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 94, 100 – 101 (1993); ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 788 (2004)). על הנפקות הנודעת לכך, נעמוד בהמשך הדברים. קיומה של זכות יוצרים במשחק והבעלות בה 7. בפסק הדין קבע בית המשפט כי מרכיבים שונים במשחק ראויים להגנת זכות יוצרים והם אריזת המשחק, מארז הפלסטיק, הכרטיסיות, והמעגל החשמלי. בית המשפט קבע כי רכיבים אלה ראויים להגנת זכות יוצרים בהיותם "יצירה ספרותית" או "יצירה אומנותית", כהגדרתן בסעיף 35(1) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: חוק זכות יוצרים). המערערים לפנינו אינם חולקים עוד על קביעות אלו של בית המשפט אלא בשני עניינים. ראשית, נטען כי ניתן לרשום את רכיבי המשחק כ"מדגם", ולפיכך – נוכח הוראת סעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים – לא ניתן לרכוש בו זכות יוצרים. אין בידנו לקבל הטענה. ראשית נבהיר, כי כפי שמציינות המשיבות, עיון בכתב ההגנה ובתצהיר מטעם המערערים (אליו הם הפנו כאסמכתא לכך שהעלו טענה זו בפני בית המשפט קמא) מלמד כי טענה זו התייחסה למארז הפלסטיק בלבד. לפיכך, אין מקום להיזקק לטענה ככל שהיא נוגעת לרכיבי המשחק האחרים. בכל הנוגע למארז הפלסטיק, אין לנו צורך להכריע בטענה, שכן המשיבות מציינות בסיכומים מטעמן כי כלל לא טענו לזכויות יוצרים בו, וכלשונן: "המשיבות כלל לא טענו לזכויות יוצרים במארז הפלסטיק – הטענה באשר לזכויות היוצרים נגעה לאריזה החיצונית של המשחק, לכרטיסיות המשחק ולמעגל החשמלי ותו לא" (פסקה 25 לסיכומי התשובה לערעור, הדגשה במקור). לפיכך, דין הערעור בעניין מארז הפלסטיק להתקבל מטעם זה. על הנפקות של קביעתנו זו נעמוד להלן. טענה נוספת שהוצגה הינה כי כתב התביעה אינו מתייחס לאריזות המשחקים. אין בידנו לקבל הטענה. בצילומים שצורפו לכתב התביעה, המציגים את הרכיבים שנטען כי מפרים את זכות היוצרים, ישנו צילום של אריזת המשחק, ובפרק העובדתי בכתב התביעה יש התייחסות לאריזת המשחק. לפיכך, אין לומר כי עניין זה אינו בגדר חזית התביעה (השוו: ע"א 11900/05 אלומות חולון בע"מ נ' לחם חי בע"מ (לא פורסם, 19.6.07)). 8. בית המשפט קבע כי הבעלות בזכות היוצרים במשחקים היא של המשיבה 1. את מסקנתו זו ביסס בית המשפט על מספר אדנים. ראשית, נקבע כי עומדת למשיבה 1 חזקת הבעלות שבסעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים (להלן: הפקודה) "הואיל והשם 'ARRABON' (שמה של [המשיבה 1]) מופיע על גבי אריזות המשחק, על גבי מארז הפלסטיק ובכרטיסיות המשחק. הכיתוב מופיע בדרך הניתנת לקריאה בבירור ולפי המקובל במשחקים מן הסוג הזה" (עמ' 7). בצד האמור עמד בית המשפט על אינדיקציות נוספות המחזקות את מסקנתו לפיה למשיבה 1 זכויות יוצרים במשחקים, ובכלל זה, עדותו של מנהל המשיבה 2 כי היה מעורב בתהליך ייצור המשחק המקורי בעברית, וכי הוצגו לו מסמכים המעידים על רישומן של זכויות קניין רוחני נוספות במשחק על שם המשיבה 1. נגד קביעה זו מעלים המערערים שתי טענות: האחת, כי לא הובאה כל ראייה כי השם הרשום על המשחקים הוא אכן שמה של המשיבה 1. זאת בפרט, משלא הוגש כל תצהיר מטעם זו האחרונה; האחרת, כי החזקה האמורה מקנה זכות עמידה בלבד, ואינה פוטרת תובע מלהוכיח את בעלותו בזכות היוצרים. נבחן טענות אלה. 9. סעיף 9 לפקודה נחקק בשנת תשס"ג בגדרי חוק לתיקון פקודת זכות יוצרים (תיקון מס' 8), התשס"ג – 2002 (להלן: תיקון 8). סעיף 9(1) לפקודה קובע כי "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא, שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה". במקרה שלפנינו, כפי שנקבע, השם "ARRABON" מופיע על גבי רכיבי המשחק "בדרך המקובלת". לפיכך, לא היתה מניעה מהחלת החזקה, ובהעדר כל ראייה סותרת, לא נפל פגם בקביעת בית המשפט קמא לפיה עמדה המשיבה 1 בנטל להוכיח את זכות היוצרים שיש לה במשחק וברכיביו (השוו: טוני גרינמן זכויות יוצרים 344 (2003) (להלן: גרינמן)). אמנם, על הכרטיסיות מופיעות המילים "Arrabon education technology" ועל מארז הפלסטיק מופיעה המילה "Arrabon", ולא שמה המלא של התובעת "Arrabon [HK] Limited". אולם, איני סבור כי בהבדל זה יש כדי למנוע את תחולת החזקה האמורה; מה גם, שכפי שציין בית המשפט, הובאו ראיות נוספות הקושרות את המשיבה 1 למשחק עצמו. חלק מראיות אלה מתייחס לעדותו של המצהיר מטעם המשיבות על מעורבותו האישית בהליכי ייצור המשחק, ומשכך – בשונה מטענת המערערים – אין לראות בהן בבחינת "עדות שמיעה". גם את הטענה כי הוראת סעיף 9(1) לפקודה מעניקה "זכות עמידה" בלבד אין בידי לקבל. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשונה של ההוראה, וסותרת את תכליתה להביא ל"ייעול ההגנה על זכות היוצרים באמצעות קביעת חזקות" (דברי הסבר להצעת חוק לתיקון פקודת זכות יוצרים (תיקון מס' 8), התשס"ב – 2002, ה"ח 373). בשולי הדברים נציין כי בפסק הדין נקבע בנוסף כי נוכח חתימת המערערים 1 – 2 על הסכם הפשרה, מושתקים המערערים כולם מלטעון נגד קיומה של זכות יוצרים למשיבה 1 במשחק. נוכח מסקנתנו כי יש לראות את הצדדים כמי שויתרו על העלאת טענות של מעשה בית דין, לא נזקקנו בהכרעתנו לנימוק זה של בית המשפט. 10. באשר למשיבה 2 – זו תרגמה את המשחק לעברית ואף ערכה בו שינויים על מנת להתאימו לשוק הישראלי. הצדדים אינם חולקים כי מכוח פעולותיה אלה יכולה היתה המשיבה 2 לרכוש זכויות על היבטים שונים במשחקים המתורגמים, בגדר "יצירה נגזרת" (השוו: גרינמן, בעמ' 133 – 142; אורית פישמן אפורי היצירה הנגזרת בדיני זכויות יוצרים 176 – 177 (2005)). אלא, שהמערערים טוענים כי באי-כוח המשיבות הצהירו במהלך הדיון כי אין למשיבה 2 זכויות במשחקים המתורגמים. אין בידנו לקבל הטענה. עיון בעמודי פרוטוקול הדיון אליהם הפנו המערערים, מלמד כי ההתייחסות באותם מקרים היתה למשחק המקורי (באנגלית), בו אין חולק כי אין למשיבה 2 זכות יוצרים, ולא למשחק המקורי בעברית. מכל מקום, גם לשיטת המערערים, ככל שיימצא כי למשיבה 2 אין זכויות יוצרים במשחקים המתורגמים, ממילא זכויות אלו הן בידי המשיבה 1. משזו האחרונה צד להליך לפנינו, לא יהיה בקביעה כאמור כדי להועיל למערערים. הפרתה של זכות היוצרים 11. בית המשפט קבע, כאמור, כי הופרה זכות היוצרים במשחק המקורי (באמצעות המשחק המפר באנגלית) ובמשחק המקורי בעברית (באמצעות המשחק המפר בעברית). המערערים אינם טוענים עוד כי המשחק המפר באנגלית אינו מהווה העתקה של המשחק המקורי. אלא, טענתם היא כי משחק זה יובא כדין, בתום לב, במסגרת עסקיה של המערערת 1, ובכמות עותקים מצומצמת. לפיכך, כך נטען, חלה הוראת סעיף 8 לחוק זכות יוצרים הקובעת כי "אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות יוצרים ביצירה, והנתבע טוען שלא ידע מדבר קיומה של זכות יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לצו מניעה או צו איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד סביר לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה". אין בטענה זו לסייע למערערים. הוראת סעיף 8 לחוק זכות יוצרים תחול "רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד – שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים" (ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 892 (1957) (הדגשה במקור); ע"א 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט(6), 421, 430 – 431 (2005)). במקרה שלפנינו לא הונח כל בסיס ראייתי לטענה לפיה לא היו המערערים מודעים לעצם קיומן של זכויות יוצרים במשחקים, או כי לא היה להם יסוד לחשוד כי אלה קיימות. בפרט נזכיר, כי על היצירה מופיע שמה של המשיבה 1, ונראה כי די בכך כדי לעורר חשד כאמור (השוו: גרינמן, בעמ' 502). 12. בהתייחס למשחק המקורי בעברית, קבע בית המשפט כי הופרה זכות היוצרים בכרטיסיות, במעגל החשמלי ובמארז הפלסטיק (נוכח מסקנתנו לעיל כי יש לקבל את הערעור בהתייחס למארז הפלסטיק, אין מקום להידרש לעניין אחרון זה). המערערים טוענים כי קיימים הבדלים בין המשחקים, ואין המדובר בהעתקה. אין בידנו לקבל טענה זו. בית המשפט עמד בפסק דינו על הדמיון הקיים בין חלק מן הכרטיסיות שבמשחק המפר בעברית לבין אלה שבמשחק המקורי בעברית, ועל הדמיון שבין המעגלים החשמליים. בית המשפט ציין כי "בגירסה השניה, היה אפוא, ניסיון מסויים לשנות את הציורים, אולם אלה קוסמטיים בלבד, מלמדים על העתקה ואינם גורעים ממידת הדמיון המהותי בין הכרטיסיות ... והמעגל החשמלי" (עמ' 15). חיזוק למסקנתו זו מצא בית המשפט מתוך השוואה למשחקים אחרים הנמכרים בשוק המבוססים על רעיון דומה או זהה לרעיון עליו מתבססים המשחקים הנדונים, אך הם שונים בצורתם. המערערים לא הציגו כל נימוק שיש בו להביא לכך שנתערב במסקנתו של בית המשפט בהתייחס לדמיון שבין היצירות (השוו: ע"א 9248/05 מתן.י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ (לא פורסם, 22.8.06)). נוכח מסקנתנו זו, ומכיוון שבמקרה שלפנינו אין מחלוקת כי למערערים היתה גישה ליצירה המקורית, בדין הסיק בית המשפט כי מדובר בהעתקה, שהיא בבחינת הפרה של זכות היוצרים (ראו, למשל, ע"א 15/81 גולדנברג נ' בנט, פ"ד לו(2) 813, 823 (1982)). עוד נציין, כי בית המשפט ביסס את מסקנתו זו גם על "עדותה המבולבלת והבלתי אמינה (בלשון המעטה) של [המערערת 4]" אשר "ניכר חוסר בקיאותה לגבי המשחקים המפירים, ותשובותיה הלא משכנעות מרמזות על העובדה כי המשחקים מועתקים מן התובעת" (עמ' 16 – 17). גניבת עין 13. בית המשפט קבע כי המשיבות הוכיחו את יסודות ביצועה של עוולת גניבת עין, לפי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות). בסיכומים מטעמם לא הציגו המערערים כל טענה קונקרטית בהתייחס לעוולה זו ולפיכך, איננו רואים מקום להידרש לה, ודין הערעור בעניין זה להידחות. אמנם, המערערים בסיכומים מטעמם טענו כי הם חוזרים על כל טענותיהם בכתב הגנתם (שם העלו טענות בהתייחס לעוולת גניבת העין), אך בכך אין כדי לסייע להם, שכן אין מקום להיזקק ל"טיעון על דרך ההפנייה" (השוו ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 321 (1993)). אחריות אישית של המערערים 2 ו-4 14. בית המשפט קבע כי המעשים המפרים שבוצעו על ידי החברות (המערערות 1 ו-3), בוצעו באמצעות המערערים 2 ו -4 שהם בעלי ומנהלי החברות (סעיף 20 לפסק הדין). המערערים 2 ו-4 (להלן בפסקה זו: המנהלים) טענו כי לא היה מקום לחייבם באופן אישי, שכן חיוב כאמור הוא בבחינת "הרמת מסך", מבלי שסעד כאמור התבקש על ידי המשיבות; לחלופין נטען כי לא הוכחו ביחס למנהלים יסודות האחריות האישית. אין לקבל הטענה. מקום בו נמצא כי אורגן של חברה ביצע עוולה, אין מניעה כי הוא יחוב בנזיקין, ואין הדבר בבחינת "הרמת מסך" (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 700 (1994) (להלן: עניין צוק אור); אירית חביב-סגל דיני חברות 346 – 350 (2007); ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36, 42 – 43 (2003)). במקרה שלפנינו נמצא כי החברות אחראיות לגניבת עין ולהפרת זכות יוצרים – המשתייכות שתיהן למשפחת דיני הקניין הרוחני (השוו: עניין צוק אור, בעמ' 700 – 701). עוולה של גניבת עין מוגדרת באופן מפורש כעוולה נזיקית (סעיף 11 לחוק עוולות מסחריות), ואין מניעה להטיל בגינה את הכללים בדבר אחריות אישית על נושאי משרה (כפי שנעשה בעניין צוק אור). לטעמי, אין מניעה מלהחיל כללים אלה גם בהתייחס להפרת זכות יוצרים, הדומה במהותה לעוולה נזיקית, ומוגדרת ככזו בסעיף 52 לחוק החדש (השוו: גרינמן, בעמ' 388 – 389; בר"ע (י-ם) 2055/06 ששר נ' וסטי (1992) בע"מ (לא פורסם, 15.5.06); ת.א. (ת"א) 2428/01 KONINKLIJKE HOUSEMANN EN HOTTE NVנ' לי-דן סוכניות בע"מ (לא פורסם, 2.3.06) פסקה 6). לגוף הדברים, עמד בית המשפט בפסק הדין על מעורבותם האישית של המנהלים בביצוע העוולות ועל חוסר תום הלב שדבק בפעולתם (ראו פסקה 20 לפסק הדין). מאלה עולה כי התקיימו בהם היסודות המקימים אחריות אישית, ולא ראינו כי קמה עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט בהיבט זה. ייפוי הכוח 15. לתיק בית המשפט הוגש ייפוי כוח מטעם המשיבה 1 שנחתם ביום 3.9.02 – עובר להגשת כתב התביעה בת.א. 782/02. עיון בייפוי הכוח מעלה כי נכללה בו הסמכה מפורשת של באי-כוח המשיבות לייצג בבית המשפט, כנדרש בהוראת סעיף 5(א) לחוק השליחות, התשכ"ה - 1965. אולם, המערערים טענו כי ייפוי הכוח שהוגש על ידי המשיבות לתיק בית המשפט אינו מאושר כדין. לבירור טענה זו זומנו הצדדים לדיון תזכורת ולאחריו הגישו המשיבות בקשה להארכת מועד להגשת ייפוי הכוח. נטען כי אי אישורו של ייפוי הכוח הוא לכל היותר "פגם בירוקראטי" שיש להתיר לתקנו. המערערים התנגדו לבקשה. ביום 28.10.07 החלטנו להיעתר לבקשה, להלן נימוקינו לכך. תקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) כפי שחלה במועד הגשת התביעה, חייבה הגשתו לתיק בית המשפט של "יפוי כוח מטעם בעל הדין או העתק יפוי כוח כללי מטעמו שאושר כדין, והוא כשאין הוראה מפורשת אחרת בכל דין". נוסחה הנוכחי של התקנה אינו מחייב עוד את הגשת ייפוי הכוח לתיק, אך נקבע בה כי בית המשפט רשאי "לחייב, ביזמתו או לפי בקשה, את המצאת ייפוי הכוח לכל בעל דין או לבית המשפט". הוראת תקנה 472 היא הוראה דיונית שיכולה לבסס מניעה לפעולתו של עורך הדין בבית המשפט, אך אין בה לפגום ביחסי השליחות (ראו, למשל, ע"א 82/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד מח(4) 309, 315 (1984); דנ"פ 2192/00 נוי נ' אמינוף, פ"ד נד(2) 138, 142 (2000)). בנסיבות אלה, נוכח גדר המחלוקת שבין הצדדים שעניינה בהגשת ההעתק המאושר של ייפוי הכוח, ונוכח אופייה הדיוני של ההוראה, סברנו כי מן הראוי לאפשר הגשת העתק מאושר של ייפוי הכוח (השוו: ע"א 180/68 "מנוס" בע"מ נ' קלקר נורדן ו' אמסטרדם, פ"ד כב(2) 423 (1968) (להלן: עניין מנוס)). 16. בהמשך להחלטה מיום 28.10.07, הגישו המשיבות ביום 14.11.07 אישור נוטריוני לאמיתותו של ייפוי הכוח, המאושר באפוסטיל של בית משפט מוסמך בהונג קונג, בהתאם ל"אמנת האג" ("האמנה" כהגדרתה בתקנה 1 לתקנות לביצוע אמנת האג (ביטול אימות מסמכי חוץ ציבוריים), התשל"ז – 1977 (להלן: תקנות אמנת האג)). המערערים טוענים כי ייפוי הכוח אינו מאושר כדין, שכן נדרש היה "אימות קונסולארי" בהתאם להוראת סעיף 30(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971. אין לקבל הטענה. תקנה 3 לתקנות אמנת האג (אשר הצדדים לא חולקים על תחולתן בענייננו) קובעת כי "לגבי מסמך ציבורי שנערך או שהוצא במדינת האמנה ושהאמנה חלה עליו יכול שתבוא תעודה לפי האמנה במקום אימותו". על פי תקנה 1 לתקנות אמנת האג, הגדרת "מסמך ציבורי" כוללת בחובה אף תעודה נוטריונית. במקרה שלפנינו, ייפוי הכוח מאושר על ידי נוטריון ועל גביו "תעודה לפי האמנה" (אפוסטיל). לפיכך, לא ראינו פגם באישורו של ייפוי הכוח. המערערים הוסיפו וטענו כי ייפוי הכוח פגום שכן לא ברור ממנו כי ניתן בשם החברה. אין בידינו לקבל הטענה. יפוי הכוח כולל חתימה, עליה חותמת החברה הכוללת את הכיתוב "For and in Behalf ARRABON (HK) LIMITED". בכך די כדי לבסס מסקנה כי ייפוי הכוח נחתם בסמכות ובשם החברה (השוו עניין מנוס, שם). בנוסף, באישור הנוטריוני שצורף נכתב כי בעת הוצאת ייפוי הכוח, הגורם החתום עליו (Tan Poh Wah Patrick) היה בעל מניות ומנהל של המשיבה וככזה, מוסמך לחתום על ייפוי הכוח בשם החברה. פסלות שופט 17. המערערים טענו כי היה על בית המשפט לפסול עצמו מלדון בתיק. אין ממש בטענה. ראשית, עיקר טענות המערערים מכוונות להתנהלותו של השופט במהלך הדיון בתביעה ובהליך הקודם בגדרו הושג הסכם הפשרה. משכך, העלאתן בעת זו לוקה בשיהוי של ממש (השוו: ע"א 1484/08 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 17.6.08)). בנוסף, משלא הוגשה בקשה לפסילת השופט, אין מקום להידרש לטענה בגדרי הערעור (ראו תקנה 471א(א) לתקנות סדר הדין האזרחי; יגאל מרזל דיני פסלות שופט 45 (2006) (להלן: מרזל); ע"א 10702/05 לוי נ' בנק איגוד לישראל (לא פורסם, 14.1.07) פסקה 8). לגופם של דברים, טענת הפסלות נטענה באופן כוללני, ואין בה ממש. בסיכומי התשובה מטעמם טענו המערערים בנוסף כי פסילתו של המותב מתחייבת גם נוכח קביעות שונות בפסק הדין (עליהן השיגו בהודעת הערעור מטעמם). לא מצאנו ממש גם בטענה זו. די אם נאמר כי בקביעות אלה של בית המשפט קמא – אשר עמדו לבחינתנו בגדרי הערעור דנן – אין כדי לגלות כל שמץ של עילה להורות על פסילתו (השוו: מרזל, בעמ' 174). סכום הפיצוי שנפסק 18. נוכח דברינו עד כה, דין הערעור בהתייחס לאחריות המערערים להידחות, למעט בעניין מארז הפלסטיק. נמשיך ונבחן את שיעור הפיצויים שנפסקו. בית המשפט מצא כי בוצעו שבע הפרות של זכות יוצרים: ארבע בהתייחס למשחק המפר באנגלית (האריזה, מארז הפלסטיק, הכרטיסיות והמעגל החשמלי); ושלוש בהתייחס למשחק המפר בעברית (מארז הפלסטיק; הכרטיסיות והמעגל החשמלי). בבית המשפט קמא ביקשו המשיבות כי ייפסקו להן פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח הוראת סעיף 3א לפקודה, הקובעת כי "לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים". בית המשפט פסק למשיבות את הפיצוי הסטטוטורי המרבי לפי סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים בגובה 20,000 ש"ח לכל הפרה, ובסך הכל 140,000 ש"ח. בית המשפט מוסמך היה אף לפסוק פיצוי בלא הוכחת נזק מכוח סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות (בגין העוולה של גניבת עין), אך הוא לא ראה לעשות כן, נוכח עמדתו כי הדבר יביא לכפל פיצוי. נבחן את שיקול דעתו של בית המשפט בפסיקת הפיצויים. כנקודת מוצא לכך נזכיר כי בית המשפט פסק את הפיצוי בהסתמך על קביעתו כי בוצעו שבע הפרות. כמבואר לעיל, בהתאם לשיטתו זו של בית המשפט, מכיוון שהמשיבות הבהירו כי לא טענו לזכות יוצרים במארז הפלסטיק, לפנינו חמש הפרות בלבד, אשר הפיצוי הסטטוטורי המרבי שניתן לפסוק בגינן עומד על סך של מאה אלף ש"ח. נעיר עוד, כי בעת שקבע את מספר ההפרות, דחה בית המשפט את טענת המשיבות לפיה יש לראות בהפרת זכות היוצרים בהתייחס לכל אחת מן הכרטיסיות כהפרה נפרדת, אלא התייחס להפרת זכות היוצרים בכל הכרטיסיות שבכל אחת מן הגרסאות כהפרה אחת. לפנינו לא חזרו המשיבות על טענתן זו, ואין לנו צורך להידרש לה. עוד נעיר, כי כפי שנפסק, ככלל, ה"הפרה" שבסעיף 3א לפקודה אינה מתייחסת למספר העותקים המפרים (ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 267 (1992) (להלן: עניין שגיא); גרינמן, בעמ' 487 – 488). המערערים מצידם משיגים על סמכותו של בית המשפט לפסוק את הפיצויים האמורים. לטענתם, יש להתייחס למכלול ההפרות כאל שתי הפרות בלבד: אחת שעניינה במשחק המפר באנגלית, והאחרת, שעניינה במשחק המפר בעברית. בנסיבות מקרה זה, אין לנו צורך להידרש לטענה. כאמור, המערערים נמצאו אחראים גם בגין עוולה של גניבת עין. גם אם נלך לשיטת המערערים – ונראה במכלול המעשים שבוצעו כעוולה אחת של גניבת עין – עדיין מוסמך בית המשפט לפסוק בגין כך פיצוי ללא הוכחת נזק בשיעור של מאה אלף ש"ח, לפי סעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות, שזוהי – בנסיבות המקרה שלפנינו – תקרת הפיצוי הסטטוטורי לפי הפקודה בגין חמש ההפרות שבוצעו, לשיטתו של בית משפט קמא. על רקע דברים אלה נבחן את סכום הפיצויים שנפסק. בפסיקת בית משפט זה נקבע כי "בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת - פיצויו של בעל הזכות; השנייה - הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין. ... מאידך גיסא, מצדיקה המגמה השנייה להתחשב, לצורך קביעת סכום הפיצוי, במצבו הנפשי של המפר, היינו להחמיר פחות עם מפר תמים ולהחמיר יותר עם מפר במתכוון ... שיקולים שונים עשויים להילקח בחשבון בקביעת הפיצוי לאורן של מגמות היסוד הנ"ל: עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר וכיוצא בזה" (עניין שגיא בעמ' 271; כן ראו: עניין דקל, בעמ' 352; גרינמן, בעמ' 486 – 487; וראו עוד את רשימת השיקולים המנויה בסעיף 56(ב) לחוק החדש). שיקולים דומים ינחו את בית המשפט בעת קביעת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין עוולה של גניבת עין (ראו ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873, 903 – 906 (2004)). במקרה שלפנינו, עמד בית המשפט על הנתונים שהוצגו, לפיהם נמצאו 1844 יחידות של המשחק המפר בעברית; וכי המשחקים המפרים באנגלית צולמו בחנות כשלצידן שלט המציג אותן תחת השם המסחרי של המשחק המקורי בעברית ("עמי חכמי (אנגלית)"). כן נקבע שיש ליתן משקל להתנהלותם של המערערים, למשך ההפרות שנעשו, ולחוסר תום הלב בהתנהלות המערערים, המלמדת על "הפרה שיטתית" של זכות היוצרים של המשיבות. לכל אלה אנו מסכימים. מאידך, יש להביא בחשבון את היקפה המצומצם של ההפרה בכל הנוגע למשחק המפר באנגלית (וכפי המבואר להלן – לא בוצעו הפרות נוספות בהתייחס למשחק זה לאחר מועד חתימת הסכם הפשרה), ולהסבריהם של המערערים בהתייחס להפרה זו. בנוסף, נתן בית המשפט בפסק הדין משקל להתדיינות הקודמת שהיתה בין הצדדים והסכם הפשרה שהושג בגדרה, ומוכנים אנו להניח לטובת המערערים, כי אין מקום לזקוף נתון זה לחובתם, נוכח ההסכמה לביטולו של הסכם הפשרה. עוד נזכור, כי גם לשיטתו של בית משפט קמא, לפנינו חמש הפרות בלבד (ולא שבע הפרות, כפי שפסק בית המשפט), ומשכך, סכום הפיצוי הסטטוטורי המרבי אותו ניתן לפסוק הוא – כאמור – מאה אלף ש"ח. בשים לב למכלול דברים אלה ראינו להעמיד את הפיצוי הכולל שנפסק על סך של 80,000 ש"ח (כערכם ביום מתן פסק הדין בבית המשפט קמא). ביתר הסעדים שנפסקו אין מקום להתערב. 19. המערערים הוסיפו והלינו על ייחוס האחריות והחיוב בפיצויים לכולם במשותף. לטענתם, המערערים 1 – 2 היו קשורים למשחק המפר בעברית בלבד, ואילו המערערות 3 – 4 היו קשורות למשחק המפר באנגלית בלבד. טענה זו מקובלת עלינו בחלקה. אכן, במקרה שלפנינו, לא נמצא כי המערערות 3 – 4 היו מעורבות באירועים הנוגעים למשחק המפר באנגלית, ולפיכך, לא היה מקום להטיל עליהן אחריות בגין כך. מאידך, עמד בית המשפט על מעורבותו של המערער 2 בפעולות הנוגעות למשחק המפר בעברית (ראו פסקות 16, 20 לפסק הדין). לפיכך, ובשים לב לדברים שאמרנו בהתייחס לחומרה היתרה שיש לנסיבות הנוגעות למשחק המפר בעברית, כמו גם לסכום שנקבע בהסכם הפשרה (אליו נתייחס בהמשך הדברים), אנו קובעים כי בגין המשחק המפר בעברית יחובו המערערים 2 – 4, ביחד ולחוד, בסכום של 40,000 ש"ח; בגין המשחק המפר באנגלית יחובו המערערים 1 – 2, ביחד ולחוד, בסכום של 40,000 ש"ח. 20. שאלה נוספת עניינה בנפקותו – לעניין פסיקת הפיצויים – של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. אין בידנו לקבל את טענת המערערים כי הסכם זה הקים מעשה בית דין בהתייחס לגרסה באנגלית, שכן, כפי שהוסבר, יש לראות בהם כמי שויתרו על העלאת הטענה. בצד האמור, ובשונה מן הקביעה שבפסק הדין, הרי כפי שעולה מחומר הראיות שהוצג – והמשיבות לא חלקו על כך – לא בוצעו הפרות נוספות בהתייחס למשחק המפר באנגלית לאחר מועד חתימת הסכם הפשרה. לפיכך, ועל מנת להימנע מפיצוי יתר, אנו קובעים כי כל סכום ששולם על ידי המערערים 1 – 2 מכוחו של הסכם הפשרה יקוזז מהסכום שנפסק על ידינו. ביחסים שבין המערערים 1 – 2 למשיבות נבלע הסכם הפשרה בפסק הדין נושא הערעור, כך שהסכום הכולל שאותו יוכלו המשיבות לגבות מהמערערים, לא יעלה על הסך שנפסק בפסק דין זה (למותר לציין כי איננו קובעים דבר בהתייחס למעמדם של הנתבעים הנוספים שהיו צד להסכם הפשרה, ואשר אינם צד להליך שלפנינו). סיכום 21. סוף דבר – דין הערעור להתקבל בחלקו באופן בו תחת סכום הפיצוי שנפסק, ייפסק סכום של 80,000 ש"ח בהתאם למפורט לעיל. נוכח התוצאה אליה הגענו, שכר טרחת עורך דין בערכאה קמא יועמד על 30,000 ש"ח (במקום 40,000 ש"ח). אין צו להוצאות בערכאה זו. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ב' באב התשס"ח (03.08.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05096780_M14.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il