רבקה הרן נ. מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל

החלטה בתיק בג"ץ 9678/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9678/04 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' עדיאל העותרים: 1. רבקה הרן 2. אהובה וינברג 3. יואל קלמס 4. ני-רח השקעות בע"מ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: בשם המשיבה: עו"ד לימור בנטי עו"ד ערן אטינגר פסק-דין השופט י' עדיאל: 1. עניינה של עתירה זו בבקשת העותרים, כי המשיבה תייעד שטח מקרקעין השייך לה, לצורך הרחבת כביש מספר 4, לפני שיופקע חלקם של העותרים באותם מקרקעין, למטרה זו של הרחבת הכביש. 2. העותרים, רשות הפיתוח, ואדם נוסף אשר איננו צד לעתירה הינם בעלים במשותף, בחלקים בלתי שווים, במקרקעין המצויים בחולון (להלן - המקרקעין). מינהל מקרקעי ישראל מנהל את חלקה של רשות הפיתוח במקרקעין אלה. בשנים 1957 ו-1964 בוצעו במקרקעין שתי הפקעות לצורך סלילתו של כביש 4, המחבר בין הערים תל-אביב ואשדוד. ביום 25.6.01 פורסמה הודעה בילקוט הפרסומים בדבר הפקדת תוכנית מתאר מקומית, היא התכנית נשוא העתירה. את התכנית הגישה עיריית חולון, ועל פיה, מתוכננת הפקעה נוספת במקרקעין לצורך הרחבת הכביש. 3. מתגובת המשיבה למדנו, כי העותרים הגישו התנגדות לתכנית, אך זו נדחתה. העותרים הגישו ערר למועצה הארצית לתכנון ולבניה. בד בבד ניהלו העותרים משא ומתן עם נציגי עיריית חולון והוועדה המקומית חולון. בעקבות זאת נחתם הסכם, ביום 18.12.02 (להלן - ההסכם), בו התחייבו עיריית חולון והוועדה המקומית להקצות לעותרים זכויות בניה במסגרת התכנית המוצעת. תמורת התחייבות זו, ויתרו העותרים על "כל טענה, כנגד ביצוע ההפקעה ו/או בדבר תשלום פיצויים להם זכאים עקב הפקעת החלקה" (סעיף 4 להסכם). העותרים טוענים, כי הסכם זה - אשר על דבר קיומו שמענו לראשונה מפי המשיבה בתגובתה - נוגע רק לשטחה המערבי של חלקת המקרקעין, בעוד שעניינה של העתירה בחלק המזרחי של החלקה. העותרים מציינים כי בעניין החלק המזרחי הם יזמו פגישה עם מנהל מינהל מקרקעי ישראל במחוז תל אביב, ושטחו לפניו את טענתם כי יש להפקיע תחילה את השטח שבבעלות המדינה, ורק לאחר מכן, במידת הצורך, להפקיע גם את מקרקעי העותרים. לטענת העותרים, מנהל המינהל במחוז תל אביב השיב להם כי ההתייחסות צריכה להיות שווה לכל בעלי המקרקעין, וכי אין להתייחס לקרקע המנוהלת על ידי המשיבה כקרקע לצרכי ציבור בלבד, כדי לשפר את מצבה של קרקע פרטית סמוכה. מכאן העתירה שלפנינו. העותרים מוסיפים, כי עיגונה של זכות הקניין בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מחייב את המשיבה לנהוג משנה זהירות בבואה לפגוע בזכות הקניין של הפרט, ולפעול לצמצום פגיעה כזו. לטענת העותרים, הפקעת המקרקעין שלהם בטרם נעשה שימוש במקרקעי המדינה, יש בה משום פגיעה בזכות הקניין שלהם. פגיעה זו, כך נטען, עולה על הנדרש, כך שאינה עומדת במבחן המידתיות הקבוע בסעיף 8 לחוק היסוד. העותרים מוסיפים, כי החלת ההפקעות על המקרקעין שלהם נעשתה ללא הפעלת שיקול דעת ראוי ובלא שנעשו האיזונים הראויים בין זכות הקניין שלהם לבין שיקולים אחרים. מכאן, טוענים הם, החלטת ההפקעה נגועה בחוסר סבירות מהותי. 4. המשיבה סבורה כי דין העתירה להידחות על הסף, מטעמים שונים המפורטים בתגובתה. העיקריים שביניהם, הם שניים: האחד, חוסר ניקיון כפיים בו לוקה העתירה, נוכח העובדה כי העותרים לא ציינו בעתירתם את דבר חתימת ההסכם, ולא צירפו אותו לעתירה. השני, כי הבעלות במקרקעין בחלקה הנדונה הינה ב"מושע", באופן שאין למי מהבעלים חלק מסוים במקרקעין, והבעלות בחלקה מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין. לפיכך, טוענת המשיבה, אין במקרקעין חלק מסוים בבעלות המדינה, אותו ניתן להפקיע לפני שיופקע חלק אחר. 5. דינה של העתירה להידחות על הסף, זאת משני טעמים. הטעם האחד הוא שלפי ההסכם שנערך בין עיריית חולון והוועדה המקומית חולון לבין העותרים, האחרונים הסכימו להפקעת החלקה. איננו מקבלים בהקשר זה את טענתם של העותרים שההסכם חל רק על החלק המערבי של החלקה. שכן בסעיף 4 להסכם נקבע באופן מפורש "כי עם אישורה של התכנית, תהיינה העירייה או מדינת ישראל, זכאיות להפקיע את כל שטחי החלקה, הכלולים בתחום התכנית, ולתפוס בהם חזקה, כמתחייב מהוראות התכנית, ולבעלים לא תהיה כל טענה, כנגד ביצוע ההפקעה ו/או בדבר תשלום פיצויים להם זכאים עקב הפקעת החלקה". גם בסעיף 6 להסכם נאמר כי השטח הנמצא ממזרח לכביש 4 הקיים, ... יופקע בהתאם לתכנית", הגם שבכך אין כדי למנוע מהבעלים, הם העותרים, לתבוע שיפוי או פיצוי, בגין אישור התכנית והפקעת שטח זה". כלומר, בהסכם נזכר מפורשות החלק המזרחי של החלקה, והוסכם כי גם הוא יופקע, בכפוף לזכות העותרים לתבוע פיצוי. בתשובתם לתגובת המדינה טוענים העותרים, כי "העתירה אינה מכוונת נגד ההפקעה במסגרת תכנית מתאר ח-490 ובית המשפט הנכבד אינו מתבקש לבטל הפקעה שבוצעה על-ידי מוסד תכנון זה או אחר, אלא הטענות היחידות בעתירה מופנות אך ורק כלפי המשיבה, אשר לא עושה שימוש במקרקעין שבבעלותה טרם יופקעו מקרקעי העותרים". גם טענה זו אינה מקובלת עלינו. בעתירה נדרש שהמדינה תייעד חלק מקרקעין שבבעלותה למטרות סלילת הכביש "טרם תבוצע הפקעה כלשהי בחלק השייך לעותרים". משמע, לשיטתם של העותרים, אין לבצע את ההפקעה, אם המדינה לא תייעד, קודם לכן, חלק מהמקרקעין שבבעלותה לביצוע ההפקעה. מכאן שהעותרים טוענים מפורשות נגד ביצוע ההפקעה. זאת, למרות שבהסכם הנזכר לעיל הם התחייבו באופן מפורש שלא תהיה להם כל טענה כנגד ביצוע ההפקעה בכל החלקה, למעט תביעת שיפוי או פיצוי. מקובלת עלינו גם טענת המדינה, כי בנסיבות אלו, באי גילוי ההסכם היה משום חוסר ניקיון כפיים, המצדיק, כשלעצמו, לדחות את העתירה. מקובלת עלינו גם עמדת המשיבה שיש לדחות את העתירה, נוכח מצב הבעלות במקרקעין נשוא העתירה. כאמור, המקרקעין מצויים בבעלותם המשותפת של העותרים ושל המשיבה. סעיף 27 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע, כי "מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם". מכאן שבענייננו, כל חלק במקרקעין נשוא ההפקעה שייך הן לעותרים והן למשיבה, כל אחד לפי חלקו היחסי. בתשובתם לטענה זו של המשיבה, טענו העותרים כי אף אם חלקה של המדינה במקרקעין הוא אחוז אשר מתפשט בכל אתר ואתר שבמקרקעין, גם אז "יש להפקיע קודם כל את אותו אחוז שבבעלות המדינה, ורק אחר כך לפנות להפקעת מקרקעין פרטיים שבבעלות העותרים" (סעיף 30 לתשובה). לא ברור לנו כיצד הפקעת האחוז הבלתי מסוים של המדינה בלבד במקרקעין המיועדים להפקעה תפתור את הבעיה. הרי גם העותרים בעלים (בחלק בלתי מסוים) באותה רצועת קרקע המיועדת להפקעה. כיצד, אם כן, ניתן להפקיע מקרקעין אלה בלא להפקיע גם את חלקם של העותרים? לאור כל האמור, אנו דוחים את העתירה על הסף. העותרים ישאו בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ש"ח. ניתן היום, ב' באדר ב' תשס"ה (13.3.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04096780_I01.docש.י. מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il