פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9675/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9675/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.11.08 בתפ"ח 4015-07 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' גריל – סג"נ, א' רזי ומ' פינקלשטיין תאריך הישיבה: י' באייר התשס"ט (4.5.2009) בשם המערער: עו"ד תמר אולמן בשם המשיבה: עו"ד ג'ויה שפירא פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק פ"ח 4015/07 מיום 17.8.2008 וכן על גזר הדין שניתן ביום 13.11.2008. 2. נגד המערער הוגש כתב אישום בגין שתי עבירות של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין; ועבירה של הטרדה, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. 3. המערער הינו בעלה של המתלוננת. על פי המתואר בכתב האישום, נהג הוא במהלך כל שנות הנישואין לאיים על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופה ובאחת ההזדמנויות אף איים עליה באמצעות סכין. במהלך חודש ספטמבר 2006 עברה המתלוננת טיפול רפואי בעקבותיו הומלץ לה שלא לקיים יחסי מין במשך כחודש ימים לאחריו תעבור בדיקה חוזרת על ידי רופא. בתקופה זו עברה היא לישון בסלון הבית. המערער נהג להפריע למתלוננת לישון ודרש כי תעבור לחדר השינה. בסוף חודש אוקטובר, לאחר שאילץ את המתלוננת לעבור לחדר השינה, כפה עליה קיום יחסי מין חרף סירובה ותוך שהוא מוריד בכוח את לבושה התחתון ומחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. כעבור שבוע חזר המערער על מעשיו בנסיבות דומות. ביום 28.11.2006 עזבה המתלוננת את הבית ועברה להתגורר במקלט לנשים מוכות, וביום 18.12.2006 חזרה לעיר מגוריהם ושכרה דירה נפרדת. ביום 19.12.2006 הוציאה המתלוננת צו הגנה נגד המערער בבית המשפט לענייני משפחה. חרף הצו, המשיך המערער להטריד את המתלוננת באמצעות מתקן בזק ולחץ עליה כי תחזור לביתם המשותף. בנוסף, ביום 6.2.2007 התקשר המערער עם ג', אדם בו חשד כי מנהל רומן עם המתלוננת (להלן: ג'), ואיים עליו כי ירצח אותו. 4. ביום 17.8.2008 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא י' גריל, וכבוד השופטים א' רזי ומ' פינקלשטיין), בגדרה הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו למעט עבירה של איומים כלפי המתלוננת באמצעות סכין. בגזר הדין מיום 13.11.2008 הושת על המערער עונש של ארבע שנות מאסר בפועל וכן שנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. אדרש לנימוקי בית המשפט המחוזי בהמשך הדברים. 5. הערעור שבפנינו הינו על ההרשעה בעבירות האינוס בלבד ולחילופין על חומרת העונש. לפיכך, בתיאור הדברים אדרש בעיקר לנושאים אלו. תשתית העובדות הנטענות 6. טרם אדרש לנימוקי בית המשפט המחוזי בפסק דינו רואה אני לפרוס את התשתית העובדתית המונחת בבסיס הפרשה, אשר רובה אינה שנויה במחלוקת ממשית, וכן את גרסאות הצדדים. 7. אין מחלוקת כי בתקופה שקדמה לכתב האישום חלה הידרדרות ביחסי המתלוננת והמערער אשר היו נשואים אז כבר כ-9 שנים ולהם שתי בנות משותפות. על פי המתלוננת נבעה הידרדרות זו מהתייחסותו של המערער כלפיה לאורך כל שנות הנישואין, ואשר כללה איומים שונים והתייחסות משפילה, התנהגות שהחריפה במועד הרלוונטי לרבות התנהגות קנאית ואובססיבית מצידו והאשמתה כי היא מנהלת רומנים עם אחרים. מנגד תולה המערער את הידרדרות במערכת היחסים בכך שהמתלוננת ניהלה רומן, עם אותו ג’, רומן אשר נחשף על ידו ואשר לשיטתו עומד בשורש האשמותיה כלפיו כשם שיפורט בהמשך הדברים. 8. בסוף חודש ספטמבר 2006 עברה המתלוננת הליך רפואי בעקבותיו הומלץ לה כי לא תקיים יחסי מין במשך כחודש ימים. באותה תקופה לא היו כאמור יחסי המערער והמתלוננת תקינים, ולטענתה ביקשה היא ממנו כי לא ייגע בה. עוד טענה היא כי עקב חששה כי ייזום מגע, היתה הולכת לישון בשעות מאוחרות וכן ישנה לעיתים בחדר של הבנות המשותפות או בסלון הבית. הדבר לא היה מקובל על המערער והוא דרש כי תישן בחדר השינה ולעיתים היה מחזיר אותה למיטה המשותפת תוך שימוש בכוח. 9. לענין האינוס הראשון, טענה המתלוננת כי זה התרחש כחודש ושבוע לאחר אותו ניתוח שעברה, כאשר היא הלכה לישון בסלון הבית ואולם המערער הכריח אותה לחזור למיטה המשותפת. לקראת שעות הבוקר המוקדמות, החל המערער לשלוח אליה ידיים והיא ביקשה כי יעזוב אותה. על פי תיאורה, ישנה היא כשהיא לבושה בטרנינג ושוכבת על בטנה וצידה. על אף סירובה והתנגדותה, החל המערער להוריד בכוח את החלק התחתון של הבגדים שלבשה כאשר היא מבקשת ממנו שיפסיק. מאחר והיתה מותשת, לאור חששה מלהעיר את הבנות, ולאור התנוחה בה היתה מצויה, לא יכלה היא להתנגד בכוח למעשי המערער. המערער החדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שבא על סיפוקו. לאחר מכן העידה המתלוננת כי הרגישה שלא בטוב ואף הקיאה. בבוקר התעמתה עימו ואמרה לו כי הוא "זבל של בן אדם" אך המערער הגיב באמירה שהיא עדיין אשתו. 10. אירוע האונס השני אירע כשבוע לאחר האירוע הראשון, כאשר אף באירוע זה הוריד המערער בכוח את מכנסיה של המתלוננת והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, חרף סירובה לקיים עימו יחסי מין. 11. יודגש, כי המערער אינו מכחיש את עצם קיום יחסי המין בינו ובין המתלוננת אך לטענתו היו הם בהסכמה מלאה בתקופה של ניסיון פיוס בינו ובינה, בין היתר עקב ניסיון של אחיו של המערער לפייס ביניהם. סקירת הראיות שעמדו בפני בית המשפט המחוזי 12. הדיווח הראשון על מעשי האונס על ידי המתלוננת היה ביום 14.11.2006 (כשבועיים לאחר מעשה האונס השני) לעובדת סוציאלית בנהריה (להלן: העובדת הסוציאלית הראשונה). המתלוננת הגיעה לעובדת סוציאלית זו, לאחר שפנתה לקופת החולים בחיפוש עזרה, שם הפנו אותה לאחות המטפלת במקרים של אלימות במשפחה והיא הפנתה אותה לעובדת הסוציאלית מחוץ לישוב מגוריה, לבקשתה. במפגש הראשון שנערך, סיפרה המתלוננת על הקשיים ביחסיה עם המערער אך לא הזכירה את מעשי האונס. אזכורם של מעשים אלו היה במפגש השני ביום 14.11.2006 כאמור. העובדת הסוציאלית אף מילאה טופס דיווח פרטני על נפגעת אלימות במשפחה (מוצג ת/15 על פי סימונו בבית המשפט המחוזי, להלן: כינוי המוצגים על פי סימונם בבית המשפט המחוזי) בו סומן כי המתלוננת עברה התעללות מינית. יצוין כי בהודעה שמסרה במשטרה כמו גם בעדותה בבית המשפט ציינה העובדת הסוציאלית את התרשמותה מכנות דבריה של המתלוננת ואת התרשמותה כי היא מצויה במצוקה נפשית. 13. לאחר פנייתה של המתלוננת לעובדת הסוציאלית הראשונה, פנה המערער למחלקת הרווחה בעיר מגוריהם, ונפגש שם עם עובדת סוציאלית אחרת (להלן: העובדת הסוציאלית השניה), בפניה שטח את חשדותיו כי המתלוננת מנהלת רומן. לבקשתו, נערך מפגש משותף עם המתלוננת אצל העובדת הסוציאלית (ביום 15.11.2006). במהלך מפגש זה האשימה המתלוננת את המערער כי כפה עליה קיום יחסי מין אך הוא הכחיש זאת. יצוין כי יחד עם העובדת הסוציאלית השניה מילאה המתלוננת טופס הערכת מסוכנות (מוצג ת/16) בו סומן כי המערער כפה או ניסה לכפות עליה יחסי מין. 14. בעצתה של העובדת הסוציאלית השניה עזבה המתלוננת את ביתה ועברה לתקופה של כשלושה שבועות למעון לנשים מוכות בירושלים, עד ליום 18.12.2006. במועד זה חזרה היא לדירה שכורה בעיר מגוריהם, וביום 19.12.2006 פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בקריות (תמ"ש 16431/06) בבקשה לצו הגנה כנגד המערער. יצוין כי בבקשה זו ובתצהיר שצורף לה לא ציינה המתלוננת כי הותקפה מינית על ידי המערער (התצהיר סומן כמוצג נ/4, והחלטת בית המשפט לענייני משפחה כמוצג ת/20). בית המשפט לענייני משפחה נעתר לבקשה. 15. ביום 27.1.2007 הגישה המתלוננת תלונה במשטרה נגד המערער בגין הפרת צו ההגנה בכך שאיים עליה והטריד אותה בשיחות טלפון (מוצג נ' 7). אף בתלונה זו וחרף זאת שנשאלה במפורש האם תקף אותה המערער מינית בעבר, לא סיפרה המתלוננת על מעשי האינוס. 16. ביום 7.2.2007, הוזמנה המתלוננת לתחנת המשטרה על רקע תלונה שהגיש ג' כנגד המערער בגין איומים שזה איים עליו בטלפון. ראשית, שוחחה המתלוננת עם הקצין יוסי ברבי (להלן: ברבי, מוצג ת/13) בענין מערכת היחסים בינה ובין המערער, כאשר בשלב מסוים ולאחר שעל פי המתואר במזכר הקצין, פרצה בבכי, סיפרה גם על שני המקרים בהם שכב איתה המערער בכוח על אף סירובה. יצוין כי על פי המזכר מועד האונס הראשון שצוין היה כחודש וחצי לאחר אותו טיפול רפואי שעברה. לאחר מכן נגבתה הודעה מסודרת מהמתלוננת על ידי השוטר ירון פרידל (מוצג נ/8) ממנה עלתה גרסתה כפי שתוארה לעיל. יצוין, כי בתחילת ההודעה נרשם כי מעשה האונס הראשון אירע כשבוע לאחר הטיפול הרפואי שעברה המתלוננת ואולם בהמשך ההודעה מצוין במפורש כי מדובר היה בכחודש ושבוע לאחר טיפול זה וכשבועיים טרם שסיפרה על כך לעובדת הסוציאלית. 17. יום לאחר מסירת ההודעה, התקשרה המתלוננת עם קצין המשטרה ברבי וביקשה לחזור בה מהתלונה בענין האינוס (מוצג ת/12). לשאלותיו, השיבה כי אינה חוזרת בה מאמיתות הטענות ואולם היא דואגת מה יהיה עם בנותיה ועם העסק אותו מפעיל המערער. ביום 13.2.2007 נגבתה הודעה נוספת מהמתלוננת (מוצג נ/9) בגדרה עמדה על כך שהאירועים התרחשו, אך אמרה כי אינה רוצה להתלונן על כך מאחר ואינה רוצה כי הילדים יפגעו. במועד זה סירבה המתלוננת גם לערוך עימות מול המערער. יצוין, כי גם מעדותה של העובדת הסוציאלית השניה עלה כי המתלוננת אמרה לה דברים דומים באשר לאי רצונה להתלונן על מעשי האינוס. 18. ההודעה האחרונה שנגבתה מהמתלוננת, הינה מיום 15.2.2007 (מוצג נ/15) במסגרתה חזרה היא על תיאור מעשי האונס כפי שתוארו לעיל, וציינה כי אירעו בסוף אוקטובר תחילת נובמבר. 19. טרם אדרש לעדותה של המתלוננת בבית המשפט, אציין כי נגבתה הודעה אף מאימה של המתלוננת (ביום 19.2.2007, מוצג נ/13) אף ממנה עלה כי בין המערער והמתלוננת היו סכסוכים לאורך השנים. האם אף סיפרה כי ניסתה לשכנע את המתלוננת להישאר עם המערער אך יחד עם זאת לאחר שסיפרה לה כי היו מקרים של אונס, הבינה כי עדיף שתעזוב אותו. יצוין כי גם האם התקשרה יום לאחר מכן לקצין המשטרה ברבי וביקשה לחזור בה מהאמור בהודעתה בהסבר כי הילדים זקוקים לאבא (מוצג ת/11). בעדותה בבית המשפט ציינה, בשונה מגרסת המתלוננת, כי זו סיפרה לה כי המערער אונס אותה כל לילה וכי הילדות צורחות. גרסת המתלוננת 20. בעדותה של המתלוננת בבית המשפט תיארה היא את תחילת ההידרדרות ביחסיה עם המערער עוד בשנת 1999 כשעברו לעיר מגוריהם. יחד עם זאת, בתקופה הרלוונטית חלה התדרדרות נוספת במערכת היחסים, והם מסוכסכים עדי כי ביקשה ממנו כי לא ייגע בה, גם לאור אותו הליך רפואי שעברה. בתחילה היתה מנסה לישון בקצה המיטה והולכת לישון מאוחר, ולאחר מכן עברה לישון בחדר הבנות או בסלון הבית אולם המערער היה לעיתים מכריח אותה בכוח לעבור לישון בחדר השינה. באשר לאירועי האונס חזרה המתלוננת על התיאור שנתנה בהודעתה במשטרה, תנוחת השינה שלה על בטנה, סירובה לקיום המגע המיני, ההסרה בכוח של בגדיה התחתונים על ידי המערער וכפיית יחסי המין, וחוסר יכולתה להתנגד באופן פיזי משום היותה מותשת מחוסר שינה וחששה לצרוח פן תעיר את הבנות. באשר לכך שלא התלוננה מייד במשטרה על האונס והימנעותה מלציין זאת בהזדמנויות שונות (בעיקר בזמן בקשתה לצו הגנה והתלונה שהגישה במשטרה על הפרתו של צו זה), השיבה כי לא רצתה בשום שלב להעלות כלל את נושא האונס ולהתלונן על כך, מחשש לפגיעה בבנותיהם הקטנות, והדבר עלה באקראי תוך חקירתה על ידי קצין המשטרה ברבי כשלא יכלה להתאפק עוד. בכך מסבירה היא גם את רצונה לחזור מהתלונה יום לאחר מכן. 21. בחקירתה הנגדית נשאלה המתלוננת בעיקר לענין יחסיה עם ג', וטענת המערער כי ניהלה עימו רומן. המתלוננת הכחישה כי ניהלה רומן עם ג’ וטענה כי הקשר ביניהם היה בעיקרו על רקע עבודה, וכן ידידות עמוקה כאשר היא משתפת אותו בבעיותיה. חרף זאת טענה כי לא סיפרה לו על מעשי האונס הנטענים. לענין סירובה לערוך עימות מול המערער הבהירה כי הסירוב נבע מכך שלא רצתה כלל כאמור להגיש תלונה בענין או לעורר אותו. 22. יש לציין כי בשלב זה הוגשו הקלטות מסוימות של המערער שהוקלטו על ידי המתלוננת במכשיר הטלפון הנייד שהיה ברשותה. קלטות אלו, שיובהר כבר כאן כי משקלן לטעמי מוגבל, אינן מתייחסות ככל הנראה לאירועי האינוס הכלולים בכתב האישום והוקלטו עוד בחודש ספטמבר 2006 (היינו, טרם אירועים אלו). יחד עם זאת תומכות הקלטות לכאורה בכך שהיו קשיים משמעותיים במערכת היחסים ביניהם. בהשלמת עדותה של המתלוננת בענין זה סיפרה כי הקליטה את המערער בעיקר כדי להוכיח לבני משפחתו כי הוא אינו מתנהג אליה באופן ראוי. את כך שלא ניסתה להקליט את המערער בענין האונס הבהירה בכך שלא רצתה כלל להתלונן על ענין זה ולא יכלה להקליט את כל השיחות עימו. 23. עדויות רלוונטיות נוספות שהובאו מצידה של התביעה היו של קצין המשטרה ברבי, ג' ואשתו. קצין המשטרה ברבי אישר את כך שהמתלוננת סיפרה על מעשי האונס לאחר בכי באופן שנראה לא מתוכנן ואת רצונה לחזור מהתלונה בשל דאגה לכאורה לילדים ותוך שעמדה על אמיתות הפרטים. עדויות ג' ואשתו נגעו, לענייננו אנו, בעיקר באופי היחסים בינו ובין המתלוננת והשאלה האם היה ביניהם רומן. ג' הכחיש ניהול רומן כאמור, וטען כי הקשר היה על בסיס יחסי העבודה ויחסי ידידות כאשר לטענתו המתלוננת אינה היחידה עימה יש לו קשר דומה. אשתו אישרה כי ידעה כעקרון על הקשר ועל שיחות הטלפון ואף היתה עדה לחלקן, אם כי אין זה ברור האם ידעה על היקפו המלא של הקשר. עוד העידה היא כי משיחה עם המתלוננת בעת שזו היתה במעון לנשים מוכות נשמעה רע והיא הסיקה כי עברה טראומה קשה. גרסת המערער 24. כאמור, רוב רובה של התשתית העובדתית אינה שנויה במחלוקת ממשית, אם כי גרסת המערער שונה במקצת מזו של המתלוננת בעיקר לענין הרקע לסכסוך ביניהם ואופיו. 25. על פי גרסת המערער, שורש הפרשה טמון ברומן שניהלה המתלוננת עם ג'. לטענתו על רקע קשר זה העלתה היא לפתע את רצונה להתגרש, ואילו הוא ניסה לפייס ולשנות את דעתה. בעקבות כך, החל הסכסוך ביניהם, והמתלוננת החלה לשנות את התנהגותה, לצאת שני ערבים בשבוע עם חברתה ולחזור בשעות הלילה המאוחרות לאחר שתיית אלכוהול ואף להתלבש באופן שונה (תחתוני חוטיני). כמו כן הבחין המערער כי המתלוננת החלה לעשות שימוש רב במחשב ובטלפונים וחש כי היא מסתירה ממנו את הדברים. בשלב מסוים, התעורר בו ככל הנראה החשד כי היא מנהלת רומן והוא ניצל הזדמנות שהיתה לו להוציא פירוט שיחות מהמכשיר הניד ששימש אותה. בפירוט השיחות שם לב לשיחות ארוכות ובשעות לילה מאוחרות עם מספר טלפון (שהתברר כי הינו של ג' - ס' ג''). כך שוכנע כי היא מנהלת רומן ואף העלה זאת מולה, לשיטתו תוך שהוא מפציר בה בכל זאת לנסות ולשקם את יחסיהם. עיקר גרסתו הינה כי עקב גילוי זה של הרומן נולדה התלונה בגין מעשי האונס,כאשר כל מטרתה של המתלוננת, לטענתו, הינה להוציא אותו מהבית ושמירה על בנותיהם המשותפות אצלה. לגרסתו, מעולם לא כפה על המתלוננת לעבור לישון בחדר השינה, אף שאינו מכחיש כי לעיתים היתה נרדמת בסלון או בחדרן של הבנות, והוא היה מבקש ממנה לעבור לחדר השינה. לענין מעשי האונס עצמם, לטענתו לא קיימו יחסי מין בסמוך לאחר ההליך הרפואי שעברה. המערער אינו מכחיש כי קיימו יחסי מין לאחר מכן בשתי הזדמנויות, אך לטענתו היה הדבר בהסכמתה המלאה של המתלוננת ולאחר מאמצי פיוס ביניהם, בין היתר של אחיו של המערער. לענין הפניה לעובדת הסוציאלית, לשיטתו, פנה אליה בשל ההתדרדרות ביחסים בינו ובין המתלוננת ולאחר שגילה על הרומן שניהלה, כאשר מטרתו היתה לנסות ולשקם את מערכת היחסים ביניהם. 26. עדות נוספת שהובאה מצידו של המערער היתה של חוקר פרטי מטעמו, אשר צילם את המתלוננת וג' בסיטואציה אינטימית (כאשר הם מתנשקים) במועד 15.11.2007 (היינו, זמן רב לאחר המועד הרלוונטי לכתב האישום, מוצגים נ/16-נ/19). כמו כן הובאה מטעמו עדותה של חברה של בני הזוג, אשר העידה כי כאשר עלתה מול המתלוננת בתוכנת המסנג'ר, זו הכחישה בתחילה כי התלוננה על מקרי אונס, ורק לאחר שלחצה עליה סיפרה כי אכן לא רצתה להתלונן אבל כשהיתה בחקירה והחלה לבכות, המשטרה הבינה שיש יותר מאיומים בלבד והדבר נתגלה. יצוין, כי אף מעדותה אין עולה כי המתלוננת הכחישה את נכונות התלונה, וכי העדה היתה מודעת לקשיים בין המתלוננת למערער לפחות בחלק מהתקופה הרלוונטית (מחודש ספטמבר) וכי למיטב ידיעתה ניסיונות הפיוס שיזם המערער לא צלחו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 27. ביום 17.8.2008 ניתנה כאמור הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' גריל וכבוד השופטים א' רזי ומ' פינקלשטיין). לאחר שסקר את העדויות השונות, קבע בית המשפט כי מהימנה עליו עדותה של המתלוננת. קביעה זו נבעה הן מהתרשמותו הישירה של בית המשפט מן העדות שמסרה המתלוננת בפניו, והן מן החיזוקים שמצא לכך בכך שפנתה לעובדות הסוציאליות בסמוך יחסית למעשים ובעדויות לענין מצבה הנפשי במועד הרלוונטי. באשר לגרסת המערער קבע בית המשפט כי אף שתמונות המעקב שבוצע על ידי החוקר הפרטי מראות אכן כי הקשר בין המתלוננת לג' חורג מידידות בלבד, נכון הדבר רק למועד המעקב (היינו 15.11.2007) ולא ניתן להסיק מכך כי המתלוננת וג' שיקרו בעדותם (כחצי שנה טרם לכן) בענין זה. מכל מקום נקבע כי הדרך בה חשפה המתלוננת את דבר האינוס, היינו השיחות עם העובדות הסוציאליות ללא פניה למשטרה ורק מספר חודשים לאחר מכן תלונה במשטרה, כאשר אף אז נראית זו כתלונה ספונטאנית ולא מתוכננת, אינה מתיישבת עם גרסת המערער כי מדובר בעלילה מתוכננת. להסרת הספק הבהיר בית המשפט כי אף לו היה קובע כי היה קשר רומנטי בין המתלוננת וג' גם במועד הרלוונטי לכתב האישום או לזמן עדותם בבית המשפט, לא היה בכך כדי לשנות מקביעותיו באשר למהימנות עדותה של המתלוננת וקבלת גרסתה באשר למעשי האינוס. 28. אף באשר ליתר הדברים עליהם הצביע בא כוח המערער כמחלישים את עדותה של המתלוננת, לא מצא בית המשפט המחוזי כי כך הוא. באשר לטענה כי בקשתה לחזור בה מהתלונה אף שאיש לא איים עליה או דרש זאת ממנה, נקבע כי המתלוננת עמדה על כך שדבריה הם אמת אף במועד זה, וכי תופעה זו הינה מוכרת אצל קורבנות תקיפה מינית. יתרה מכך, נקבע כי התנהגות זו אף היא אינה מתיישבת עם הטענה של עלילה מתוכננת שהעלה המערער. קביעות דומות נקבעו באשר לסירוב המתלוננת לערוך עימות עם המערער במועד זה. נדחתה גם הטענה כי נפלה סתירה משמעותית בגרסאות המתלוננת לענין מועדי האונס והעובדה שלא זכרה את המועדים המדויקים. לענין התנהגותה של המתלוננת אשר לכאורה כבשה את תלונתה ואף נמנעה מלהתלונן על מעשי האונס במספר הזדמנויות ובעיקר בבקשתה לצו הגנה ובתלונה שהגישה על הפרת צו זה, נקבע כי שוכנע בית המשפט שהיא אכן לא רצתה כלל להתלונן על מקרי האונס והדבר התגלה באופן ספונטאני בחקירתה על ידי קצין המשטרה ברבי (מיום 7.2.2007) וכי אף התנהגות זו עומדת בסתירה לטענה כי מדובר בעלילה. כמו כן נדחתה הטענה כאילו עצם הקלטת המערער על ידי המתלוננת מוכיחה תכנון מוקדם ונקבע כי יש בקלטות אלו אף להוכיח כי המתלוננת הבהירה למערער עוד בתקופה מוקדמת למעשי האונס הנטענים כי אינה מעוניינת במגע עימו כלל וכלל. 29. משכך, ומששוכנע בית המשפט כי התנגדותה של המתלוננת למעשי האונס, היתה ברורה וחד משמעית אף אם לא תוך שימוש בכוח ממש, הרשיע הוא את המערער בעבירות האינוס. המערער הורשע גם ביתר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום למעט איומים על המתלוננת בסכין. 30. ביום 13.11.2008 ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי. בפני בית המשפט עמדו מן העבר האחד תסקיר שערך שירות המבחן על מצב המתלוננת ממנו עלה כי מצויה היא במצב נפשי קשה עקב האירועים והתייחסותו של המערער אליה במשך השנים וכי היא עדיין חוששת ממנו. יחד עם זאת התרשם שירות המבחן, כי למתלוננת פרוגנוזה שיקומית טובה וכי קיימת אופטימיות לגבי העתיד גם אם מדובר יהיה בתהליך ארוך וקשה. מן העבר האחר הובאו מטעמו של המערער מסמכים שונים לגבי התנהגותו הנורמטיבית במסגרת עבודתו ועסקיו וכן מספר עדויות אופי של שכנה של בני הזוג, של מכר ושל אחותו של המערער אשר העידו על מערכת יחסים תקינה בין בני הזוג לאורך השנים. בשקלול הדברים, לאחר ששקל דברים אלו כמו גם את חומרת העבירות בהן הורשע המערער ובמיוחד כשנעשו הן במסגרת משפחתית, ראה בית המשפט להשית על המערער עונש של ארבע שנות מאסר בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי למשך 3 שנים. בהתחשב במצבו הכלכלי של המערער וחובתו לפרנס את בנותיו הקטינות ונוכח תקופת המאסר שהושתה עליו נמנע בית המשפט מלהשית עליו קנס ופיצוי כספי למתלוננת. הטענות בערעור 31. בערעור שבפנינו טוען המערער כאמור כנגד הרשעתו בעבירות האינוס בלבד וכן בענין חומרת העונש שהושת עליו. באת כוח המערער פורסת מספר רב של נקודות, אשר לשיטתה אינן מתיישבות עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי ויש בהן או לפחות במשקלן המצטבר כדי לערער את מסקנותיו ולהוביל לזיכויו של המערער מהעבירות האמורות. 32. עיקר טענותיה של באת כוח המערער בענין ההרשעה נשענות על הגרסא כי תלונת המתלוננת הינה עלילה, אשר הומצאה ונולדה רק לאחר שהמערער חשף בפניה כי הוא יודע על הרומן שניהלה עם ג’. זאת, במטרה להוציא את המערער מביתם המשותף ולהותיר את הבנות בחזקתה. עובדת קיומו של רומן בין המתלוננת וג' במועד הרלוונטי נלמדת הן מפלטי הטלפון שהעידו על שיחות רבות בשעות לא שגרתיות ביניהם, והן מאותם ממצאים של החוקר מטעם המערער. 33. מספר נקודות מחזקות לטעמה גרסה זו. ראשית, מבחינת מועד התלונות, על פי עדויות העובדות הסוציאליות, טענת המתלוננת על אינוס עלתה רק לאחר שהמערער הטיח בפניה את דבר הרומן. לאחר מכן משך הזמן שחלף עד להגשת תלונתה של המתלוננת במשטרה, ההופך גרסתה לגרסה כבושה, במיוחד כאשר בהזדמנויות קודמות שהיו לה, בבקשה לצו הגנה ובתלונה שהגישה על פי צו זה, לא התלוננה על מעשי אינוס. עוד נטען כי רצונה של המתלוננת לחזור בה מהתלונה, וסירובה לערוך עימות עם המערער, מחזקים את ההשערה כי בדתה תלונה זו מליבה ואין זה הגיוני כי הדבר נבע משיקולים כלכליים או מדאגה לקשר בינו ובין הבנות. 34. טענות נוספות מעלה באת כוח המערער באשר לחוסר עקביות לכאורה בהתנהלות המתלוננת ובגרסתה. כך למשל, טענה היא לחשש מהמערער ואולם בפועל כאשר חזרה מהמעון לנשים מוכות חזרה לגור בקרבתו. כמו כן עלו סתירות מסוימות באשר למועדי האינוס, העובדה שלא סיפרה על מקרי האונס הנטענים למי מחברותיה או אף לאותו ג' שהיה ידידה הקרוב לטענתה וכן לסתירות מסוימות בין גרסתה לבין עדותה של אימה של המתלוננת אשר העידה כי זו סיפרה לה על אונס לילה לאחר לילה. חיזוק נוסף רואה באת כוח המערער באותן קלטות שהגישה המתלוננת ואשר מחד מראות הן לטעמה על תכנון מראש של התלונה ומאידך, חרף טענותיה לא ניסתה המתלוננת להקליט את המערער בענין מעשי האונס. לבסוף נטען גם כי אף אם תתקבל גרסתה של המתלוננת עולה ספק מעדותה באשר לכך שהמערער ידע או היה עליו לדעת כי לא היתה היא מעוניינת בקיום יחסי המין. 35. לענין חומרת העונש נטען, כי אף במידה ולא יקבלו את טענות המערער באשר להרשעתו החמיר עימו בית המשפט המחוזי יתר על המידה. עוד נטען כי שגה בית המשפט כשנתן משקל מכריע לתסקיר הקורבן ולא אפשר למערער להביא ראיות לענין התנהגותה של המתלוננת ומצבה היום, תוך שהוא מתעלם מהעדויות כי חיה היא היום עם ג' באותו הבית בו גרה עם המערער. בין היתר, לטענת באת כוח המערער, לא ניתן משקל מספיק לכך שהמערער אינו מהווה סכנה כלפי המתלוננת, כי בנותיו ייפגעו מעונש זה ומכך שנסיבות ביצוע העבירות אינן מן החמורות וניתן להסתפק בעונש קל יותר של מאסר לריצוי בעבודות שירות. 36. מנגד, סומכת באת כוח המשיבה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה אין מקום להתערב בקביעות המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי שנבעו מהתרשמותו הישירה. מה גם שלטענתה גרסת המערער כי מדובר בעלילה אינה מתיישבת עם התנהגות המתלוננת אשר מראה כי התלונה היתה אקראית ולא מתוכננת מראש. עוד נטען כי אין מדובר בגרסה כבושה היות והמתלוננת סיפרה על כך לעובדות הסוציאליות בסמוך יחסית למועד ביצוע מעשי האונס. התנהגותה של המתלוננת אשר נמנעה מלהתלונן על מעשים אלו במשטרה הינה התנהגות המאפיינת נפגעות של עבירות מין ויתרה מכך, לגרסת המתלוננת נמצא אף חיזוק בדמות מצבה הנפשי הקשה כפי שעלה מן העדויות. באשר לחומרת העונש הסכימה באת כוח המשיבה כי ינוכו ימי המעצר שריצה המערער ואולם טענה כי אף כך מדובר בעונש מקל יחסית וכי אין בנסיבות הענין הצדקה להפחית ממנו. דיון 37. לו תשמע דעתי, נדחה את הערעור על כל היבטיו. באשר להכרעת הדין והרשעת המערער, מתבסס פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעיקר על קביעותיו באשר למהימנותן של העדויות שנשמעו בפניו והתרשמותו מגרסאות הצדדים. כידוע, אין ערכאת ערעור מתערבת, דרך כלל, בממצאי עובדה וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). הערכאה הדיונית היא הרואה את המעידים ומתרשמת באופן בלתי אמצעי מדבריהם ומאמינות עדותם. לפיכך, אך במקרים חריגים, בהם נראה כי הערכאה הראשונה שגתה בהערכת המהימנות, או שיש סתירה בולטת בין הגרסה העובדתית עליה השתיתה הערכאה הראשונה את הכרעת דינה ובין יתר הראיות, מוצדקת תהיה התערבות ערכאת ערעור בממצאים אלו (ראו למשל, ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נ' אלדנקו (לא פורסם, 6.2.2006)). אף באשר לחומרת העונש, לא התרשמתי כי זה חורג לחומרה מן הראוי או מהמקובל בגין העבירות בהן הורשע המערער ואם קיימת חריגה מסוימת הרי שהינה לטובתו. 38. ראשית, רואה אני להקדים ולומר כי מקובלת עלי במלואה קביעת בית המשפט המחוזי כי אין בשאלת קיומם של קשרים רומנטיים בין המתלוננת ובין ג' כדי להכריע הכף בענין מהימנות עדותה של המתלוננת בפניו. אף לו הייתי מניח, לצורך הענין בלבד, כי אכן חרג הקשר בין השניים אף במועד הרלוונטי לכתב האישום, מקשר ידידות בלבד, ואף לו הייתי קובע כי המתלוננת לא אמרה אמת בעדותה בענין זה בבית המשפט, אין בכך כדי לפסול את עדותה מן העיקר. כשם שקבע בית המשפט המחוזי, ניתן להבין בנסיבות הענין מדוע היתה המתלוננת מסתירה קשר מעין זה ואין בכך לבד, כדי לשלול את גרסתה באשר למעשי האונס עצמם. כשם שיפורט להלן, בחינה של מכלול העדויות ושל התנהגותה של המתלוננת אינה מתיישבת כלל וכלל עם הטענה כי מדובר בעלילה מתוכננת מצידה אשר נולדה לאחר תלונת ג' על איומי המערער או אף לפני כן. משזו מסקנתי איני רואה מקום להמשיך ולדון בשאלה האם התקיים רומן בין המתלוננת ובין ג'. 39. כאמור, עיקר טענתו של המערער הינה כי תלונת המתלוננת הינה בגדר עלילה שכל מטרתה הוצאתו מביתם המשותף. ואולם, בחינת השתלשלות העניינים בתיק אינה מתיישבת עם טענה זו. במה דברים אמורים? לשיטת המערער החליטה המתלוננת להעליל עליו את העלילה האמורה לאחר שזה הטיח בה את דבר הרומן שסבר כי מתנהל בינה ובין ג'. לכאורה על פי גרסתו גמלה החלטה זו בליבה עוד לפני שסיפרה היא על מעשי האונס לעובדות הסוציאליות. על אף זאת, וחרף החלטתה האמורה לא הגישה היא תלונה במשטרה נגד המערער עד ליום 7.2.2007 ואף לא ציינה אירועים אלו בתצהיר שצורף לבקשתה לצו הגנה נגד המערער או בתלונה שהגישה על הפרת צו זה. ברי כי גרסה זו אינה עקבית ואינה מתיישבת עם ההיגיון. נהפוך הוא, דווקא הסבריה של המתלוננת כי לא רצתה כלל להתלונן על מעשי האונס במשטרה ותלונתה היתה אקראית, היא המתיישבת יותר עם השתלשלות העניינים. יתרה מכך, עיון בעדותו של קצין המשטרה ברבי כמו גם במוצג ת/13 המתעד את שיחתה עימו מיום 7.2.2007 מעלים כי אכן הענין התגלה בצורה אקראית שאינה מתיישבת עם עלילה מתוכננת מראש וכדבריו "ואז פרצה בבכי ולאחר מס' שניות שנרגעה מעט...". 40. בחינת יתר מכלול התנהגותה של המתלוננת אף הוא אינו תומך בגרסה כי מדובר בעלילה שבדתה מליבה. ראשית יש לציין כי חרף טענות באת כוח המערער, אין מדובר למעשה בגרסה כבושה של המתלוננת, באשר סיפרה היא על מעשי האונס לעובדות הסוציאליות כשבועיים לאחר שנטען כי אירעו. יתרה מכך, גם אם חל שיהוי מסוים בהגשת התלונה למשטרה, אין בשיהוי זה, כאשר ניתן לו הסבר המניח את הדעת כדי לפגום במהימנות גרסתה (השוו ע"פ 1895/01 בסטיקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.7.2003); ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.11.2007)). המתלוננת הסבירה בעדותה כי לא רצתה היא כלל להתלונן על מעשי האונס. למרבה הצער נתקל בית משפט זה לא אחת במקרים בהם רגשות כמו פחד, בושה ומבוכה בולמים את קורבן עבירת מין מלהתלונן על אשר אירע לו בסמוך לאחר מעשה (השוו, ע"פ 2677/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.2007)). במיוחד נכון הדבר כאשר נעשה הדבר במסגרת המשפחה כך שלעצם החשש הקיים תמיד מפני עצם חשיפת המעשים, מצטרף אף החשש מפני הפגיעה בבני המשפחה הנוספים, ובמקרה זה בבנותיהם המשותפות. בית המשפט המחוזי קיבל את הסברה של המתלוננת לעיתוי בו התלוננה על המעשים במשטרה ואיני רואה כל מקום להתערב בקביעותיו אלו. 41. בחינת הודעתה של המתלוננת יום לאחר תלונה זו, היינו כאשר ביקשה היא לחזור בה מהתלונה, מעלה אף היא כי אין בכך כדי לערער את גרסתה ואף להיפך מכך. אומנם, המתלוננת ביקשה לחזור בה מהתלונה על מעשי האונס, ואולם כשנשאלה האם חוזרת בה מטענותיה כנגד המערער הבהירה שוב כי אכן נאנסה אבל אינה מעוניינת להתלונן וזאת בשל חששה מפגיעה בילדיהם. התנהגות זו מתיישבת לטעמי דווקא עם גרסתה העקבית לפיה לא רצתה היא כלל להתלונן על מעשי האונס, וודאי שלא תכננה זאת מראש, גרסה שכאמור נתמכת אף בנסיבות בהן נתגלו מעשים אלו. משכך, איני רואה גם באי רצונה של המתלוננת להתעמת עם המערער, סירוב שניתן באותו מעמד בו ביקשה לחזור בה מהתלונה, כדי לפגום במהימנות גרסתה. 42. אין אף בכך שהמתלוננת נמנעה מלהתלונן על מעשי האונס באותן "הזדמנויות" שהיו לה, היינו בבקשה לצו הגנה מפני המערער ובתלונה שהגישה במשטרה ביום 27.1.2007, כדי לשנות ממסקנתי זו. בית המשפט המחוזי היה ער לעובדות אלו אך לא ראה בכך כדי לשנות ממסקנותיו באשר למהימנות גרסתה של המתלוננת. אין לי אלא להסכים לדבריו. כאמור, התנהגותה זו של המתלוננת מתיישבת עם גרסתה כי לא חפצה כלל להתלונן כנגד המערער על מעשי האונס ואף היא למרבה הצער אינה חריגה כאשר עסקינן בעבירות מין (השוו לעמדת שופטי הרוב בע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (17.3.2008)). 43. בנוסף לכל האמור, ולשלילת טענתו של המערער כי מדובר בעלילה שהעלילה עליו המתלוננת, רואה אני לציין כי אף בחינת גרסתה של זו בפני עצמה מובילה למסקנה כי יש לדחות את הערעור. בחינת ההודעות שמסרה המתלוננת במשטרה כמו גם עדותה בבית המשפט המחוזי מעלה, כי תיאור מעשי האונס על ידה הינו עקבי ומפורט. המתלוננת אינה מפריזה בתיאור הדברים ואינה טוענת לאלימות יתרה או אף להתנגדות פיזית מצידה אלא מקפידה לתאר את המעשים כהוויתם. אין בסתירות הקלות עליהן מצביעה באת כוח המערער לענין מועדי ביצוע האונס או תדירותם לפי עדותה של אימה של המתלוננת כדי לערער גרסה זו (השוו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.2002); ע"פ 3793/06 ג' ו’ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.4.2007) ורבים אחרים). 44. נוסף לאלו, לגרסת המתלוננת ישנם מספר חיזוקים אשר די בהם כדי להטות את הכף לקבלתה. החיזוק הראשון לאמינות גרסתה של המתלוננת הינו בסכסוך שאינו מוכחש שהתקיים בין בני הזוג. למעשה, אף מעדותו של המערער עולה כי בתקופה הרלוונטית עלו יחסי בני הזוג על שרטון והמתלוננת לא חפצה בקיום יחסי מין עימו. תיאור זה מתיישב היטב עם גרסתה של המתלוננת. מנגד, טענתו של המערער כי המתלוננת הסכימה לקיום יחסי המין בתקופה של ניסיון התקרבות בין בני הזוג אינה נתמכת באף אחת מן העדויות שנמסרו במשפט או אף מהתנהלות המתלוננת לאחר מכן, כאשר בסמוך לאירועים אלו פנתה היא לעובדת הסוציאלית הראשונה ולאחר מכן אף עזבה את הבית למעון לנשים מוכות. ודוק, המערער לא הביא לעדות את אחיו אשר לטענתו היה מעורב בניסיונות הפישור בינו ובין המתלוננת. 45. חיזוק נוסף לגרסתה של המתלוננת מצוי במצבה הנפשי הקשה בסמוך למעשי האונס שבוצעו בה. כידוע, הלכה היא, כי ראיה על מצבו הפיסי והנפשי של קורבן אונס היא ראיה עצמאית היכולה להוות חיזוק לגרסתו (ראו למשל, ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826 (1982); ע"פ 3416/98 איפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 769 (2000); ורבים נוספים). טענת המערער בענין זה, כי מצבה הנפשי של המתלוננת נבע מחשיפתו את הרומן בינה ובין ג' אינה מתיישבת לטעמי עם העדויות שעמדו בפני בית המשפט המחוזי או אף עם התנהגותה של המתלוננת. 46. עוד אוסיף, טרם אסיים חלק זה של הדיון, כי איני רואה ממש בטענת באת כוח המערער לפיה ספק האם על פי תיאור מעשי האונס ידע המערער או היה עליו לדעת כלל כי אינה מעוניינת בקיום יחסי המין. בחינת עדותה מעלה כי המתלוננת הבהירה למערער, בבירור ובלשון שאינה משתמעת לשני פנים, כי אינה מעוניינת בקיום יחסי מין. מעבר לזאת, אף שלא יכלה היא להתנגד בכוח ממש עשתה היא מאמצים למנוע את מעשיו על ידי התנגדותה להסרת בגדיה התחתונים. משקבעתי כי נותן אני אמון בגרסתה של המתלוננת, אין ספק כי די בכך כדי לבסס סירוב מוחלט למעשים (ראו למשל, ע"פ 8523/99 דורוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 837 (2000)). אם לא די בדברים אלו, אף המערער עצמו בעדותו, אישר כי ידוע לו כי די בסירוב מילולי לקיום יחסי מין כדי להפוך את מעשיו לאסורים. בנסיבות אלו, מוטב היה לטענה זו כי לא היתה עולה כלל. 47. סיכומם של הדברים עד כה, סבור אני כי באשר לשאלת ההרשעה בעבירות האינוס, הן בחינתה של גרסת המתלוננת והחיזוקים לה והן שלילתה של גרסתו של המערער, מובילים למסקנה החד משמעית כי דין הערעור להידחות בנקודה זו. חומרת העונש 48. כאמור, אף בענין זה לו תישמע דעתי נדחה את הערעור. בית משפט זה עמד כבר פעמים רבות על חומרתה של עבירת האונס אשר יש בה כדי לפצוע את נפשה של קורבן העבירה לעיתים ללא מרפא. עובדת היותם של המערער והמתלוננת נשואים בעת ביצוע העבירה אין בה כדי להפחית מחומרת המעשים (השוו, ע"פ 10030/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.1.2005)). עיון בתסקיר שהגיש שירות המבחן על מצבה של המתלוננת מעלה כי זו עדיין סובלת ומתמודדת עם השלכות מעשיו של המערער ואף אם יש לקוות כי תתגשם האופטימיות שמפגין שירות המבחן והמתלוננת תצלח את התהליך הארוך של ההחלמה יש ליתן לכך את המשקל הראוי בענישתו של המערער. יתרה מכך, למעשי האינוס מצטרפות יתר העבירות בהן הורשע המערער, ואשר אף בהן יש כדי להוסיף על חומרת מעשיו ולהצדיק את עונש המאסר שהושת עליו. איני יכול לקבל את טענת באת כוח המערער כי המשקל שניתן לתסקיר שירות המבחן בענין מצבה של המתלוננת היה מוגזם בנסיבות הענין וכי בית המשפט המחוזי מנע מהמערער להביא עדויות אחרות באשר למצבה של המתלוננת. בית המשפט המחוזי בחן את מכלול העדויות שהובאו בפניו ונתן משקל אף לנסיבות חייו של המערער ולהשלכות המאסר לגביו. עונש המאסר שהושת על המערער אינו חורג מן המקובל בעבירות בהן הורשע ואיני רואה מקום להתערב באיזון אליו הגיע בית המשפט המחוזי. 49. אשר על כן וכמפורט לעיל, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור על כל היבטיו, למעט ניכוי ימי המעצר בו שהה המערער מיום 7.2.2007 ועד ליום 3.3.2007 לאור הסכמת המשיבה. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ט בסיון התשס"ט (11.6.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08096750_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il