החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 9673/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9673/09 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות העותרת: החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: בשם המשיבה: עו"ד אשר אקסלרד עו"ד דינה זילבר פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי אשר יקבע, כי כספים שקיבלה העותרת מהמשיבה במהלך השנים 1988-1967 הינם בגדר מענק או הלוואה שאינה בת החזרה. כן מבקשת העותרת כי נורה למשיבה להשיב לה את מלוא התשלומים של ריבית והפרשי הצמדה ששילמה במהלך השנים וכן סכומי כסף נוספים, יחדיו למעלה מ-13 מיליון ש"ח, להם היא זכאית לטענתה. 2. העותרת הינה חברה ממשלתית אשר הוקמה בשנת 1965 לצורך פיתוח העיר אילת וסביבתה לצורכי תיירות. במהלך השנים 1988-1967 העבירה המדינה לעותרת סכומי כסף שונים, בשווי נומינלי של כ-1.8 מיליון ש"ח, אשר ייעודם לא הוגדר. ביום 6.2.1989 הודיע החשב הכללי במשרד האוצר (להלן - החשב הכללי) לעותרת, כי הוחלט שהכספים שהועברו אליה ירשמו כהלוואה וישאו ריבית והצמדה. ביום 8.2.1989 אימץ דירקטוריון העותרת את ההחלטה וקבע כי יש לראות בכספים משום הלוואה הנושאת ריבית והצמדה. בהחלטת הדירקטוריון נקבעה במדויק שיטת ההצמדה, שיעור הריבית ומועדי התשלום של הפרשי ההצמדה והריבית. בהתאם להחלטות האמורות, ובמשך 11 שנים, שילמה העותרת תשלומים של הפרשי הצמדה וריבית. כך, לטענתה היא, שילמה העותרת במשך השנים, עד לסוף שנת 2000, תשלומי ריבית בסך של למעלה מ-2.6 מיליון ש"ח. יצוין, כי במהלך השנים אף פנתה העותרת אל משרד האוצר בבקשה לבחון מחדש את שיעורי הריבית שנקבעו, ואכן בשנת 1991 הוקטן שיעור הריבית במידת מה. בחודש יולי 2000 החליטה העותרת באופן חד-צדדי להפסיק את התשלום של הפרשי הצמדה וריבית למדינה בגין הכספים האמורים. לאחר מכן פנתה העותרת אל החשב הכללי בבקשה כי ישנה את החלטתו משנת 1989, במסגרתה סווגו כזכור הכספים כהלוואה. בין הצדדים התנהלו מגעים שונים בעניין, אך ההחלטה לא שונתה. בנוסף, מאחר שבשנים 2005-2000 לא עמדה העותרת בתשלום החזרי ההלוואה, החליט החשב הכללי בשנת 2005 כי חובה של העותרת יקוזז מתוך סכום אותו הייתה המדינה חייבת לעותרת באותה עת. בעקבות החלטה זו שבה ופנתה העותרת בבקשה לשנות את ההחלטה משנת 1989. בקשתה נדחתה. בשנת 2007 העבירה העותרת למדינה טיוטה של העתירה שלפנינו, במטרה לנהל מגעים נוספים לפתרון המחלוקת. ביום 12.10.2009 העבירה המדינה לעותרת הצעה לפתרון המחלוקת. לפי ההצעה, נותר סיווג הכספים כהלוואה בעינו, אך חלו שינויים במנגנון החזר החוב. העותרת לא קיבלה את ההצעה וביום 2.12.2009 הגישה את העתירה העומדת לפנינו. הצדדים המשיכו לנהל מגעים להמשך פתרון המחלוקת אף לאחר שהוגשה העתירה. זאת, בהתאם להחלטת בית משפט זה מיום 3.12.2009. לבסוף, ביום 7.4.2010 הודיעה המדינה כי הניסיונות להגיע לפשרה מוצו. 3. דין העתירה להידחות על הסף. הסכסוך בין העותרת למדינה הינו במהותו סכסוך אזרחי. כך, מבקשת העותרת כי המדינה תשיב לה את הסכומים ששילמה במהלך השנים, עד לשנת 2000, בגין הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן, הן העותרת והן המדינה מעלות טענות הנוגעות להפעלה של זכות קיזוז בנסיבות העניין. ברי, כי מקומן של טענות מסוג זה להתברר בהליך של תביעה אזרחית ולא במסגרת של עתירה לבית משפט זה. כידוע, בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא יידרש לעתירה אשר לעותר בה עומד סעד חלופי בדרך של פניה לערכאות שיפוטיות אחרות. טעם זה מצדיק את דחיית העתירה. ער אני לכך שהעותרת טוענת, כי העילה העומדת בבסיס העתירה הינה עילה מינהלית, הנוגעת לשיקולים העומדים בבסיס החלטת המדינה משנת 1989 בדבר סיווג הכספים. ואולם, העותרת לא הציגה בעתירתה כל טעם המצדיק התערבות בהחלטה זו. מעבר לכך, ניתן לומר כי העותרת לא באה לבית משפט זה בידיים נקיות, שכן עשתה דין עצמי והפסיקה לשלם את תשלומי הריבית והפרשי ההצמדה באופן חד צדדי. בנוסף, העותרת הייתה יכולה להעלות טענות נגד שיקול הדעת המינהלי בדרך של "תקיפה עקיפה" במסגרת תביעה אזרחית (ראו למשל, בג"ץ 6090/08 ברגר נ' שר המשפטים (טרם פורסם, 11.8.2008)). מכל מקום, ברי כי היסוד הדומיננטי בעתירה שלפנינו הוא היסוד האזרחי ולפיכך היה על העותרת להביא טענותיה במסגרת תביעה מתאימה (ראו, בג"ץ 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל, פיסקה 23 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה (לא פורסם, 6.12.2006)). זאת ועוד, העתירה לוקה בשיהוי כבד. כפי שראינו עוד בשנת 1989 נקבע כי מדובר בהלוואה וכי היא תישא ריבית והפרשי הצמדה. ואכן, העותרת שילמה סכומי כסף למדינה עד לשנת 2000. גם אם נתייחס לשנת 2000 כשנה הרלוונטית ולא לשנת 1989, הרי מדובר בשיהוי רבתי, שכן העתירה הוגשה אך בשנת 2009. כל הטעמים האמורים מובילים למסקנה, כי יש לדחות את העתירה על הסף. 4. כאמור, בענייננו בחרה העותרת להגיש עתירה לבית משפט זה ולא לפעול במסלול המתאים של הגשת תביעה אזרחית. לכאורה, משנדחתה העתירה דנא יכולה העותרת להגיש תביעה לערכאה השיפוטית המתאימה. ואולם, במקרה דנא אין מקום לאפשר לעותרת לפתוח עתה בהליכים אזרחיים. התנהלותה של העותרת במהלך השנים מלמדת על כך שקיבלה את החלטת המדינה בדבר סיווג הכספים. החלטת החשב הכללי משנת 1989 אושרה ואומצה על ידי דירקטוריון העותרת, והיא אף פעלה לפיה במשך 11 שנים ושילמה את החזרי הריבית וההצמדה בהתאם להחלטה. בנוסף, פניותיה של העותרת במהלך השנים לשינוי גובה הריבית מלמדות, כי היא הכירה בכך שמדובר בכספים שניתנו כהלוואה. במובן זה, ניתן לראות את העותרת כמי שויתרה על עילת התביעה האזרחית כאשר עתרה לסעד מבית משפט זה. 5. העתירה נדחית אפוא על הסף. העותרת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ח באלול התש"ע (7.9.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09096730_S11.doc הג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il