עבד אל רחמן קאסם עבד אל רחמן נ. שר הביטחון

פסק-דין בתיק בג"ץ 9669/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9669/10 בג"ץ 6528/13 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופטת (בדימ') ע' ארבל העותר בבג"ץ 9669/10 ובבג"ץ 6528/13: עבד אל רחמן אחמד עבד אל רחמן קאסם נ ג ד המשיבים בבג"ץ 9669/10: 1. שר הביטחון 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 3. ראש המינהל האזרחי 4. מפקד משטרת ישראל מחוז ש"י 5. מועצה מקומית בית אל 6. מאיר דריינוף המשיבים בבג"ץ 6528/13: 7. מ.ד יהונתן בנייה ופיתוח בע"מ 1. שר הביטחון 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 3. ראש המינהל האזרחי 4. מועצה מקומית בית אל עתירות למתן צו על תנאי תאריכי הישיבות: י"ט בשבט התשע"א י"ח בסיון התשע"א ז' באייר התשע"ב כ"ו בחשון התשע"ג י"ז בכסלו התשע"ד (24.1.2011) (20.6.2011) (29.4.2012) (11.11.2012) (20.11.2013) בשם העותר בבג"ץ 9669/10 ובבג"ץ 6528/13: בשם המשיבים 4-1 בבג"ץ 9669/10 והמשיבים 3-1 בבג"ץ 6528/13: בשם המשיבים 7-6 בבג"ץ 9669/10: בשם המשיבה 5 בבג"ץ 9669/10 והמשיבה 4 בבג"ץ 6528/13: עו"ד מיכאל ספרד; עו"ד שלומי זכריה; עו"ד אנו דעואל לוסקי עו"ד חני אופק עו"ד אריאל אזולאי עו"ד עקיבא סילבצקי פסק-דין הנשיא א' גרוניס: 1. במוקד ההליכים שלפנינו עומדת בנייה של מספר מבנים באזור המערבי של היישוב בית-אל. מבנים אלה נבנו על קרקע פרטית מוסדרת, אשר לטענת העותר מצויה בבעלותו מכוח ירושה. בין בעלי הדין אין מחלוקת כי בניית המבנים האמורים אינה חוקית. בשנת 2010 הוציא המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון צו הפסקת עבודה וצו סופי להפסקת עבודה ולהריסת המבנים. במסגרת בירור העתירות שלפנינו ניתן על ידי בית משפט זה בבג"ץ 9669/10 צו על תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא ימומשו צווים אלה. כמו כן, ניתן צו ביניים המורה למשיבים לנקוט את כל הצעדים הדרושים כדי לקיים את צווי הפסקת העבודה. במהלך הדיונים התחייבה הרשות המבצעת לאכוף את צו ההריסה עד לחודש אפריל 2012. אף על פי כן, צו ההריסה לא נאכף, למרות מספר ארכות שניתנו. לאחר חלוף מועד ההתחייבות לאכוף את צו ההריסה השתנתה עמדת הרשות המבצעת. כעת מבקשת היא למצות אפיק תכנוני אותו ביקשה לבחון, ובכפוף לתוצאותיו להחליט אם יש מקום לפעול להסדרת המבנים או להסרתם. רקע כללי 2. בשנת 1978 אישרה הממשלה את הקמתו של היישוב בית-אל על מקרקעין פרטיים מוסדרים שנתפסו בשנת 1970 לצרכים צבאיים, מכוח צו תפיסה שמספרו 1/70. עתירה שהוגשה נגד תפיסת המקרקעין לשם הקמת היישוב נדחתה בחודש מרץ 1979 (בג"ץ 606/78 איוב נ' שר הביטחון, פ"ד לג(2) 113 (1979) (להלן – פרשת איוב)). ביום 18.7.1979 הוצא צו תפיסה נוסף לצרכים צבאיים לשטח של כ-100 דונמים נוספים בצפון מערב היישוב בית-אל (צו מס' 23/79; להלן – צו התפיסה השני). 3. מספר חודשים לאחר מכן, בחודש אוקטובר 1979, ניתן פסק דין ב-בג"ץ 390/79 דויקאת נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(1) 1 (1979) (להלן: פרשת אלון מורה). בפסק הדין בוטלה תפיסת מקרקעין במבואות העיר שכם לשם הקמת יישוב אזרחי, מן הטעם שלא הוכח קיומו של צורך צבאי בהקמת היישוב. מספר שבועות לאחר מתן פסק הדין בפרשת אלון מורה, החליטה הממשלה "להרחיב את ההתנחלות ביהודה, שומרון, בקעת הירדן חבל-עזה ורמת הגולן, על ידי תוספת אוכלוסין ליישובים הקיימים ועל ידי הקמת יישובים נוספים על קרקע שבבעלות המדינה" (החלטה מס' 145 של הממשלה מיום 11.11.1979; ההחלטה צורפה כמש/7 לכתב התשובה המשלים מטעם המשיבים; להלן: החלטה מס' 145). ביום 9.12.1979 התקבלה החלטת ממשלה נוספת (החלטה מס' 251) שלפיה יוקמו 150 יחידות דיור נוספות בבית-אל ו-150 יחידות בבית-אל ב', כש-100 יחידות מתוכן מצויות בשטח צו התפיסה השני (ההחלטה צורפה כ-ע/11 לבג"ץ 6528/13; להלן: החלטה מס' 251). ברישה להחלטה מס' 251 צוין כי ההחלטה לבנות יחידות דיור נוספות בבית-אל וביישובים נוספים התקבלה "בהסתמך על החלטה מס. 145 של הממשלה...". 4. בתחילה נכלל היישוב בית-אל בתחום המועצה האזורית מטה בנימין, ואף השטח מושא העתירה נכלל בתחום השיפוט של מועצה אזורית זו. בשנת 1997 הוחלט על הפיכת בית-אל למועצה מקומית, וליישוב הוגדר תחום שיפוט בהיקף של 570 דונמים (הצו בדבר מועצות אזוריות (יהודה והשומרון) (מס' 783) התשל"ט-1979). השטח מושא העתירה נכלל בתחום שיפוט זה. 5. עניינן של העתירות שלפנינו במבנים הנבנים בחלקו המערבי של היישוב בית-אל (חלקה 142 בגוש 4 באדמות הכפר דורא אל קרע; להלן: המבנים). בדיון שקיימנו ביום 29.4.2012 מסרו משיבים 4-1 בבג"ץ 9669/10 ומשיבים 3-1 בבג"ץ 6528/13 (להלן – המשיבים) כי בשטח מושא העתירה עומדים כיום שני שלדי בניינים; כי יש הכנה לבנייה של שלושה מבנים נוספים; וכי המבנים אינם מאוכלסים. כמו כן מסרו המשיבים, בתגובה מיום 23.10.2013, כי בהתאם למידע המצוי במינהל האזרחי, בתחום חלקה 142 גוש 4 מצויים שישה מבנים נוספים, פרט למבנים מושא העתירה. 6. אין מחלוקת כי הקרקע עליה נבנים המבנים האמורים היא קרקע מוסדרת, הרשומה על שמם של תושבים פלסטינים. כמו כן, שטח המבנים כלול בתחום הצעה לתוכנית 218/1, אשר הוחל בתכנונה בשנת 1983. תוכנית זו אינה בתוקף שכן לא ניתן לה האישור הדרוש ממועצת התכנון העליונה. מכל מקום, בהתאם לתוכנית זו – לוּ אושרה – השטח מושא העתירה היה מיועד להיות שטח למבני ציבור. על אף שתוכנית זו אינה בתוקף, החל משנת 1991 נבנו בבית-אל כ-200 יחידות דיור אשר היו כלולות בתוכנית, והן בתחומו של צו התפיסה השני. המבנים מושא העתירה ממוקמים על הגבול המערבי של צו התפיסה השני, בסמוך ליחידות דיור נוספות שנבנו בשנות ה-90, בשטח עליו חל צו התפיסה השני (ראו: נספח 12 לכתב התשובה המשלים מטעם המשיבים). 7. ביום 11.10.2010 הוצא ביחס לעבודות הבנייה מושא העתירה צו הפסקת עבודה, וביום 18.10.2010 הוצא ביחס אליהן צו סופי להפסקת עבודה ולהריסה. צו ההריסה הומצא במקום ביום 8.11.2010. בהתאם לכך, עמדת המשיבים בראשיתם של ההליכים הייתה כי יש להרוס את המבנים. המשיבים אף התחייבו לאכוף את צווי ההריסה עד לחודש אפריל 2012. אף על פי כן, לא עמדו המשיבים בהתחייבותם. תחת זאת, במהלך בירור העתירה שינו המשיבים את המדיניות עליה נסמכו, וביקשו למצות הליך תכנוני שיבחן אפשרות להכשיר בדיעבד את בניית המבנים. במסגרת זו נמסר לבית המשפט כי ישנה כוונה להגיש תוכנית חדשה (תוכנית 219/12) שתחליף את תוכנית 218/1 הנזכרת לעיל (ואשר לא אושרה על ידי מועצת התכנון העליונה). הצעת תוכנית 219/12 כוללת את המבנים שנבנו בשנות התשעים וכן את המבנים מושא העתירה. יצוין כי בתגובה משלימה מטעם המשיבים מיום 29.10.2013 נמסר כי "נכון למועד הגשת תגובה זו טרם הוגשה התוכנית" (תגובה משלימה מטעם המשיבים 4-1 מיום 29.10.2013, בעמ' 2). העתירה הראשונה (בג"ץ 9669/10) 8. בעתירה זו ביקש העותר מבית המשפט להורות למשיבים לאכוף את צווי הפסקת העבודות וההריסה לגבי המבנים. לחלופין, ביקש העותר להורות על ביטול צו התפיסה החל, בין היתר, על המקרקעין שבבעלותו, עליהם, כאמור, נבנים המבנים מושא העתירה (מדובר בחלק מחלקה מס' 142, גוש 4; גודל החלקה כולה הוא 14 דונם; להלן ייקרא שטח זה המקרקעין שבמחלוקת). בד בבד עם הגשת העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים המורה למשיבים למנוע את המשך בניית המבנים ואת אכלוסם, והמורה למשיבה 5 לעתירה זו, מועצה מקומית בית-אל, להימנע מבנייה על מקרקעי העותר ומביצוע עסקאות במבנים. 9. לאחר דיון שהתקיים בעתירה ביום 24.1.2011 ניתן צו על תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא ימומשו הצווים שהוצאו מטעם המשיב 2, המפקד הצבאי, ביחס למבנים. לגבי הסעד החלופי, קרי ביטול צו התפיסה, לא הוצא צו על תנאי. כמו כן ניתן צו ביניים המורה למשיבים 5-1 "לנקוט בכל הצעדים הדרושים כדי לקיים את צווי הפסקת העבודה שהוצאו מטעם המשיב 2 ביחס למבנים ..." (הנשיאה ד' ביניש והשופטים ע' ארבל וח' מלצר, החלטה מיום 24.1.2011). בחודש מרץ 2011 הגיש העותר בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, בטענה כי חרף צו הביניים, נמשכות עבודות הבנייה במקום. ביום 31.5.2011 דחה בית המשפט (הנשיאה ד' ביניש) את הבקשה. עמדת המשיבים וההתפתחויות בה 10. ביום 23.10.2010 הוגשה תגובה מקדמית לעתירה מטעם המשיבים. בתגובה טענו המשיבים כי אין מחלוקת כי עבודות הבנייה מושא העתירה אינן כדין. המשיבים הוסיפו וטענו כי עמדתן העקרונית של רשויות התכנון הינה כי יש מקום לאכוף את דיני התכנון והבנייה ביחס לכל בנייה בלתי חוקית. יחד עם זאת, נטען כי נוכח המשאבים המוגבלים הנתונים לרשויות התכנון, נאלצות רשויות התכנון לקבוע סדרי עדיפויות המכתיבים את אופן ביצוע האכיפה. לטענת המשיבים, אמות המידה שעל בסיסן נקבעים סדרי עדיפויות אלה מבוססות על שיקולים שונים לרבות שיקולים מדיניים. לטענתם, המינהל האזרחי פועל בהתאם לסדרי העדיפויות שהוצגו בפני בית משפט זה במסגרת תצהיר משלים מטעמם, שהוגש ביום 28.10.2008 ב-בג"ץ 9051/05 תנועת "שלום עכשיו" – ש.ע.ל מפעלים חינוכיים נ' שר הביטחון (צורף כ-מש/2 לתגובה המקדמית מטעם המשיבים). על פי התצהיר המשלים, בראש סדר העדיפויות הוצב טיפול במבנים בלתי חוקיים חדשים המוקמים באזור יהודה ושומרון, וכן מוקם בסדר עדיפות גבוה יחסית טיפול במבנים שהוקמו שלא כחוק על מקרקעין מוסדרים בבעלות פלסטינית. לטענת המשיבים, אין עילה להתערבותו של בית המשפט בסדרי העדיפויות בנוגע לפעולות אכיפה לגבי בנייה בלתי חוקית באזור בכלל, וביחס למבנים מושא העתירה בפרט. המשיבים נסמכו בטענותיהם על פסיקתו של בית משפט זה, שלפיה אין מקום להתערבות בסדרי עדיפויות ולוחות זמנים לאכיפה, כל עוד לא מתנערות הרשויות כליל מחובתן. עוד הדגישו המשיבים כי במקרה שלפנינו הוצאו צווי הריסה סופיים, אשר האחריות לביצועם מוטלת בראש ובראשונה על המחזיק בנכס. 11. לאחר שהוצא צו על תנאי, הוגשה ביום 7.4.2011 תשובת המשיבים. בתשובה עדכנו הם כי כפי שנמסר לבית המשפט במסגרת בג"ץ 7891/07 תנועת "שלום עכשיו" – ש.ע.ל מפעלים חינוכיים נ' שר הביטחון, גובשה מדיניות משולבת בדבר אכיפת דיני תכנון ובנייה באזור יהודה ושומרון. לפי מדיניות זו, בנייה בלתי חוקית אשר ממוקמת על קרקע פרטית – תוּסר, ובמקביל הונחו הדרגים המקצועיים המתאימים לפעול להסדרת המעמד התכנוני של מבנים המצויים באדמות מדינה. עוד עדכנו המשיבים כי הדרגים המקצועיים הונחו להסיר את הבנייה מושא העתירה בתוך שנה, אם המבנים לא ייהרסו קודם לכן על ידי המחזיקים בהם. עוד הודיעו המשיבים, כי המינהל האזרחי ומשטרת ישראל מפעילים פיקוח שוטף במקום למניעת המשך הבנייה הבלתי חוקית. נוכח האמור, טענו המשיבים כי העתירה התייתרה ודינה להידחות. המשיבים שבו על עמדתם זו גם בעיקרי הטיעון מטעמם, אשר הוגשו ביום 19.6.2011, אולם ציינו כי הריסת המבנים בשטח מושא העתירה תתבצע במועד עליו הוצהר בכתב התשובה, אלא אם יחול שינוי במצב התכנוני במקום עד לאותו מועד. 12. ביום 20.6.2011 התקיים דיון בהתנגדות לצו על תנאי. לנוכח הדברים שמסרו המשיבים בכתב ובעל-פה, שלפיהם יש בכוונתם לממש את צווי ההריסה בתוך שנה מיום 7.4.2011, אלא אם כן ייהרסו קודם על ידי המחזיקים או שתחול הסדרה תכנונית למתן מעמד למבנים, הוחלט כי לעת הזו אין מקום ליתן לעותר את הצו המבוקש על ידו. יחד עם זאת, נקבע כי יש להותיר את העתירה תלויה ועומדת, וכי המשיבים יגישו הודעה מעדכנת. כן צוין בהחלטה כי "רשמנו את הצהרת המדינה... כי בכוונת המשיבים ליתן מעמד תכנוני למבנים שנבנו על אדמות המדינה, להבדיל מקרקע פרטית" (הנשיאה ד' ביניש והשופטים ע' ארבל וי' דנציגר, החלטה מיום 20.6.2011). 13. משחלפה שנה – ועל אף ההתחייבות לבצע את צווי ההריסה עד לחודש אפריל 2012 – ביקשו המשיבים בהודעה מיום 9.4.2012 ארכה לביצוע צווי ההריסה. זאת, לטענתם, עקב צרכים מבצעיים וכן נוכח רצונו של הדרג המדיני להידרש לסוגיה מושא העתירה פעם נוספת, כמו גם לבחינת אישורן של תכניות בנייה בבית-אל. תגובת באי כוח העותר לבקשה הייתה כי "...אילו היה מדובר בהפרה [של ההתחייבות לבצע את צווי ההריסה עד לאפריל 2012] שנובעת מסיבות מקצועיות גרידא, ייתכן שאף העותר היה מסכים לדחיה קצרה... אולם הודעת המשיבים מלמדת כי הם מבקשים לפתוח מחדש את הסוגייה כולה...". בעקבות הודעת המשיבים ותגובת העותר, נקבע התיק לדיון נוסף. בדיון שהתקיים ביום 29.4.2012 בפני מותב תלתא (הנשיא א' גרוניס, השופטת ע' ארבל והשופט י' דנציגר), הבהירה באת כוח המשיבים כי המדיניות הכללית עליה הצהירו בכתב התשובה עומדת בעינה, אולם ביקשה כי תינתן להם ארכה בת 90 ימים לשם קביעת סדרי עדיפות לביצועם של צווים שונים שהוצאו לגבי בנייה באזור יהודה ושומרון. בית המשפט העניק למשיבים ארכה בת 60 ימים, שלאחריהם תוגש הודעה משלימה. סמוך לפני תום התקופה ביקשו המשיבים ארכה נוספת "לשם עריכת בירורים עובדתיים הנחוצים להשלמת גיבוש העמדה". ארכה כאמור ניתנה להם. ואולם, גם בתום מועד זה נתבקשה הארכת מועד נוספת. בסך הכל ניתנו למשיבים ארבע ארכות. בשל בקשות הארכה החוזרות ונשנות נפסקו נגד המשיבים הוצאות משפט בשתי החלטות שונות (הנשיא א' גרוניס, החלטות מן הימים 25.7.2012 ו-24.8.2012). 14. כתב תשובה משלים הוגש לבסוף ביום 10.9.2012. בכתב התשובה אישרו המשיבים כי המדיניות הכללית בדבר הסרת בנייה על קרקע פרטית עומדת בעינה, אך הבהירו כי מדיניות זו עומדת בהקשרים בהם קיימת מניעה משפטית להסדיר את הבנייה בכלים תכנוניים. דהיינו, במקרים בהם אין מניעה להסדיר את הבנייה מבחינה תכנונית, ניתן למצות תחילה את אפיק התכנון ובכפוף לתוצאותיו להחליט אם יש מקום לפעול להסדרת הבנייה או להסרתה. המשיבים הוסיפו וציינו כי ביישובים שונים ביהודה ושומרון, אשר הוקמו על קרקע פרטית מכוח צו תפיסה, נמשכה הבנייה גם לאחר פסק דינו של בית משפט זה בפרשת אלון מורה, שכן פסק הדין אינו מונע מיצוי הפוטנציאל של אותם יישובים. לטענתם, מתן היתר לבנייה על קרקע פרטית שנתפסה בצו הינו סביר, אם תכלית ההיתר היא שימור האינטרסים שעמדו ביסוד הקמת אותו יישוב. עוד ציינו המשיבים כי בשל הרצון לעודד את הליכי ההתפנות בדרכי שלום של המתיישבים בבניינים מושא בג"ץ 9060/08 בעניין גבעת האולפנה, שאף הם מצויים בבית-אל, מתעתדת הממשלה לקדם הליכי תכנון במגמה להביא להקמת יחידות דיור על אדמות מדינה בחלקו הדרומי-מזרחי של היישוב בית-אל. כמו כן נמסר כי ישנה כוונה להקים יחידות דיור בצפון היישוב, על מקרקעין שנתפסו בצו תפיסה. על רקע האמור לעיל, טענו המשיבים כי יש לאפשר להם למצות את האפיק התכנוני בטרם הריסת המבנים מושא העתירה, בכפוף לכך שבמהלך קידום הליכי ההסדרה ימשיכו הם לפעול לכך שלא תתקיים בנייה נוספת במקום. סוגיה נוספת שעוררו המשיבים במסגרת כתב התשובה המשלים עניינה בצו התפיסה השני החל על המקרקעין שבמחלוקת. לפי הטענה, בדיקות שנערכו ביחס לצו התפיסה השני ובעיקר באשר למפה של צו התפיסה השני הבהירו כי עיקר השטח מושא העתירה מצוי בתחומי צו התפיסה השני. עניין נוסף הנוגע לצו תפיסה זה מתייחס לעובדה שהוא מעולם לא פורסם באופן פורמלי. המשיבים ציינו כי הצו לא פורסם, ככל הנראה, עקב הנחיה מוטעית שנתן רע"ן נכסים ומקרקעין, אשר באה לידי ביטוי במכתב נלווה לצו התפיסה, לפיו "אין לפרסם את תיקון הצו בפני מקומיים" (פיסקה 56 לכתב התשובה המשלים; המכתב הנלווה צורף כ-מש/6 לכתב התשובה המשלים). יחד עם זאת טענו המשיבים כי אין אי הפרסום משליך על תקפותו, בעיקר על רקע דוקטרינת הבטלות היחסית. 15. לאחר הגשת כתב התשובה המשלים, התקיים ביום 11.11.2012 דיון נוסף בעתירה (הנשיא א' גרוניס, השופטת ע' ארבל והשופט י' דנציגר). בדיון ציינו המשיבים כי עמדתם העדכנית היא שיש לפתוח בהליכי תכנון, שמטרתם להביא להכשרת בניית המבנים מושא העתירה. העותר בתגובה הלין על השינוי שחל בעמדת המשיבים ביחס למבנים, וטען כי העמדה החדשה עומדת בסתירה להלכת אלון מורה, לפיה אין בונים על קרקע פרטית. עוד טען העותר כי המשיבים לא הרימו את הנטל להראות צורך ביטחוני בבניית המבנים הללו. המשיבים בתגובה הבהירו כי אין מדובר בעמדה חדשה, שכן עוד בדיון שהתקיים בפני בית משפט זה ביום 20.6.2011 הובהר כי התחייבות המשיבים להרוס את המבנים כפופה לכך שלא יחול שינוי תכנוני בשטח. בסיום הדיון הוחלט לאפשר למשיבים להגיש הודעה מעדכנת, אולם הובהר כי "אין ללמוד ממתן אפשרות להגיש הודעה מעדכנת כי סבורים אנו שיש להמתין למיצוי האפיק התכנוני, ואין להסיק דבר באשר לעמדתנו לגוף העתירה" (הנשיא א' גרוניס, השופטת ע' ארבל והשופט י' דנציגר, החלטה מיום 11.11.2012). 16. ביום 18.6.2013 הוגשה תגובה משלימה מטעם המשיבים. גם תגובה זו הוגשה לאחר מספר הארכות מועד, ולפיכך שוב נפסקו לחובתם הוצאות (הנשיא א' גרוניס, החלטה מיום 29.5.2013). בתגובה המשלימה צוין כי לאחר שנערכו בנושא דיונים מקצועיים, לרבות דיון אצל המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (ייעוץ), גב' דינה זילבר, הוחלט להמשיך במתווה של שימוש בקרקע מכוח צו התפיסה השני וקידום תוכנית 219/12, אם כי הוחלט לתחום מחדש את גבולות התוכנית. זאת, נוכח קבלת עמדת משרד המשפטים, שלפיה גבולות התוכנית צריכים להיגזר מתחום צו התפיסה השני והמפה שצורפה לו, ולא מתחום התפיסה בפועל. משמעות הדבר היא שאחד משלדי המבנים מושא העתירה לא יוכל להיכלל בתוכנית נוכח "זליגתו" מצו התפיסה. כך על יסוד עמדתם של המשיבים עד לאחרונה. בעניין זה חל שינוי (כאמור בפיסקה 21 להלן). המשיבים הוסיפו והבהירו כי תכנון מחודש זה צריך להיעשות על ידי הרשות המקומית, דהיינו המועצה המקומית בית-אל. לאור האמור לעיל, ביקשו המשיבים להגיש הודעה מעדכנת נוספת. בקשות לצירוף צדדים לעתירה 17. להשלמת התמונה יפורטו הליכים נוספים בתיק, שעניינם צירוף משיבים נוספים. ביום 24.5.2011 ביקש העותר לצרף כמשיב נוסף לעתירה את מר מאיר דריינוף, שהוא נציגה של החברה הקבלנית אשר יזמה והקימה את המבנים. ביום 15.6.2011 הגישה החברה הקבלנית עצמה, מ.ד. יהונתן בנייה ופיתוח בע"מ (להלן: החברה), בקשה להצטרף כמשיבה לעתירה. לטענתה, היא שיזמה והקימה את בניית יחידות הדיור מושא העתירה. על כן, צפויה היא להיות הנפגעת העיקרית מן העתירה, היה ותתקבל. בהחלטה מיום 20.6.2011 הורה בית משפט זה על צירופה של החברה להליך. ביום 15.2.2012 הגישה החברה את תגובתה לעתירה. במסגרת התגובה טענה החברה, בין היתר, כי היא קיבלה הרשאה לעשות שימוש בקרקע מן ההסתדרות הציונית, אשר בעצמה קיבלה זכות שימוש במקרקעין מהממונה על הרכוש הממשלתי במינהל האזרחי. עוד טענה החברה כי היא פועלת לסיום ההסדרה התכנונית למבנים מושא העתירה. לטענתה, קיימת תוכנית מתאר מוכנה להפקדה, וכל שנותר הוא לקבל את אישור היועץ המשפטי של אזור יהודה ושומרון כי הקרקע כלולה במסגרת צו התפיסה שמומש בפועל כחלק מהיישוב בית-אל. העתירה השנייה (בג"ץ 6528/13) 18. לנוכח ההתפתחויות המתוארות לעיל בעמדתם של המשיבים, הגיש העותר ביום 1.10.2013 עתירה נוספת, המופנית נגד צו התפיסה השני. בעתירה ביקש העותר להורות על ביטול צו התפיסה השני, ולחלופין להורות למשיבים להוציא צו תפיסה חדש לשטח מושא העתירה, בכפוף לעריכת שימוע לעותר ולבני משפחתו. בד בבד עם הגשת העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים, שלפיו ייאסר על המשיבים לפעול מבחינה תכנונית במקרקעין שבבעלותו. לטענת העותר, משלא נעשה שימוש במקרקעין שבבעלותו לצרכים ביטחוניים במשך עשרות שנים ונוכח כוונת המשיבים להקצותם לצרכים אזרחיים, אין הצדקה להמשיך ולהחזיקם מכוח צו תפיסה. העותר הדגיש בהקשר זה כי המשיבים לא הציגו חוות דעת ביטחונית עדכנית שלפיה קיים צורך ביטחוני בהמשך תפיסת אדמותיו. לדבריו, לא ניתן להשלים עם מצב בו גורמים פרטיים מקימים שלא כדין מבנים על מקרקעין פרטיים ומוסדרים, ואילו המשיבים מצידם מבקשים להכשיר את מעשיהם בתואנה של צורכי ביטחון. העותר הוסיף וטען כי הרחבת היישוב בית-אל לצרכים ביטחוניים לכאורה אינה עולה בקנה אחד עם המשפט הבין-לאומי ההומניטרי, אשר אוסר על עירוב מטרות צבאיות ואזרחיות, ועל הכנסת אזרחים באופן מודע לשטחים שאמורים להיות צבאיים באופיים. כן נטען כי בזמן אמת העותר אומנם היה מודע לכך שמקרקעיו נתפסו, אולם מכיוון שצו התפיסה השני הוסתר מעיניו ומעיני בעלי הקרקעות האחרים, לא ניתנה לו הזדמנות להשמיע טענות נגד הוצאתו של צו זה. על כן, לטענתו, דין הצו בטלות, ולמצער נדרש להוציאו מחדש תוך מתן זכות טיעון לעותר ולבני משפחתו. 19. המשיבים טענו בתגובה כי דין העתירה השנייה להידחות על הסף משום שהיא מהווה "עקיפה" של החלטות שיפוטיות שניתנו בעתירה הראשונה. לטענתם, הגם שביטול צו התפיסה השני היה אחד מן הסעדים החלופיים שהתבקשו בעתירה הראשונה, בית משפט זה מצא לנכון להוציא צו על תנאי בשאלת מימוש צווי ההריסה למבנים בלבד. עוד טענו המשיבים כי ככל שהעתירה מופנית נגד חוקיות צו התפיסה השני, היא לוקה בשיהוי ניכר, וכי הצורך הביטחוני בהקמת היישוב בית-אל הוכר במסגרת פסק הדין בפרשת איוב. לטענת המשיבים אין מניעה לממש את הפוטנציאל של יישובים קיימים, ולכן, ניתן בנסיבות העניין למצות את האפיק התכנוני. לגישת המשיבים, מדובר במימוש פוטנציאל היישוב בית-אל, שהוקם מכוח צווי תפיסה, לשם שימור האינטרס שעמד ביסוד הקמתו. טענה זו נתמכה במספר שיקולים, לרבות העובדה כי המקרקעין שבמחלוקת תוכננו במקור במסגרת תוכנית 218/1; כי הם היו מצויים בתחום השיפוט של המועצה האזורית בנימין; וכי הם מצויים בתחום הגדר ההיקפית של היישוב. 20. המועצה המקומית בית-אל הגיבה אף היא לעתירה. ראשית טענה המועצה כי צו התפיסה בנוגע למקרקעין שבמחלוקת כבר מומש, שכן בעקבות הוצאתו של צו התפיסה השני נעשו במקרקעין שבמחלוקת פעולות שונות, כדוגמת עבודות תשתית ופיתוח, המלמדות על נחיצותם של מקרקעין אלה. עוד טענה המועצה כי העובדה שתוכנית 218/1, שהייתה מיועדת לחול על המקרקעין שבמחלוקת, לא אושרה, אינה מעידה על זניחת מטרת התפיסה. זאת, מאחר שהליכי התכנון באזור יהודה ושומרון נמשכים זמן רב, לעתים אף שנים ארוכות. עוד נטען כי הפעולות השונות שבוצעו במקרקעין שבמחלוקת היו בידיעתם של שר הביטחון, המפקד הצבאי וראש המינהל האזרחי. המועצה הוסיפה ועדכנה כי בימים אלו היא עמלה יחד עם החברה המבצעת את עבודות הפיתוח במקרקעין שבמחלוקת (המשיבה 7 לעתירה הראשונה) על הכנת תוכנית מתוקנת אשר תתייחס רק לשטחים הכלולים בגבולות צו התפיסה. ביום 28.10.2013 הורה בית משפט זה (השופט א' שהם) על איחוד עתירה זו עם העתירה הראשונה. עוד נקבע כי בנסיבות העניין אין מקום להיעתר לבקשה למתן צו ביניים. התפתחויות נוספות 21. בהודעה משלימה נוספת מטעם המשיבים, מיום 29.10.2013, הובהר כי בכוונת המשיבים להסיר את המבנה שחלקו חורג מצו התפיסה עד לחודש אפריל 2014, אלא אם כן הוא יוסר קודם לכן על ידי המחזיקים בנכס. אף בעניין חריגתו של המבנה חל שינוי בעמדת המשיבים, כפי שיוסבר בהמשך (פיסקה 22 להלן). המשיבים הוסיפו והזכירו כי על פי הודעתה של המועצה המקומית בית-אל במסגרת העתירה השנייה, הם עמלים בימים אלה על תיקון תוכנית 219/12, כך שתחולתה תוגבל לגבולותיו של צו התפיסה השני. בנסיבות אלה, ביקשו המשיבים ארכה נוספת. 22. ביום 16.4.2014 הגישה המשיבה 5 לבית המשפט בקשה דחופה לעיכוב ביצוע ההריסה. הבקשה התייחסה למבנה שההנחה לגביו הייתה כי הוא חורג מתחומו של צו התפיסה השני. המשיבה 5 טענה כי לפי מדידה שנעשתה בשיטה מסוימת מצוי המבנה בתחומו של צו התפיסה השני. המשיבים בדקו את הטענה ובתצהיר מטעמם, שהוגש ביום 1.9.2014, הם מסרו כי יש ממש בטענתה של המשיבה 5. משמע, המשיבים מסכימים כיום כי אף המבנה המסוים, שבעבר סברו כי הוא חורג מתחומו של צו התפיסה השני, נמצא בתחומו של הצו. 23. החברה המקימה את המבנים ונציגה (המשיבים 7-6 לעתירה הראשונה) הגישו ביום 4.11.2013 תגובה להודעה המשלימה של המשיבים, בה ציינו כי יש להעמיד את גבול צו התפיסה על פי מיקומה של הגדר ההיקפית של היישוב בית-אל, קרי על פי התפיסה בפועל. המשיבים 7-6 הוסיפו ועדכנו כי התוכנית 219/12 טרם תוקנה בהתאם לגבול צו התפיסה, אולם ציינו כי מתכנני התוכנית התחייבו להכינה ולהגישה להפקדה בוועדת התכנון העליונה במהלך חודש נובמבר 2013. 24. בתגובה לכל אלה ביקש העותר את הפיכת הצו על תנאי שהוצא ב-בג"ץ 9669/10 (העתירה הראשונה) למוחלט וכן ביקש להוציא צו על תנאי ב-בג"ץ 6528/13 (העתירה השנייה). לטענתו, לא חלה התקדמות באפיק התכנוני של המבנים, ומבדיקה שערכו נציגיו ביום 11.11.2013 עולה כי עדיין לא הופקדה כל תוכנית. העותר הוסיף וטען כי העתירה השנייה אינה מהווה "עקיפה" של החלטות בית משפט זה בעתירה הראשונה. לטענתו, נוכח אי מיצוי הליכים, טענתו בנוגע לצו התפיסה השני כלל לא נדונה לגופה במסגרת העתירה הראשונה. זו הפעם, טען העותר, הוא ערך מיצוי הליכים מקיף. דיון והכרעה 25. השאלה המרכזית העומדת להכרעה כעת היא האם יש להיעתר לבקשת המשיבים למצות אפיק תכנוני, בסיומו יובהר האם ניתן להכשיר בדיעבד את בניית המבנים במקרקעין שבמחלוקת. אקדים ואציין כי לגישתי, נוכח השתלשלות האירועים שפורטה בהרחבה לעיל, ובשים לב לנסיבות הייחודיות של העתירות שלפנינו, אין מקום להיעתר לבקשה זו. 26. שני עניינים מרכזיים היו במחלוקת בין בעלי הדין. העניין הראשון מתייחס לשינוי המדיניות של המשיבים, במסגרתו מבקשים הם כעת להימנע מביצוע צווי ההריסה שהוצאו ביחס למבנים שנבנו על המקרקעין שבמחלוקת. זאת, על מנת למצות את הליכי התכנון. העניין השני נוגע לצו התפיסה השני. השאלה המרכזית שהתעוררה ביחס לצו תפיסה זה היא האם יש מקום להורות כיום על ביטולו, בהתחשב בכך שעל המקרקעין שבמחלוקת לא נבנה דבר במשך שנים רבות, ולנוכח כוונת המשיבים להקצותם כעת לבנייה של מבנים אזרחיים. בשוליו של עניין זה התעוררה גם שאלת תוקפו של הצו נוכח העובדה שהוא לא פורסם מעולם. 27. אפתח בעניין צו התפיסה. על אף שחלק נכבד מטיעוני בעלי הדין הוקדש לעניין התוקף של צו התפיסה, אין לגישתי הכרח להכריע בשאלה זו. זאת, משום ששאלת חוקיות הקמת המבנים על המקרקעין שבמחלוקת אינה תלויה באופן ישיר בשאלת תוקפו של צו התפיסה. במילים אחרות, גם בהינתן שצו התפיסה תקף, הבנייה אינה חוקית, ולוּ מן הטעם שנעשתה ללא היתרי בנייה ותוכנית מתאר בתוקף. ונזכיר, כי מדובר בקרקע פרטית מוסדרת, בבעלות פלסטינית. לפיכך, לצורך הדיון מוכן אני להניח כי צו התפיסה תקף ואין מקום לבטלו, הואיל והצורך המקורי שעמד ביסודו עודנו קיים. חשוב להבהיר בהקשר זה כי צו התפיסה השני לא נתקף בשעתו בבית משפט זה, וגם עתה אין העותר תוקף, כאמור, את חוקיות המטרה שעמדה ביסודו, אלא את התקיימותה כיום. זאת ועוד, העתירות שלפנינו אינן מעוררות במישרין את השאלה האם יש צורך ביטחוני ביישוב בית-אל בכללותו, או בכל השטח שנתפס בצו התפיסה השני. השאלות המתעוררות בעתירות מתייחסות אך למקרקעין שבמחלוקת, המצויים בשולי היישוב. 28. כפי שצוין לעיל, אין כל מחלוקת כי בניית המבנים על מקרקעי העותר אינה חוקית. מן הטעם הזה הוצא לפני כשלוש שנים וחצי צו הפסקת עבודה ביחס לעבודות הכשרת שטח לבנייה במקרקעין שבמחלוקת, וצו סופי להפסקת עבודה ולהריסה (ראו, תגובה מטעם המשיבים 4-1 לבקשה למתן צו ביניים מיום 6.1.2011 בבג"ץ 9669/10). במהלך ניהול העתירות בפני בית משפט זה שבו המשיבים והצהירו כי בניית המבנים אינה חוקית. למעשה, בשל קיומו של צו ההריסה לא התנגדו המשיבים לבקשת העותר לכך שבית המשפט יוציא צו ביניים אשר יורה למועצה המקומית בית-אל להימנע מכל בנייה במקרקעין שבמחלוקת ומביצוע כל עסקה במבנים הנבנים. עיקר טיעוניהם של המשיבים בשנים הראשונות בהן הייתה העתירה הראשונה תלויה ועומדת התמקדו במועד לביצוע צו ההריסה ובקביעת סדר העדיפויות לביצועו. למטרה זו נכון היה בית המשפט לתת למשיבים מספר פעמים ארכות לביצוע הצו. מטבע הדברים, ארכות אלה התבססו על התחייבויות המשיבים לבצע את צווי ההריסה. 29. במספר החלטות של בית המשפט באה לידי ביטוי התחייבות המשיבים לממש את צווי ההריסה בשל אי-חוקיותם. כך, למשל, בהחלטת בית המשפט מיום 24.1.2011, נכתב: "רשמנו לפנינו את הודעת בא-כוח המשיבה 5 כי בשל היעדר תכנית בנייה מאושרת לא ניתן עד כה אישור לאף פעולה שנעשתה בהקשר לבנייה הנדונה, ואף לא ניתן ליתן היתר כזה בהיעדר אישור תכנוני" (הנשיאה ד' ביניש, השופטת ע' ארבל והשופט ח' מלצר, החלטה מיום 24.1.2011). ובדומה, בהחלטה מיום 29.4.2012 ציין בית המשפט כך: "... 2. בדיון בפני מותב תלתא (הנשיאה ד' ביניש והשופטים ע' ארבל וח' מלצר) שנערך ביום 24.01.2011 ניתן צו על תנאי וכן צו ביניים. בדיון שנערך ביום 20.06.2011 (הנשיאה ד' ביניש והשופטים ע' ארבל וי' דנציגר) נרשמה הודעת המדינה כי 'יש בכוונתה לממש את צווי ההריסה בתוך שנה מיום 07.04.2011, דהיינו עד לאפריל 2012 אלא אם כן יהרסו קודם לכן על ידי המחזיקים, או שתחול הסדרה תכנונית למתן מעמד למבנים'. עוד נכתב בהחלטה כי נרשמה הצהרת המדינה כי 'בכוונת המשיבים ליתן מעמד תכנוני למבנים שנבנו על אדמות המדינה, להבדיל מקרקע פרטית'. 3. ביום 09.04.2012 הוגשה הודעה על ידי פרקליטות המדינה בה נמסר 'כי הדרג המדיני, בראשות ראש הממשלה, מבקש להידרש לסוגייה מושא העתירה פעם נוספת'. באותה הודעה אף נמסר כי קיים צורך מבצעי לדחות את ביצוע התחייבות המדינה מחודש אפריל 2011 עד ליום 31.05.2012. בדיון שנערך בפנינו היום הצהירה מנהלת מחלקת בג"ץ בפרקליטות המדינה כי 'המדיניות עומדת בעינה' ככל שמדובר בבנייה על קרקע פרטית וכי הדרג המדיני מבקש ארכה של 90 ימים לשם קביעת סדרי עדיפות לביצועם של צווים שונים שהוצאו לגבי בנייה באזור יהודה ושומרון." (הנשיא א' גרוניס, השופטת ע' ארבל והשופט י' דנציגר). יצוין עוד כי בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט שהגיש העותר, בשל הפרה לכאורה של צו הביניים, נדחתה. כפי שציין בית המשפט, הטעם לכך היה נעוץ ב"הודעות העדכון האחרונות מטעם המשיבים בדבר מאמצי האכיפה הניכרים המבוצעים באדמות מושא העתירה" (הנשיאה ד' ביניש, החלטה מיום 31.5.2011). 30. עמדתם של המשיבים והתחייבותם לממש את הצווים לא נקשרו ישירות לקיומו או היעדרו של הליך תכנוני, הגם שבמהלך הדיונים הזכירו המשיבים את האפשרות לקיים הליך תכנוני בשטח עליו חל צו התפיסה השני. עיון בתגובות המשיבים מעלה כי עוד בראשית בירורה של העתירה הראשונה הבהירו הם חזור והבהר כי גם במסגרתו של אפיק תכנוני ישנה הבחנה בין בנייה על מקרקעין פרטיים ובין אדמות מדינה. בכתב התשובה מיום 7.4.2011 ציינו המשיבים כי, "ביום 28.2.2011 כינס ראש הממשלה ישיבה בראשותו, וזאת על מנת לדון באפשרויות השונות העומדות על הפרק ביחס לסוגיות המתעוררות בעתירות מסוג העתירות שלפנינו... בסיכום הישיבה הונחה תשתית למדיניות משולבת בעניין הריסות הבנייה הבלתי חוקית על אדמה פרטית ובעניין הסדרת הבנייה באדמות מדינה, כך שככלל, בנייה בלתי חוקית אשר ממוקמת על קרקע פרטית – תוסר, ובמקביל, הונחו הדרגים המקצועיים המתאימים לפעול להסדרת המעמד התכנוני של מבנים המצויים באדמות מדינה; וזאת באותם מקומות בהם יוחלט על הסדרה." (כתב תשובה מטעם משיבים 4-1 מיום 7.4.2011, בעמ' 3, ההדגשה הוספה). הבחנה זו בין קרקע פרטית ואדמות מדינה באה לידי ביטוי גם בהחלטה שניתנה על ידי בית משפט זה סמוך לאחר מכן, בה נקבע כך: "רשמנו לפנינו את הודעת המדינה כי יש בכוונתה לממש את צווי ההריסה בתוך שנה מיום 07.04.2011, דהיינו עד לאפריל 2012, אלא אם כן יהרסו קודם על ידי המחזיקים, או שתחול הסדרה תכנונית למתן מעמד למבנים. כמו כן רשמנו את הצהרת המדינה בסעיף 9 לאותה הודעה מאפריל 2011 כי בכוונת המשיבים ליתן מעמד תכנוני למבנים שנבנו על אדמות המדינה, להבדיל מקרקע פרטית." (הנשיאה ד' ביניש, השופטת ע' ארבל והשופט י' דנציגר, החלטה מיום 20.6.2011). הודעה דומה נרשמה גם, כאמור, בהחלטה שנזכרה לעיל מיום 29.4.2012. השינוי בעמדתם של המשיבים הגיע בשלב מאוחר של ניהול ההליך, ולאחר שלא עמדו הם בהתחייבותם ובלוחות הזמנים שהציבו לעצמם. המשיבים לא נימקו מה הטעם לשינוי בעמדתם. המשיבים לא העריכו מהו הסיכוי שמיצוי ההליך התכנוני יוביל להכשרת הבנייה בדיעבד, אם בכלל. המשיבים אף לא הבהירו מהן השלכות הרוחב של השינוי בעמדתם על עניינים תלויים ועומדים. הלכה למעשה, אילו היו המשיבים מכבדים את התחייבותם – בהתאם למדיניות שנקבעה על ידם ובהתאם ללוח הזמנים שקבעו, אשר בית המשפט לא התערב בשיקול הדעת שביסודו – היה מסתיים הטיפול בעתירות, ולא היינו נדרשים כיום לשינוי המדיניות. לא למותר להזכיר, כי היו אלה המשיבים שביקשו לקבוע כי העתירה בבג"ץ 9669/10 התייתרה, נוכח מחויבותם לבצע את צווי ההריסה (כתב תשובה מטעם המשיבים 4-1 בבג"ץ 9669/10 מיום 7.4.2011, בעמ' 2). 31. בנסיבות שנוצרו, מיצוי האפיק התכנוני משמעו חריגה מהתחייבויות המשיבים לבית משפט זה ומביצוע צווים שהוצאו על ידם, מבלי שיש כל ערובה שהאפיק התכנוני יסתיים בהכשרת הבנייה. ייתכן שבסיומו של ההליך יתברר כי לא ניתן להכשיר בדיעבד את בניית המבנים והמשיבים יבקשו לממש את צווי ההריסה. יתירה מזו, גם כשהודיעו המשיבים לבית המשפט על פתיחה בהליכים לשם הסדרה תכנונית של המבנים, התנהלו אלה בעצלתיים. מתגובות בעלי הדין עולה כי נכון למועד הדיון האחרון (20.11.2013), טרם הוגשה תוכנית המיתאר המוצעת (מערכת הנחיות מס' 219/12). חלק מן העיכובים נבע, ככל הנראה, ממחלוקת שנפלה בנוגע לגבולותיו של צו התפיסה השני. כפי שצוין, כיום כבר לא קיימת מחלוקת לאחר שהמשיבים קיבלו את עמדתה של המשיבה 5 בעניין המדידה. על כן, לשיטת המשיבים כיום, כל המבנים נשוא העתירה נמצאים בתחומו של צו התפיסה השני. נוכח עמדתי ביחס למבנים שבתחומו של צו התפיסה השני, אין הבדל לעניין ההכרעה בהליכים דנא בין אם המבנה המסוים מצוי מחוץ לתחומו של צו התפיסה או בתחומו. הנה כי כן, לא זו בלבד שהליכי התכנון טרם החלו (למצער נכון למועד הדיון האחרון), אלא שכפי שציינה המועצה המקומית בית-אל באחת מתגובותיה לבית המשפט, יכולים הליכי התכנון באזור להימשך "שנים רבות" (תגובת המועצה המקומית בית אל מיום 22.10.2013 בבג"ץ 6528/13, בעמ' 10). לכל אלה יש להוסיף את העובדה כי על פי תוכנית המיתאר שהוגשה בעבר, אך לא אושרה (218/1), יועדו המקרקעין שבמחלוקת לבניית מבני ציבור ולא למבנים לשימוש פרטי. גם בכך יש משום אינדיקציה לפוטנציאל ההליך התכנוני. 32. מכל הטעמים הללו, ובעיקר בשים לב לכך שעסקינן בקרקעות פרטיות, נוכח ההתחייבויות החוזרות ונשנות של המשיבים להריסת המבנים ומשום שלמעלה משלוש שנים לאחר הגשת העתירה הראשונה טרם הופקדה תוכנית מוצעת, אין, לגישתי, מקום להיעתר כיום לבקשה למצות את ההליך התכנוני. אשר על כן, אילו דעתי הייתה נשמעת היינו מקבלים את העתירה בבג"ץ 9669/10 והופכים את הצו על תנאי למוחלט. כדי לאפשר למשיבים להיערך להריסת המבנים, ובהתחשב בכך שטרם הושלמה בנייתם, אציע כי נקבע שההריסה תבוצע לא יאוחר משישה חודשים מהיום. 33. אשר לעתירה בבג"ץ 6528/13: על דרך העיקרון, משנמנע בית המשפט מלהוציא במסגרת העתירה הראשונה צו על תנאי בקשר לביטול צו התפיסה, לא היה מקום להגשת עתירה חדשה שבליבה בקשה לסעד זהה. עם זאת, במועד בו ניתן צו על תנאי חלקי בעתירה הראשונה, עמדתם של המשיבים בנוגע למבנים הייתה שיש להרסם. הודעתם של המשיבים על כך שבכוונתם לפעול במסלול התכנוני על מנת להכשיר את המבנים הוגשה לבית המשפט רק בשלב מאוחר יותר. זאת ועוד: המשיבים עצמם עוררו במסגרת העתירה הראשונה את השאלה אם יש מניעה חוקית למצות את הליכי התכנון בנוגע למקרקעין שבמחלוקת, בהתחשב בכך שמדובר באדמות פרטיות שהחזקה בהן היא מכוח צו תפיסה לצרכים צבאיים. סוגיה זו קרובה במהותה לטענתו של העותר במסגרת העתירה השנייה, שלפיה עצם כוונתם של המשיבים להקצות את המקרקעין שבמחלוקת לבנייה של מבנים אזרחיים מוכיחה כי אין בהם עוד צורך ביטחוני או צבאי. לפיכך, לא ראינו לנכון לדחות את העתירה על הסף. יחד עם זאת, כפי שצוין לעיל, נראה כי אין הכרח לדון בעניין המרכזי שהועלה בעתירה זו, והוא תוקפו של צו התפיסה השני. בהקשר זה יוער כי העותר התייחס בבקשתו לביטול צו התפיסה גם לעובדה שצו התפיסה השני לא פורסם מעולם. לצו התפיסה השני צורף מכתב מיום 19.7.1979 בו צוין, בין היתר, כי "אין לפרסם את תיקון הצו בפני מקומיים" (סעיף 6(א)), וכי "לא יינתן פרסום לצו" (סעיף 8). אין מחלוקת בין בעלי הדין כי בהנחיה זו נפל פגם (ראו: מנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (אזור הגדה המערבית) (מס' 2), התשכ"ז-1967, אשר הורה בין היתר על פרסום מנשר, צו או הוראה מטעמו של המפקד הצבאי; צו בדבר קובץ מנשרים (אזור הגדה המערבית) (מס' 111), התשכ"ז-1967, מש/22; הצו בדבר פרשנות (הוראות נוספות) (מס' 2) (אזור הגדה המערבית) (מס' 161), התשכ"ח-1967). עם זאת, מקובלת עליי עמדת המשיבים כי בנסיבות המקרה יש להבחין בין הפגם לבין תוצאתו. זאת, בהתחשב בכך שהעותר ידע, לדבריו, על התפיסה של אדמותיו ובשים לב להשלכות הרוחב הנובעות מביטול צו התפיסה השני, עשרות שנים לאחר הוצאתו. 34. חשוב לציין כי אין בהחלטתנו זו כדי להביע עמדה לגבי קיומו של הליך תכנוני, ובכלל זאת, ביחס להתקדמות הליך התכנון של תוכנית 219/12. תוכנית זו מתייחסת, כפי שפרטנו לעיל, לשורה ארוכה של מבנים פרט לאלה הנדונים בעתירות. בא-כוח העותר ציין במפורש כי עתירתו מתמקדת אך ורק בחלקה של העותר, שברובה הגדול ריקה מכל מבנה, למעט המבנים מושא העתירה (ראו, פרוטוקול הדיון מיום 20.11.2013, בעמ' 8). בהתאם, החלטתנו בעתירות אלה מתייחסת למבנים הללו בלבד. אין בהחלטה כדי לנקוט עמדה ביחס לבנייה אחרת בתחומי צו התפיסה הראשון או השני, או, כאמור, ביחס להתקדמות הליכי התכנון בעניינה של הצעת תוכנית 219/12. 35. אשר על כן, העתירה בבג"ץ 9669/10 מתקבלת והצו על תנאי יהפוך מוחלט. משמע, על המשיבים (כהגדרתם בפיסקה 5 לעיל) לבצע את הריסת המבנים אליהם מתייחסת העתירה, שכאמור נמצאים על קרקע פרטית, לא יאוחר מאשר שישה חודשים מהיום, אלא כמובן אם תבוצע הריסה עצמית לפני המועד האמור. העתירה בבג"ץ 6528/13 – נדחית. המשיבים (המוגדרים כאמור) יישאו בשכר טרחה בסכום של 20,000 ש"ח. ה נ ש י א השופטת (בדימ') ע' ארבל: אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינו של חברי הנשיא א' גרוניס ולעיקרי טעמיו. ש ו פ ט ת (בדימ') המשנָה לנשיא מ' נאור: 1. עיינתי בחוות דעתו של חברי הנשיא א' גרוניס, אליה הצטרפה חברתי השופטת ע' ארבל. לצערי, איני יכולה להצטרף לדעתם של חבריי. 2. מדיניות הממשלה הנוכחית בדבר אכיפת דיני תכנון ובנייה באזור יהודה ושומרון קובעת, כי בנייה בלתי חוקית אשר ממוקמת על קרקע פרטית – תוּסָר, ובמקביל הונחו הדרגים המקצועיים המתאימים לפעול להסדרת המעמד התכנוני של מבנים המצויים באדמות מדינה. כפי שציין חברי הנשיא ביחס למדיניות זו באחת הפרשות, "... ניתן להניח שזכות הקניין של התושבים המוגנים היא הטעם המרכזי העומד בבסיס המדיניות השונה שמבקשת המדינה לנקוט כלפי מבנים המצויים על קרקע פרטית (אותם מבקשת המדינה לפנות) לעומת המדיניות הננקטת ביחס למבנים המצויים על אדמות מדינה (אותם, ככלל, מבקשת המדינה להכשיר)" (בג"ץ 7891/07 תנועת "שלום עכשיו" – ש.ע.ל. מפעלים חינוכיים נ' שר הביטחון, פסקה 13 לפסק דינו החלקי של חברי הנשיא א' גרוניס (18.11.2013) (להלן: עניין ש.ע.ל.)). 3. בית משפט זה אפשר בעבר למדינה לקדם הסדרה של חריגות בנייה על אדמות מדינה, ולצד זאת, הורה על פינויים והסרתם של מבנים, אשר נבנו שלא כדין על קרקע פרטית (שם, פסקה 17(ב); לאחרונה ממש, בהרכב הנוכחי – בג"ץ 9051/05 תנועת "שלום עכשיו" – ש.ע.ל. מפעלים חינוכיים נ' שר הביטחון, פסקה 9 (20.8.2014); בג"ץ 8887/06 אל-נאבות נ' שר הביטחון (2.8.2011) (להלן: עניין מגרון); כן ראו: בג"ץ 9533/06 התנועה לשמירת אדמות הלאום נ' שר הביטחון (7.4.2008); בג"ץ 8788/09 פסגות כפר שיתופי להתיישבות בע"מ נ' שר הביטחון (7.7.2011); בג"ץ 5083/10 רגבים נ' שר הביטחון (11.7.2011); בג"ץ 2962/11 אלג'ליל נ' שר הביטחון (7.11.2012); בג"ץ 5790/10 רגבים נ' שר הביטחון (11.5.2014); השוו: בג"ץ 8887/06 אל-נאבות נ' שר הביטחון (החלטה מיום 29.8.2012)). קיימת בפסיקה הבחנה בין קרקע פרטית לבין קרקעות מדינה, לצורך הסדרה בדיעבד של בנייה באזור יהודה והשומרון. בענייננו, עסקינן בקרקע בבעלות פרטית. עם זאת, אין מדובר בקרקע פרטית "רגילה". אלא, בקרקע פרטית עליה חל צו תפיסה, אשר הוּצָא לשם הקמת היישוב בית-אל. מציאות משפטית זו משליכה לדעתי על האפשרות למצות את הליכי התכנון בנוגע לקרקע שבמחלוקת. אפרט. 4. על הקרקע שבמחלוקת חל ברובה צו תפיסה מס' 23/79. צו תפיסה זה הוּצָא לשם הרחבת היישוב בית-אל, חודשים ספורים לאחר שהקמת היישוב בכללותו מכוח צו תפיסה קודם (מס' 1/70), אושרה בבית משפט זה (בג"ץ 606/78 איוב נ' שר הביטחון, פ"ד לג(2) 113 (1979) (להלן: עניין איוב)). הבסיס המשפטי לאישור הקמת היישוב היה הכלל שלפיו, בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית, המפקד הצבאי מוסמך לתפוס חזקה זמנית במקרקעין פרטיים של תושבים מוגנים אם הדבר דרוש לצרכי הצבא (ראו: בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(5) 807, 832-831 (2004), והאסמכתאות הרבות שם; עיינו גם: Yoram Dinstein, The International law of Belligerent Occupation 228-229 (2009); Georg Schwarzenberger, International law as Applied by International Courts and Tribunals, Vol. II 266-288 (1968) ; Ernst H. Feilchenfeld, The International Economic law of Belligerent Occupation 37-38 (1971)). בהקשר האמור, קיבל בית המשפט את עמדת המדינה, שלפיה קיים צורך צבאי בנוכחות ישראלית אזרחית באזור יהודה והשומרון, בנקודות בעלות רגישות ביטחונית מיוחדת. השטח שעליו הוקם היישוב בית-אל נמצא כתואם תפיסה ביטחונית זו, נוכח מיקומו האסטרטגי וסמיכותו למחנה צבא (לביקורת על פסק הדין ראו, למשל: יורם דינשטיין "התנחלויות וגירושים בשטחים המוחזקים (בג"צ 606/78 + 610 סלימן תופיק אויב ואח' נ' שר הבטחון ואח')" עיוני משפט ז 188 (תשל"ט-תש"ם); כן עיינו: David Kretzmer, Agora: ICJ Advisory Opinion on Construction of a wall in the Occupied Palestinian Territory: the Advisory Opinion: the Light Treatment of International Humanitarian law, 99 A.J.I.L 88, 94-100 (2005)). 5. מספר חודשים לאחר מתן פסק הדין בעניין איוב, בחודש אוקטובר 1979, ניתן פסק דין ב-בג"ץ 390/79 דויקאת נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(1) 1 (1979) (להלן: עניין אלון מורה). פסק דין זה ניתן לאחר שהוצא צו התפיסה מס' 23/79. בפסק הדין בעניין אלון מורה, נדונה חוקיות תפיסתם של מקרקעין פרטיים לשם הקמת יישוב אזרחי בפאתי העיר שכם. בית המשפט מצא כי בשונה מנסיבותיה של פרשת איוב, במקרה שבנדון השיקול הדומיננטי לקבלת ההחלטה על הקמת היישוב אלון מורה לא היה צורכי ההגנה המרחבית באזור יהודה והשומרון, אלא שיקול מדיני. בהעדר טעם צבאי לתפיסת הקרקע, נקבע כי אין הצדקה לנטילת קניינו של הפרט בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית, וצו התפיסה שהוצא לשם הקמת היישוב – בוטל. פסק הדין לא דן בעניין וממילא לא קבע כי יישובים כיישוב בית-אל, אשר הוקמו בעבר מכוח צווי תפיסה, אינם חוקיים. 6. לאחר מתן פסק הדין בעניין אלון מורה, החליטה הממשלה "להרחיב את ההתנחלות ביהודה, שומרון, בקעת הירדן חבל-עזה ורמת הגולן, על ידי תוספת אוכלוסין ליישובים הקיימים ועל ידי הקמת יישובים נוספים על קרקע שבבעלות המדינה" (החלטה מס' 145 מיום 11.11.1979). על בסיס החלטה זו, התקבלה בממשלה החלטה נוספת, שלפיה יוקמו 150 יחידות דיור נוספות בבית-אל ו-150 יחידות בבית-אל ב', כש-100 יחידות מתוכן מצויות בשטח צו התפיסה מס' 23/79 (החלטה מס' 251 מיום 9.12.1979). 7. עד כה, נבנו מבנים רבים בשטחו של צו התפיסה מס' 23/79, ולמעשה, רוב השטח שעליו חל צו זה – מוּמָש (מש/12 לכתב התשובה המשלים מטעם המדינה). כעת, מבקשת המדינה למצות את אפיק התכנון ביחס לחמישה מבנים נוספים בשטח עליו חל צו מס' 23/79, הם המבנים מושא דיוננו. המבנים ממוקמים על הגבול המערבי של צו התפיסה, ובסמוך להם – מצפון, מדרום וממזרח – מצויים מבנים נוספים ודרכים פנימיות של היישוב. ממערב למבנים עוברת גדר הביטחון של היישוב. מהם השיקולים שיש לשקול על-מנת להכריע בבקשת המדינה? לשאלה זו אפנה עתה. 8. השיקול המרכזי שהוביל את חברי הנשיא למסקנה כי יש לדחות את בקשת המדינה לפעול למיצוי אפיק התכנון של המבנים, הוא כי עסקינן בקרקע פרטית. חברי מניח כי הצורך שעמד בבסיס תפיסת הקרקע עודנו קיים, אולם הוא לא מייחס לכך משקל במישור התכנוני. לדעתי, לא ניתן להתעלם מכך. ההבחנה בין קרקע פרטית לאדמות מדינה בכל הנוגע להכשרת בנייה בדיעבד, נובעת בעיקר מכך שמן הפן הקנייני – לא ניתן להכשיר בנייה פרטית על קניין פרטי. לא בהכרח כך הוא בענייננו: 9. נקודת המוצא במקרה דנן, ולדעתי חייבת להיות, כי הקרקע שבמחלוקת, כמו גם שטחים נוספים, נתפסו בצו התפיסה מס' 23/79 מתוך אותה תפיסה ביטחונית שהנחתה את המפקד הצבאי בהקמת היישוב בית-אל בכללותו (מכוח צו התפיסה 1/70). בענייננו זו צריכה להיות ההנחה, משום שצו תפיסה מס' 23/79 לא נתקף בשעתו בבית משפט זה, ואף העתירות שלפנינו אינן תוקפות את חוקיות המטרה שעמדה ביסודו. טענת העותר היא כי גם אם בעבר היה צורך בקרקע שבמחלוקת, משלא נעשה בה שימוש במשך עשרות שנים, ולנוכח כוונת המשיבים להקצותה לצרכים אזרחיים, אין הצדקה להמשיך ולהחזיקה מכוח צו תפיסה. כמו כן, השאלה אם כיום יש צורך ביטחוני ביישוב בית-אל בכללותו, כמו גם בכל השטח שנתפס בצו התפיסה מס' 23/79 ובמבנים אחרים שנבנו בתחומו, אינה מתעוררת במישרין בעתירה שלפנינו. העותר מיקד את עתירתו לקרקע שבמחלוקת בלבד, וציין במפורש כי אינו מבקש סעד ביחס למבנים או קרקעות אחרים. 10. בשונה משטחים אחרים ביישוב בית-אל, על הקרקע שבמחלוקת לא נבנה דבר במשך שנים ארוכות. עם זאת, ממועד תפיסתה היוותה הקרקע שבמחלוקת חלק ממתחם היישוב בית-אל וכן בוצעו ביחס אליה פעולות שונות המלמדות על נחיצותה. קרקע זו נכללה ברובה בצו התפיסה מס' 23/79 שהוצא עוד ביום 18.7.1979. המשיבים הציגו ראיות לכך שכשלוש שנים לאחר הוצאת הצו האמור, עברה הגדר ההיקפית של היישוב בחלק המערבי של הקרקע שבמחלוקת, כך שהיא הייתה מצויה בתוך גדר היישוב. במהלך השנים שלאחר מכן הוסטה הגדר ההיקפית מערבה, בלי שהוצא צו תפיסה לצרכים צבאיים לשם הקמתה, עד למרחק מצטבר של כ-30 מטרים מן הבנייה מושא העתירה. לטענת המשיבים, שלא נסתרה, בכל אחד מתוואי הגדר ההיקפית בשנים 1992-1984, 2009-1999, ו-2011-2009, הייתה מצויה הקרקע שבמחלוקת בתוך הגדר (פסקה 28 לכתב התשובה המשלים מטעם המדינה). כאמור לעיל, בשנת 2012 הוצא צו תפיסה לגדר ההיקפית של היישוב הקיימת בשטח כיום, שתוקפו עד ליום 31.12.2014. תוואי גדר זה מותיר אף הוא את הקרקע שבמחלוקת בתוך תחום היישוב. נוסף על כך, הקרקע שבמחלוקת הייתה כלולה מלכתחילה בתחום השיפוט של המועצה האזורית מטה בנימין, ובהמשך, בשנת 1997, עם הפיכת היישוב בית-אל למועצה מקומית, נכללה בתחום השיפוט של היישוב בית-אל. יצוין, כי על פי מפת היישוב שצורפה כנספח להודעה מטעם המדינה מיום 27.4.2012, חלק מהמקרקעין שנתפסו בצו התפיסה מס' 1/70 ובצו התפיסה מס' 23/79 לא נכללים בתחום השיפוט של היישוב בית-אל. בכך שונים מקרקעין אלה מהקרקע מושא דיוננו, אשר כאמור נכללת בתחום השיפוט של היישוב. על הקרקע שבמחלוקת, כמו גם על השטח עליו נבנו מבנים נוספים בשנות ה-90, חלה מערכת ההנחיות ("תוכנית מתאר") 218/1, אשר הוחל בתכנונה בשנת 1983. ההליכים התכנוניים בעניינה של התוכנית האמורה קודמו בשנת 1989, אך בסופו של דבר היא לא קיבלה את אישורה של מועצת התכנון העליונה. מעצם הכללת השטח בתחומי מערכת ההנחיות האמורה, ניתן ללמוד כי מתכנני היישוב ראו בקרקע שבמחלוקת כחלק מהיישוב. בהקשר זה יש להפנות גם להחלטה מס' 251 הנזכרת לעיל, אשר במסגרתה אושרה הקמת יחידות דיור נוספות בבית-אל, בין היתר על השטח שנתפס בצו התפיסה מס' 23/79. עוד יצוין, כי בסמוך לקרקע שבמחלוקת שעליה נבנים המבנים מושא העתירה, נבנו מבנים רבים נוספים וכן דרכי גישה. לבסוף, בשנת 1995 נחתם הסכם הקצאת מקרקעין בין הממונה על הרכוש הממשלתי באזור לבין ההסתדרות הציונית, ובמסגרתו הוקצו מקרקעין לטובת הרחבת היישוב בית-אל, בכללם המקרקעין שבמחלוקת (פסקה 46 לכתב התשובה המשלים מטעם המדינה). 11. מהאמור לעיל עולה כי אין מדובר בשטח המרוחק מלב היישוב, בהרחבת היישוב או בהקמה של שכונה חדשה. אלא, זהו שטח קטן אשר ברובו מוקף במבנים ודרכים פנימיות של היישוב, ובחלקו האחר מוקף בגדר הביטחון של היישוב. עסקינן במספר קטן של מבנים, הנבנים על שטח מצומצם יחסית, אשר ממועד הסמוך להוצאת צו התפיסה מס' 23/79, נכלל מבחינה פיזית ומוניציפאלית בתוך מתחם היישוב בית-אל. על כן, יש לראות לדעתי את הקרקע שבמחלוקת, שלמעשה "כלוּאה" בתוך היישוב, ואת השטח עליו נבנה היישוב כ"יחידת תפיסה" אחת, מעליה "מרחפת" מטרה ביטחונית אחת. בנסיבות אלה, שבהן קרקע תפוסה מהווה חלק קטן מתוך שטח רחב היקף, שאלת מימוש מטרת התפיסה של מקרקעין אלה צריכה להיבחן ביחס למתחם כולו (ראו והשוו לקביעות דומות בדיני הפקעות בתחומי ישראל: בג"ץ 412/74 פלשר נ' שר האוצר (21.11.1974); דנג"ץ 4466/94 נוסייבה נ' שר האוצר, פ"ד מט(4) 68, 80 (1995); בג"ץ 9332/01 לוינהרט נ' מדינת ישראל – משרד האוצר (30.10.2003)). בענייננו חלפה תקופה ממושכת מאז נתפסה הקרקע שבמחלוקת. אולם, כפי שהוסבר, כלל הפעולות הנזכרות מלמדות כי הקרקע שבמחלוקת שימשה לאורך השנים כחלק מהיישוב בית-אל, ולא ניתן להתעלם מכך שהשלמת פיתוחו של יישוב קיים עשויה להימשך פרק זמן לא מבוטל. מדובר אפוא בחלק בודד שלא ניתן להפרידו מהמתחם כולו. יודגש, כי בשונה מעניין אלון מורה, במקרה שלפנינו אין מדובר בהקמתו של יישוב חדש על קרקע תפוסה, ואף לא בהרחבתו, כי אם בבנייה מצומצמת, בתוך יישוב קיים, אשר הוכר בפסיקתו של בית משפט זה כמגשים את הצורך שלשמו הוקם ושלשמו נתפסה הקרקע. 12. בנסיבות המתוארות לעיל, אין מקום לעת הזו להורות על החזרת הקרקע לידי העותר, כמבוקש על-ידו במסגרת העתירה השנייה (בג"ץ 6528/13). החזרת הקרקע הייתה מתחייבת אם היה נמצא כי אין עוד שימוש בקרקע (ראו והשוו: בג"ץ 70/53 חברת מ"ש בע"מ נ' הממונה על המחוז, רשות מוסמכת להסדר תפיסת מקרקעין בשעת-חירום, חיפה, פ"ד ז 590 (1953); הודעת המדינה במסגרת בג"ץ 9389/11 ראש מועצת הכפר בורקה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, שלפיה בכוונתה לבטל את צו התפיסה שבתחומו הוקם בשעתו היישוב חומש, אשר פונה בשנת 2005 כחלק מתוכנית ההתנתקות. בהמשך להודעת המדינה נמחקה העתירה (פסק דין מיום 21.5.2013)). עם זאת, לא הוכח שכך הוא בענייננו. הקרקע המדוברת מהווה חלק אינטגראלי מהיישוב בית-אל, ועל כן אין לשלול לעת הזו את מיצוי האפיק התכנוני. עם זאת, גם במסגרת התכנונית, על המשיבים לשקול, בין היתר, את העובדה כי מדובר בקרקע פרטית תפוּסה, אשר במשך זמן רב לא נעשה בה שימוש. כן יש להביא בחשבון את יתר השיקולים הצריכים לעניין, ובכללם את העובדה כי מדובר בהכשרת חריגות בנייה (עע"ם 9057/09 איגנר נ' השמורה בע"מ (20.10.2010); בג"ץ 8171/09 ראש מועצת הכפר אל ג'אניה נ' מועצת התכנון העליונה במינהל האזרחי (20.11.2011)). למותר לציין, כי אפשרות מיצוי האפיק התכנוני רלוונטית רק לשטח עליו חל צו התפיסה מס' 23/79. משנותרתי במיעוט, אין מקום לשיטתי להרחיב ולהכריע לגבי המחלוקת שהתעוררה בעניין גבולותיו של צו תפיסה זה, ובשאלה אם חלק מהמבנים מושא העתירות חורגים מגבולותיו. עם זאת, למען השלמת התמונה יצוין, כי לאחרונה הודיעה המדינה כי קיבלה את עמדת המועצה המקומית בית-אל בעניין גבולות צו התפיסה, שלפיה ניתוח מפת צו התפיסה מעלה כי כל המבנים מושא העתירה מצויים בשטחו של צו התפיסה. המדינה הודיעה כי בנסיבות אלה, יכולה המועצה המקומית בית-אל להגיש מערכת הנחיות לרשויות האזור, לשם בחינת האפשרות להסדיר את כל המבנים מושא העתירה. עמדתה של המדינה היא כי אם המועצה המקומית בית-אל תעשה כן, המדינה תמנע מלנקוט הליכי אכיפה. על כן, ביקשה המדינה כי תינתן ארכה בת 90 יום לצורך הגשת מערכת ההנחיות. 13. שיקול נוסף התומך באי-התערבותו של בית המשפט במדיניות המשיבים הוא זה: האפשרות לבנות יחידות דיור נוספות בתוך היישוב בית-אל, עוגנה כאמור לאחר מתן פסק הדין בעניין אלון מורה בהחלטות הממשלה הנזכרות לעיל מס' 145 ו-251. החלטה מס' 145 קובעת כי ניתן להרחיב את ההתיישבות ביהודה ושומרון, בין היתר על-ידי תוספת אוכלוסין ליישובים קיימים. בהסתמך על החלטה מס' 145, נקבע בהחלטה מס' 251 כי ניתן "לעבות" את הבינוי בתחומו של היישוב בית-אל, לרבות בשטח שנתפס בצו התפיסה מס' 23/79. הפרוצדורה לבנייה ביישובים קיימים שנבנו על קרקע תפוסה קבועה בצו בדבר מתן היתרים לעבודות בשטחים תפוסים לצרכים צבאיים (מס' 997), התשמ"ב-1982. המדינה הצהירה כי בהתאם למדיניות האמורה, נמשכה הבנייה ביישובים באזור יהודה ושומרון שהוקמו על קרקע תפוסה, גם לאחר פסק דינו של בית משפט זה בפרשת אלון מורה (פסקה 37(ד) לכתב התשובה המשלים מטעם המדינה). על רקע זה, לדעתי יש קושי לתקוף בעתירה כיום, שנים לאחר מתן החלטות הממשלה האמורות, מדיניות המאפשרת תוספת בנייה בשטח המצוי במתחם היישוב בית-אל. 14. חברי הנשיא ציין כי מיצוי האפיק התכנוני משמעו חריגה מהתחייבויות המשיבים לבית משפט זה ומביצוע צווים שהוצאו על ידם. אמנם, עמדתה של המדינה ביחס למבנים מושא העתירה עברה תהפוכות, ועד לגיבוש עמדתה הנוכחית בתיק חלף זמן רב, אשר חלקו נעוץ בבקשות הארכה הרבות שהגישה המדינה. ואולם, אף שהתנהלותה המתוארת של המדינה אינה ראויה לציון לשבח, בנסיבות העניין לא די בכך, לדעתי, על-מנת להפוך את הצו-על-תנאי שהוצא למוחלט. מתחילה הבהירו המשיבים כי לשיטתם, הריסת המבנים תלויה בכך שלא יחול שינוי תכנוני ביחס למבנים. במסגרת עיקרי הטיעון מטעם המשיבים מיום 19.6.2011, ציינו המשיבים כי "...הריסת המבנים תתבצע במועד עליו הוצהר בכתב התשובה מטעם המשיבים, זולת אם יחול שינוי במצב התכנוני במקום עד לאותו מועד". בדיון על-פה שהתקיים יום לאחר מכן, ציינה הנשיאה ד' ביניש כי, "... בשלב זה החשוב הוא שהם [המשיבים – מ"נ] אומרים כי הם מפקחים על כך שלא תהיה המשך בנייה ויש להם התחייבות להרוס [את המבנים מושא העתירות – מ"נ]. נכון שיש סיכוי שהם יכולים להפשיר" (ההדגשה הוספה – מ"נ). אמנם, בהמשך הדיון ציינה הנשיאה כי "המדינה לא חולקת כי זו קרקע פרטית. צו התפיסה מומש כפי שמומש". ואולם, בהחלטת ההרכב שניתנה בתום הדיון צוין במפורש כי "רשמנו לפנינו את הודעת המדינה כי יש בכוונתה לממש את צווי ההריסה בתוך שנה מיום 07.04.2011, דהיינו עד לאפריל 2012, אלא אם כן יהרסו קודם על ידי המחזיקים, או שתחול הסדרה תכנונית למתן מעמד למבנים ..." (הנשיאה ד' ביניש והשופטים י' דנציגר ו-ע' ארבל, החלטה מיום 20.6.2011). בהמשך ההחלטה צוין כי "... רשמנו את הצהרת המדינה בסעיף 9 לאותה הודעה מאפריל 2011 כי בכוונת המשיבים ליתן מעמד תכנוני למבנים שנבנו על אדמות המדינה, להבדיל מקרקע פרטית... בא-כוח הקבלן היזם הופיע בפנינו ואף הוא הודיע כי כל עוד צו הביניים עומד בתוקפו ואין הכשרה תכנונית לא תימשך הבנייה במקום". הנה כי כן, המדינה הבהירה בשלב מוקדם כי היא אינה שוללת לחלוטין ניסיון להכשיר את בניית המבנים, על-פני הסרת המבנים. מדיניות האכיפה הכוללת שעליה הצהירה המדינה, רלוונטית לקרקע פרטית, אך אינה מתייחסת במישרין לקרקע תפוסה בצו תפיסה. גם בשל כך, לדעתי, אין לשלול את האפיק התכנוני מעיקרו במקרה שלפנינו. 15. לפני סיום אדגיש: העיקרון לפיו אין לאפשר בנייה בקרקע פרטית הוא עקרון מקודש. נתתי לו ביטוי לא אחת בפסקי דין שונים, בין אלה שנתתי ובין אלה בהם הצטרפתי לדעת אחרים (בג"ץ 8887/06 אל-נאבות נ' שר הביטחון (החלטה מיום 25.3.2012); בג"ץ 1315/12 חושיה נ' שר הביטחון, פסקה 9 (16.2.2014); בג"ץ 8394/11 אבו שריפה נ' שר הביטחון (2.6.2013); עניין מגרון; עניין ש.ע.ל.). איני מבקשת בעמדתי כאן לסטות ממנו. מסקנותיי שלעיל מוגבלות לנסיבותיו של המקרה דנן, עליהן עמדתי לעיל, ובהן מיקומה של הקרקע שבמחלוקת בתוך היישוב בית-אל, בשטח שנתפס לשם הקמת היישוב; היעדרה של מחלוקת בדבר הצורך כיום ביישוב בכללותו; היקפה המצומצם של הקרקע ביחס לגודלו של היישוב כולו; היותה של הקרקע בתחום השיפוט של היישוב; העובדה כי מדובר במספר מבנים מצומצם, וכי מרבית שטחו של צו תפיסה מס' 23/79 מומש; וראיית המשיבים את הקרקע שבמחלוקת מלכתחילה כקרקע שתשמש בעתיד לשם בנייה של מבנים נוספים. ניתן להשאיר לעת מצוא את השאלה מה הייתה התוצאה אילו ניתן היה לבודד את הקרקע שבמחלוקת מיתר שטחי היישוב. כך, למשל, אם היה מוכח כי במרוצת השנים "נותקו" המקרקעין שבמחלוקת מהיישוב; אם היה מדובר במקרקעין המצויים במקום מרוחק מהיישוב עצמו; או אם הקרקע שבמחלוקת או הבנייה בשטח היו רחבי היקף ביחס לגודלו של היישוב הקיים. עמדתי מוגבלת לנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה זה. 16. עם זאת, על ההכרעה התכנונית ליפול תוך זמן סביר. לו הייתה דעתי נשמעת היינו מאפשרים פרק זמן נוסף של שנה לשם הסדרה (או אי-הסדרה) תכנונית. כאמור לעיל, לאחרונה הודיעה המדינה כי אין מניעה להגשת מערכת הנחיות לבחינת רשויות האזור, לשם בחינת אפשרות הסדרת כל המבנים מושא העתירה. המשנָה לנשיא הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס. ניתן היום, י"ג באלול התשע"ד (8.9.2014). ה נ ש י א המשנָה לנשיא ש ו פ ט ת (בדימ') _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10096690_S48.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il