יוסף עכאווי נ. פרקליטות המדינה

פסק-דין בתיק בג"ץ 9663/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק בג"ץ 9663/02 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' ריבלין העותר: יוסף עכאווי נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטות מחוז חיפה 2. כב' השופט רון שפירא - שופט בית-המשפט המחוזי, חיפה עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד ש' בלומנפלד פסק-דין השופט מ' חשין: עתירה נגד החלטת-ביניים שהחליט בית-המשפט המחוזי בחיפה בהליך פלילי. 2. העותר עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה על-פי כתב-אישום בן ארבעה אישומים. האישומים נסבים, כל אחד מהם, על עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, שימוש במיסמך מזוייף בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, התחזות כבעל תעודה ושימוש בתואר פסיכולוג ללא הסמכה. שניים מן האישומים נסבים גם על עיסוק בפסיכולוגיה ללא הסמכה ואחד מהם כולל נוסף לכל האישומים גם אישום בעבירה של עדות שקר בעד טובת הנאה. 3. כתיאור הדברים בכתב-האישום, רכש העותר במהלך שנות השמונים, וביודעין, תעודות הסמכה מזוייפות לתארים אלה: תואר בוגר בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב; תואר בוגר בפסיכולוגיה ובמתמטיקה (מסלול דו-חוגי) של אוניברסיטת חיפה; ותואר מוסמך בפסיכולוגיה קלינית-חינוכית של הילד שהוענק בידי אוניברסיטת בר-אילן; והכל, כמובן, מבלי שהעותר למד באוניברסיטאות אלו ובלא שהוסמך על-ידן. העותר נרשם במירמה בפנקס הפסיכולוגים, ועל סמך רישום זה הציג עצמו במקרים רבים כפסיכולוג וערך, כביכול, פעולות של איבחון, ייעוץ ומתן חוות-דעת. 4. משהוגש כתב-האישום, העלה העותר טענה מיקדמית ולפיה בית-המשפט המחוזי – שלפניו עומד הוא לדין – בית-משפט נעדר סמכות הוא, וכי הסמכות נתונה אך לבית-המשפט השלום לבדו. וכל כך למה ?טעם הדבר הוא, שסמכות בית-המשפט המחוזי עשויה להיתלות אך בעבירה של "עדות שקר בעד טובת הנאה" – עבירה כהגדרתה בסעיף 237 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (חוק העונשין או החוק) – באשר העונש הקבוע בצידה הוא תשע שנות מאסר (אשר לשאר העבירות: כהוראת סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אלו נגררות אחרי העבירה של עדות שקר). מדוע זה אפוא נעדר בית-המשפט המחוזי סמכות? טוען העותר כי הראיות שנאספו אל תיק המשטרה אינן מאששות את האישום בדבר עדות שקר, ועל-כן יש להתעלם מאישום זה. ומשייעלם האישום בעדות שקר, כך מוסיף העותר וטוען, ילכו אחריו שאר האישומים אף-הם כחבל ההולך אחר הדלי. לייסוד טענתו זו הביא העותר לפני בית-המשפט המחוזי ראיות מתוך תיק המשטרה, ובהסתמכו על ראיות אלו הוסיף וטען כי אין בהן כדי לתמוך באישום הנסוב על עדות שקר. 5. בית-המשפט המחוזי דחה את טענתו המיקדמית של העותר, בקובעו כי בית-משפט קונה סמכות להידרש לאישומו של העותר על-פי האמור בכתב-האישום, וכי טיעון המסתמך על ראיות שטרם הוגשו לבית-המשפט טיעון הוא שלא במקומו בשלב מוקדם זה של ההליכים. 6. עתירתו של העותר לפנינו היא כי יינתן צו לפרקליטות לתקן את כתב-האישום ולהגישו לבית-משפט השלום; ולהורות לבית-המשפט המחוזי לדון בטענתו הטרומית של העותר בהסתמך גם על הראיות שהוגשו לבית-המשפט. 7. שאלה ראשונה הנשאלת היא, האם עתירתו של העותר מעלה סוגיה הראויה להכרעתו של בית-המשפט הגבוה לצדק? התשובה לשאלה היא בשלילה. כידוע, למעט על-פי הוראת חוק מפורשת, אין עומדת לו לבעל-דין אפשרות לערער – לא בזכות ולא ברשות – על החלטות ביניים בהליך פלילי; והלכה שמכבר היא שעתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק לא תבוא תחת היעדר יכולת לערער. הגיונה של ההלכה הוא – וגם זאת ידענו – שהבג"ץ לא יסכל את מדיניות המחוקק שלא לאפשר ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי. וכפי שלימדנו הנשיא שמגר בבג"ץ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים ואח', פ"ד מא(4), 683, 702: בית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בהליכים אזרחיים או פליליים לפני בתי המשפט הרגילים, אלא אם עולה טענה של העדר סמכות, או אם מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור (ההדגשה במקור – מ' ח'). כל כלל – כך למדנו ושנינו – חריגים ילוו אותו בדרכו, ואפשר החריגים הנזכרים בפרשת הלפרין אינם היחידים. אכן, שומה עלינו – כמקובל – לאתר את השיקולים המושכים לצדדים, ובמקום שהכף תיטה באורח ניכר לטובת היענות לנאשם – במקרים חריגים במיוחד – נלך בדרך הראויה. ואולם על דרך הכלל – כך ברובא-דרובא של המקרים – לא יתערב הבג"ץ בהליכים פליליים. 8. עניינו של העותר בא בתוכְכי הכלל הרגיל – וברווחה בא הוא בו – ולא נמצא לנו הצדק שלא ללכת בדרך המותווה לנו משכבר הימים. 9. למעלה מן הצורך נוסיף, כי החלטתו של בית-המשפט המחוזי החלטה יפה וראויה היא לגופה. לכל זמן ועת לכל חפץ; כך אף להשמעתן ולבחינתן של ראיות. זמנן ועיתן יבואו לעת המשפט, ואם ניעתר לעותר ונשמע ראיות כבר עם פתיחת המשפט – בהליך השמעתן של טענות מיקדמיות – חוששנו כי נסכסך את ההליך בלא הצדק ראוי. יתר-על-כן: הסמכות הראויה לקבוע מה עבירה עבר נאשם, סמכותה של התביעה היא לעת ניסוחו של כתב-האישום, וניסוחו של כתב-האישום יביא מאליו לבחירת הפורום שלפניו יידון המשפט. וכלשונו של הנשיא שמגר בבג"ץ 372/88 פוקס נ' הפרקליט הצבאי הראשי ואח', פ"ד מב(3), 154, 155: כמקובל עלינו, מסורות בחירת האישום ובחירת הערכאה השיפוטית בידי רשויות התביעה הכללית לסוגיהן, המופקדות על העניין, ובית משפט זה יתערב בשיקול הדעת של הרשויות הללו אך ורק בנסיבות קיצוניות, שבהן גלוי וברור, שנפל משגה היורד לשורשו של עניין, או שנתגלה עיוות מהותי אחר הדורש את תיקונו. לא נמצא לנו כי בענייננו נעשה עיוות דין, לא-כל-שכן שלא נעשה עיוות דין קיצוני. העתירה נדחית. היום, כ"ח בכסלו תשס"ג (3.12.2002). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 02096630_G01.doc נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il