פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9657/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9657/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 14.7.05, בפ.ח. 1042/04, שניתן על ידי כבוד השופטים: מ' נאמן, כ' סעב, י' וילנר תאריך הישיבה: ה' בחשון התשס"ט (03.11.08) בשם המערער: עו"ד גז ששי בשם המשיבה: עו"ד דגנית כהן ויליאמס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערער בעבירות אינוס ומעשים מגונים, לפי סעיפים 345(א)(1)+סעיף 351(א), ו-348(א)+351(ג)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בכתב האישום שהוגש נגדו נטען, כי המערער היה חברה לחיים של אשה עמה התגורר דרך קבע, ועמם התגוררו בתה (להלן: המתלוננת), ילידת 1976, אחותה הבוגרת ממנה (להלן: ח'), ילידת 1971, ובתם המשותפת של בני הזוג. כן נטען, כי מאז תאריך 20.1.86 ועד לחודש מאי 1993, בעל המערער את המתלוננת בתדירות של כשלוש פעמים בשבוע על ידי החדרת איבר מינו ואצבעותיו לאיבר מינה, וליטף וליקק אברים אינטימיים שונים בגופה. נטען, שאת המעשים כפה המערער על קורבנו במיטתה בלילות, בכרם המשפחה, ובמהלך בילויים משותפים בים. ועוד נטען, כי המערער איים על המתלוננת שאם תספר על מעשיו, הוא יהרוג את כל משפחתה. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי בחיפה (מפי כב' השופט מ' נאמן, ובהסכמת השופטים כ' סעב וי' וילנר), הסתמך בהכרעת דינו על מספר עדויות וראיות שהובאו בפניו: עדותה של המתלוננת; דברי המערער והתנהגותו בשיחה מוקלטת בינו לבין המתלוננת; התנהגות המתלוננת בעימות שנערך בינה למערער; עדותה של האחות ח'; עדותו של בעלה של ח'; עדותה של אם המתלוננת; עדות אחיו של המערער; מסמך ממרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית המתעד את פנייתם של ח' ובעלה אליהם. להלן אסקור בקצרה את אותן ראיות. 3. המתלוננת העידה כי היא גרה עם המערער מאז היתה בת שנתיים, וכי המעשים המיניים שביצע בה החלו בהיותה בת 8. המערער נהג להגיע לחדרה, בעיקר בלילות, להעיר אותה משנתה ולבצע בה את זממו. לטענתה, פעמים רבות היה המערער משכנע את אם המתלוננת ללכת לבקר את גיסתה יחד עם אחותה, ואת פרק הזמן הזה הוא ניצל כדי להתייחד אתה. במקרים אחרים היה מסיעה לכרם המשפחתי, ולאחר שהיה מעמיד את הטרקטור באופן שהסתיר את הכביש, היה משכיב אותה על שמיכה וחודר לתוכה. עבירות מין ביצע המערער גם כאשר בילה עם המתלוננת בשפת הים, והכוונה לכך שבעת ששחו נהג להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. ברוב המקרים לא התנגדה המתלוננת למעשיו של המערער ושכבה קפואה, אולם באחד המקרים, כאשר היתה בת 16, הלמה בו באגרופיה, והוא הגיב באומרו שאם לא תחדל מכך יכאב לה יותר. המתלוננת העידה כי מעולם לא קרה שאחד מבני הבית התעורר שעה שבוצעו בה המעשים, אף שחלקה את חדרה עם אחותה הצעירה, החדר של אמה נמצא במקום סמוך, ולחדרה-שלה לא היתה דלת. משהגיעה המתלוננת לגיל 17 אמר לה המערער שהיא כבר גדולה ולפני גיוס, ועל כן לא יבוא אליה עוד. נתון נוסף אותו מסרה המתלוננת הוא שכאשר פנתה לגניקולוג לפני שקיימה יחסי מין עם שהיה חברה ברבות הימים, הופתעה לגלות שהיא עדיין בתולה. המתלוננת העידה כי רק בשנת 2000, כשלוש שנים לפני הגשת התלונה, גילתה כי גם אחותה נאנסה על ידי המערער, והדבר היה ידוע לבעלה. בעקבות כך פנו השתיים למרכז לנפגעות אונס, אולם משנאמר להן כי לא ניתן להבטיח שהמערער ייעצר עד תום ההליכים, הן החליטו שלא להתלונן. עם זאת, חשפו השתיים את סוד המעשים בפני אימן, וביקשו ממנה שלא לספר על כך לאיש מחמת פחדן מהמערער. כשנה וחצי לפני הגשת התלונה סיפרו האחיות על המעשים גם לאחיו הבכור של המערער, אותו העריכו, וגם ממנו ביקשו שלא יספר על כך לאיש. באוקטובר 2003, תקופה בה התגוררה בספרד, הגיעה המתלוננת לחופשה בישראל, ואז החליטה לפנות עם אחותה למשטרה ולהגיש תלונה. לאחר שעשו זאת, קיימה המתלוננת שיחת טלפון מוקלטת עם המערער, ויום לאחר מכן הוא נעצר. 4. בית המשפט המחוזי קבע כי עדותה של המתלוננת אמינה בעיניו, ולאותה מסקנה הגיע לאחר שמצא כי דבריה נתמכים בתגובה מפלילה של המערער במהלך השיחה המוקלטת שקיימה עמו עובר למעצרו. מהשיחה ניתן ללמוד כי המערער כבר ידע על ההאשמות שמטיחות בו המתלוננת ואחותה, בעקבות שיחה שקיים עם אימן. בפתח השיחה הטיחה המתלוננת במערער כי הוא אנס אותה ואת אחותה במשך 10 שנים, ותגובתו היתה (בלשונו): "בשביל מה כל הדיבורים האלו בטלפון?". בית המשפט סבר כי תגובה זו, שאין בה הכחשה של דברי המתלוננת, מעלה תמיהות, ונדחה הסברו של המערער לפיו בעת השיחה עמדו לידו אנשים, הואיל וגם כאשר התרחק מהם הוא לא הכחיש את אשר יוחס לו. כאשר הוסיפה המתלוננת והטיחה בו את אותן האשמות, הוא הגיב באומרו: "מה הסיפור עכשיו...מה את רוצה". בהמשך תהתה המתלוננת מדוע אנס אותן, ועל כך השיב: "תירגעו עם כל העניין הזה", והוסיף "אין לי מה לענות לך". בסיום השיחה ביקש ממנה המערער לשוחח עמו בארבע עיניים. בית המשפט לא האמין למערער כי ידע שהשיחה מוקלטת, וסבר כי הוא גילה זאת רק לאחר שהשיחה הופסקה וחודשה, ואכן בהמשך הוא הכחיש את ביצועם של המעשים. התנהגות המתלוננת במהלך העימות שנערך בינה למערער היוותה בעיני בית המשפט ראיה נוספת לחובת המערער. בית המשפט קבע כי מדובר בעימות קשה, במהלכו התפרץ בעוצמה כל אשר הדחיקה המתלוננת במשך שנים. בית המשפט מצא את התנהגות המתלוננת בעימות אוטנטית ואמיתית. להשלמת התמונה אוסיף, כי עימות דומה התקיים גם בין המערער לח', ומבחינת העוצמה באופיו לא היה שונה מזה שנערך עם המתלוננת. 5. ראיה נוספת היתה עדותה של האחות ח', שבפיה היה סיפור זהה לזה שנשמע מהמתלוננת. נטען, כי המערער החל לאנוס אותה כשהיתה בגיל 8, בתדירות של פעמיים בשבוע, תוך שהוא שופך את זרעו בשירותים כאשר היו בבית, או לידה כאשר היו בכרם. המערער נהג לאיים עליה שלא תגלה את הקורות אותה לאיש, ואף הראה לה אקדח שנשא תמיד על גופו. היא הוסיפה והעידה כי המערער נהג לשלוח את אמה לבקר את גיסתה, ואת פרק הזמן הזה היה מנצל לביצוע מעשיו תוך שאחותה ישנה בחדרה. המעשים פסקו כאשר היתה בת 18.5 וחיילת, שאז ביצע בה בפעם האחרונה אונס בדרכם לבסיס בו שרתה, והפעם הגיע לפורקן בתוכה לאחר שהבין כי היא נוטלת גלולות למניעת היריון. ח' העידה עוד, כי חשפה בפני בעלה את הקורות אותה כאשר היתה בהריון של ילדם השלישי, ולאחר שראה אותה ממררת בבכי. בעקבות אותה שיחה היא פנתה עם בעלה למתלוננת, ואז גילתה שגם בה ביצע המערער מעשי אינוס. עוד סיפרה ח', כי בשנת 2000 פנתה יחד עם בעלה למרכז לנפגעות עבירות מין, וכי הלכה לשם פעם נוספת עם אחותה אולם הן החליטו שלא להתלונן. בהמשך חשפו את סיפור המעשה בפני אמן, ולאחר זמן גם בפני אחיו של המערער. כאשר חזרה המתלוננת לחופשה מספרד, שוחחו שתי האחיות ביניהן ועם בעליהן, ובעקבות כך החליטו להתייעץ עם אנשי החוק. גם ח' גילתה, כאשר קיימה יחסי מין ראשונים עם חבר שלה, שהיא בתולה. באשר לח' דחה בית המשפט את התנגדות ההגנה להשמעת עדותה, התנגדות שהתבססה על הכלל האוסר הצגה של מעשים פליליים של נאשם שלא נעשו כלפי המתלוננת, וזאת נוכח החשש ליצירת דעה קדומה נגד המערער. בית המשפט קבע כי לכלל זה יש חריג, היינו, שמותר להוכיח מעשים דומים ושיטת ביצוע דומה, כאשר בית המשפט שוכנע כי לאלה יש ערך ראייתי של ממש בכל הנוגע להוכחתה של העבירה נושא האישום. 6. בעלה של ח' העיד על הנסיבות בהן סיפרה לו אשתו על המעשים שלטענתה בוצעו בה. במהלך עדותו הוגש מסמך של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, ממנו עולה כי ביום 1.6.00 התקיימה פגישה במרכז בנוכחות ח' ובעלה. במסמך צוין בקצרה כי ח' סיפרה שהיא ואחותה היו קורבנות לתקיפות מיניות, חוזרות ונשנות, מצד בן הזוג של אמן. סוכם כי תתואם פגישה נוספת בנוכחות המתלוננת. בעלה של ח' העיד כי בפגישה זו נאמר להם כי המעשים לגבי ח' התיישנו. עוד העיד על הפחד בו היו שרויות ח' והמתלוננת מפני המערער, וכי בעקבות הגשתה של התלונה ובטרם נעצר המערער, חששן היה כה גדול עד שהיה נאלץ לשבת כל הלילה מחוץ לבית כדי לשמור עליהן. אימן של המתלוננת וח' העידה אף היא על הפחד מפני המערער, ועל כך שהמערער היה משתולל, צועק וגורם נזק לרכוש. היא מסרה עוד, שכאשר הטיחה במערער את גרסתן של בנותיה הוא התפרץ, ובשלב כלשהו אמר: "מקסימום אני אשב שנה ואני אחזור ואני אשרוף את הכל". כן העידה האם כי שנתה חזקה היא, ועל כן אפשר שלא התעוררה כאשר בוצעו העבירות. עוד אישרה כי המערער נהג לשלוח אותה לבקר את גיסתה מספר פעמים בשבוע. אחיו של המערער העיד על ביקורן של המתלוננת וח' בביתו, כשנה וחצי לפני הגשת התלונה, ואז סיפרו לו על מעשיו של המערער. הוא העיד כי הן בכו והיו נסערות, ועל פי בקשתן הוא נמנע מלספר על השיחה לאיש. בית המשפט ראה בעדותו סיוע לאמינות גרסתן של המתלוננת וח', נוכח המצב הנפשי בו היו נתונות במפגשן עמו. בית המשפט ציין כי התלונה הוגשה על ידי המתלוננת זמן ניכר לאחר אותו מפגש, ועל כן אין לחשוד שהדברים סופרו כהכנה לפנייה לרשויות החקירה. 7. בית המשפט מצא את עדותו של המערער בלתי אמינה. הוא אמנם אישר כי האם היתה הולכת מפעם לפעם לבקר את גיסותיה, אולם הכחיש כי הוא יזם את הביקורים כדי שיוכל להתייחד עם המתלוננת. כמו כן, שלל המערער את טענת הבנות כי היה קנאי להן, אולם גישתו היתה שמרנית בכל הנוגע ללבושן ולמקומות בהם נהגו לבלות. כמו כן, טען המערער כי עד להגשת התלונה נהגה ח' להזמינו לאירועים משפחתיים כמו ימי הולדת של ילדיה, ואף נעזרה בו בגידולם. לטענת המערער, בשנת 1999 חל משבר ביחסיו עם אמה של המתלוננת, ובעקבות כך היא עזבה את חדרם המשותף. בהמשך הוא הכיר אשה אחרת, צעירה בת 19, וכאשר ח' גילתה זאת היא דרשה ממנו לחתום על מסמך לפיו תקבל אמה את מה שמגיע לה. לדבריו, משסירב לחתום, איימה עליו ח' כי אם לא יחתום "יקבל מלחמה". בעקבות זאת עזב המערער את הבית לזמן מה ועבר לגור עם חברתו בדירת נופש ששכר. אולם לאחר זמן שב לביתו שבמושב, בנה קיר שחצה את הדירה, ואף ארח שם מספר פעמים את חברתו. בהמשך החלה האם לאיים עליו שאם לא ידאג לה לקורת גג אחרת יתלוננו בנותיה שהוא "התעסק" אתן. איומים דומים השמיעו באוזניו גם המתלוננת וח'. לטענתו, התרחשו אותם אירועים בשנים 2001-2000, עד שלבסוף הגישה האם תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, שבהמשך הופנתה לגישור. באותו הליך נטלו חלק גם שתי הבנות ובעליהן, והוא התנהל ברוח טובה. 8. בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה לא יתכן כי המערער יבצע עבירות מין בדירה כה קטנה, ובסמיכות לחדר בו לנה האם. נקבע, כי "הניסיון המר מלמד שהבורא העניק לאדם 'שכל' ו'יצר', אך לא לימדו להשתמש בשניהם בעת ובעונה אחת". בית המשפט הוסיף ודחה את הטענה כי העובדה שהמתלוננת נותרה בתולה, מפריך את גרסתה המפלילה. נקבע, כי ההגנה לא הציגה חוות דעת רפואית לעניין זה, וכי ניסיון החיים מלמד כי הדבר אפשרי גם אפשרי. כמו כן, נקבע כי יש להתייחס בזהירות למה שזכרה המתלוננת ביחס לעומק החדירות, הואיל ועדותה ניתנה 11 שנים לאחר ביצועם של המעשים. ועוד נקבע כי העובדה שהמערער נהג לשפוך את זרעו בשירותים, מלמדת כי הוא נזהר שלא להותיר עקבות מרשיעות, ואף בכך יש כדי להסביר את היותה של המתלוננת בתולה. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 9. בית המשפט המחוזי הדגיש כי העונש הראוי למעשים בהם הורשע המערער הוא מעל ל-20 שנות מאסר. עם זאת, מנה בית המשפט נסיבות לקולא - עברו הנקי של המערער, נטייתו לעזור לזולת, שירותו הצבאי בכלל ובמלחמת יום הכיפורים בפרט, הזמן הרב שחלף מאז ביצועם של המעשים, הגשתה של התלונה על סף תחילת ההתיישנות, וגילו המתקדם של המערער. אף לעניין פיצוי המתלוננת, סבר בית המשפט כי אף שראוי היה להחמיר בעניין זה, הוא מצווה להתחשב בעובדה שעל המערער יהיה לשאת בתקופת מאסר ממושכת. נוכח כל האמור, נדון המערער ל-16 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 100,000 ש"ח. הטענות בערעור 10. בפי המערער השגות הן במישור העובדתי והן בתחום המשפטי. להלן אביא את העיקריות שבהן: א) לא היה מקום להרשעה באינוס על דרך של החדרת אצבעות לאיבר מינה של המתלוננת, למצער ביחס לתקופה שקדמה לתיקון החוק משנת 1990. ב) עדותה של ח' אינה יכולה לשמש ראיה למעשים דומים או שיטת ביצוע, הואיל והמעשים עליהם היא מלינה התיישנו. מאותו טעם לא יכולה עדותה לשמש סיוע לעדות המתלוננת. מעשים דומים נועדו להוכיח את קיומו של היסוד הנפשי, בעוד שבמקרה הנוכחי נעשה ניסיון להשתמש בעדותה של ח' כדי להוכיח עניינים שבעובדה. זאת ועוד, העדתה של ח' נועדה להשחיר את פניו של המערער וליצירתה של דעה קדומה. כך או כך, לעדותה של ח' לא ניתן לייחס משקל לעניין שיטת הביצוע, מאחר ולא נמצאו פרטים ייחודיים במעשים שעל פי הנטען ביצע המערער בשתי בנותיה של חברתו לחיים. ג) עדותה של המתלוננת הינה עדות כבושה, ובהעדר הסבר מניח את הדעת לכבישתה, אין לתת לה משקל. נטען, כי מדובר בתלונת שווא שבאה לעולם בעקבות מחלוקת שנתגלעה בין המערער לאמה של המתלוננת ביחס לחלוקת רכוש, מחלוקת שגברה כאשר המערער החליט לחזור לגור עם חברתו בביתם של בני הזוג. עוד הפנה המערער לכך שהמתלוננת ואחותה הדגישו כי כל שעניין אותן בעת ששקלו אם להגיש תלונה היה אם הוא ייעצר עד תום ההליכים נגדו, ואף בכך יש להצביע כי הן פעלו מתוך מניע של נקמה. באשר לטענה כי המתלוננת וח' פחדו ממנו, הפנה המערער לכך ששתיהן לא נמנעו מלשהות בחברתו עד להגשתה של התלונה. ד) הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מבוססת רובה ככולה על עדות המתלוננת, שהינה עדות יחידה של נפגע עבירה, ועל כן היה מצווה בית המשפט, מכוח סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), לפרט מה הניעו להסתפק בעדות זו. בנוסף, היה על בית המשפט להזהיר את עצמו כי עדות יחידה בפניו, ולבחון אותה בקפידה יתרה. נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נהג כך, אף שמדובר בעדות רצופת סתירות ותהיות. ה) עדויותיהן של המתלוננת ואחותה היו רצופות בתיאורים טכניים, אך לא נילווה להם תיאור של פחד, כאב או סבל המאפיינים קורבנות של עבירות מין. באשר לתוכן עדותה של המתלוננת, זו רצופה בפרטים אשר אינם מתיישבים עם ההיגיון והשכל הישר, וביניהם העובדה שאיש מדיירי הבית לא הבחין במעשים הנטענים. המערער הוסיף והפנה לכך שח' והמתלוננת מעולם לא שוחחו ביניהן על המעשים שכביכול נעשו בהן, וח' אף לא טרחה להזהיר את המתלוננת מפני מעשיו של המערער. כן נטען, כי המתלוננת לא העידה כי ראתה את הצלקת שיש למערער במפשעתו; אין זה סביר כי המערער הצליח תמיד לשלוט ביצרו ולשפוך את זרעו בשירותים מבלי שנותרו סימנים כלשהם לאשר התחולל במיטתה; באשר לכרם בו טענה המתלוננת כי נאנסה על ידי המערער, היא לא זכרה בעדותה את מיקומו המדויק, ולא נתנה הסבר לעובדה שהמקום חשוף לעיני עוברים ושבים. ו) המתלוננת ואחותה נותרו בתולות אף שלטענתן הן נאנסו על ידי המערער במשך זמן ממושך ובתדירות גבוהה. המערער קובל על כך שבית המשפט קיבל את עדות המתלוננת בחלקיה ההגיוניים, בעוד שלגבי החלקים שאינם הגיוניים קבע כי חלוף הזמן השפיע על עדותה. ז) במשך השנים לא גילתה המתלוננת סימני מצוקה, ומעולם לא פנתה לקבל טיפול נפשי. אדרבא, מתוך תמונות שהוצגו לבית המשפט עולה כי מדובר במשפחה נורמטיבית, שהיחסים בין מרכיביה טובים. וכך לדוגמה, נראית ח' בתמונות מניחה את ידה מאחורי גבו של המערער בחתונתה, וכן שהמערער מחזיק את ילדיה. המתלוננת אף שלחה למערער גלוית ברכה לשנה החדשה, תוך שהיא מכנה אותו "אבא". ח) בעדויותיהם של עדי התביעה קיימות סתירות רבות שבית המשפט המחוזי לא התייחס אליהן. כך לדוגמה, קיימת סתירה בין הגדרת המערער בעדות המתלוננת כמטורף ובלתי צפוי שתמיד איים על בני המשפחה, לבין גילויי החיבה כלפיו והעובדה שהיתה מגיעה לביתו בזמן שירותה הצבאי. עוד הפנה המערער לכך שהמתלוננת טענה כי המעשים בה נמשכו עד להגיעה לגיל 17, בעוד שבעימות עם המתלונן טענה כי המעשים נמשכו עד להיותה בת 19. ט) לא היה מקום לייחס משמעות פלילית לשיחות הטלפון שקיים עם המתלוננת, באשר הוא לא הופתע מהדברים שהוטחו בו, הואיל ושמע על כך קודם מאמה של המתלוננת. לפיכך, היתה תגובתו מיושבת ומתונה, במיוחד נוכח העובדה ששוחח ממקום עבודתו ובשעת השיחה עמדו אנשים לצדו. י) לא היה מקום לייחס משקל להתנהגות המתלוננת בעת העימות, מאחר והיא התנהגה כך כחלק ממאמציה לשוות אמינות לתלונתה הבדויה. לחלופין, אפשר שכעסה של המתלוננת נבע מהחלטתו להיפרד מאמה. י"א) באשר לגזר הדין, סבור המערער כי העונש שהושת עליו מופלג בחומרתו, ולא ניתן בו משקל לכל אלה: גילו המתקדם, העדר עבר פלילי, ניהל אורח חיים נורמטיבי, עבד בשירות המדינה ופרנס את משפחתו במשך שנים רבות, לחם במלחמת יום הכיפורים ולאחריה המשיך לשרת במילואים, פתח פרק חדש בחייו ואף נישא בשנית. כמו כן, נטען כי לא ניתן משקל הולם לחלוף הזמן מאז ביצועם של המעשים ועד להגשתה של התלונה על סף תום תקופת ההתיישנות. כן נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לעדויות האופי מהן עלה כי הוא הרבה לעזור לזולת, חילק אוכל לנזקקים ואף סייע למשטרת ישראל באיתור פעילות עבריינית. המערער סבור עוד, כי היה ראוי לתת משקל לתסקיר הקורבן ממנו עולה כי לא זו בלבד שלא נגרם נזק בלתי הפיך למתלוננת, אלא שהיא שיקמה את חייה, סיימה את לימודיה, שירתה בצה"ל, התחתנה והיא בהריון. לבסוף נטען, כי בפסקי דין בהם הורשעו נאשמים בעבירות דומות, ואף כאלה שליוו את מעשיהם באלימות, הושתו עונשי מאסר מתונים במידה ניכרת מהעונש שהושת עליו. המערער קובל אף על הפיצוי בו חויב, הואיל ובעקבות הרשעתו הוא פוטר ממקום עבודתו ונותר ללא אמצעים מרובים. 11. באת-כוח המדינה תמכה את טענותיה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. היא מציינת כי פסק הדין נשען על שלושה אדנים: עדותה של המתלוננת, שיחת הטלפון שהוקלטה בין המתלוננת לבין המערער והעימות שנערך ביניהם, ולאלה נוספו ראיות חיזוק אותן הציגה בפני בית המשפט קמא. באשר למעשים שבוצעו בח' וחלה עליהם התיישנות, טענה באת-כוח המדינה, כי אין מנוס מלהביאם בכתב האישום, הואיל והם מהווים חלק מעדותה של המתלוננת ומשמשים להבנת גרסתה. לדעתה, השכיל בית המשפט להבחין בין מעשים שהמערער עומד עליהם לדין לבין מעשים המהווים את הרקע לאישומים. עוד נטען, כי על עדותה של ח' חל החריג הפסיקתי המאפשר הבאתה אף שמדובר במעשים שהתיישנו כדי לחזק את עדות המתלוננת. להשקפת המשיבה, הליך חשיפת הפרשה קשור באופן הדוק למעשים שנעשו במתלוננת, ולפיכך לא היה מנוס מלהביא את הדברים בפני בית המשפט. דיון 12. בית המשפט המחוזי השתית את הרשעת המערער בעיקר על התרשמותו ממהימנותה של המתלוננת, והרי בית משפט זה חזר והדגיש את חשיבות התרשמותה הישירה והבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדים המופיעים בפניה. הדברים נכונים שבעתיים בעבירות מין, בכלל, וכאלה המבוצעות בתחום המשפחה, ולרוב אין להן עדים, בפרט (ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 6 לפסק הדין (לא פורסם, 3.7.07); ע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ה(1)(א) לפסק הדין (לא פורסם, 15.9.05)). לא מצאתי כי ערעור זה מצדיק סטייה מהלכה זו. 13. במישור העובדתי מעלה המערער תמיהות שונות באשר להתנהגותה של המתלוננת וכן של אחותה, כפי שעולה מעדויותיהן. אינני סבור כי יש ממש בתמיהות אלו. יש לזכור כי אנשים שונים מתמודדים ומגיבים באופן שונה בתרחישים דומים, במיוחד במצבים מן הסוג שהמתלוננת נאלצה להתמודד עמם. לפיכך, אין לצפות להתנהגות סטריאוטיפית מנפגעת העבירה. המערער בעצמו טוען, בתגובתו להסתמכות בית המשפט קמא על תגובתו בשיחה הטלפונית עם המתלוננת, כי כל אדם היה מתמודד באופן שונה בסיטואציה כזאת. דבר זה נכון באשר למערער, ובוודאי נכון גם באשר למתלוננת. לפיכך אין בידי לקבל את טענות המערער בכל הנוגע להעדר תיאורים רגשיים בעדויותיהן של המתלוננת ושל ח', מה גם שאיני סבור כי זהו תיאור נכון של העדויות. העדויות שזורות בתיאורי פחד מפני המערער ובבכי של העדות. כך גם יש להשיב על התמיהה אותה מעלה המערער נוכח העובדה שהאחיות לא דיברו ביניהן במשך שנים רבות על המעשים שעשה בהן המערער. באשר לכך שהאחיות קיימו מערכת יחסים תקינה עם המערער והעדר סימני מצוקה בהתנהגותן - כל שאוכל לומר הוא כי העובדה שהמתלוננת הפגינה התנהגות רגילה כלפי חוץ, אינה מלמדת על מה שהתחולל בנפשה פנימה. אמנם, סימני מצוקה נפשית יכולים לתמוך בגרסתה של מתלוננת בעבירות מין (ראו ע"פ 3416/98 איפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 769, 784 (2000)), אולם העדרם אינו מעיד בהכרח על כך שמדובר בגרסה כוזבת אותה בדתה המתלוננת מלבה. 14. בית המשפט קמא בחן את דברי המערער בשיחה טלפונית מוקלטת שנערכה בינו לבין המתלוננת, וראה בהם ראייה התומכת בעדותה של המתלוננת. ברם, יש לזכור כי השיחה נערכה לאחר שלמערער כבר נודע מפיה של בת-זוגו על ההאשמות שמטיחה בו המתלוננת. לפיכך, דומני כי אין לייחס משקל לתגובת המערער. רצונו שלא לשוחח על הנושא בטלפון אלא במפגש פנים אל פנים, אינו מלמד בהכרח על תחושת אשם. כאמור, אנשים מגיבים באופן שונה בנסיבות דומות, ועל כן תגובת המערער בשיחה הטלפונית יכולה להתיישב גם עם תגובתו של מי שמאמין בחפותו, אולם מבקש ליישב את ההדורים במפגש עם המתלוננת, ולא לקיים שיחה כה רגישה ממקום עבודתו. עם זאת, כפי שאראה בהמשך הדברים, אין בקבלת טענתו של המערער בעניין זה כדי לשנות ממסקנתו העובדתית של בית המשפט המחוזי. 15. עוד מעלה המערער במישור העובדתי טענות כנגד חלקים בעדותה של המתלוננת, אשר להשקפתו אינם מתיישבים עם השכל הישר. אף כאן יש להקדים ולומר כי מהעובדה שהמתלוננת העידה על התנהגות בלתי סבירה של המערער (ביצוע העבירות תוך סכנה שבן משפחה אחר יהיה עד להם), אין כדי ללמד כי הדברים אינם נכונים. כך נאמר בעניין אחר בו עלתה טענה דומה: "באשר לתהייה שהעלה בית המשפט ביחס לעובדה כי שאר בני המשפחה שהו בחדר הסמוך בזמן שהמשיב ביצע במתלוננת את המעשים הנטענים, הרי שאף שהדבר מעורר תמיהה, אין בו, לדעתי, כדי להטיל ספק באמינות גרסת המתלוננת, באשר הוא מניח, לטעמי, הנחות לגבי המשיב שאינן הכרחיות. מקרים רבים אחרים מוכיחים כי גם מעשים תמוהים, אפשריים הם, ויש לבחון את הטענה שנעשו על-פי חומר הראיות ולא על פי הנחות בדבר מידת התחכום או התכנון במעשיהם של נאשמים" (ע"פ 6643/05 הנ"ל, פסקה 19 לפסק הדין). באשר לעניינו של המערער - העובדה שבני הבית, ובהם אחותה של המתלוננת ואמה, לא התעוררו בעת ביצוע המעשים אינה בלתי הגיונית, במיוחד נוכח כך שמדובר באירועים שנמשכו זמן קצר (על פי עדותה של המתלוננת כ-12 דקות, עמ' 33 לפרוטוקול). העובדה שהמתלוננת לא ידעה על הצלקת שיש למערער במפשעתו, מוסברת על ידה בכך שרוב המעשים בוצעו בשעות החשיכה, וגם כאשר בוצעו בשעות אחרות, היא נמנעה משלוח מבט לעבר אבר מינו ("זה הפחיד אותי להסתכל", עמ' 34 לפרוטוקול). תשובות אלו הגיונית הן בעיני, ומתיישבות עם התרחיש של ילדה קטנה הנאנסת על ידי אביה החורג. אף עדותה של המתלוננת לפיה הקפיד המערער לשפוך את זרעו בשירותים אינה בלתי הגיונית, שכן גם אם לא חשש מלהותיר עקבות למעשיו, מאחר שהאמין שהמתלוננת לא תספר עליהם לאיש, בוודאי חשש מפני הריונה האפשרי, שאז בוודאי היו נחשפים מעשיו. אף העובדה שהמתלוננת לא זכרה באיזה כרם נהג המערער לבצע בה את זממו אינה מלמדת דבר, מאחר וזו אינה עובדה מהותית והיא קשורה יותר להתמצאות במרחב. מעבר לכך אזכיר, את ייחודה של עדות של נפגעת עבירות מין, המאופיינת פעמים רבות בסתירות והעדר קוהרנטיות: "ואמנם, בחלוף שנים מקרות טראומה מינית ממושכת, בפרט כשזו נחווית על-ידי מתלוננת רכה בשנים, עשויים אירועים מסוימים להיחרת בבהירות במוחה, ואחרים להתעמעם או להישכח מלבה, ללא קשר לחומרתם האובייקטיבית או לסדר הכרונולוגי שבו התרחשו. על השופט היושב בדין לבחון האם חרף הקשיים בעדות, ומה שנראה כבלבול, חוסר בהירות וחוסר אחידות, ניתן לתחם מתוך הדברים סיפור ברור ורציף שיש בו כדי לתאר את הטראומה הקשה שהייתה מנת חלקה. במקרה שכזה, אין בסתירות לבדן כדי לפגוע בהכרח במהימנות העדות או כדי להטיל ספק בגרסה" (ע"פ 6643/05 הנ"ל). באשר לטענת המערער לפיה הכרם מצוי בגובה הכביש, כך שהוא חשוף לעיני העוברים ושבים, נתנה לכך המתלוננת הסבר, היינו, שהמערער נהג להציב את טרקטור ומאחוריו היה מבצע בה את זממו. כמו כן, העידה המתלוננת כי הכביש בו מדובר הינו דרך פנימית של המושב שהתנועה בו דלילה (עמ' 54-55 לפרוטוקול); באשר לטענת המערער לפיה הוא חזר לגור עם האם אחרי שבנותיה סיפרו לה על מעשיו - ראשית, אין בכך כדי להעיד על אי-מהימנות טענותיהן של הבנות; שנית, האם העידה כי לאחר שהבנות סיפרו לה על המקרה נבנה בבית קיר שהפריד בין בני הזוג (עמ' 112 לפרוטוקול). כן הכחישה שהזמינה את המערער לתקן לה דברים בבית לאחר שנודע לה על מעשיו (עמ' 131 לפרוטוקול). העובדה שאף אחד מבני הבית לא זכר כי המערער הוציא את הקפיצים ממיטתה של המתלוננת, אינה מעוררת תמיהה. יתכן שהמערער לא שיתף את בני הבית במעשה זה, ויתכן כי בני הבית ידעו על כך אך לא ייחסו לכך חשיבות, ולפיכך הם אינם זוכרים דבר זה שהתרחש לפני שנים רבות. לבסוף, הסימטריות שבין המעשים שתיארו המתלוננת וח' בעדויותיהן, יכולה ללמד דווקא על אמינות עדותה של המתלוננת ועל שיטת הפעולה החוזרת של המערער, ולכך עוד אתייחס בהמשך הדברים. 16. טענה נוספת של המערער נוגעת לעובדה שנלמדה מפיהן של המתלוננת וח', היינו, שהן נותרו בתולות חרף המעשים שלטענתן בוצעו בהן. בעניין זה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, היה על המערער להסתייע בחוות דעת רפואית השוללת אפשרות זו. כמו כן, מקובלת עלי הערתו של בית המשפט קמא, לפיה יש להתייחס בזהירות למה שהמתלוננת זוכרת ביחס לעומק החדירות של המערער. לטעמי, אין זהירות זו נדרשת אך בשל חלוף הזמן מאז קרות המעשים, אלא אף בשל גילה של המתלוננת בעת האירועים. אין לצפות מילדה ואף נערה הנמצאת במצב בו היא נאנסת על ידי בן משפחתה, כי תדע לומר בדיוק מה נעשה בה, ותבין את אופי המעשים עד תומם, בייחוד שטרם התנסתה בקיום יחסי מין. עוד אוסיף, כי המתלוננת העידה שכאשר הגיעה לבדיקה אצל גניקולוג בפעם הראשונה, היא אמרה לו שאינה בתולה ולכן ערך לה בדיקה וגילה שסברתה שגויה. טענתה זו של המתלוננת, לפיה ערך לה הגניקולוג בדיקה, לא הופרכה, ויש בה כדי לחזק את עדותה, שכן היא מוכיחה שהמתלוננת אכן סברה שאינה בתולה באותו מועד, זמן רב לפני הגשת התלונה. 17. אף בטענות המערער הנוגעות לסתירות בין עדויותיהם של עדי התביעה לא מצאתי ממש. אינני סבור כי גילויי חיבה חיצוניים של המתלוננת כלפי המערער באירועים משפחתיים שונים, מלמדים בהכרח על הרגשתה הפנימית כלפיו. יתרה מכך, יש להניח כי מערכת היחסים בין המתלוננת למערער היתה מורכבת מאוד, שכן יש לזכור כי לצד מעשיו הקשים הוא שימש דמות אב עבור המתלוננת, והיה נוכח בחייה מאז שזכרה את עצמה (עמ' 4 לפרוטוקול). במצב דברים זה קשה לראות בגילויי חיבה מצד המתלוננת כלפי המערער התנהגות בלתי סבירה המשמיטה את הקרקע מתחת לעדותה (ראו גם ע"פ 6643/05 הנ"ל, פסקה 40 לפסק הדין). אף עדותה של המתלוננת כי היתה מגיעה במהלך שירותה הצבאי לביתה בטרם הלכה לביתו של החבר שלה, אינה מעוררת סתירה, שכן יש לזכור כי בתקופה זו המעשים שביצע בה המערער כבר פסקו ואימה התגוררה בבית, ועל כן אך טבעי היה שתבוא לבקרה; בנוגע להליכתה של האם לגיסותיה, הבהירה המתלוננת, כי טענתה לפיה שכנע המערער את אמה ללכת לגיסות, אין משמעם כי המערער אילץ אותה לעשות זאת, אלא שהיה מעודד אותה לכך. איני רואה אף סתירה בין עדות האם לפיה נהג המערער בקשיחות רבה כלפי בנותיה, לבין עדותה לפיה הבנות התנהגו אל המערער בחוצפה. ניתן להניח כי התנהגות של אב בקשיחות כלפי בנותיו אינה גוררת בהכרח צייתנות, אלא לפעמים גוררת התנהגות הפוכה; ולבסוף, המתלוננת הסבירה בעדותה מדוע אמרה בעימות שנערך עם המערער כי המעשים נמשכו עד לגיל 19, בעוד שבעדותה אמרה כי המעשים נמשכו עד לגיל 17. לטענתה, דבריה בעימות נאמרו בלהט האירוע, כשהיא אינה מרוכזת (עמ' 46 לפרוטוקול). דבר זה מתיישב אף עם התרשמותו של בית המשפט קמא מהעימות, לפיה "כל מה שהמתלוננת הדחיקה בכל השנים התפרץ בעימות בעוצמה בלתי נשלטת של בכי וצעקה", וכך התרשמתי אף אני מצפייה באותה קלטת. באשר לטענה לפיה להתנהגות המתלוננת בעימות קדמה מחשבה תחילה מתוך רצון להוסיף לגרסתה נופך של מהימנות, על כך אשיב, כי לאחר שצפיתי בקלטת אני שותף להתרשמותו של בית המשפט המחוזי כי קשה עד למאוד לביים התנהגות מסוג זה, ועל כן אני סבור כי נכון היה לקבוע שהמתלוננת תארה מעשים אותם חוותה על בשרה. 18. כזכור, טוען המערער כי עד לשנת 1990 לא כללה הגדרת המונח "בועל" שבעבירת אינוס, חלופה של החדרת איבר מאברי הגוף לאיבר מינה של האישה. לפיכך, נטען כי עד לשנת 1990 לא היה ניתן להרשיעו בעבירת אינוס על דרך של החדרת אצבעות לאיבר מינה של המתלוננת. אודה כי טענה זו תמוהה בעיני, הואיל ובכתב האישום נטען כי בכל השנים הרלוונטיות נהג המערער "לבעול את המתלוננת בתדירות של כשלוש פעמים בשבוע, על ידי כך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת...". והרי אין חולק כי תיאור זה נכנס לגדרה של עבירת האינוס גם לפני התיקון משנת 1990. 19. באשר לטענה בדבר כבישת גרסתה של המתלוננת - אכן, העובדה כי מדובר בעבירות מין בתוך המשפחה להן לא היו עדים, ונוכח הסכסוך שנתגלע בין המערער לאמה של המתלוננת על רקע פרידתם, כל אלה חייבו זהירות נוספת בהערכת מהימנותה של המתלוננת. בעניין זה אמרתי בפרשה אחרת: "חלקן הארי של עבירות המין מבוצעות בחדרי חדרים, הרחק מעין בולשת, ולאחר שהעבריין הצליח לבודד את קורבנו. עקב כך כמותן של הראיות אותן מצליחים גורמי החקירה לאסוף היא זעומה, ומכאן הקושי עמו נדרש בית המשפט להתמודד, כאשר התביעה עותרת לתת אמון במי שנטען כי היתה קורבנן של העבירות, ולדחות את גרסתו של הנאשם בביצוען. כך בדרך כלל, וקשה היא מלאכת השפיטה שבעתיים כאשר מדובר במתלוננת-קטינה, שאת חיצי האשם היא מפנה לבעלה של אמה, שתחת קורתו היא חוסה ואל שולחנו היא סמוכה. מערכת יחסים מסוג זה מורכבת היא מטבעה וטעונה רגשות עזים, ועל כן מצווים הכול לשוב ולשנן כי יש לבחון את עדויותיהן של הנפשות הפועלות בזהירות רבה, כדי שלא נימצא מרשיעים את מי שלא חטא" (ע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 385, 391 (2004)). ובהמשך הדברים- "המתלוננת היא נערה צעירה שחייה נקלעו למערבולת קשה, עקב פרידתם של הוריה על רקע מה שהוגדר בפיה כבגידתם של אמה עם המערער. על רקע זה הצטברה בלבה טינה קשה כלפי המערער, ועל כן, קבלת גרסתה כמהימנה אסור לה שתתבסס רק על התרשמותו של בית המשפט בפניו היא העידה, וראוי לבדוק אם יש בראיות הנוספות את אותו ערך מוסף אשר משקלו יכריע את הכף לחובת המערער" (שם, בעמ' 391). 20. עם זאת, כבישת עדות על ידי נפגעות עבירות מין היא תופעה שכיחה, בייחוד כאשר מדובר במי שהיתה קטינה ונפלה קורבן לגילוי עריות. אותה קטינה צריכה להתמודד עם החשש מפני פגיעתו הרעה של מבצע המעשים; הכחשתו של אדם בוגר ממנה ובעל עמדה בתא המשפחתי; החשש מפני החשיפה הכרוכה בהליכי חקירה ומשפט; ולעתים היא עלולה להיות נתונה אף ללחץ של בני משפחה אחרים שלא לחשוף את סוד המעשים שבוצעו בה. סוגיה זו סוכמה באחת הפרשות כך: "כבישת עדויות של קורבנות מעשי מין על אשר אירע להם הינה תופעה נפוצה ומוכרת בחלק גדול מעבירות המין. הדבר מוכר במיוחד בעבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה במסגרת מערכת יחסים מורכבת בין העבריין לבין קורבן העבירה. ממד נוסף נלווה לכך כאשר קורבן העבירה הינו קטין רך בשנים, אשר לעתים אינו תופס את מלוא המשמעות של מעשה העבירה בסמוך להתרחשותו, אינו חזק מספיק על-מנת להתמודד כנגד הפוגע והחושש עקב פחד, בושה ומבוכה לחשוף את הדבר. לעתים קרובות הוא גם אינו מודע לקיומם של גורמים חיצוניים למשפחה אשר יכולים להושיט לו עזרה ולחלצו ממעגל האימה שבו הוא שרוי. הנסיבות המביאות קטין, קורבן עבירות מין במשפחה, לכבוש את עדותו הן אכן רבות ומורכבות, ולרוב הן אינן מונחות על-פי היגיון וניתוח רציונלי של אדם בוגר. לכבישת העדות במצבים כגון אלה יש לרוב הסבר סביר המעוגן בנסיבות המיוחדות של העניין ובמציאות החיים שבה שרוי קורבן העבירה, ולכן אין בה כדי לפגוע באמינות גירסת המתלונן. הסבר לכבישת העדות מאפשר לבית- המשפט ליתן לעדות את משקלה הראייתי המלא כמתחייב מן הנסיבות" (ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין (לא פורסם, 5.2.04)). 21. המתלוננת ואחותה אצרו את סוד המעשים שעל פי הנטען בוצעו בהן במשך שנים רבות, ותופעה זו אינה חריגה כלל ועיקר מאותם טעמים אותם שפרטתי. גם שלב החשיפה ההדדית של המעשים בשיחתן של האחיות, נראה בעיני אמין. כזכור, הדברים נחשפו לראשונה בשנת 2000 בעת שהשתיים פנו לייעוץ במרכז לנפגעות עבירות מין (ראו ת/1), והנסיבות שקדמו לכך הובאו בעדותה של ח'. היא מסרה כי בעת שהיתה בהריון עם ילדה השלישי, ישבה בביתה ונזכרה במה שעולל לה המערער והחלה לבכות. לפתע נכנס בעלה לבית, ובתגובה לשאלתו מדוע היא בוכה החלה לגולל בפניו את הפרשה בה עוסק ערעור זה. בעלה העלה את החשש שגם גורלה של המתלוננת היה דומה, ובמפגש שקיימו עמה אומת אותו חשש. אירועים אלה מסבירים מדוע נחשפה הפרשה באותה נקודת זמן, אולם גם אז לא מיהרו האחיות להגיש את תלונתן, והן עשו זאת רק בשנת 2003. את השיהוי הזה הסבירו בפחדם מפני המערער, ובית המשפט המחוזי היה רשאי לקבל הסבר זה נוכח התרשמותו מהראיות שהיו בפניו, ובכללן, עדותה של האם על היחס בו זכו בנותיה מבן זוגה. באשר למניע להגשת התלונה אומר, כי הטינה שרחשו המתלוננת וח' למערער, מקורה יכול היה להיות במעשים שביצע בהן. עם זאת, בית המשפט המחוזי היה חייב לנקוט בזהירות בהערכת עדותן של השתיים, נוכח האפשרות שהן ביקשו לנקום בו על רקע פרידתו מאמן. כך נהגה הערכאה קמא, ועל כן אני סבור כי בתוצאה אליה הגיעה לא נפל פגם. שלב ההוכחות במשפט החל לאחר שנחתם הסכם גישור בין המערער לאם בכל הנוגע לחלוקת הרכוש, ולכאורה, לאחר חתימת הסכם זה שוב לא היה קיים מניע למתלוננת להפליל את המערער, במיוחד שהיא נתנה את ברכתה לאותו הסכם (עמ' 39 לפרוטוקול). לא זו אף זו, כאמור חשפו המתלוננת וח' את סודן כבר בשנת 2000 בשיחתן במרכז לנפגעי תקיפה מינית, והן שבו וחשפו זאת באוזני אחיו של המערער, חודשים רבים לפני פנייתן למשטרה. דומני, כי אם היה מדובר בתלונת שווא שמטרתה להשיג יתרונות בסכסוך על רכוש, היו האחיות מגישות את תלונתן כבר בשנת 2000, שהרי כבר אז חיו המערער ואמן בפירוד. ועובדה היא שהן לא עשו זאת, ועל כן נראה כי יש ממש בטעתן לפיה נדרש להן זמן נוסף עד שאזרו אומץ וכוחות נפש לפנות למשטרה. מעשים דומים ושיטת ביצוע 22. המערער טוען, כאמור, כי לא היה מקום להתיר את שמיעת עדותה של ח', באשר המעשים עליהם הלינה התיישנו. עדות זו, לטעמו, נועדה רק להשחיר את פניו וליצור דעה מוקדמת בקרב השופטים. אכן, עדות שיטה או עדות בדבר מעשים דומים הינן חריגים לכלל לפיו אין מציגים בפני בית המשפט את עברו הפלילי של נאשם, וודאי כאשר מדובר במעשים שהתישנו (סעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). עם זאת, הכירה ההלכה באפשרות להביא עדויות מסוג זה כאשר יש בהן לתרום להכרעה בשאלה רלוונטית השנויה במחלוקת, חרף הסיכון הכרוך בכך להכתמת שמו של הנאשם (ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292; ע"פ 595/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לפסק הדין (לא פורסם, 14.7.96)). אף נפסק, כי כאשר מדובר בעדויות של קורבנות בעבירות מין נגד ילדים, משקלה הסגולי של עדות מעין זו עולה לאין ערוך על הדעה המוקדמת שהן עלולות להקים (ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684, פסקה 22 לפסק הדין (1999)). 23. ההלכה בישראל מבחינה בין עדות שיטה לבין עדות בדבר מעשים דומים. בעוד שמטרתה של עדות השיטה הינה להוכיח את היסוד העובדתי, כגון הוכחת עצם ביצוע מעשה העבירה או הוכחת זיהויו של הנאשם כמבצע העבירה, מטרתה של עדות בדבר מעשים דומים לשלול טענה של הנאשם בדבר העדר כוונה פלילית, כאשר עצם ביצוע מעשה העבירה על ידי הנאשם אינו שנוי במחלוקת. מכאן נובע השוני ברמת ההוכחה הנדרשת בשני המקרים: בעוד שעדות שיטה מחייבת דרגה גבוהה של דמיון בין המעשים, כאשר מדובר בעדות בדבר מעשים דומים ניתן להסתפק במספר מאפיינים דומים בין המעשים (ע"פ 411/04 טטרו נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין (לא פורסם, 9.1.06)). בפסק הדין המנחה בעניין זה עמד על ההבדלים הנשיא אגרנט: "מכאן יוצא, שההבדל בין עדות שיטה לבין עדות על סתם מעשים דומים הינהו הבדל של דרגה - של מידת הדמיון בין התכונות המאפיינות את העיסקאות הקודמות לאלו הטמונות בעיסקה שהיא נשוא המשפט - הווה אומר, כי עדות שיטה מחייבת הצטברות של תכונות דומות בדרגה גבוהה יותר מאשר עדות על מעשים דומים, המכוונת להוכיח אך את כוונתו הפלילית של הנאשם. הטעם לדבר הוא: כיוון שההנחה, באשר לעדות מהסוג השני, היא, שאין חולקים שהנאשם ביצע את האקט הפלילי, הרי לשם סתירת הטענה בדבר תום לב, ניתן להסתפק בעדות המראה שעשה מעשים אחרים, אשר אחדות מתכונותיהן דומות לתכונות המעשה הנדון; כגון כי המדובר באותו מבצע ובמעשה מסוג דומה - אך לאו דווקא באותה דרך של ביצוע או באותו קרבן. לעומת זה, כאשר מטרת העדות היא להוכיח את המעשה עצמו, כי אז דרושה הצטברות של תכונות דומות, באשר לעיסקאות הנדונות, במידה אשר בכוחה לשכנע שהנאשם פעל לפי שיטה שקבע מראש ואשר אותו מעשה משקף אותה" (ע"פ 265/64 שיוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3) 421, 458 (1965)). מטבע הדברים, מצווה בית המשפט השומע עדות שיטה או עדות בדבר מעשים דומים לנהוג במשנה זהירות, ובלשונו של כב' השופט ג' בך בע"פ 3049/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 189, 193 (1995) (להלן: עניין פלוני)): "בכל מקרה חייב בית המשפט לקחת בחשבון את כל הנתונים העובדתיים ולשאול את עצמו: 'לאיזה גורם יש במקרה מיוחד זה משקל רב יותר - לערך ההוכחתי האפשרי של אותה ראיה (ה"PROBATIVE VALUE"), או להיבט של הפגיעה המוגזמת והבלתי צודקת אולי במצבו של הנאשם, כאשר הוא עדיין נחשב בבחינת חף מפשע (ה"PREJUDICIAL EFFECT")?". כך לעניין ההחלטה אם להתיר עדות מעין זו, וכך לעניין ההחלטה איזה משקל יש להעניק לעדות מעין זו: "אך מודגש בכל אותה פסיקה, כי המשקל ההוכחתי של ראיה כזו, והשאלה אם יש לראיה משקל מסייע מספיק, תלויים בכל מקרה במכלול הנתונים, וביניהם השכנוע האינהרנטי בגירסת המתלונן או המתלוננת ומידת הדמיון בין תיאוריהם של שני הקטינים המתלוננים" (עניין פלוני, בעמ' 194). גם השופט (כתוארו אז) ברק פסק באחד המקרים (ע"פ 679/78 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 480 (1979)), כי ערכה הראייתי של עדות שיטה או עדות בדבר מעשים דומים, צריך להיבחן על רקע נסיבותיו של המקרה הנידון, וכך אף רמת הזהות והדמיון הנדרשת בין המעשים: "לדעתי, ערכה הראיתי של עדות שיטה אינו צריך להיקבע על יסוד מבחנים חיצוניים נוקשים, אלא צריך להישקל על רקען הפנימי של סך כל הראיות המצויות לפני בית-המשפט. על כן נראה לי כי אין לומר כי בכל מצב ומצב צריכה עדות השיטה להגיע לכדי "כרטיס ביקור" או מעין "טביעת אצבעות". הכל תלוי ב"סל" הראיות שלפני בית-המשפט, ובשימוש המיוחד אשר מבקשים לעשות בעדות השיטה... גם אני סבור, כי אם למשל, עדות השיטה היא העדות היחידה לקביעת זהותו של הנאשם בביצוע העבירה, אך הגיוני הוא לדרוש כי עדות השיטה תצביע על מידה גבוהה ביותר של דמיון. לעומת זאת, אם קיימת לפני בית-המשפט עדות מהימנה הקובעת את זהותו של הנאשם בביצוע העבירה, אך עדות זו דרושה סיוע, בהיותה עדות שותף, אין זה סביר לדרוש בכל מקרה כי עדות השיטה תצביע על אותה מידה גבוהה של דמיון. במקרה זה ניתן להסתפק בדמיון פחות. מידת האינטנסיביות של הדמיון הנדרש היא, על כן, פונקציה של מעמדה של עדות השיטה ומקומה בסך כל הראיות הניצבות לפני בית-המשפט". 24. חברי, השופט א' גרוניס, העלה באחד מפסקי הדין תהיה אם כאשר המעשים עליהם נסבה עדות השיטה התיישנו, לא חל הרציונאל בבסיס ההתיישנות גם על עדות כזו (ע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.9.05)). אינני סבור כי יש בכך קושי. אסביר במה דברים אמורים. מקובל למנות מספר טעמים המצדיקים את מוסד ההתיישנות במסגרת המשפט הפלילי. הראשון הינו מחילה ושכחה, וההנחה היא כי חלוף הזמן מעמעם את האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין. השני עוסק באינטרס הפרטי של העבריין לסיום מהיר של ההליך הפלילי על כל שלביו, וזאת בשל הקשיים הכרוכים בהליך זה: המתח, הסטיגמה החברתית, שיבוש אורחות החיים והמשאבים הנדרשים לצורך ניהול ההגנה. השלישי הינו הצורך בבירור האמת. חלוף הזמן מעלה חשש כי תאבדנה ראיות וכי יעומעם זיכרונם של העדים. הרביעי הינו הטעם התועלתני הממריץ את הרשויות לסיים במהירות את הטיפול בעבירות (בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2) 757, פסקאות 17-23 לפסק דינו של השופט גולדברג (1997)). אינני סבור כי הטעמים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות, חלים כאשר העדות על המעשים שהתיישנו מובאת במסגרת עדות שיטה או עדות בדבר מעשים דומים. ראשית, מטרתה של עדות זו אינה להעניש את העבריין על המעשים שהתיישנו, אלא לחזק עדות אחרת שעוסקת במעשים שלא התיישנו. לפיכך, אין השכחה הטמונה בחלוף הזמן רלוונטית לעדות זו. שנית, האינטרס הפרטי של העבריין אף הוא אינו מצדיק הימנעות מעדות כזו, שהרי ממילא מתנהל נגדו משפט בשל מעשים שלא התיישנו. הצורך להתמודד עם עדות בדבר מעשים דומים או עדות שיטה, מוסיפה על הצורך של הנאשם להתמודד עם ההליך הפלילי, אך אין מדובר בפער שבין אי התמודדות בכלל עם הליך פלילי לבין התמודדות עם הליך מלא. הסטיגמה, המתח ושיבוש אורחות החיים ממילא מתקיימים עקב ההליך הפלילי עצמו, ולא בגין עדות השיטה או המעשים הדומים. שלישית, יש לזכור כי אין צורך במהלך המשפט להוכיח ברמת הנדרשת בפלילים כי המעשים עליהם ניתנה עדות השיטה או העדות בדבר מעשים דומים אכן נעשו. אמנם, בכך נעוץ קושי אשר יכול להשפיע על משקל עדות זו, ויש אף להתחשב בכך שחלוף הזמן עמעם את זכרונו של העד, אך מאחר שעדות זו באה רק לסייע או לחזק עדות עיקרית שעניינה במעשים שלא התיישנו, אינני סבור כי האינטרס בדבר גילוי האמת נפגע, ואף נראה כי ההיפך הוא הנכון. רביעית, השיקול התועלתני אינו רלוונטי, כמובן, שכן המשפט אינו מתנהל בגין המעשים שהתיישנו. נראה אם כן, כי השיקולים שבבסיס מוסד ההתיישנות הפלילי אינם מצדיקים הימנעות מעדות שיטה או בדבר מעשים דומים, גם אם המעשים עליהם נסבה העדות התיישנו. 25. עם זאת, אני סבור, כאמור, כי יש לנהוג במשנה זהירות כאשר מדובר בעדות שיטה, ויש לבחון היטב את נסיבות העניין וכיצד הן משפיעות על משקלה של עדות זו. אזכיר מספר שיקולים, שבוודאי אינם מהווים רשימה סגורה, אשר עשויה להיות להם השפעה: א) היתה אפשרות לתיאום בין העדויות של קורבן העבירה הנוכחי ושל העד המעיד עדות שיטה. אפשרות כזו לתיאום, לדוגמה כאשר מדובר במכרים או קרובי משפחה, עלולה להפחית באופן משמעותי ממשקלה של עדות השיטה. ב) פגיעה נוספת משמעותית במשקל עדות השיטה, תיווצר כאשר לשני העדים יש מניע זהה לכאורה להעליל על הנאשם, לדוגמה, כאשר מדובר בעדותן של אחיות כנגד אב לו הן רוחשות טינה. ג) יש ליתן משקל לשאלה אם המעשים עליהם נסבה עדות השיטה כבר הוכחו, בין אם בהודאת הנאשם, ובין אם בהרשעה קודמת על ידי בית המשפט. כך למשל, כאשר אין מחלוקת כי המעשה בוצע, אך הזיהוי של הנאשם כמבצע העבירה שנוי במחלוקת, יהיה משקלה של עדות שיטה, שלא הוכחה כקושרת בין הנאשם למעשה, נמוך. גם כאשר המעשים עליהם נסבה עדות השיטה הוכחו, יהיה צורך בשיטה ייחודית וזהה כדי להוכיח את זהותו של הנאשם כמבצע העבירה בה הוא נאשם. הנה כי כן, משקלה של עדות השיטה צריך להיבחן בכל מקרה נוכח נסיבותיו, ויש להיזהר מליתן משקל אוטומטי לעדות זו. 26. ולעניינו של המערער - קיימים קווי דמיון אחדים בין עדותה של המתלוננת לעדותה של ח', ואדגיש את העיקריים שבהם: המערער החל לבצע את מעשיו בגופן כאשר היו בנות 8 לערך, ויש בכך כדי להצביע על נטייה פדופילית; המערער, לאחר שכפה את עצמו על הקורבנות, נהג לשפוך את זרעו בשירותים; את מעשי האינוס ביצע המערער בבית המשפחה וגם בכרם. אולם בקווי דמיון אלה אין די, הואיל ובית המשפט רשאי להידרש להם רק אם שוכנע כי עדותה של המתלוננת היתה ראויה לאמון. כאמור, על שאלה זו השיב בית המשפט בחיוב, וכפי שפרטתי אינני סבור כי שגה בכך. לפיכך, ואם דעתי תישמע, הייתי דוחה את הערעור כנגד ההרשעה. 27 . הערעור כנגד העונש מעשיו של המערער קשים הם. הוא נטל לעצמו חרות להתעלל בשתי קטינות להן היה אמור לשמש תחליף לאב, ובמקום לדאוג להן ולשמור עליהן מכל משמר, הוא הפך אותן, מגיל רך ועד שבגרו, מטרה נוחה ונגישה לפרוק בהן את תאוותו. במעשים מסוג זה כרוכה לא רק פגיעה פיסית, הואיל והם מותירים בנפשו של הקורבן צלקות אשר ספק אם יימצא להן מרפא, והן עלולות ללוות אותו עד ליומו האחרון. למרבה הדאבה, התופעה שנחשפה בערעור הנוכחי שוב אינה נדירה במקומותינו, ולפיכך, כדי להרתיע עבריינים בכוח, ובמטרה להגן על קטינים מפני נאשמים דוגמת המערער, שוב לא היה מנוס מלהורות על כליאתו לזמן ממושך. אני סבור כי בנסיבות אלו העונש שהושת על המערער הנו הולם וראוי, ועל כן הייתי דוחה את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: 1. בע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.9.05) הצגתי, מנקודת מבט ביקורתית, את השאלה האם ייתכן להעיד עדה או עד בדבר מעשי עבירה שבוצעו בהם על ידי הנאשם, כאשר אותם מעשים התיישנו. עדות כאמור מובאת לעתים במסגרת מה שידוע כעדות שיטה או עדות על מעשים דומים, במטרה לתמוך ולחזק את עדות המתלוננת או המתלונן. בדבריי באותו עניין ביקשתי להצביע על הבעייתיות הכרוכה בהעדה של עד כאמור, כאשר לא ניתן להאשים את הנאשם בשל מחסום ההתיישנות. אותה תהייה שהעליתי מתחדדת במקרה דנא. המשיבה הביאה לעדות את ח', אחותה של המתלוננת. האחות העידה על מעשים מיניים דומים שבוצעו בה על ידי המערער. מחמת התיישנות לא ניתן היה להאשים את המערער בביצוע מעשים אלו. המשיבה לא הסתפקה בעדותה של האחות אלא הביאה ראיות מראיות שונות על מנת לחזק את עדותה של האחות. כך, למשל, העיד בן זוגה של האחות על הנסיבות בהן חשפה אשתו בפניו את מעשיו של המערער. יושם אל לב: עדותו של בן הזוג, לפחות בחלקה, לא עסקה במתלוננת אלא באחותה. סיטואציה כזו מעלה חשש שלמעשה, אם לא להלכה, נשפט הנאשם לא רק על מעשים שביצע במתלוננת אלא גם בשל מעשים שביצע בעדה הנוספת. נחזור ונזכיר כי לא ניתן להעמיד לדין את המערער בגין מעשי עבירה שבוצעו באחות. 2. חברי, השופט א' א' לוי, מונה בפסק דינו את הטעמים השונים לקיומה של התיישנות בפלילים. הוא סבור שאותם טעמים אינם חלים כאשר העדות בדבר מעשים שהתיישנו מתייחסת למעשים דומים או לשיטה. אין דעתי כדעתו. אחד הטעמים המרכזיים להתיישנות בדיני העונשין נובע מהכרה שראיות נעלמות עם חלוף העתים וכי הזכרון האנושי נחלש לאורך זמן. ניתן לומר שקביעה של מחסום התיישנות יוצרת חזקה המתקרבת לכדי חזקה חלוטה באשר להשלכה של חלוף הזמן לגבי כוחן של ראיות. העובדה שמדובר בעדות שיטה או בעדות על מעשים דומים אינה יכולה לגבור על מחסום זה. חוזר אני על התמיהה שהעליתי בעבר: אם לא ניתן להאשים את המערער בגין מעשים שביצע באחות ואם לא ניתן להעידה במשפט בשל המעשים שביצע בה, כיצד זה ניתן להעידה כעדה מטעם התביעה על מנת שתספר על מה שבוצע בה במשפטו של המערער על מעשים שביצע במתלוננת?! 3. בעניין דנא ניתן להרשיע את המערער על יסוד עדותה של המתלוננת בצירוף ראיות אחרות, פרט לעדותה של האחות. כך אצביע, למשל, על עדותו של אחיו של המערער. דעתי היא שאלמלא הראיות הנוספות, שאינן כוללות את עדות האחות, ייתכן שלא היה מקום להרשעתו של המערער. לפיכך מסכים אני לתוצאה לפיה נדחה הערעור על הכרעת הדין. כמו כן הנני מסכים שיש לדחות את הערעור על גזר הדין. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: מצטרף אני לחוות דעתו של חברי השופט א' א' לוי, לפיה יש לדחות את הערעור על שני חלקיו. אף במחלוקת הנקודתית הנוגעת להבאתן של ראיות הנוגעות למעשים שהתיישנו, דעתי כדעתו של חברי השופט לוי. השימוש בראיות הנוגעות למעשים שהתיישנו לשם הוכחת אשמתו של הנאשם כעדות ל"מעשים דומים", בפרט בכל הנוגע לביצוע עבירות מין בתוך המשפחה, נדון לאחרונה בענין ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.8.2008) (להלן: ענין פלוני). כפי שנקבע שם, הכלל הבסיסי בסוגיית קבילותן של ראיות בדבר "מעשים דומים" נותר הכלל אשר פותח בע"פ 265/64 שיוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3) 421 (1965), לפיו בכדי להתגבר על הקושי שבהצגתה של ראיה העלולה ליצור דעה קדומה כנגד הנאשם, יש להראות כי הרלוונטיות שלה לאישומים כנגדו אינה מתמצית אך בהצגת "נטייתו הרעה" של הנאשם לביצוע עבירות, אלא עליה להיות ראיה בעלת ערך הוכחתי מהותי בכל הנוגע לעבירות בהן הוא מואשם. כלל זה יושם בע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684, 698 (1999), בו נקבע כי: "לעדויות קורבנות בעבירות מין נגד ילדים משקל סגולי העולה לאין ערוך על הדעה המוקדמת שהן עלולות להקים. הן אינן מצביעות אך על נטייה עבריינית, בדומה לעדויות בדבר עבירות רכוש חוזרות. בעדויות אלה מצויים מאפיינים המלמדים על סטייה מינית של פדופיליה . . . . קווי דמיון אלה בין המעשים המיניים מכניסים אותם לגדר "מעשים דומים", שראיה על אודותיהם היא קבילה". לאור זאת נקבע בענין פלוני האמור, כי אין מחסום עקרוני בפני קבילותן של ראיות בדבר מעשים דומים, בפרט בכל הנוגע לביצוען של עבירות מין כנגד קורבנות קטינים, אף אם אלו התיישנו, ויש לבחון את נסיבות הענין ממקרה למקרה. כך, באותה פרשה, בה הואשם המערער בביצוע עבירות מין באחיותיו הקטינות, נקבע כי: "מדובר במעשים המצויים בנוף הקשה ביותר של עבירות המין, בתחום המצומצם יותר של גילוי עריות בין אח לאחיותיו, החותרים תחת טבעו הבסיסי ביותר של האדם. חריגות זו של המעשים שיוחסו למערער מעניקה משנה תוקף לראיות אודות מעשים מיניים אותם ביצע המערער ביתר אחיותיו ואחיו. לכך מצטרפים יתר קווי הדמיון בין המעשים, ובהם גילם של קורבנותיו, מעברו מקורבן לקורבן, ועלייתו במדרג העבירות שביצע בהם בהתבגרם. תוקף ראייתי משמעותי זה מביא לכך שיש לראות בעדויות הנוגעות לעבירות מין אותן ביצע המערער באחיותיו ואחיו משום ראיות קבילות בדבר "מעשים דומים", החורגות מעצם הצבעה על נטייתו של המערער לבצע עבירות מסוג זה, ואשר נפקותן גוברת על החשש שהן מקימות מפני יצירת דעה מוקדמת כנגדו." [ההדגשה הוספה, ס' ג''] דברים אלו יפים לטעמי גם לעניינו של המערער. קווי הדמיון בין המעשים אותם נטען כי ביצע המערער, עליהם עמד חברי השופט לוי, ובפרט היותן עבירות מין קשות שבוצעו כנגד קורבנות שהיו באותה עת קטינות ואשר המערער שימש להן כאב חורג, יש בהם כדי להצדיק ולאפשר את השימוש בראיות בדבר המעשים אותם ביצע המערער כנגד האחות, כדי לחזק את הראיות בדבר המעשים אותם ביצע כנגד המתלוננת. אשר על כן, מצטרף אני כאמור לחוות דעתו של חברי השופט לוי, על כל חלקיה. ש ו פ ט התוצאה כאמור בחוות דעתו של כבוד השופט א' א' לוי. ניתנה היום, י"ג באדר התשס"ט (09.03.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05096570_O07.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,, www.court.gov.il