פסק-דין בתיק ע"א 9657/02
בבית המשפט העליון בשבתו
כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 9657/02
בפני:
כבוד המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער:
בנק דיסקונט לישראל בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
עירית קרית גת
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 1030/01 שניתן
ביום 1.9.02 על ידי כבוד השופטת ר' כץ
בשם המערער:
עו"ד שלומית סלע ועו"ד ארז גבע
בשם המשיבה:
עו"ד שלמה מורדוק
פסק-דין
המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור:
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בבאר שבע בו נדחה ערעור המערער - בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן : המערער) להשבת חלק מסכומי הארנונה שנגבו ממנו על ידי
המשיבה - עיריית קריית גת (להלן: המשיבה) החל
משנת 1986 ואילך, בגין נכס בבעלותו (להלן: הנכס) אשר
נמצא בתחומה המוניציפאלי של המשיבה. הצדדים חלוקים בפנינו בכמה עניינים. רק אחד מעניינים
אלה, זה העוסק בפרשנות אישור להעלאת שיעור גביית הארנונה שניתן למשיבה בשנת 1986, מצדיק
את התערבותנו. בפסק דין זה בפרשנותו של אישור זה, ובמשתמע ממנה.
2. עד לשנת 1985 חויב הנכס נשוא הערעור
בארנונה, על פי תעריף מדורג לפי שטח של 348 מ"ר. התעריף היה כדלקמן: 30
מ"ר ראשונים - 36.198 ש"ח למ"ר; 90 מ"ר נוספים - 35.028
ש"ח למ"ר; כל שטח נוסף מעל ל-120 מ"ר - 29.19 ש"ח למ"ר. החיוב
על פי תעריף זה הסתכם בשנת 1985 בסכום של 10,893 שקלים.
בשנת 1986 התקבל החוק לייצוב המשק,
תשמ"ה-1985, אשר הגביל את עצמאותן של הרשויות המקומיות בקביעת שיעור הארנונה
וקבע כי משנה זו ואילך ייקבעו שיעורי הארנונה לנכסים ביחס לארנונה שנגבתה בשנת
1985. בהמשך, התקבלה שורת דברי חקיקה אשר הגבילה את העלאת תעריפי הארנונה על ידי
הרשויות המקומיות וקבעה את שיעור הארנונה של שנת 1985 כבסיס לקביעת שיעורי
הארנונה, שאליה ניתן היה לצרף תוספת מירבית שנקבעה מידי שנה בחקיקה. חריגה מהתוספת
המירבית שנקבעה, הותנתה באישורם של שר הפנים ושר האוצר או מי שהסמיכוּ לכך (וראו:
חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992,
בג"ץ 4225/95 לקסן (ישראל) בע"מ נ' עירית
אילת, תק-על 97 (2) 673).
3. ביום 24.2.86 החליטה מועצת המשיבה לעבור
לשיטה של תעריף אחיד לכל מטר של נכס. על פי חישוב שנעשה ביחס לכל הבנקים בתחום שיפוטה של המשיבה, נמצא שהארנונה למ"ר
בשנת 1985 היתה בסכום ממוצע של 32.04 שקלים למ"ר. סכום זה נקבע על ידי מועצת
המשיבה כבסיס לשיעור הארנונה לנכסים מסוג "בנקים". בנוסף, ביקשה מועצת
המשיבה להעלות את שיעור הארנונה למ"ר לשיעור של 156 שקלים למ"ר. ביום
19.6.1986 התקבל אישור השרים לבקשת העירייה (להלן: האישור), בו אושרה הבקשה באופן חלקי. זו לשונו של האישור:
"בתוקף סמכותנו לפי סעיף 27א לחוק ההסדרים לשעת חרום,
תשמ"ו-1985, אנו מאשרים את בקשת עירית קרית גת מיום ט' באייר תשמ"ו -
18/5/86 (להלן: הבקשה) לגבית שעורי ארנונה כללית לשנת
הכספים 1986 העולים על 170% משעורי הארנונה הכללית בשנת הכספים 1985 כמפורט בבקשה,
למעט הנכסים כמפורט בטור א' להלן באחוז העולה כמפורט בטור ב' על פי שעורים למטר
כמפורט בטור ג'.
טור א'
טור ב'
טור ג'
סוג
הנכס
אחוז
ההעלאה
שעור
בש"ח
...
...
...
מוסדות
בנקאיים
300%
128.20
בתנאי ששעור הגביה לכל שטח נכס המופיע בבקשה לא יעלה ביותר מ- 250%
בשנת 1986 לעומת שעור הגביה בשנת 1985".
בשנת 1986 חויב הנכס בתעריף אחיד בשיעור
של 128.4 שקלים למ"ר, וסך כל החיוב הגיע לכדי 44,613 שקלים. בהתאם לכך, העליה
בחיוב הארנונה משנת 1985 לשנת 1986 היתה בשיעור של 309.53%.
4. המחלוקת בין הצדדים לפנינו הנה בשאלה
הפרשנית הבאה: האם אישור השרים התיר העלאה מכסימלית של 300%, של 309% או של 250% בחיוב
הארנונה לשנת 1986 לכל שטח הנכס, בהשוואה לגבייה בשנת 1985. בית המשפט המחוזי קבע
כי יש לפרש את האישור כמתיר גבייה לכל שטח הנכס, בשיעור של 300% בהשוואה לגבייה בשנת
1985 וחריגה עד כדי 309% גם היא תתקבל. לגישתו, ההגבלה של 250% מתייחסת לשאר סוגי
המוסדות שלגביהם ביקשה העיריה היתר לגבייה חורגת והיא אינה חלה על סוגי המוסדות
המפורטים בטור א' וביניהם מוסדות מסוג בנקים דוגמת המערער. לגישת בית המשפט, פרשנות
לפיה שיעור ההעלאה שהותר באישור למוסדות מסוג בנקים היה של 250% בלבד, תרוקן מתוכן
את האמור בטורים ב' וג' אשר לפיהם הותרה העלאה של 300% ותעריף של 128.20 שקלים
למוסדות אלה. עוד ציין בית המשפט כי שיעור ההעלאה של 300% הקבוע בטור ב' הנו שיעור
ממוצע לכל הבנקים. לכן, אין פגם בכך שהמשיבה העלתה את התעריף למ"ר ל 128.4
שקלים, ואת סך כל החיוב לנכס ב 309% בהשוואה לחיוב בשנת 1985.
5. המערער טוען בפנינו וכך טען גם בפני בית
המשפט המחוזי כי הסיפא של האישור מגבילה את שיעור העלאת כלל הארנונה לנכס של
המערער למכסימום של 250%. לגישתו, האחוז שנקוב בטור ב' מתייחס לתעריף למ"ר
ביחס לתעריף הממוצע בשנת 1985, דהיינו העלאה של 300% ביחס ל-32.04 שקלים. לעומת
זאת, האחוז שנקוב בסיפא (250%) מתייחס לחיוב לכלל הנכס בהשוואה לחיוב בשנת 1985, דהיינו
שהעלאה לגבי מה שחוייב הנכס בפועל - בהתחשב בשטחו ובתעריף המדורג שהיה בשנת 1985 -
לא תהיה מעל 250%. לכן, יש לקבוע כי המשיבה, שהעלתה את שיעור הארנונה בגין הנכס ב-309%,
חרגה מן ההסמכה שניתנה לה ב-59%. חריגה זו השתרשה הלאה לשנים הבאות ועקב כך גבתה
המשיבה מן המערער, בגין השנים מ-1986 ואילך, תשלומי ארנונה בסכומים גבוהים מאלה שהוסמכה
לגבותם.
המשיבה הסתמכה בטענותיה בפנינו על הקביעות
והמסקנות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
6. דעתי היא שיש לקבל את עמדת המערער ולקבוע
כי, בהתאם לאישור, הסכום המירבי שהיתה רשאית המשיבה לגבות עבור שטח כל הנכס בשנת
1986, היה בתוספת של 250% על הסכום הכולל שנגבה על ידה בשנת 1985 בעבור הנכס.
פרשנות זו נגזרת מלשונו של האישור ממבנהו ומהגיונו הפנימי.
לשונו הפשוטה של האישור מלמדת כי ההיתר
לחריגה הקבוע בטורים השונים מותנה בכך ששיעור החיוב לכל שטח הנכס המופיע בבקשה לא
יעלה ביותר מ 250% בשנת 1986 לעומת שיעור הגביה בשנת 1985. קביעת בית המשפט המחוזי,
לפיה התנאי האמור מתייחס למוסדות שאינם מופיעים תחת טור א', הופכת את מבנהו של
האישור ואת לשונו ללא הגיוניים. לא ברור מה הטעם לסייג את האמור ברישא לגבי אישור
הנכסים המפורטים בבקשה (למעט סוגי הנכסים המופיעים בטור א'), רק לאחר פירוט הנכסים
החריגים ושיעורי הגבייה המותרים בהם למ"ר. המילה "בתנאי" שבתחילת
הסיפא גם מלמדת שהסיפא מתייחסת לאמור לפניה במסגרת שלושה הטורים.
בנוסף, יש לדחות את הטענה כי הפרשנות
שטוען לה המערער מייתרת את האמור בטורים ב' ו-ג'. לשון הבקשה מלמדת על כך שנעשתה
בו הבחנה ברורה בין העלאת החיוב למ"ר
המפורטת בטור ג', לבין העלאה בגביה לכל שטח הנכס בהשוואה
לגבייה בשנת 1985 (בסייפא). כך, המפורט בטור ג' עוסק בהעלאה למ"ר
ואילו ההגבלה בסיפא - מתייחסת לסך כל העלאת סכום הגבייה לנכס בהשוואה לגבייה בשנת
1985. יש לחזור ולהזכיר בהקשר זה, כי הגבייה בשנת 1985 היתה גבייה בשיטה מדורגת
במובן זה ששיעור הגבייה למ"ר נוסף היה קטן יותר לשטח שמעל 30 מ"ר
ואח"כ מעל 120 מ"ר, בהתאם למדרגות גבייה שקבעה המשיבה (כמפורט לעיל). יוצא,
שההגבלה בסיפא - לפיה סך כל ההגדלה לא תעלה על 250% אינה מייתרת את האמור בטור ג',
והדבר תלוי בשטח הנכס. יתכנו מיקרים בהם שטח הנכס קטן משטח הנכס של המערער, שבהם
העלאת שיעור הארנונה ל 128.2 שקלים למ"ר, לא תוביל לכך שכלל הגבייה תעלה
ביותר מ 250%.
14. לאור האמור, המסקנה היא שלא ניתן היה לגבות
מהמשיבה בשנת 1986 ביחס לנכס, תוספת ארנונה בסכום כולל שיעלה על 250% משעור החיוב
לשנת 1985. בהתאם לכך, כל חיובי הארנונה ביחס לנכס בשנים שלאחר מכן צריכים אף הם
להשתנות.
תביעת המערער היא להשבת סכומים שנגבו
ממנו ביתר כארנונה בשל פרשנות המשיבה את הוראות האישור, שלא בהתאם למבואר בפסק דין
זה. נוכח כל האמור לעיל, זכאי המערער להשבת כל הכספים ששילם מעבר למגיע ממנו בגין
שנות המס אשר קדמו להגשת תביעתו נגד המשיבה, והכוונה היא - נוכח טענת ההתישנות -
לתשלומים אשר שולמו על ידי המערער משך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה בה עסקינן.
בעלי הדין יערכו ביניהם את ההתחשבנות לפי האמור לעיל, ואת הסכום ששלם המערער מעבר
למגיע ממנו תשיב לו המשיבה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ועד
להשבתו. בכל מקרה של מחלוקת בין בעלי הדין הנוגעת ליישומו של פסק דין זה, יוכל מי
מהם אשר יבקש זאת לפנות לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע במחלוקת.
15. הערעור מתקבל בחלקו, כאמור בפיסקה הקודמת.
כל יתר טענות המערער נדחות. חיוב המערער בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין כפי
שחוייב בבית המשפט המחוזי - מבוטל. המשיבה תשא בהוצאות המערער בשתי הערכאות (כולל
לגבי יציאות ושר טרחת עורך דין), בסך 25,000 ש"ח ומע"מ.
המשנה לנשיא
(בדימ')
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה. ש
ו פ ט ת
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא
(בדימ') השופט ת' אור.
ניתן היום, כ"ח
בסיון תשס"ד (17.6.2004).
המשנה
לנשיא (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
/עכב
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02096570_E10.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il