אורהייטק GIS בע"מ נ. חן אביטן משרד עורכי דין

פסק-דין בתיק ע"א 9648/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9648/16 ע"א 9754/16 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שהם כבוד השופט י' אלרון המערערת בע"א 9648/16 והמשיבה בע"א 9754/16: אורהייטק GIS בע"מ נ ג ד המשיב בע"א 9648/16 והמערער בע"א 9754/16: חן אביטן – משרד עורכי דין ערעורים על פסק הדין החלקי מיום 16.8.2015 ופסק הדין המשלים מיום 2.11.2016 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ובת"א 36496-05-13 ובת"א 7068-08-13 שניתנו על ידי השופט א' שוורץ תאריך הישיבה: א' בשבט התשע"ח (17.1.2018) בשם המערערת בע"א 9648/16 והמשיבה בע"א 9754/16: עו"ד יהודה רסלר בשם המשיב בע"א 9648/16 והמערער בע"א 9754/16: עו"ד אילן בומבך, עו"ד יוסי אטין, עו"ד חן אביטן פסק-דין השופט י' אלרון: 1. לפנינו שני ערעורים המופנים כלפי פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' שוורץ) בת"א 7068-08-13 ובת"א 36496-05-13 מיום 16.8.2015, וכלפי פסק דינו המשלים בתובענות אלו מיום 2.11.2016. רקע והליכים קודמים 2. במוקד ההליך דנא ניצבת שאלת זכאותו של משרד עורכי דין (המשיב בע"א 9648/16 והמערער בע"א 9754/16; להלן: המשרד) לשכר טרחה בגין שירותים משפטיים שאותם סיפק ללקוח, חברה העוסקת במדידת שטחים במבנים לצורך חיוב בארנונה (המערערת בע"א 9648/16 והמשיבה בע"א 9754/16; להלן: הלקוח). לשירותים אלה נזקק הלקוח עקב סדרת סכסוכים משפטיים שאליהם נקלע מול שלוש עיריות ששכרו את שירותיו לשם מדידת שטחים: עיריית ראש העין, עיריית פתח תקווה ועיריית טייבה (להלן ביחד: העיריות). 3. קשרי העבודה בין הניצים בערעורים שלפנינו עלו על שרטון משנסתיימו ההליכים המשפטיים בין הלקוח לבין העיריות, או אז נתגלעו חילוקי דעות ביחס להיקף השירותים המשפטיים שסיפק המשרד ולעלותם. סופה של מחלוקת זו בתביעה כספית שהגיש המשרד נגד הלקוח לבית משפט קמא (ת"א 7068-08-13). מאחר שבשניים מההליכים – מול עיריית פתח תקווה ומול עיריית טייבה – טען המשרד כי אין בידיו נתונים כספיים מדויקים ביחס לסך התקבולים שהגיעו לידי הלקוח, עתר הוא במסגרת תביעתו למתן חשבונות. נוסף על כך, הגיש הלקוח תביעה נגד המשרד בדרישה לשחרור כספים אשר עוכבו בידי המשרד להבטחת חובות הלקוח כלפיו (ת"א 36495-05-13). 4. בהחלטתו מיום 11.12.2014, אשר ניתנה בתום קדם המשפט, הורה בית משפט קמא על פיצול הדיון בהליכים. בהתאם לכך, נידונה תחילה התביעה למתן חשבונות, אשר הוכרעה בפסק הדין החלקי מיום 16.8.2015; ולאחר מכן, נידונה התביעה ביחס לשכר הטרחה המגיע למשרד, כמו גם תביעת הלקוח, ואלו הוכרעו בפסק הדין המשלים מיום 2.11.2016. 5. פסק דינו של בית משפט קמא, על שני חלקיו, כלל פירוט נרחב של העובדות, הממצאים והתשתית הראייתית שביסודם. לנוכח ריבוי ההליכים והפרטים, אציג להלן בקצרה את מסכת העובדות שנקבעו בידי בית משפט קמא ואת מכלול המסקנות שאליהן הגיע. כן אבחין, לשם נוחות הקריאה, בין ההליכים המשפטיים אשר התנהלו מול העיריות השונות. פסק דינו של בית משפט קמא ההליכים מול עיריית ראש העין ההליך העיקרי 6. כמתואר בפסק הדין המשלים, בשנת 2007 קיימו הצדדים מגעים על רקע כוונתו של הלקוח להגיש תביעה נגד עיריית ראש העין בגין סקר מדידת נכסים שאותו ביצע עבורה מבלי לקבל תשלום. במסגרת מגעים אלה, שלח עו"ד חן אביטן (להלן: עו"ד אביטן), ראש המשרד, הודעת דואר אלקטרוני ביום 31.7.2007 למנהל הלקוח, מר בארי כהן (להלן: בארי), ובה הצעת מחיר לטיפול בתביעה. מקטעיה הרלוונטיים של הודעה זו מובאים להלן: "ג. מכל סכום שיתקבל ו/או ייפסק ו/או ישולם במסגרת הפשרה (וכוונתי החל מרגע ההתקשרות), ישולם לפי שלבים כדלקמן: [...] ג.3. בה במידה והתיק יסתיים לאחר הגשת סיכומים (ולרבות בפשרה או בפס"ד) – 8% בצירוף מע"מ". 7. לאחר שאישר הלקוח את הצעת שכר הטרחה האמורה, הוגשה התביעה נגד עיריית ראש העין, בגדרה נתבע סעד כספי בסך של 4,676,586 ש"ח. עיריית ראש העין, מצדה, הגישה תביעה שכנגד על סך של 9 מיליון ש"ח. מאחר שהשירותים המשפטיים שניתנו במסגרת התביעה שכנגד הניבו מחלוקת נפרדת בין הצדדים, אשר נשענת על תשתית עובדתית שונה, אשוב לזו בהמשך. 8. במהלך ניהול ההליכים, הגיעו הלקוח ועיריית ראש העין להסכמה, שלפיה תידונה התביעה והתביעה שכנגד בפני בורר מוסכם. פסק הבורר ניתן ביום 14.3.2013, ובגדרו נקבע, בסיכומם של דברים, כי הלקוח יהיה זכאי לתשלום בסך כולל של 2,112,112 ש"ח, בתוספת הוצאות בסך של 351,000 ש"ח. 9. בעקבות פסק הבורר, התעוררה מחלוקת בין המשרד לבין הלקוח באשר לפרשנות התיבה "מכל סכום שיתקבל ו/או ייפסק ו/או ישולם", המופיעה בהודעת עו"ד אביטן מיום 31.7.2007 אשר צוטטה לעיל. יובהר, כי חשיבותה של תיבה זו נעוצה בכך שמתוך הסכום האמור בה ייגזר שכר הטרחה של המשרד. להשקפת המשרד, מתייחסת תיבה זו לסך הכולל שנפסק לטובת הלקוח בפסק הבורר, לרבות רכיב ההוצאות, כך שסכום הבסיס לחישוב שכר הטרחה עומד על 2,463,112 ש"ח. הלקוח, מנגד, סבר כי משלא ציין המשרד באופן מפורש בהצעתו כי שכר הטרחה ייגזר מהסך הכולל, לרבות הוצאות – אין יסוד לטענותיו, ויש להעמיד את סכום הבסיס על סך של 2,112,112 ש"ח בלבד. 10. לאחר שמיעת עדויות ועיון בחומר הראיות, העדיף בית משפט קמא את עמדת הלקוח, בהיעדרה של קביעה מפורשת בהסכם המקנה למשרד נתח משיעור ההוצאות. לפיכך, נקבע כי המשרד זכאי לשכר טרחה בסך של 176,726 ש"ח – קרי 8% מתוך 2,112,112 ש"ח – בתוספת מע"מ. התביעה שכנגד 11. כאמור, מחלוקת נוספת בין הצדדים נסבה על גובה שכר הטרחה לו זכאי המשרד בעקבות השירותים שסיפק ללקוח בהתגוננות מפני התביעה שכנגד שהגישה עיריית ראש העין. כפי שצוין, תביעה זו התבררה אף היא בפני הבורר המוסכם, והיא נדחתה ברובה במסגרת פסק הבורר מיום 14.3.2013. 12. ביום 28.2.2008, לאחר הגשת התביעה שכנגד, שלח עו"ד אביטן הודעת דואר אלקטרוני אל הלקוח, בה נכתב כדלקמן: "כפי שבוודאי הינך יודע, התביעה שכנגד צרכה וצורכת שעות עבודה רבות ולהלן הצעתי (ואקבל עמדתך בכל מקרה): 1. תשלום מראש ובעיקר בגין העבודה בחודש שחלף – (הכנת כתב הגנה, ישיבות, מיילים ושיחות) – (עשרות רבות של שעות עבודה) – 90,000 ש"ח בצירוף מע"מ. דגש על התשלום הראשון המשמעותי. היתר כפי הבנתך. 2. תשלום בגין ישיבות ביהמ"ש אשר יקוימו יחד עם ההליך בתביעה שלנו (שכה"ט ללא אבחנה – יחד). 3. תשלום בסוף ההליך – לפיו, נקבל אחוז כפול מזה שהוסכם ובהתאם לתוצאה. בתשלום זה אני למעשה מנסה להקטין בשלב הראשון את הוצאותיך. 4. התייחס נא בחוזר במייל או בשיחה טלפונית". 13. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלת השתכללותה של ההצעה המפורטת בהודעה זו לכדי הסכם שכר טרחה כולל. לשיטת המשרד, אישר הלקוח בעל-פה את ההצעה, לרבות רכיב התשלום המותנה המצוין בסעיף 3 להצעה, ואף שילם את הסכום הראשוני בסך של 90,000 ש"ח, המופיע בסעיף 1. בעמדה זו אחז המשרד הגם שאין בידו ראיה המעידה כי הלקוח אכן קיבל את ההצעה במלואה. לטענתו, היעדרה של הודעת קיבול מסודרת מטעם הלקוח נבע מתוך "אמון רב ויחסי חברות" אשר שררו לכאורה בין עו"ד אביטן לבין בארי. לנוכח האמור, סבר המשרד כי נוסף על התשלום בסך של 90,000 ש"ח אשר הועבר זה מכבר לידיו, הוא זכאי לשכר טרחה ב"אחוז כפול מזה שהוסכם", כלשון סעיף 3. בהתאם לכך, תבע המשרד 460,512 ש"ח – 16% מתוך סך של 2,463,112 ש"ח, שהם הסכום הכולל אשר נפסק לטובת הלקוח בפסק הבורר. הלקוח, מנגד, טען כי הסכים לתשלום בסך של 90,000 ש"ח עבור כלל שירותי המשרד במסגרת התביעה שכנגד, ותו לא. 14. אף בהיבט זה קיבל בית משפט קמא את עמדת הלקוח, בקובעו כי ההודעה האמורה נותרה בגדר "הצעה" חוזית אשר לא השתכללה לכדי הסכם מוגמר, משלא עלה בידי המשרד להוכיח כי זו הייתה מוסכמת במלואה על הלקוח. ההליכים מול עיריית פתח תקווה 15. במהלך חודש אוקטובר 2008, החל המשרד לספק ללקוח שירותים משפטיים הנוגעים למחלוקות כספיות אשר התגלעו בין האחרון לבין עיריית פתח תקווה, בעקבות סקר מדידת נכסים שביצע עבורה. במסגרת חילופי הודעות בין עו"ד אביטן לבין בארי, גיבשו הצדדים הסכמות לפיהן ייצג המשרד את הלקוח מול עיריית פתח תקווה, ובתמורה יהא זכאי לשכר טרחה בשיעור של 8% בצירוף מע"מ מכל תקבול שישולם ללקוח על-ידי העירייה. ראשיתם של מגעים אלה בפנייתו של עו"ד אביטן לבארי ביום 11.11.2008, כדלקמן: "ביחס לפתח תקוה – קיימות שתי אופציות בהודעתי אליך, אנא אשר לי בחוזר (וכך עדיף) שאהיה זכאי לסך השווה ל-8% (ולא באופן המדורג) מכל תקבול (ובסמוך לקבלתו) המגיע מפתח תקוה החל ממועד התחלת הפרויקט". ביום 13.11.2008 השיב בארי להצעתו האמורה של עו"ד אביטן, בזו הלשון: "אכן 8% החל מהתשלומים שיגיעו מָנָה 14 וגם ביחס למחלוקות בגין המנות הקודמות, לרבות חשבונות התיקונים החדשים (לא כולל זה ששולם כבר בסוף השבוע שעבר) ביחס לשיטת החישוב השגויה של העירייה (במחיקת נכסים מקובצי הגבייה לאחר שחויבו)..." [ההדגשה והניקוד הוספו – י' א']. 16. משבאו הצדדים לכלל הסכמה, החל המשרד בייצוג הלקוח מול עיריית פתח תקווה. ואולם, בחלוף כשנה, התעוררה בין הצדדים מחלוקת באשר להסכם שכר הטרחה ולהמשך ניהול ההליכים מול העירייה. על מנת ליישב את המחלוקת, נערכו שתי פגישות בין עו"ד אביטן ובארי (ביום 29.10.2009 וביום 14.11.2009), שלאחריהן, ביום 16.11.2009, שלח עו"ד אביטן הודעת דואר אלקטרוני, שעיקרה כדלקמן: "1. בהמשך לסיכום ישיבתנו מאתמול ולמען הסדר הטוב, הנני מתכבד להעביר אליך את הסכמתי להפסקת ההתקשרות בינינו בעניין הסכם פתח תקווה וכפי שנכרת בינינו במהלך חודש אוק. 2008. הפסקת ההתקשרות הינה מיידית ואין לי ולא יהיו לי כל דרישות ביחס לתקבולים שיגיעו, אם יגיעו, לאור הייטק בעתיד ובגין ההסכם הנ"ל. [...] 3. לעניין התחשבנות בעניין פתח תקווה. עד כה, בהפחתת התשלומים שהועברו אלינו, המחצית השניה לה אנו זכאים הינה בשיעור 72,756 ש"ח בצירוף מע"מ (סה"כ 78,615 ש"ח)..." [ההדגשה הוספה – י' א']. 17. פרשנותו של מכתב זה ניצבה בלב המחלוקת בין הצדדים בפני בית משפט קמא. לעמדת המשרד, מכתב זה היווה אך הצעה להפסקת ההתקשרות בין הצדדים, תוך שהמשרד יוותר על דרישתו לשכר טרחה מתוך התקבולים העתידיים שיגיעו ללקוח מעיריית פתח תקווה. זאת, ובלבד שיפרע הלקוח את שכר הטרחה שבו היה חייב למשרד באותה העת, בסך כולל של 78,615 ש"ח. ואולם, משלא קוים התנאי – טען המשרד כי לא השתכללה ההצעה האמורה לכדי הסכם, וכי הוא זכאי לשכר טרחה בשיעור של 8% מתוך כלל התקבולים אשר הגיעו לידי הלקוח מאת עיריית פתח תקווה. לשם כך עתר המשרד לקבלת צו למתן חשבונות, אשר יורה ללקוח להגיש את פירוט התקבולים שקיבל מעיריית פתח תקווה. מנגד, טען הלקוח כי אין לראות בהודעה האמורה משום הצעה המותנית בתשלום שכר הטרחה, אלא כשיקוף של ההסכמות אליהן הגיעו עו"ד אביטן ובארי בפגישותיהם. לפיכך, סבר הלקוח כי עם הודעה זו, תמה ההתקשרות בין הצדדים ביחס לייצוג בהליכים מול עיריית פתח תקווה, ועל כן אין להיעתר לשיטתו לדרישת המשרד לשכר טרחה בגין תקבולים שהגיעו לידיו לאחריה. 18. לאחר בחינת טענות הצדדים, דחה בית משפט קמא את עמדת המשרד, שלפיה היוותה ההודעה דנן הצעה המותנית בתשלום חוב שכר הטרחה. נקבע כי לשון המכתב, כמו גם התנהגות הצדדים ותכתובות נוספות שהחליפו, מלמדות כי הודעה זו היא בבחינת ביטוי בכתב של הסכמות אליהן הגיעו בעל-פה; כי נוסח ההודעה אינו כולל כל תנאי המכפיף את הפסקת הייצוג לתשלום חוב שכר הטרחה; וכי לא עלה בידי המשרד להראות שהודעה זו "בוטלה" לאחר שהלקוח לא פרע את חובו בגין הטיפול ביתר ענייני עיריית פתח תקווה. 19. אשר על כן, דחה בית משפט קמא, במסגרת פסק דינו החלקי, את תביעת המשרד למתן חשבונות, בקובעו כי האחרון אינו זכאי לתשלום שכר טרחה ביחס לתקופה שראשיתה ביום 16.11.2009, או אז חדל מייצוג הלקוח. עם זאת, נפסק כי המשרד זכאי לתשלום שכר טרחה בשיעור של 8% מתוך סך התקבולים שהגיעו לידי הלקוח מעיריית פתח תקווה עד למועד האמור. 20. בפסק הדין המשלים, לאחר שמיעת עדויות ועיון בראיות הצדדים, לרבות כרטסת הנהלת החשבונות של עיריית פתח תקווה, קבע בית משפט קמא כי הלקוח חב למשרד שכר טרחה בסך של 41,664 ש"ח, בתוספת מע"מ. לתוצאה זו הגיע לאחר שאמד את סך התקבולים הכולל ששילמה העירייה ללקוח בתקופה האמורה, אשר הגיעו לכדי 2,582,146 ש"ח; חישב את שכר הטרחה המגיע למשרד מתוכו, על פי השיעור המוסכם של 8%, היינו – 206,571 ש"ח; וניכה מתוך סכום זה תשלום קודם של שכר הטרחה אשר הועבר לידיו זה מכבר, בסך של 121,385 ש"ח, כמו גם הנחות שהעניק המשרד ללקוח וניכויים שונים שביצע מתוך תקבולים אחרים שהגיעו לידיו, בסך כולל של כ-50,000 ש"ח. ההליכים מול עיריית טייבה 21. כמתואר בפסק הדין החלקי, בסוף שנת 2007 התקשרו הצדדים בהסכם שלפיו ייצג המשרד את הלקוח בהליכים משפטיים שניהל מול עיריית טייבה. באותה עת הייתה שרויה העירייה במצוקה כספית, ובשל כך מונה לה נאמן במסגרת הליך הבראה והקפאת הליכים. בגדר האמור, הגיש המשרד תביעת חוב לנאמן בשם הלקוח, בסך של כ-8 מיליון ש"ח. ביום 16.12.2010, בתום משא ומתן ממושך, חתמו הלקוח ועיריית טייבה על הסכם, לפיו ישלים הלקוח את סקר מדידת הנכסים שערך עבור העירייה ויהיה זכאי לשכר טרחה שישולם מקופת הנאמן (להלן: הסכם המדידה). 22. בפסק דינו החלקי, דן בית משפט קמא בשיעור שכר הטרחה לו זכאי המשרד בשל ייצוג הלקוח בתביעת החוב נגד עיריית טייבה ובמגעים שהביאו לחתימה על הסכם המדידה. לאחר שבחן את המסגרת ההסכמית בין המשרד ללקוח, מצא כי ההתקשרות בין הצדדים לא הוסדרה בהסכם שכר טרחה, אלא התבטאה בחלופת הודעות דואר אלקטרוני. תחילתה של תכתובת זו בהודעת דואר אלקטרוני ששלח עו"ד אביטן ביום 17.10.2007, אליה צורפה טיוטת הסכם שכר טרחה, ובה נכתב: "א. שכר הטרחה המוסכם הוא 18,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק וכן, כל סכום שייפסק עבור הלקוח כהוצאות משפט/שכר טרחת עו"ד על ידי בית המשפט ו/או על פי הסכם פשרה ו/או שכ"ט שיפסק בלשכת הוצל"פ. ב. בנוסף על שכר הטרחה המוסכם בסעיף א' דלעיל, יתווספו 12% בצירוף מע"מ בגין שכ"ט עו"ד מכל סכום שיפסק ו/או יושג בפשרה וייגבה בפועל. [...]". בתגובה למכתב זה, השיב בארי עוד באותו היום, בהאי לישנא: "אודה על עדכון הצעתכם למקרה בו תשלם העירייה את חובה או ייחתם הסכם פשרה בתקופה שבין קבלת מכתב האזהרה עד לאחר הדיון הראשון בבית המשפט. אם הם ינהלו תביעה מלאה עימנו, אני מקבל את הצעתכם, בעדכון קל, שה-18 אלף ש"ח ישולמו כדלקמן: 50% בהגשת כתב התביעה. היתרה בפס"ד בצירוף ה 12% המבוקשים". לנוכח האמור, מסר עו"ד אביטן במכתבו מיום 18.10.2007 כי הוא מקבל את הבקשה לתיקון ההצעה, תוך שהבהיר כדלקמן: "הערתך מקובלת. ככל שאכן מיד עם הגשת התביעה טייבה תפתח את הארנק ותשלם את מלוא התשלום, יופחת לכדי 8% בצירוף מע"מ מהתשלום..." [ההדגשות אינן במקור – י' א']. 23. במסגרת פסק דינו החלקי, הכריע בית משפט קמא במספר מחלוקות אשר נתגלעו בין הצדדים ביחס לרצף ההודעות האמור. תחילה, קיבל בית משפט קמא את טענת המשרד, שלפיה נכרת בינו לבין הלקוח הסכם מחייב, שלאורו עומדת לו זכות לקבלת שכר טרחה בהתחשב בהיקף התקבולים ששילמה עיריית טייבה ללקוח מכוח הסכם המדידה. לאחר מכן, פנה בית משפט קמא לקבוע את שיעור שכר הטרחה המגיע למשרד, ולשם כך, נדרש לפרשנות הסכם שכר הטרחה. לאחר שנמצא כי ההסכם מאופיין בחוסר בהירות לשונית, פנה בית משפט קמא לניתוח נסיבותיו החיצוניות. הודגש, בהקשר זה, כי על פי ההלכה הפסוקה, יפעל ספק בפרשנות חוזה בין עורך דין ללקוחו לחובתו של זה הראשון. כן ציין בית משפט קמא כי תשלום שכר טרחה בשיעור של 12%, עלול "לגרום עוול לנתבעת [הלקוח – י' א'] מאחר שהוא אינו מביא בחשבון את ההוצאות שהוציאה ואת התקורות בהן נשאה בכדי להפיק את ההכנסה אותה קיבלה מעיריית טייבה", וכי הוא מהווה "חיוב שלא סביר כי הנתבעת נטלה על עצמה". לפיכך, נפסק כי המשרד זכאי לתשלום שכר טרחה ברף הנמוך של 8%. לבסוף, קבע בית משפט קמא כי תשלום שכר הטרחה בשיעור האמור יתייחס אך לתקבולים שהגיעו לידי הלקוח עד לסוף חודש אוקטובר 2013, או אז תמה תקופת הקפאת ההליכים. את קביעתו זו סמך בית משפט קמא על עדותו של עו"ד אלעד עפארי, נציגו של נאמן עיריית טייבה בהקפאת ההליכים (להלן: עו"ד עפארי), בה היה כדי לשכנעו כי התקבולים אשר הגיעו לידי הלקוח למן מועד זה אינם תולדה של מאמצי המשרד במסגרת המשא ומתן לכריתתו של הסכם המדידה. אשר על כן, ניתן צו למתן חשבונות ביחס לתקבולי הלקוח מעיריית טייבה בתקופה שבין יום 16.12.2010, מועד החתימה על הסכם המדידה, לבין יום 31.10.2013, מועד תום תקופת הקפאת ההליכים של עיריית טייבה. יצוין, להשלמת התמונה, כי בניגוד לפסק הדין החלקי, לא נמסרו החשבונות האמורים לידי המשרד. ואולם, משביקש בא כוח הלקוח להגישם במהלך ישיבת ההוכחות, התנגד לכך בא כוח המשרד. 24. במסגרת פסק הדין המשלים, דן בית משפט קמא בהיקף התקבולים שממנו יש לגזור את שכר הטרחה לו זכאי המשרד. לשיטת המשרד, סכום הבסיס לחישוב שכר הטרחה כלל את מלוא הכספים שהגיעו לידי הלקוח החל ממועד החתימה על הסכם המדידה, בסך של 3.6 מיליון ש"ח; ומנגד, סבר הלקוח כי סכום הבסיס עומד על כ-1.1 מיליון ש"ח בלבד – הוא הסכום שאותו עלה בידי המשרד להוכיח, משהתנגד להצגת החשבונות. לאחר שהובאו בפניו ראיות לעניין התנועות הכספיות בין עיריית טייבה לבין הלקוח, מצא בית משפט קמא כי במהלך התקופה הרלוונטית, הגיעו לידי האחרון תקבולים בסך כולל של כ-1.8 מיליון ש"ח. בתוך כך, דחה בית משפט קמא בשנית את טענת המשרד לזכאותו לשכר טרחה מתוך התקבולים שהגיעו לידי הלקוח לאחר אוקטובר 2013, בסך של 1.8 מיליון ש"ח נוספים. על כן נקבע כי המשרד זכאי לתשלום שכר טרחה בשיעור של 119,659 ש"ח, שהם 8% מתוך 1.8 מיליון ש"ח, בניכוי 32,000 ש"ח ששילם הלקוח למשרד כמקדמה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. פסק דינו של בית משפט קמא – סיכום 25. בסיכומם של דברים, קבע בית משפט קמא כי המשרד זכאי לשכר טרחה בסך כולל של 338,049 ש"ח: 176,726 ש"ח בגין ההליך העיקרי מול עיריית ראש העין; 41,664 ש"ח בגין ההליכים מול עיריית פתח תקווה; ו-119,659 ש"ח בגין ההליכים מול עיריית טיבה. לאחר הוספת מע"מ, הועמד הסכום הסופי על 395,517 ש"ח. 26. אשר לתביעתו של הלקוח ביחס לכספי העיכבון, יצוין, לשם ההבהרה, כי בעוד שיעורם של אלה עמד תחילה על 2,463,112 ש"ח – כגובה הסכום אשר נפסק לזכות הלקוח בפסק הבורר – ביום 28.8.2015, לאחר מתן פסק הדין החלקי, הושבה ללקוח מחצית הסכום, כך שהסך המעוכב עמד על 1,241,950 ש"ח נכון למועד פסק הדין המשלים. מאחר שבסופו של יום נמצא כי סכום זה עולה על חובותיו של הלקוח למשרד, קבע בית משפט קמא כי חלק ניכר מכספי העיכבון הוחזקו שלא כדין. לפיכך, נפסק כי על המשרד להשיב להשיבם ללקוח כפי ערכם הריאלי, אשר הועמד על 932,648 ש"ח. 27. לבסוף, חייב בית משפט קמא את המשרד בהוצאות המשפט של הלקוח, כמו גם בשכר טרחת בא כוחו, בסך של 85,000 ש"ח. טענות הצדדים בערעורים 28. כתבי הערעור חובקים טענות רבות ומפורטות, שעיקרן בשגיאות אשר נפלו לכאורה בקביעותיו העובדתיות ובפרשנותו המשפטית של בית משפט קמא. אביא להלן טענות אלו בתמצית. ערעורו של המשרד (ע"א 9754/16) טענות המשרד 29. עיריית ראש העין – המשרד טוען כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי יש להוציא את שיעור הוצאות המשפט שנפסקו בפסק הבורר מחישוב שכר טרחתו. ליבת טיעוניו בעניין זה נסמכת על לשון הסכם שכר הטרחה, אשר קבע "מפורשות", לשיטתו, את זכאותו לשכר טרחה "מכל סכום שיתקבל ו/או ייפסק ו/או ישולם". אשר לתביעה שכנגד, משיג המשרד על התעלמותו של בית משפט קמא מ"שורת ראיות" אשר מבססות לכאורה את הסכמת הלקוח למכלול רכיבי שכר הטרחה המנויים בהודעת עו"ד אביטן מיום 28.2.2008, ובהם זכאותו של המשרד לשכר טרחה בשיעור של 16% מתוך הסכום שנפסק לטובת הלקוח בפסק הבורר. כך למשל, נטען כי נכונותו של הלקוח לשלם למשרד 90,000 ש"ח עולה כדי "הודאה והדחה" בטענותיו של זה האחרון באשר להשתכללות ההצעה להסכם כולל, ומלמדת על נכונות מצד הלקוח לראות בסכום זה משום מקדמה. מכך, סבור המשרד, משתמעת הסכמתו של הלקוח ליתר חלקי ההסכם – לרבות שכר הטרחה בשיעור 16%. 30. עיריית פתח תקווה – המשרד גורס כי מכתבו של עו"ד אביטן מיום 16.11.2009 אינו עולה כדי שיקוף ההסכמות בין הצדדים, אלא מהווה הצעה חוזית גרידא, אשר לא השתכללה לכדי הסכם מחייב. משכך, נטען כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי זכאות המשרד לשכר טרחה מוגבלת לתקבולים שהגיעו לידי הלקוח מעיריית פתח תקווה עד למועד משלוח המכתב. זאת ועוד, המשרד קובל על קביעת בית משפט קמא שלפיה נגזר שכר הטרחה מהתקבולים שהגיעו לידי הלקוח בשנת 2009 בלבד. לטענתו, במסגרת הסכם שכר הטרחה, אשר נערך כזכור בשלהי שנת 2008, סוכם כי יהיה זכאי לתמורה מכל תקבול שיגיע לידי הלקוח מאת עיריית פתח תקווה "החל מהתשלומים שיגיעו מנה 14 וגם ביחס למחלוקות בגין המנות הקודמות". המשרד סבור כי שגה בית משפט קמא בהתעלמו מלשון מפורשת זו, שלפיה מקיף סכום הבסיס לחישוב שכר הטרחה את כלל התקבולים שהגיעו לידי הלקוח למן תחילת שנת 2008. המשרד משיג על הסתמכות בית משפט קמא על הנתונים המופיעים בכרטסת הנהלת החשבונות של עיריית פתח תקווה ועל עדותו של סגן מנהל ההכנסות בעירייה, אשר מנה את תקבולי הלקוח בשנת 2009 בלבד. להשקפתו, מנתוני כרטסת הנהלת החשבונות עולה כי סך התקבולים ששולמו ללקוח עד ליום 15.11.2009 עמד על 4,653,061 ש"ח, ולפיכך יש לגזור מסכום זה את שכר טרחתו. זאת בניגוד לדרך הילוכו של בית משפט קמא, אשר קבע סכום בסיס בסך של 2,582,146 ש"ח בלבד. יתרה מכך, טוען המשרד כי שגה בית משפט קמא בהוציאו מסכום הבסיס תקבולים בסך של 683,489 ש"ח, אשר הגיעו לידי הלקוח מעיריית פתח תקווה כחודש לאחר משלוח מכתבו של עו"ד אביטן מיום 16.11.2009. לדבריו, פעל הלקוח במכוון על מנת להביא לניתוק היחסים בין הצדדים, ביודעו כי היה צפוי לקבל סכום זה – כל זאת כדי לחמוק מתשלום שכר טרחה נוסף למשרד. עוד סבור המשרד כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי יש לנכות סך של כ-50,000 ש"ח משכר טרחתו בשל הטיפול בהליכים מול עיריית פתח תקווה, שכן טענה זו לא הועלתה לשיטתו על ידי הלקוח בכתב הגנתו, ומשום כך היא מהווה, על פי הנטען, "הרחבת חזית". 31. עיריית טייבה – המשרד סבור כי בפסק דינו של בית משפט קמא נפלו שתי שגיאות עיקריות, ביחס להליכים מול עיריית טייבה: האחת נסובה סביב שיעור שכר טרחתו מסך התשלומים שהועברו לידי הלקוח מעיריית טייבה, אשר לטענתו יש להעמידו על 12%, תחת השיעור של 8% שקבע בית משפט קמא; השנייה נוגעת לסכום הבסיס שממנו יש לגזור שיעור זה, אשר כולל לשיטתו את מלוא התקבולים שהגיעו לידי הלקוח מעיריית טייבה, אף לאחר תום תקופת הקפאת ההליכים. 32. תשלומי הריבית וההצמדה – המשרד אף חולק על חיובו בהפרשי ריבית והצמדה ביחס לכספי העיכבון שהוחזקו על-ידו, בסוברו כי שגה בית משפט קמא משחייבו בהפרשים האמורים ביחס למחצית כספי העיכבון שאותם השיב ביום 28.8.2015. זאת, על אף שהסכום אשר הושב כלל, על פי הנטען, הפרשי ריבית והצמדה. 33. שכר הטרחה שנפסק בבית משפט קמא – לבסוף, משיג המשרד על כך שבית משפט קמא מצא לפסוק לזכות הלקוח הוצאות שכר טרחה בהליך אשר התנהל לפניו, בסך של 85,000 ש"ח. לטענתו, שגה בית משפט קמא בהתעלמו מהעובדה כי מרבית טענותיו – בתביעה העיקרית ובתביעה למתן חשבונות – התקבלו. לפיכך מוצדקת, לעמדתו, פסיקת הוצאות לזכותו, ולא לחובתו. טענות הלקוח 34. בתגובה לערעורו של המשרד, מאמץ הלקוח את עיקרי ממצאי בית משפט קמא ביחס לשכר הטרחה המגיע למשרד בגין מעורבותו בהליכים מול העיריות. עיריית ראש העין – נטען כי בדין העמיד בית משפט קמא את שיעור שכר הטרחה על 8% מהסכום אשר נפסק לזכות הלקוח בפסק הבורר, בלא רכיב ההוצאות. זאת, בהיעדרו של מקור פרשני התומך בטענת המשרד שלפיו הוא זכאי לתשלום שכר טרחה הנגזר גם מרכיב ההוצאות; ובהיעדרה של הסכמה פוזיטיבית לתשלום נוסף בשיעור של 16% במסגרת ניהול התביעה שכנגד. עיריית טייבה – הלקוח סבור כי בדין קבע בית משפט קמא את היקף התקבולים ואת שיעור שכר הטרחה הנגזר מהם. עיריית פתח תקווה – לשיטת הלקוח, לא נפל כל פגם בקביעות בית משפט קמא בעניין זה, והיקף שכר הטרחה שנפסק לזכות המשרד הולם אף הוא את השכר הראוי לו. ערעורו של הלקוח (ע"א 9648/16) 35. בערעורו טוען הלקוח כי שגה בית משפט קמא משחייב אותו בתשלום מע"מ נוסף על שכר הטרחה שפסק לטובת המשרד, אשר כלל לשיטתו מע"מ כשלעצמו. כמו כן סבור הלקוח כי היה על בית משפט קמא לפסוק לזכותו שכר טרחה בשיעור גבוה יותר, לנוכח החזקת כספים השייכים לו על ידי המשרד בעיכבון, וזאת במשך תקופה ארוכה ושלא כדין. לפיכך, טוען הלקוח כי יש לחייב את המשרד בסך כולל של 318,650 ש"ח, המשקף את שכר טרחת בא-כוחו בהליך שנוהל לפני בית משפט קמא. 36. מנגד, סבור המשרד כי אין ממש בטענות הלקוח בערעורו. לשיטתו, כללה המסגרת ההסכמית בין הצדדים הוראה מפורשת המזכה אותו בשכר טרחה בתוספת מע"מ, אשר נגזר מתוך התקבולים שהגיעו לידי הלקוח. לפיכך, אין לדידו עילה "לנטרל" את רכיב המע"מ מהסכומים שאותם קיבל הלקוח בהליכים המשפטיים השונים. אשר לטענות הלקוח בדבר שיעור שכר הטרחה שנפסק לטובתו, שב המשרד על טענותיו דלעיל, שלפיהן אין מקום לפסוק הוצאות כלשהן לטובת הלקוח, מאחר שבית משפט קמא קיבל את מרבית טענותיו של המשרד. דיון והכרעה 37. אקדים אחרית לראשית ואציין כי לאחר עיון בטענות הצדדים בערעורים ובחינת חומר הראיות, מצאתי כי אין להיעתר למרבית הטענות המופנות כלפי פסק דינו של בית משפט קמא. יחד עם זאת, ראיתי לנכון לשנות מקביעותיו ביחס לשיעור שכר הטרחה לו זכאי המשרד בגין ההליכים מול עיריית טייבה, וביחס לשכר הטרחה אשר נפסק לטובת הלקוח בתום ההליכים בבית משפט קמא. 38. כמתואר לעיל, עיקר המחלוקת בערעורים שלפנינו נעוצה בהודעות הדואר האלקטרוני שהחליפו הצדדים, ובפרט בשאלת השתכללות האמור בהן לכדי הסכם שכר טרחה מוגמר, כמו גם בשאלת פרשנותן הנכונה. על כן, המסגרת הנורמטיבית החולשת על מכלול הפלוגתאות הטעונות הכרעה היא הוראות הדין בדבר השתכללותו של חוזה ופרשנותו כל אימת שלשונו אינה חד-משמעית וברורה, ושנסיבות כריתתו לוטות בערפל. 39. לכך מצטרפים כללי הפרשנות הייחודיים לטיב החוזה בו עסקינן – הסכם שכר טרחה בין עורך דין לבין לקוחו. עם כללים אלה נמנית ההלכה שלפיה מוטל נטל הראיה וההוכחה לקיומן של הסכמות בין הצדדים על שכמו של עורך הדין, ומשלא השכיל לנסח הסכם שכר טרחה סדור כדבעי – ייזקף עניין זה לחובתו. כפי שנקבע בעבר, "האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה, ובכלל זה האחריות לנסח את הסכם שכר הטרחה באופן ברור [...], מוטלת על עורך הדין" (ע"א 9282/02 יכין דקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פ"ד נח(5) 20 (2004)). טעמו של כלל זה נובע מתוך הציפייה הטבעית מעורך הדין, בהיותו גורם מקצועי, החב חובת אמון וזהירות כלפי לקוחו, להסדיר את ההתקשרות בין הצדדים, ובמידת הצורך להאיר את עיני הלקוח בכל ספק, עמימות ואי-בהירות המתעוררים מההסכם (ע"א 224/76 חברת נופש ערד בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד לא(1) 449, 458 (1976)). 40. משהובהרו מושכלות יסוד חיוניות אלו, אפנה אפוא לבחינת טענות הצדדים. ההליכים מול עיריית ראש העין 41. ההליך העיקרי – לא מצאתי מקום להתערב במסקנות בית משפט קמא ביחס להליך העיקרי נגד עיריית ראש העין, ובפרט בקביעתו שלפיה לא זכאי המשרד לנתח מתוך ההוצאות שנפסקו לטובת הלקוח בפסק הבורר. לדידי, אין די בעובדה כי הצדדים סיכמו כי שכר הטרחה ייגזר "מכל סכום שיתקבל ו/או ייפסק ו/או ישולם...", כדי ללמד כי סך זה כולל אף את רכיב ההוצאות. 42. אומנם, בהיעדרה של הוראת חוק המגבילה את חופש ההתקשרות, אין כל מניעה כי יגיעו הצדדים להסכמה שלפיה רשאי עורך הדין לגבות את שכר טרחתו מכל רכיבי פסק הדין – לרבות רכיב הוצאות המשפט. ואולם, לנוכח הכלל המטיל את נטל הניסוח הבהיר של הסכם שכר הטרחה על שכמו של עורך הדין, עמדתי היא כי כל עוד לא ניתן ביטוי מפורש ונהיר להסכמה מעין זו, המבהיר היטב ללקוח מהם גדרי תשלום שכר הטרחה שאותם נטל על עצמו – על אי-הבהירות לפעול לחובת עורך הדין ולהתפרש, כברירת מחדל, כשוללת את זכותו לגזור את שכר טרחתו אף מתוך רכיב הוצאות המשפט. 43. משנה תוקף למסקנה זו ניתן למצוא בתכליתה של פסיקת הוצאות המשפט, אשר מבקשת לשפות את הלקוח על הוצאות שהוציא לטובת ההליך (ראו: גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 240 (2001)). ואכן, לא אחת נקבע כי ככלל, שכר טרחת עורך הדין אשר נפסק על ידי בית המשפט, אינו נועד לטובתו של עורך הדין המייצג, כי אם לטובת בעל הדין (ראו: ע"א 3454/11 בלאל נ' אביטל (11.10.2011)). משכך, בהיעדר כל הסכמה מפורשת אחרת, מתעורר קושי לקבוע כי יש לגזור את שכר הטרחה גם מרכיב הוצאות המשפט, אשר נפסק לטובת הלקוח באופן מובחן מהסעדים שבהם הוא מזוכה בשל תביעתו לגופה (לעמדה נוגדת, ראו החלטותיו השונות של הוועד המרכזי בלשכת עורכי הדין: עט ואתיקה 40, 3 (1996); עט ואתיקה 36, 4 (1994); אתיקה מקצועית 35 (2010)). 44. על כן, וכפי קביעת בית משפט קמא, אני סבור כי לשון ההסכם, לפיה יהיה המשרד זכאי לשכר טרחה "מכל סכום שיתקבל...", אינה מקנה זכות לשכר טרחה הנגזר גם מרכיב ההוצאות שנפסק לטובת הלקוח במסגרת פסק הבורר. 45. התביעה שכנגד – אין בידי להתערב במסקנות בית משפט קמא בכל הנוגע לתביעה שכנגד שהגישה עיריית ראש העין. כאמור לעיל, טענות הצדדים בעניין זה נסמכות בעיקרן על הודעת הדואר האלקטרוני מיום 28.2.2008, שכותרתה – "הסכם שכ"ט – תביעה שכנגד", ולפיה יהא המשרד זכאי למקדמה בסך של 90,000 ש"ח, וכן לשכר טרחה בשיעור של 16%, "בהתאם לתוצאה בסוף ההליך", קרי מתוך הסך הכולל שייפסק לטובת הלקוח במסגרת פסק הבורר. 46. עיון בטענות המשרד מלמד כי אומנם קיים קושי בבירור הסיבה שבעטיה נאות הלקוח לשלם, בסופו של יום, את הסך של 90,000 ש"ח. אולם, אין בכך כדי ללמד על קיבול ההצעה בשלמותה, או כדי לסתור את טענת הלקוח, אשר נתמכת גם בתכתובות הדואר האלקטרוני בין הצדדים, ולפיה הסך האמור של 90,000 ש"ח משקף את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, בסופו של יום, לגבי תשלום שכר הטרחה הכולל בגין הייצוג בתביעה שכנגד. כפי שקבע בית משפט קמא, בעוד אין בנמצא אינדיקציה ממשית כלשהי להודעת קיבול ולקיומה של גמירות דעת מצד הלקוח להצעה המפורטת בהודעת הדואר האלקטרוני האמורה, הרי שישנם טעמים למכביר, אשר מצדדים בפרשנות השוללת קיומה של הסכמה כאמור למלוא תנאי ההצעה. 47. עם טעמים אלה ניתן למנות את המשך ההתכתבות בין הצדדים באשר להצעתו של עו"ד אביטן, ממנה עולה כי הלקוח לא הסכים לתנאים המנויים בה, ואף העלה ספקות באשר ליכולתו הכספית לעמוד בתשלומים הכרוכים בכך לנוכח קושי תזרימי עמו התמודד באותה עת (ראו הודעות דואר אלקטרוני מיום 1.3.2008 ומיום 4.3.2008); את עדותו של עו"ד אביטן, בה אישר כי לא קיים מסמך המעיד על קיבול מטעם בארי; את המסמך שערך המשרד, הנושא את הכותרת "נספח לחשבון עסקה 3825", בו הוגדר תשלום שכר הטרחה בהליך התביעה שכנגד, בסך של 90,000 ש"ח, כ"שכ"ט עפ"י סיכום מראש-תביעה שכנגד", מבלי שצוין כי סכום זה מהווה מקדמה בלבד, כטענת המשרד; ואת עדותו של מר משה כהן, בא כוחה של עיריית ראש העין, בה אישר כי מרבית טענות העירייה בתביעה שכנגד הועלו כטענות קיזוז במסגרת כתב ההגנה בהליך העיקרי, כך שעיקר התביעה שכנגד "נבלע כטענות הגנה בתביעה הנתבעת כנגד עיריית ראש העין", וממילא אין לראותו כהליך נפרד המצדיק תשלום שכר טרחה מובחן. 48. אשר על כן, לנוכח הטעמים המפורטים לעיל, ומכוח הכלל הפרשני המטיל את האחריות לניסוח בהיר של הסכם שכר הטרחה על עורך הדין – אני סבור כי יש לדחות את טענותיו של המשרד ביחס לתביעה שכנגד שהגישה עיריית ראש העין. ההליכים מול עיריית פתח תקווה 49. אף אין בידי לקבל את טענות המשרד בדבר זכאותו לתשלומים נוספים בגין ההליכים אשר התנהלו נגד עיריית פתח תקווה, מעבר לשכר הטרחה שפסק לטובתו בית משפט קמא. כמתואר לעיל, משיג המשרד על קביעות בית משפט קמא בעניין זה בשלושה היבטים שונים – זכאותו לשכר טרחה בגין תקבולים שהגיעו לידי הלקוח "החל ממועד התחלת הפרויקט", קרי למן תחילת שנת 2008; קביעתו של בית משפט קמא שלפיה יש לנכות סכומים שונים מכספי שכר הטרחה, הגם שהיה בכך לכאורה משום "הרחבת חזית"; וזכאותו של המשרד לשכר טרחה בגין תשלום שהועבר לידי הלקוח כחודש לאחר ההודעה על הפסקת ההתקשרות בין הצדדים. 50. כקביעת בית משפט קמא, אף אני סבור כי דבריו של עו"ד אביטן בהודעתו מיום 16.11.2009, לפיהם "הפסקת ההתקשרות הינה מיידית ואין לי ולא יהיו לי כל דרישות ביחס לתקבולים שיגיעו" מדברים בעד עצמם, ומעידים כי הצדדים הגיעו לכלל הסכמה בפגישות שערכו ביניהם על הפסקת ההתקשרות, מבלי להתנות זאת בקיומו של תנאי זה או אחר. 51. מעבר ללשונו הברורה, קיימים סממנים נוספים לכך שהצדדים ראו במכתב משום הודעה על סיום מיידי ובלתי מותנה של ההתקשרות ביניהם. כך עולה, למשל, מתום שיתוף הפעולה מייד לאחר משלוח ההודעה; וכן מהעובדה כי המשרד עצמו לא פעל לביטול ה"הצעה" ששלח ללקוח, משהבחין כי האחרון אינו ממלא אחר התנאי הנטען, בהימנעו מתשלום שכר הטרחה (ראו עדותו של עו"ד יוסי עטון, אחד מעובדי המשרד, בעמ' 48 לפרוטוקול הדיון). 52. משנמצא כי הודעתו האמורה של עו"ד אביטן מיום 16.11.2009 היא בגדר "הודעת סיכום", החותמת את ההתקשרות בין הצדדים ומהווה ויתור על כל "דרישה ביחס לתקבולים שיגיעו" – הרי שאין מקום להיעתר לטענת המשרד, לפיה הוא זכאי לשכר טרחה בגין תקבולים בסך של 683,489 ש"ח שהגיעו ללקוח כחודש לאחר משלוח הודעה זו. המשרד לא השכיל לנמק טענתו זו ולהציג לה תימוכין כלשהם, ולא בכדי – נוכח המסקנה אליה הגעתי, שלפיה הודעתו הברורה והמפורשת של עו"ד אביטן שוללת את זכות המשרד לטעון לזכאות לשכר טרחה מתקבולים מאוחרים לה. 53. אין בידי לקבל גם את טענת המשרד, שלפיה שגה בית משפט קמא בקובעו כי זכאותו לשכר טרחה נגזרת מתקבולי הלקוח בשנת 2009 בלבד, בסך כולל של כ-2.6 מיליון ש"ח. שלא כטענתו, שלפיה עומד סכום הבסיס לחישוב שכר הטרחה על סך כולל של כ-4.6 מיליון ש"ח, הרי שעיון בפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא מגלה כי בחקירתו הנגדית, אישר עו"ד אביטן, לשאלת בא כוח הלקוח, כי תביעתו לשכר טרחה מוגבלת לתקבולים בסך של כ-2.5 מיליון ש"ח בלבד (ראו פרוטוקול הדיון, עמ' 305). דברים אלה מדברים בעד עצמם, ומצטרפים לעדותו של סגן מנהל ההכנסות בעיריית פתח תקווה, מר ניסים חנגל, אשר נקב בסכום דומה ביחס לתקבולי הלקוח בתקופה הרלוונטית. משכך, שוכנעתי כי בדין העמיד בית משפט קמא את סכום הבסיס לחישוב שכר טרחתו של המשרד על סך של 2,582,146 ש"ח. 54. לבסוף, אין בידי לקבל את טענת המשרד ל"הרחבת חזית" מצד הלקוח. כזכור, קבל המשרד על כך שהלקוח לא העלה בכתב הגנתו טענת קיזוז, שלפיה יש לנכות משכר הטרחה לו זכאי המשרד סכומים שונים שקיבל במסגרת תיקים אחרים שבהם ייצג את הלקוח. עיון בתיק בית משפט קמא מגלה כי למעשה, עלתה טענת הקיזוז במסגרת ההתדיינות בין הצדדים לאחר מתן פסק הדין החלקי. בשלב דיוני זה הוצגו מכתבים וראיות שונות מטעם המשרד, המעידים על ההתחשבנות שערך עם הלקוח, בגדרה מצא המשרד לנכון לנכות סכומים שונים שאותם קיבל מהחוב בתיק פתח תקווה (ראו למשל: מכתבו של עו"ד עטון מיום 26.12.2012; וכן הודעת דואר אלקטרוני מאת עו"ד אביטן מיום 24.2.2013). זאת ועוד, עו"ד אביטן אף נחקר בחקירתו הנגדית על תוכן ראיות אלה, ונתן את גרסתו בעניין (ראו פרוטוקול הדיון, עמ' 312-305). 55. כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, במצב עניינים זה אין לראות בנימוק הפורמאלי של סטייה כלשהי מכתבי הטענות משום הרחבת חזית אסורה, שכן מסכת העובדות שכוננה את טענת הקיזוז נפרשה בפני בית משפט קמא במהלך הדיונים שהתקיימו לפניו, ולמשרד הייתה ההזדמנות להתמודד עמה (ראו למשל: ע"א 271/75 שושן נ' שושן, פ"ד ל(1) 473, 476 (1975); ע"א 776/86 עודה נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מד(4) 652, 658 (1990)). ההליכים מול עיריית טייבה 56. כפי שפורט לעיל, במסגרת מגעי הצדדים בנושא הייצוג בהליכים מול עיריית טייבה, קיבל הלקוח את עיקרי הצעתו של המשרד. דהיינו, הלקוח הסכים לתשלום ראשוני בסך של 18,000 ש"ח ולתשלום מותנה בשיעור של 12% מתוך הסכום שייפסק לזכותו. עם זאת, בתגובתו להצעה הוסיף בארי הסתייגות, שלפיה יופחת שיעור שכר הטרחה המותנה ל-8% אם "תשלם העירייה את חובה או ייחתם הסכם פשרה בתקופה שבין קבלת מכתב האזהרה עד לאחר הדיון הראשון בבית המשפט". במענה לכך, עדכן עו"ד אביטן את הצעת שכר הטרחה, בלשון זו: "הערתך מקובלת. ככל שאכן מיד עם הגשת התביעה טייבה תפתח את הארנק ותשלם את מלוא התשלום, יופחת לכדי 8% בצירוף מע"מ מהתשלום..." [ההדגשות אינן במקור – י' א']. 57. לאחר עיון בשרשרת הודעות זו, קבע בית משפט קמא כי קיימת "אי-בהירות לשונית" באשר להסכמות שאליהן הגיעו הצדדים ביחס להפחתת שיעור שכר הטרחה. עקב כך, פנה בית משפט קמא לבחון את הנסיבות החיצוניות האופפות את התקשרות הצדדים בהסכם, ועל בסיסן העמיד את שיעור שכר הטרחה על 8%. בנקודה זו מצאתי לחלוק על קביעת בית משפט קמא. 58. לדידי, תכתובת הדואר האלקטרוני האמורה מלמדת כי עו"ד אביטן הבהיר היטב ללקוח את התנאים המקובלים עליו להפחתת שכר הטרחה לשיעור של 8%, בדחותו את בקשת בארי להפחתת שכר הטרחה אם ייחתם הסכם פשרה, ובהסכימו לכך שרק תשלום מיידי ומלא של תביעת החוב יהווה עילה להפחתה זו. הודעה זו עולה אפוא כדי דחיית ההצעה שהציע בארי במכתבו, ובבחינת הצעה חדשה להפחתת שכר הטרחה. יודגש, כי לאחר משלוח הודעה זו החלו הצדדים לשתף פעולה, מבלי שהלקוח מגלה הסתייגות כלשהי מתנאיה. 59. לשיטתי, מלמדות נסיבות אלו על נכונותו של הלקוח לקבל את תנאי הפחתת שכר הטרחה, באופן אשר עולה כדי קיבול על דרך ההתנהגות להצעתו של עו"ד אביטן (ראו: סעיף 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; רע"א 9813/03‏ מדינת ישראל משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון, פסקה 11 (4.2.2007); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 221-215 (2005)). משום כך, ובניגוד לקביעת בית משפט קמא, אינני סבור כי מתעוררת אי-בהירות לשונית כלשהי ביחס לתנאים אשר בהתקיימם יופחת שיעור שכר הטרחה ל-8%. לפיכך, מצאתי להעניק בכורה ללשון מפורשת זו על פני הנסיבות החיצוניות שעליהן השתית בית משפט קמא את מסקנתו (ראו: ע"א 87/15 נורדן נ' גרינברג, פסקה 12 והאסמכתאות המפורטות שם (16.10.2017)), ולקבל את הפרשנות המוצעת על ידי המשרד. 60. בחינת השתלשלות האירועים מלמדת כי הלכה למעשה, תנאים אלה לא התמלאו. ההסכמות עם עיריית טייבה הושגו אך כעבור תקופה ארוכה, בתום משא ומתן ממושך בן כשלוש שנים, שלאורכו ייצג המשרד את הלקוח. כפי שעולה מפסק הדין קמא, המאמצים שהושקעו במשא ומתן זה, ואף בהוצאתו אל הפועל, לוו בטרחה רבה מצד המשרד. כך למשל, ציין עו"ד עפארי כי "ההסכם היה מורכב" וכי מעורבותו של המשרד נמשכה אף לאחר חתימתו, משהתגלו "קשיים גם במימוש שלו" (פרוטוקול הדיון, עמ' 16, 21). הנה כי כן, משלא פרעה עיריית טייבה באופן מלא ומיידי את חובה כלפי הלקוח, לא התקיים התנאי המאפשר את הפחתת שכר הטרחה לשיעור של 8%. לפיכך, יש לפרש את הסכם שכר הטרחה בין המשרד לבין הלקוח כך שיזכה את הראשון בשכר טרחה בשיעור של 12%. 61. לצד זאת, מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא ביחס למסגרת הזמנים התוחמת את זכאות המשרד לשכר טרחה. כזכור, במסגרת פסק דינו החלקי קבע בית משפט קמא כי המשרד זכאי לשכר טרחה אשר ייגזר מתוך תקבולי הלקוח מעיריית טייבה עד לחודש אוקטובר 2013 בלבד, וכי הוא אינו זכאי לשכר טרחה מתוך תקבולים נוספים שהגיעו לידי הלקוח לאחר מכן. בקביעתו זו, נשען על עדותו של עו"ד עפארי, ממנה עלה כי המשך שיתוף הפעולה בין העירייה לבין הלקוח בתקופה זו נעשה "לנוכח הניסיון החיובי שהיה לנאמן על עיריית טייבה עם הנתבעת [הלקוח – י' א'] ואין מדובר בתולדה של הוויתור על תביעת החוב" (פסק הדין החלקי, פסקה 51). 62. לא מצאתי טעם לשנות מקביעה זו, הנשענת על ממצאי עובדה ומהימנות, שבהם אין ערכאת הערעור נוטה להתערב (ראו למשל: ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע. מהנדסים בע"מ, פסקה ט לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (10.3.2009)). לא עלה בידי המשרד להצביע על אינדיקציה כלשהי בחומר הראיות אשר סותרת את ממצאי בית משפט קמא ומלמדת כי ההתקשרות בין עיריית טייבה לבין הלקוח לאחר סוף חודש אוקטובר 2013, מועד תום הקפאת ההליכים, היוותה פרי הסכם המדידה ומאמציו של המשרד בהקשר אליו. לנוכח זאת, מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא, שלפיה זכאי המשרד לתשלום שכר הטרחה בהתאם לתקבולי הלקוח עד למועד זה. תשלומי הריבית וההצמדה 63. אציע לדחות את טענת המשרד, הסבור כי נפלה שגגה בשיעור תשלומי הריבית וההצמדה בהם חויב בפסק הדין המשלים. טענה זו נטענה בעלמא, מבלי שהובאו בפנינו נתונים כלשהם אשר מעידים כי אכן כללו כספי העיכבון שהשיב זה מכבר את רכיב הפרשי ההצמדה והריבית. תוספת המע"מ 64. לא מצאתי ממש בטענת הלקוח ביחס להוספת המע"מ לסכומים אשר נפסקו לטובת המשרד בפסק הדין קמא. כמתואר לעיל, זכאותו של המשרד לשכר טרחה בצירוף מע"מ צוינה מפורשות בתכתובות הדואר האלקטרוני המהוות בסיס למסגרת ההסכמית בין הצדדים בהליכים השונים. איני רואה כל מקום לשנות ממסקנתו של בית משפט קמא בנושא זה, אשר הולמת את ההבנות שאליהן הגיעו הצדדים. שכר הטרחה שנפסק בבית משפט קמא 65. לבסוף, אפנה להכריע ביחס לשכר הטרחה בסך של 85,000 ש"ח שנפסק בבית משפט קמא לטובת הלקוח, אשר עליו השיג כל אחד מהצדדים בערעורו. 66. כידוע, רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בקביעת סכום שכר טרחה, אשר מסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית (ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005); ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה, פ"ד נח(2) 301 (2003)). ואולם, בנסיבות העניין אני סבור כי יש מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא בעניין זה, משמצאתי כי נפלה שגגה במסקנתו. 67. כפי שנקבע לא אחת, נקודת המוצא היא כי בעל דין יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד. הטעמים לכך הם מניעת חסרון כיס מן הצד הזוכה; הרתעת תובעים בכוח מנקיטת הליכי סרק; ועידוד נתבעים בכוח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה (ראו: ע"א 412/62 אברהם נ' גרפינקל, פ"ד יז 668 (1963); ע"א 27/81 מודול חברה להנדסה מכנית בע"מ נ' אימקו הנדסה תעשייתית וימית בע"מ, פ"ד לז(1) 211, 213 (1983)). עם זאת, הבהיר בית משפט זה במרוצת השנים כי פסיקת הוצאות בשיעור ריאלי מהווה נקודת מוצא בלבד, וכי יש להכפיפן לאמות מידה של סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך (ראו: ע"א 1645/15 אדלר נ' לבנת, פסקה 26 (1.9.2015)). לפיכך, ייקבע שיעור ההוצאות הראוי בכל מקרה לגופו, תוך התחשבות במספר נתונים נוספים, ובהם אופן ניהול ההליך, היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל לבין שיעור ההוצאות, מורכבות התיק וחשיבותו (ראו: ע"א 2617/00‏ מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עילית, פ"ד ס(1) 600, 618 (2005)). 68. יישום עקרונות אלה בנסיבות העניין שלפנינו, מחייב לטעמי הפחתה בשיעור שכר הטרחה אשר נפסק לזכות הלקוח בבית משפט קמא. קריאת פסק דינו המשלים מלמדת כי טענותיו העקרוניות של המשרד בדבר זכאותו לשכר טרחה בגין ההליכים מול העיריות התקבלו ברובן. אומנם, אין להתעלם מהעובדה כי התקבלו גם טענותיו של הלקוח בתביעה שהגיש לשחרור כספי העיכבון שהוחזקו בידי המשרד. ואולם, מעיון בתיק בית משפט קמא ניכר כי להתדיינות הכרוכה בפלוגתא זו הוקדשו משאבים מצומצמים ושוליים. עם זאת, יש לשוב ולתת את הדעת למחדליו של המשרד מלבוא בהסכמי שכר טרחה ברורים ונהירים. חשיבותם של מחדלים אלה אינה מסתכמת במישור הפרשני, ויש בה אף כדי להוות שיקול בפסיקת הוצאות המשפט, לנוכח השלכותיהם על משך ההתדיינות ועל משאבי הזמן הבלתי מבוטלים אשר נדרשו בעטיה מצד בעלי הדין, כמו גם מצד בית משפט קמא. 69. סיכומם של דברים אלה הוא כי מוצדקת לשיטתי הפחתה מסוימת בשכר הטרחה אשר נפסק לטובת הלקוח, כך שזה יעמוד על 20,000 ש"ח, חלף הסך של 85,000 ש"ח שעליו הורה בית משפט קמא. סוף דבר 70. אציע אפוא לחבריי לקבל באופן חלקי את ערעורו של המשרד, בשני היבטים: האחד, חיוב הלקוח בשכר טרחת המשרד בהליכים שנוהלו מול עיריית טייבה יוגדל מ-117,478 ש"ח ל-192,218 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2013 ומע"מ כדין. סכום זה ישקף שכר טרחה בשיעור של 12% מסך התקבולים שהגיעו לידי הלקוח מהעירייה עד לסוף חודש אוקטובר 2013, כפי שהוסכם על ידי הצדדים. השני, חיוב המשרד בשכר טרחת בא כוח הלקוח בבית משפט קמא יופחת מ-85,000 ש"ח ל-20,000 ש"ח. משמצאתי כי יש לדחות את ערעורו של הלקוח, אציע להותיר על כנם את יתר רכיבי פסק דינו של בית משפט קמא. בנסיבות העניין, אני סבור כי על כל צד לשאת בהוצאותיו בבית משפט זה. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים עם חברי, השופט י' אלרון, בפסק דינו המפורט. כזכור, ניסינו במהלך הדיון לפשר בין בעלי-הדין, או לקבל את הסכמתם לפסוק בדרך של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולא עלתה בידינו. "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין כב, ו), וידועות מעלותיה של הפשרה, שמאפשרת מגוון רחב של שיקולים – אנושיים, מוסריים, תועלתניים, ועוד אחרים, שיקולים של צדק, גם אינטרסים משותפים משני צדי המתרס, ביחד עם התחשבות בכלל נסיבות העניין הנדון, ועניינם של המתדיינים (ע"פ 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337). ברם, משלא נתגבשה הסכמה על דרך שלפנים משורת הדין – "יקֹב הדין את ההר" (בבלי, סנהדרין, י, ב), כפי שפסק חברי, השופט י' אלרון. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט י' אלרון. ניתן היום, י"ג באדר התשע"ח (28.2.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16096480_J05.doc עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il