קדמת דקל בע"מ נ. יצחק עמר

פסק-דין בתיק ע"א 9645/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9645/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל המערערת: קדמת דקל בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. יצחק עמר 2. משה גבע 3. אהוד בר-נוי 4. אבי נגר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 04/10/2006 בתיק א' 2526/00 שניתן על ידי כבוד השופטת ע' ברון בשם המערערת: עו"ד מוטי בניאן בשם המשיב 1: עו"ד אמיר כספרי; עו"ד אורית יולס בשם המשיב 2: עו"ד משה גבע בשם המשיב 3: עו"ד עופר מוטולה; עו"ד מיקה בלק בשם המשיב 4: עו"ד עטרה שינברגר פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ענת ברון) בת.א. 2526/00. 2. פסק הדין נסב על תביעה להשבת סכומי כסף ששולמו על ידי המערערת למשיב 1 בעבור רכישת מקרקעין (גוש 10091 חלקה 31 בפרדס חנה) (להלן – המקרקעין) המצויים בבעלות קק"ל, ומנוהלים על ידי מינהל מקרקעי ישראל. המערערת השתיתה את תביעתה על הטענה כי העסקה שנקשרה בינה לבין משיב 1 נעשתה על בסיס מצג כוזב של משיב זה כאילו יש בידיו זכויות במקרקעין אותן הוא יכול להעביר למערערת. בפועל התברר כי זכויותיו של משיב 1 במקרקעין שנבעו מחוזה חכירה בינו לבין המינהל בוטלו עוד קודם לעיסקה שביצע עם המערערת, ובעסקה עימה לא היה בכוחו להעביר אליה זכויות כלשהן. משיב 1 הטעה את המערערת לחשוב כי הוא בעל זכויות במקרקעין, ולכן העיסקה עמה נקשרה אגב הטעייה. בית המשפט קבע כי למערערת קמה זכות לבטל את החוזה מחמת הטעייה, שכן הוטעתה לחשוב כי למשיב 1 זכויות בקרקע. 3. בית המשפט דן בסעדים הנובעים מביטול עיסקת המקרקעין בין משיב 1 למערערת. הוא קבע כי המערערת זכאית להשבה של כל הכספים ששלמה למשיב 1 בגין העיסקה מכח חובת ההשבה החלה בחוזה שבוטל (סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). אולם, הוא דחה את טענת המערערת כי עומדת לה זכות לפיצויים מוסכמים על פי החוזה, וכן אובדן רווח צפוי. עמדת בית המשפט בפסק הדין היא כי משבוטל החוזה, לא ניתן לתבוע על פיו פיצוי מוסכם או פיצויי קיום או ציפייה, שכן הדברים אינם משתלבים זה עם זה. נקודת המוצא היא כי אילו ידעה המערערת שאין בידי משיב 1 כל זכויות בקרקע, היתה נמנעת מהתקשרות בחוזה זה, וממילא לא נגרם לה נזק מאי ביצועו. משכך, לא ניתן לתבוע מכח חוזה שבוטל כאמור פיצוי מוסכם וכן אובדן רווח צפוי, הנשען אף הוא על הנחה בדבר קיום ציפייה לחוזה שיקויים, הנחה שאינה תקפה במקרה זה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אילו הוכיחה החברה כי נגרמו לה נזקים במהלך ניהולו של המשא ומתן, או שנגרמו לה הוצאות או נזקים כתוצאה מפעולות שנקטה לשם ביצוע החוזה עובר לביטולו על ידה, אפשר שהיתה זכאית לפיצוי על סכומים אלה. אלא שלדברי בית המשפט "התובעת שטענה בתחילה גם לנזק מסוג זה חזרה בה למעשה מטענה זו בסיכומי התשובה שהגישה, וממילא לא הוכיחה נזק כאמור". (פסקה 21 לפסק הדין). בית המשפט הוסיף וציין כי אפילו היה מגיע למסקנה כי התובעת זכאית לפיצוי בגין רווחים שנמנעו ממנה, גם אז נזקיה לא הוכחו, וחוות הדעת שניתנה בענין זה לא נמצאה מבוססת. בית המשפט דחה גם תביעת פיצוי של המערערת בגין עוגמת נפש, מן הטעם שככלל אין נפסקים לתאגיד פיצויים מסוג זה, אלא כאשר ניתן לזהות את התאגיד עם אדם מסוים שנפגע, ולא זה המקרה. 4. בית המשפט ניתח את התנהלותם של עו"ד גבע ועו"ד ברנוי, שהראשון ייצג את משיב 1, ואילו השני ייצג את המערערת בבצוע העיסקה. אשר לעו"ד גבע קבע בית המשפט, כי הוא הפר את חובת הזהירות שחלה עליו כעורך דין כלפי הצד שכנגד, וכן את חובתו לנהוג בהגינות כלפי חבר למקצוע, ובמקרה זה, עו"ד ברנוי. אשר לעו"ד ברנוי נקבע כי הוא התרשל כלפי המערערת - לקוחתו באי בירור הפרטים המהותיים לעיסקה עם מינהל מקרקעי ישראל לפני שהניח למרשתו להתקשר בעיסקה. עם זאת, מאחר שהסעד שניתן למערערת הוגבל בנסיבות הענין להשבה בלבד, לא ראה בית המשפט לחייב את עורכי הדין בתשלום כלשהו מטעמם. לאור כל האמור, חוייב משיב 1 להשיב למערערת את הכספים שקיבל ממנה בגין העיסקה, בערכם הריאלי. כן חוייב בתשלום החזר אגרה למערערת, יחסית לסכום ההשבה שנקבע, ובשכר טרחת המערערת בשיעור 15,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד פסק הדין קמא עד התשלום בפועל. 5. בערעור, ביקש ב"כ המערערת לחזור ולהעלות טענות בענין זכותה של מרשתו לפיצוי בגין אובדן רווחים פיצוי מוסכם, ועוגמת נפש. כן השיג על סכום שכר הטרחה הנמוך שנפסק למרשתו לאחר שהיא ניהלה מאבק משפטי במשך שש שנים, שבסופו נקבע כי היא רומתה בעסקת המקרקעין על ידי משיב 1, וכי עורכי הדין שפעלו בעסקה זו התרשלו בתפקידם. המוטיב המרכזי בטיעונו הוא כי לא יתכן שמי שהטעה ורימה יידרש להחזיר רק את מה שקיבל לידיו ותו לא, ולא יידרש לפצות פיצוי כלשהו על מעשי המרמה, ושכר הטרחה שישולם למרומה בגין ניהול המשפט בו זכה לא יוחזר לו במלואו והוא אף יסבול חסרון כיס. 6. שמענו את טיעוני ב"כ המערערת בהרחבה, ולא השתכנענו כי נפלה טעות בפסק דינו של בית משפט קמא, כאשר קבע כי לא הוכח על ידי המערערת קיומו של נזק הניתן לפיצוי. ככל שמדובר בנזק נטען בתחומי החוזה (פיצויי קיום והסתמכות) צדק בית המשפט כאשר הניח כי לא ניתן לתובעו מעת שהחוזה בוטל בשל פגם בכריתתו. הטענות בענין קיומו של נזק מחוץ לחוזה, אשר אפשר שנגרם בגדרו של משא ומתן לקראת כריתת החוזה, או לצורך ביצועו של החוזה, נזנחו על ידי המערערת, ומכל מקום לא הוכחו לגופן על פי קביעת בית המשפט קמא. כן לא הוכח נזק ביחס למחדליהם של עורכי הדין גבע וברנוי. בהמלצתנו, חזרה בה המערערת מערעורה על מרכיבי הנזק למיניהם, פרט להשגותיה לענין שכר הטרחה הנמוך שנפסק לה, שעליהן היא עומדת. 7. שקלנו את השגות המערערת לענין שכר הטרחה שנפסק לזכותה בבית משפט קמא, ואנו רואים לקבל את ערעורה בענין זה. אנו ערים לעקרון לפיו ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות שנעשתה בידי הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות, כאשר נפלה טעות משפטית בהחלטה או שנפל פגם בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 636 (2004); ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 246 (1995); ע"א 9347/01 וייספיש נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(5) 241, 253 (2003); ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.3.2008). נראה לנו כי נסיבות כאלה התרחשו במקרה זה, והן מצדיקות את התערבותנו. על פי קביעות מבוססות של בית המשפט המחוזי, שעליהן לא היתה השגה ערעורית כלשהי, המערערת רומתה על ידי משיב 1 בקשר להתקשרות לרכישת המקרקעין. אף שמשיב 1 ידע אל נכון כי אין בידו זכויות בקרקע אותן הוא יכול להעביר למערערת, הוא התקשר עמה בחוזה באמצעות מצג שוא שהציג כי הוא בעל זכויות, וקיבל לידו את תמורת הממכר, שלא היתה לו זכות בו. יתר על כן, עורכי הדין שפעלו בשם משיב 1 ובשם המערערת התרשלו בתפקידם ולא איתרו במועד, כפי שהיו יכולים וצריכים לאתר, את הפסול המהותי שבהתקשרות זו, שעניינה העברת זכויות למערערת שכלל אינן קיימות בידי המעביר. במערכת נסיבות זו, המערערת נאלצה להיאבק בערכאות שיפוט על זכותה לבטל את החוזה הנגוע מחמת הטעייה, וניהלה הליכים משפטיים ממושכים לאורך שנים רבות לצורך הכרה בזכותה, וכדי לקבל השבה של כספים ששלמה. בסופו של יום, קיבלה השבה ריאלית של כספים ששולמו על ידה ותו לא. פיצוי נוסף על נזקים נילווים לא נפסק בהעדר הוכחת נזק. אולם בנסיבות מיוחדות וקשות אלה, הדעת נותנת כי המערערת תזכה, למצער, בכיסוי ריאלי של הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי דינה, שנאלצה להוציא מכיסה לצורך הוכחת זכויותיה בבית המשפט. המערערת אינה צריכה לצאת בחסרון כיס מניהול משפט צודק שבו נתקבלה טענתה המרכזית בדבר הטעייתה וקיום זכותה לבטל את החוזה מפאת הטעייה. אכן, "בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט יצא בחסרון כיס, וישא בעצמו אפילו במקצת ההוצאות שנאלץ להוציאן" (השופטת ברלינר בפרשת שוויקי, פסקה 31, שם). שכר הטרחה שנפסק מותיר את המערערת בחסרון כיס ניכר. זאת יש לתקן. בנסיבות אלה, אציע לחברי לקבל את ערעור המערערת במובן זה שבמקום שכר הטרחה שנפסק בפסק הדין קמא, ישלמו המשיבים 1, 2 ו-3 את הסכומים הבאים בעבור שכר טרחת עורך הדין של המערערת: המשיב 1 (יצחק עמר) - 50,000 ₪. המשיב 2 (עו"ד משה גבע) - 20,000 ₪. המשיב 3 (עו"ד אהוד ברנוי ) - 20,000 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד מתן פסק הדין קמא ביום 4.10.06 ועד לתשלומם בפועל. אין צו להוצאות בערכאה זו. ניתן היום, ט"ז באדר תשס"ט (12.3.09). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06096450_R09.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il