בת אל שרעבי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9628/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9628/09 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: בת אל שרעבי נ ג ד המשיב: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מתאריכים 10.6.2009 ו-18.10.2009, בהתאמה, ב-פ' 40249/09 (כב' השופט צ' גורפינקל). בשם המערער: עו"ד יובל נחמני בשם המשיב: עו"ד ירין שגב פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בעניינה של המערערת על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפינקל). במסגרת הכרעת הדין, הורשעה המערערת במספר עבירות, שהמרכזיות בהן הינן עבירות הריגה והפקרה אחרי פגיעה. כפועל יוצא מכך, נגזר על המערערת עונש של ארבע שנות מאסר בפועל וכן פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה, למשך עשרים שנים. המערערת משיגה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין. בפתח הדברים אביא את העובדות הצריכות להכרעה. העובדות הרלבנטיות 2. בתאריך 20.11.2008 הוגש כנגד המערערת כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בתאריך 17.5.2009 הוגש כתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון, ובו יוחסו למערערת העבירות הבאות: הריגה, הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה ללא רישיון נהיגה בר-תוקף, נהיגה ללא רישיון רכב בר-תוקף, נהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש, ונהיגה ללא ביטוח. 3. עובדות המקרה, שבהן הודתה המערערת במסגרת הסדר הטיעון, הן כדלקמן: בתאריך 13.11.2008, בסמוך לשעה 01:45 בלילה, יצאה המערערת מביתה בתל-אביב, ולקחה עימה מפתחות לרכב ששייך לאמה (להלן: הרכב) – וזאת, ללא רשות מן האם, ללא רישיון רכב או פוליסת ביטוח בתוקף, וללא רישיון נהיגה (המערערת עברה ארבעה שיעורי נהיגה בלבד טרם האירוע). במהלך נסיעתה, אספה המערערת שניים מידידיה אל הרכב: א.י, אשר התיישבה לצידה, במושב הקדמי, ומר חמאדה מחסן ז"ל (להלן: חמאדה), שהתיישב במושב האחורי. לאחר שאספה את א.י ואת חמאדה, נסעה המערערת ברחוב האצ"ל בתל-אביב, לכיוון רחוב בר-לב, כשהיא נוסעת במהירות שאיננה תואמת את תנאי הדרך (באותה עת ירד גשם, והכביש היה רטוב), ותוך שהיא מתעלמת מבקשותיה החוזרות ונשנות של א.י, כי תאט את נסיעתה. המערערת המשיכה בנסיעה במהירות גבוהה ברחוב בר-לב, וכאשר התקרבה לדרך איילון – איבדה שליטה ברכב, ולבסוף עלתה על אי-תנועה, והתנגשה בחוזקה בעמוד שילוט בצד הדרך. בעקבות התאונה האמורה נפצעו א.י והמערערת קלות, ואילו חמאדה נחבל בראשו ובחזהו, ומת מפצעיו במקום. לאחר התאונה, כשהמערערת יודעת כי א.י ו-חמאדה נפגעו, ובעוד חמאדה שרוע ברכב ומדמם מראשו, יצאה המערערת מן הרכב ונמלטה מהמקום, מבלי להגיש לנפגעים עזרה – וזאת לאחר שהגיע למקום רכב הצלה, שהוזמן על ידי אדם אחר, שנכח במקום ושזהותו איננה ידועה. 4. בהתבסס על העובדות הנ"ל, הוסכם בין המערערת למשיבה כי יש להרשיע את המערערת בעבירות הבאות: נהיגה ללא רישיון נהיגה בר-תוקף, נהיגה ללא רישיון רכב בר-תוקף, נהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש, ונהיגה ללא ביטוח. עם זאת, הצדדים היו חלוקים בשאלת ההרשעה בעבירות של הריגה והפקרה אחרי פגיעה; בעוד שהמשיבה עמדה על כך כי יש להרשיע את המערערת גם בעבירות אלו, המערערת סברה כי יש להרשיעה, במקום זאת, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות ואי-דיווח על תאונה (בהתאמה), וסוכם כי הצדדים יטענו בהקשר זה ובית המשפט הנכבד יכריע. 5. בתאריך 10.6.2009 קבע בית המשפט הנכבד קמא, במסגרת הכרעת הדין, כי בנסיבות המקרה מתמלאים יסודות עבירת ההריגה, ועל כן יש להרשיע את המערערת בעבירה זו, ולא בעבירת גרימת מוות ברשלנות (המערערת איננה מעלה בפנינו השגות כנגד ההרשעה בעבירת ההריגה, ולכן לא נרחיב עוד בנושא זה). באשר לעבירת ההפקרה אחרי פגיעה, נדרש בית המשפט הנכבד לעובדה כי המערערת עזבה את המקום בלא שהזמינה בעצמה את רכב ההצלה, ובלא שעשתה כל פעולה פוזיטיבית לשיפור מצבו של חמאדה. על בסיס נתונים אלה קבע בית המשפט כי יש להרשיע את המערערת גם בעבירת הפקרה אחרי פגיעה, וזאת, על אף העובדה שהמערערת נשארה במקום התאונה עד להגעת רכב ההצלה. 6. להשלמת התמונה אביא עתה את לשונו של סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה), כנוסחו בתאריך הרלבנטי לכתב האישום. בגדרי סעיף זה נקבעה עבירת הפקרה אחרי פגיעה (להלן: עבירת ההפקרה) כך: "נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שבנסיבות המקרה היה עליו לדעת, כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי, דינו – מאסר תשע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן עליו צו מבחן". פרשנותו של סעיף חוק זה מהווה את סלע המחלוקת שבין הצדדים, ועל כן אדרש אליו בפירוט בהמשך הדברים. 7. בתאריך 18.10.2009 גזר בית המשפט הנכבד קמא את דינה של המערערת, והשית עליה עונש של ארבע שנות מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרה, וכן פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה, למשך עשרים שנים. בקביעת העונש לקח בית המשפט הנכבד קמא בחשבון את חומרת המעשים ונסיבותיהם, את גילה הצעיר של המערערת, ואת המלצת שירות המבחן בעניינה, שהיתה, ברובה, חיובית. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 8. באשר להכרעת הדין, המערערת טוענת כי העובדה שעזבה את מקום התאונה לאחר הגעת רכב ההצלה למקום, שוללת את האפשרות להרשיעה בעבירת ההפקרה. לשיטתה, משהגיע רכב ההצלה – לא ניתן עוד לקבוע כי היא היתה יכולה להגיש לחמאדה עזרה נוספת בנסיבות המקרה, כפי שדורש סעיף 64א(ב) לפקודה, ועל כן לא מתקיימים יסודות עבירה זו בעניינה. המערערת סבורה כי האכסניה המשפטית המתאימה לנסיבות המקרה הינה עבירת אי-דיווח על תאונה (בהתאם לתקנה 144(4) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961), ולא עבירת ההפקרה. במישור גזר הדין, המערערת טוענת כי יש להפחית מן העונש שנגזר עליה, כפועל יוצא מקבלת טענתה בנוגע לעבירת ההפקרה. לחילופין, ובמידה שלא תתקבל הטענה בנוגע לעבירת ההפקרה, המערערת סבורה כי העונש שנגזר עליה חמור יתר על המידה, אף כשלעצמו – ולכן היא מבקשת כי נקל בעונש המאסר, וכן שנקצר את התקופה שבה נשללה ממנה האפשרות להחזיק ברישיון נהיגה. 9. המשיבה סבורה כי לא נפל פגם בהכרעת הדין וגזר הדין, ועל כן, היא מבקשת כי נימנע מלהתערב בהם. דיון והכרעה 10. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון בחומר שהוגש על ידם, הגעתי למסקנה כי דין הערעור – להידחות, וכך אציע לחבריי לעשות. הטעמים למסקנתי זו יובאו מיד בסמוך. 11. בפתח הדברים אדרש לטענותיה של המערערת בנוגע להרשעתה בעבירת ההפקרה, המתמצות בעמדה כי המערערת אכן הגישה לחמאדה עזרה ככל שיכולה היתה לעשות בנסיבות העניין (מטענות הצדדים עולה שאין מחלוקת בדבר התקיימות שאר יסודות העבירה, ולכן אין צורך לבחון אותם ביתר פירוט). נקודת המוצא לדיון בקושיה זו תתבסס על תכלית עבירת ההפקרה; נוכח תכליתה של הנורמה תיבחן, בהמשך הדברים, השאלה, האם התנהגותה של המערערת נכנסת בגדרי העבירה האמורה (לשימוש בפרשנות תכליתית במסגרת המשפט הפלילי ראו: ע"פ 6696/96 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 535, 590 (1998); עיינו: אהרן ברק "על פרשנותה של הוראה פלילית" מחקרי משפט יז 347 (2002)). 12. תכליתה של עבירת ההפקרה נידונה בעבר בפסיקה במספר מקרים ((ראו: ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נג(2) 632, 644 (1999); ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.2006) (להלן: פרשת גולה), בפיסקה 19; ע"פ 5000/08 סומך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.2009) (להלן: פרשת סומך), בפיסקה 10); ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.2011) (להלן: פרשת ימיני)). בפרשות אלה קבע בית המשפט כי עבירת ההפקרה משרתת מטרה מרכזית אחת, ולצידה שתי מטרות-משנה: (א) המטרה הראשונה – העבירה מבטיחה כי תינתן עזרה מידית לנפגע בתאונה, וזאת על-מנת לשמור על גופו ועל חייו של הנפגע. (ב) מטרות המשנה – (1) העבירה מכוונת למנוע מנהג מלהתחמק מאחריותו לתאונה. (2) עבירת ההפקרה מקלה על יכולתן של רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה תאונת הדרכים ומי אחראי לה. 13. עינינו הרואות כי עבירת ההפקרה איננה מתמצה בהושטת עזרה רפואית לנפגע. בהקשר זה חשוב להעיר כי לעבירת ההפקרה שורשים בתורת-המוסר, מהם היא יונקת, וכך נפסק בהקשר זה: "[עבירת ההפקרה] נועדה לעגן במשפט את החובה המוסרית החלה על אדם המעורב באירוע פוגעני לסייע לזולתו שנפגע, לדאוג לשלומו ולהציל את חייו" (ראו: פרשת סומך, בפיסקה 10). משמעות הדברים היא כי המטריה הנורמטיבית שפורסת עבירת ההפקרה חורגת, מעצם טבעה, מן הצורך הרפואי הצר (וזאת – מבלי להמעיט בחשיבותו של צורך זה), והיא מחילה עצמה על מכלול התנהגותו של הנהג המעורב בתאונה, לאחר רגע הפגיעה. בתוך כך, המצופה מן הנהג הוא, בראש ובראשונה, לעצור את רכבו לאחר התאונה (ואף להימנע מלהימלט ברגל ממקום התאונה – ראו: רע"פ 10212/04 ממן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2005) (להלן: פרשת ממן)). אך בכך לא מסתיימת חובתו המשפטית של הנהג המעורב בתאונה; עליו לקחת אחריות לאירוע שבו הוא היה מעורב, ואחריות זו משמעותה, בין היתר – הישארות במקום התאונה, עד למיצוי הליכי הבירור על ידי גורמי הרפואה ונציגי אכיפת החוק. 14. כאמור, אף שהתכליות של העבירה המנויות בפיסקה 12(ב) שלעיל הוגדרו בעבר כ-"משניות" לתכלית המרכזית, הרי שאין הן זניחות, וניתן לומר כי המחוקק הקדיש גם להן מחשבה מפורשת במסגרת חקיקת הסעיף. ראיה לכך ניתן למצוא, בין היתר, בדברי ההסבר להצעת התיקון לפקודה, במסגרתה הוספה עבירת ההפקרה – שם נאמר כי העבירה נועדה להילחם ב: "פיתוי העומד בפני הנהג שגרם לתאונה, להימלט ולמנוע הענשתו על העבירה שגרמה לתאונה" (ראו: הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 3), התשכ"ד-1964, ה"ח הממשלה 290, 295. יצוין כי הדברים נאמרו ביחס לתאונות בהן לא נכחו במקום עדי ראייה, אך ברי כי הפיתוי האמור קיים גם מקום בו הנהג המעורב בתאונה לא זוהה על ידי אנשים הנמצאים במקום). בנוסף להתייחסותו המפורשת של המחוקק, גם בית משפט זה קבע כי אין לראות בתכלית ה"רפואית" כממצה לעניין עבירת ההפקרה. כך, לדוגמה, העיר השופט י' עמית בנושא זה בפרשת ימיני כדלקמן: "יש מקום לחדד את תכלית העבירה [של עבירת ההפקרה] ולצידה של תכלית העזרה והסיוע לנפגע להוסיף תכלית מפורשת שעניינה גם מניעת בריחה והימלטות כתכליות העומדות בפני עצמן" (ראו: שם, פיסקה 69; ההוספה וההדגשה לא במקור – ח"מ). הנה כי כן, עבירת ההפקרה פורשה בעבר – ובצדק – ככזו שדורשת לקיחת אחריות ברובד המשפטי והמוסרי, ביחד עם מתן סיוע ברובד הרפואי. 15. אעבור עתה מן הכלל אל הפרט, ואבחן את התנהגותה של המערערת שלפנינו: כזכור, המערערת עזבה את מקום התאונה, לאחר שהגיע רכב הצלה למקום, אך לפני הגעתן של רשויות אכיפת החוק. האם ניתן לומר כי בהתנהגותה, המערערת מיצתה את יכולתה להגיש לנפגע – "עזרה שהיה ביכולת[ה] להגיש בנסיבות המקרה", כפי שמורה סעיף 64א(ב)? לשיטתי, יש להשיב על שאלה זו – בשלילה, וזאת הן מנקודת המבט של התכלית ה"רפואית" של עבירת ההפקרה, והן מנקודת המבט של התכליות הנוספות של העבירה האמורה. אסביר את הדברים בקצרה להלן. 16. נקודת המבט של התכליות ה"נוספות": כפי שבואר לעיל בפיסקאות 14-12, ההתנהגות האסורה המוגדרת עבירת ההפקרה איננה מתמצה במחדל בתחום הרפואי (קרי: אי-הזמנת סיוע רפואי או מתן סיוע רפואי) בלבד; הנורמה הפלילית המקופלת בעבירת ההפקרה מורה בנסיבות אלה כי על המערערת להישאר במקום התאונה, לקחת אחריות על חלקה באירוע (אחריות שהמערערת נטלה, במידה מסוימת – בסופו של דבר, במסגרת הסדר הטיעון) ולסייע לגורמי הרפואה ולרשויות אכיפת החוק ככל יכולתה, בהבהרת הנסיבות הרלבנטיות לעניין. זוהי, במשמעותה הראויה, אותה "עזרה שהיה ביכולתה" של המערערת להגיש. כפי שצוין בעניין זה בפרשת ימיני: "מעבר לצורך להגן על הנפגע ולסייע לו בעזרה ובטיפול רפואי, הימלטות ממקום התאונה פוגעת באינטרס הציבורי. יש עניין כי האשמים יובאו לדין פלילי הן לשם הרתעת היחיד והן לשם הרתעת הרבים. יש אינטרס ציבורי בגילוי ובאיתור נהגים שיש להרחיקם מהכביש ובחקירת גורמי התאונה והאשמים בתאונה. לצד העניין הציבורי להעמדת עברייני תנועה לדין, קיים גם האינטרס הפרטי של הנפגע ובני משפחתו של הנפגע לדעת באילו נסיבות הוא נפגע, ואינטרס של כל אחד מהמעורבים להבהיר את נסיבות אירוע התאונה" (ראו: שם, פיסקה 69). דברים נכוחים אלה יפים גם לענייננו. חובתה של המערערת להגיש לחמאדה את העזרה שהיה ביכולתה להגיש – הופרה על ידה, עם הסתלקותה מהמקום טרם שהחל תהליך הבירור שתאונת דרכים מסוג זה גוררת. אחריותה הפלילית של המערערת לפי סעיף 64א(ב) ברורה, איפוא, כשהיא נבחנת על רקע תכליות העבירה, אשר פורטו לעיל, שהרי המערערת לא לקחה אחריות על מעשיה ועל חלקה בתאונה, וכן נמנעה מלסייע לגורמי הרפואה ולרשויות אכיפת החוק. בכך – עברה המערערת, הלכה למעשה, על עבירת ההפקרה. זה המקום להוסיף דברים אחדים לעניין התכלית הרפואית. 17. נקודת המבט של התכלית הרפואית: הישארות במקום התאונה גם לאחר הגעת הגורמים הרפואיים למקום תורמת ישירות גם לתכלית המרכזית העומדת בליבה של עבירת ההפקרה, שכן פעמים רבות נזקקים הגורמים הרפואיים המטפלים למידע נוסף באשר לאירוע, אשר נמצא בצורה בלעדית בידיהם של אלה שחוו אותו או צפו בו. הסתלקותו של נהג, אשר היה מעורב בתאונה יכולה לשלול איפוא קבלתו של מידע חשוב זה, ובתוך כך יעילות הטיפול הרפואי עצמו עלולה להיות מסוכלת, שכן הגורמים המטפלים זקוקים גם למידע שנוגע לקורות התאונה על מנת לסייע לאלה שנפגעו ממנה (למשל, יש צורך לתאר לגורמים המטפלים היכן בדיוק נפגע הפצוע, מה אורך הזמן שעבר עד להגעתם, אילו טיפולים מיידיים קיבל, אם בכלל, וכיו"ב). בשים לב לאמור לעיל – הסתלקותו של נהג מעורב ממקום התאונה בשלב שלא מאפשר לו לנסות ולסייע לגורמים הרפואיים על ידי מתן אינפורמציה הכרחית – יכולה לעלות כדי התנהגות, אשר סותרת גם את התכלית ה"רפואית" שבעבירת ההפקרה. 18. סיכום ביניים של הדברים מוליד את המסקנות הבאות: התכליות העומדות בבסיסה של עבירת ההפקרה מתלכדות במקרה שלפנינו, והן מורות כי פירושו הראוי של המונח "עזרה שהיה ביכולתו [של נהג המעורב בתאונה] להגיש בנסיבות המקרה" איננו מצומצם רק להישארות הנהג המעורב במקום עד להגעת רכב ההצלה. הטעם לכך הוא זה: הסתלקות בטרם סיום חקירת האירוע איננה מספקת את הסטנדרט של מתן עזרה שניתן להגיש, שכן למערערת לא נשקף כל סיכון מהישארותה במקום התאונה. לכן יש לפרש את עבירת ההפקרה ככזו המכוונת להציב רף התנהגות גבוה במערכת היחסים שבין אדם לחברו, וככזו אין להגביל את תחולתה במקרה שבו הנהג המעורב בתאונה ביקש להסתלק לאחר הגעת הגורמים הרפואיים למקום. מסקנה זו – משתלבת בצורה יפה גם עם המטרה החברתית הרחבה יותר שאותה משרתת עבירת ההפקרה. אסביר את הדברים להלן. 19. התוצאה אליה הגעתי לעיל עולה בקנה אחד עם המגמה הרווחת במשפט הפלילי: "להרחיב את חובתו החוקית (להבדיל מחובתו המוסרית) של אדם להושיט עזרה לאדם אחר המצוי בסכנה, ודאי כאשר חובה זו אינה מעמידה את מושיט העזרה בסכנה כלשהיא" (ראו: דנ"פ 2974/99 אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.1.2000) (להלן: פרשת אוחנה); כן עיינו: פרשת ימיני, בפיסקאות 20-19). ואכן, כפי שציין הנשיא א' ברק ב-פרשת אוחנה: "מדיניות הרחבת חובת העזרה באה לידי ביטוי גם בעבירת ההפקרה". מדיניות זו של הרחבת חובת הסיוע משתקפת, בין היתר, גם בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 15), התש"ם-1979, במסגרתו שונתה שוב לשונה של עבירת ההפקרה, כך שהיא תחול על כל נהג "המעורב בתאונה", בניגוד ל-"נהג שתוך נהיגתו גרם לתאונה", כפי שהיה טרם התיקון. תוצאה זו מתיישבת גם עם נטיית הפסיקה שדנה בעבירת ההפקרה (כפי שהיא הובאה בפיסקה 12 שלעיל) לראות בחובה שמציבה עבירת ההפקרה כחובה מהותית – קרי, חובה שאיננה טכנית, ושלא ניתן להתחמק ממנה גם בנסיבות שבהן הסיוע הרפואי נראה מיותר, נוכח מצבו הקשה של הנפגע, ואף מקום בו הנפגע נפטר מפצעיו (ראו: פרשת ממן; פרשת גולה). אם גם במקרים בהם הנפגע נפטר, ומטבע הדברים לא נזקק לטיפול רפואי, ראה לנכון בית המשפט להרשיע את הנהג המעורב בתאונה בעבירת ההפקרה – הרי שמקל וחומר יש להרשיע את המערערת בענייננו בעבירה זו, שכן האחרונה הסתלקה ממקום התאונה, כאשר מצבו של הנפגע לא היה ידוע לה כלל. 20. סיכומם של דברים – בצדק קבע בית המשפט הנכבד קמא כי עבירת ההפקרה מחילה עצמה גם על התנהגותה של המערערת בנסיבות המקרה. 21. משדחיתי את טענותיה של המערערת במישור הכרעת הדין, אפנה עתה לדון, בקצרה, בהשגותיה הנוגעות לגזר הדין, ובתוך כך אתמקד בטענות המערערת, המכוונות כנגד חומרת גזר הדין לגופו, במנותק משאלת עבירת ההפקרה. 22. אין בידי לקבל את טענתה של המערערת, לפיה עונשה הינו חמור יתר על המידה. כידוע הלכה היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בגזר דינה של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית הבולטת על פניה, או שברור כי העונש שנגזר על ידה חורג בצורה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"א 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009)). אינני סבור כי המקרה שלפנינו נופל בגדרי אותם חריגים לכלל, המאפשרים התערבות בגזר הדין, וזאת, בין היתר, נוכח העובדה כי בית המשפט הנכבד קמא התחשב, בגדרי גזר הדין, במכלול הנתונים הרלבנטיים להכרעה, והביא אותם לכלל איזון. בהקשר זה אדגיש כי אמנם, כפי שמציינת המערערת, תסקיר המבחן שהוגש לבית המשפט הנכבד קמא היה חיובי ברובו, וכך גם תסקיר המבחן המשלים שהוגש לבית משפט זה בעקבות הערעור. בנוסף, לא ניתן להתעלם מגילה הצעיר, יחסית, של המערערת. ברם, בכל אלו אין די כדי להביא להקלה בעונש, בהתחשב בחומרת העבירות ובנסיבות ביצוען. כפי שהדגיש בית המשפט הנכבד קמא בגזר דינו, ישנה חשיבות מיוחדת בהצבת רף ענישה מחמיר יחסית בגין עבירות מסוג אלו, שבהן הורשעה המערערת (ראו: עמודים 42-41 לגזר הדין, וכן פרשת ימיני). ואכן, נסיבות המקרה דנן הינן חמורות, ומצדיקות ענישה על הצד המחמיר, יחסית. נזכיר כי המערערת לקחה מאימה את מפתחות רכבה כאשר היא איננה בעלת רשיון (לאחר ארבעה שיעורי נהיגה בלבד), והיא נהגה ברכב ללא רישיון רכב וללא פוליסת ביטוח. יתר על כן, היא נהגה ברכב בצורה מסוכנת, בתנאי כביש קשים, ולא שעתה לבקשותיה של חברתה, א.י, כי תאט. נתונים אלה מצביעים על חומרה יתרה במעשיה של המערערת, והם אינם מאפשרים להקל בעונשה. זאת ועוד – נראה שהעונש שהוטל על המערערת עולה בקנה אחד עם רף הענישה שנקבע במקרים דומים בעבר (השוו: ע"פ 10990/03 אלהרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.2005); פרשת גולה; פרשת ימיני), ואף וייתכן שהוא מקל בהקשר זה. 23. נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט מלצר, ולפירוש המקיף שנתן לעבירת ההפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה (נוסח חדש). "על חומרתה של עבירת ההפקרה, מעבר למישור המשפטי גם במישור המוסרי של אדם לאדם, אין צורך להכביר מלים (ראו ע"פ 5000/08 סומך מ' מדינת ישראל (לא פורסם), כמייצג קו פסיקתי ברור והכרחי" (רע"פ 5670/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ב. אדרש בקצרה להיבט המוסרי שביסוד התכליות שמנה חברי בסעיף. המחויבות לסיוע לזולת המצוי במצוקה טבועה בצופן הגנטי של תורת המוסר היהודית, הכוללת בין ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם (אבות ו', ו') "נושא בעול עם חברו", אשר, כדברי חכם המוסר ר' ירוחם לוואוויץ (ליטא-פולין, המאה הכ'; דעת חכמה ומוסר א', כ"ז) משמעו "לחוש בצער זולתו כל מה שאפשר...". הדבר מוצא ביטויו בציווי התורה "לא תעמֹד על-דם רעך" (ויקרא י"ט, ט"ז). וכך קובע התלמוד הבבלי (סנהדרין ע"ג, א'): "מנין לרואה את חברו טובע בנהר או חיה גודרתו או ליסטים הבאים עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: 'לא תעמוד על דם רעך'"; ראו גם רמב"ם רוצח ושמירת הנפש א', י"ד; שולחן ערוך חושן משפט תכ"ו, א', שם נפסק להלכה "הרואה את חברו טובע בים, או לסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל, ולא הציל... וכיוצא בדברים אלו (הדגשה הוספה-א"ר), עובר על לא תעמוד על דם רעך"; ראו גם נ' רקובר, עושר ולא במשפט (תשמ"ח) 178; אנציקלופדיה תלמודית בערך "הצלת נפשות", י', ש"נ. ג. הציווי "לא תעמוד על דם רעך" עוסק לא במי שהיה מעורב בעצמו בעבירת הפקרה בגדרי מעורבות בתאונה, כבנידון דידן, אלא במי שנקלע למצב שבו יכול היה להציל את הזולת; ראו נ' רקובר, מסירות נפש - הקרבת היחיד להצלת הרבים (תש"ס), 19, 189-195; מובא שם חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח-1998 (שנתקבל בכנסת בעקבות הצעת חוק של ח"כ חנן פורת ע"ה), שסעיף 1(א) בו קובע: "1. חובת הצלה והושטת עזרה (א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו". ד. בחוק לא תעמוד על דם רעך נקבעה סנקציה של קנס; על פי הרמב"ם, אף שאין עונש מלקות במצוות לא תעשה זו "מפני שאין בהן מעשה" ("ואין לוקין על הימנעות מעשיית מעשה"; ראו "ביאור למשנה תורה" של ישיבת אור וישועה ומכון משפטי ארץ, יוחאי מקבילי מהדיר ועורך ראשי, עורכי משנה יחיאל קארה, רועי דובקין ומכון משפטי ארץ) - "חמורים הם" בשל איבוד נפש. ה. כל אלה - "לא תעמוד" - במי שלא היה מעורב כלל במעשה אלא נזדמן למקום ויכול היה לסייע, על-ידי מסירת מלוא הפרטים שיאפשרו טיפול רפואי הולם. קל וחומר למי שהוא עצמו היה מעורב בפגיעה, וחובתו המוסרית, וכמובן המשפטית על פי הסנקציה שבעבירת ההפקרה, כפולה ומכופלת. ומי שלא עמד בה, בית המשפט מצווה לענשו כראוי לו. כך בענייננו. ו. יתר על כן, גם הפיתוי להימלט, שהיה ביסוד הצעת החוק שהוסיפה את עבירת ההפקרה אחרי פגיעה, נתפס כשיקול ענישה במשפט העברי, כמותו כקלות לבצע מעשה בהיחבא. כך אומר הרמב"ם במורה נבוכים (ג', מ"א, מהדורת מיכאל שורץ), בין כללי הענישה "והשלישי, חומרת ההתפתות לדבר. כי מדבר שהאדם מתפתה לעשותו – או מפני שהתאוה מגרה אותו לעשותו, או מפני שהוא רגיל מאוד לעשותו, או מפני שקשה מאוד לא לעשותו - הוא לא יימנע אלא אם צפוי לו דבר חמור. והרביעי הוא הקלות לבצע את המעשה בהיחבא ובסתר, באופן שאחרים לא ירגישו בו. להרתיע מזה ניתן רק בעונש כבד וחמור". הדברים מדברים בעדם. ז. כאמור, מצטרף אני לחוות דעת חברי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ז' אדר, תשע"ב (‏1.3.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09096280_K03.doc מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il