יוחנן ברקאי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9623/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9623/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המערער: יוחנן ברקאי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 9.10.07 ב-תפ"ח 1049/05, שניתן על ידי כבוד השופטים א' טל, י' אמסטרדם ו-ר' לבהר שרון תאריך הישיבה: י"ב בתמוז התש"ע (24.6.10) בשם המערער: עו"ד משה מרוז; עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט א' א' לוי: בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בערעור שבפנינו משיג המערער על הרשעתו. האישום 1. בשנת 2004 הועסק המערער כשומר בחברת אבטחה, אליה הצטרף לאחר מספר חודשים, אף הוא כשומר, אנטולי פאף (להלן: המנוח). המערער הופקד לשמור בפנימייה הנמצאת בנתניה, ומשפוטר נראה כי נותר בלבו משקע של מרירות כלפי המנוח. על רקע זה הוא נהג להטריד את המנוח בשיחות טלפון, וכך עשה גם למנהלת החברה שהעסיקה אותו. בחודש פברואר 2005 החל המערער לעבוד בחברת שמירה אחרת, ולידו נמסר אקדח. בתאריך 20.3.05, בשעת בוקר, משסיים המערער את משמרתו, הוא לקח עמו את מכשיר המירס ששימש אותו לצורך תפקידו, אף שנאסר עליו לעשות זאת. בשעה 22:10 של אותו יום הוא התקשר למוקדן החברה שהעסיקה אותו, ודיווח כי הוא כבר נמצא במקום השמירה שיועד לו (כפר חוגלה), אף שבפועל שהה אותה עת באזור הפנימייה בה הועסק המנוח. עוד נטען, כי בשעה 22:30 לערך, כאשר עשה המנוח את דרכו לפנימייה, הוא נורה בעורפו וכתוצאה מכך נגרם מותו. במהלך משפטו הכחיש המערער כל קשר לרצח המנוח וטען לחפותו. על הראיות הנסיבתיות 2. הכרעת הדין בתיק זה התבססה על ראיות נסיבתיות. כידוע, בניגוד לראיה ישירה, אשר בכוחה להוכיח במישרין התקיימות עובדה השנויה במחלוקת, כוחה של ראיה נסיבתית מצטמצם לכך שיש בה להוכיח קיומה של נסיבה אשר עשויה לשמש בסיס לקביעת קיומה של עובדה מן הסוג האמור (ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 227 (2002)). לעתים יהיה בכוחה של ראיה נסיבתית בודדת לבסס הרשעה, ולעתים יידרש לכך מארג של ראיות, בין אם נסיבתיות כולן או בחלקן, להביא לאותה תוצאה, ובלשון הפסיקה: "יש וראיה נסיבתית אחת יוצרת תמונה ברורה ושלמה בכיוון אשמתו של הנאשם, עד כי בלי הסבר אמין ומשכנע מצדו אין להגיע למסקנה אחרת: אולם גם כאשר הראיות הנסיבתיות לקוטות ממקורות שונים ומהזדמנויות נפרדות, השאלה תהא תמיד מה התמונה הכוללת המתקבלת כאשר בית-המשפט מפעיל מיטב שיקולו של האדם הסביר" (ע"פ 898/79 פיצחזדה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 829 (1980) 835-836). כוחה ההוכחתי של ראיה נסיבתית לקבוע ממצא עומד לה, כך נקבע, רק במידה וממצא זה מתחייב הגיונית ממנה וממארג הראיות שעימה כמסקנה אחת ויחידה. ראשית, יש להבהיר, כי אין בוחנים כל ראיה נסיבתית אגב בידודה מיתר הראיות, אלא בוחנים את מקבץ הראיות כולו (ע"פ 411/84 מדינת ישראל נ' לביב, פ"ד לט(1) 293, 302, (1985); ע"פ 334/02 סיבוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.1.2003), פיסקה 4 לפסק-הדין; ע"פ 11331/03 קיס (אריק-בר) נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ט(3) 453, 470 (2004)). שנית, קביעת הממצא העובדתי נעשית רק לאחר שלא נותר עוד ולו ספק סביר, בדבר נכונותה של המסקנה המוסקת ממנו. עמדתי על כך אני באחת הפרשות: "אין משקלן של ראיות [נסיבתיות] נופל מכוחן של ראיות ישירות, ובלבד שלא ניתן להסיק מהן אלא מסקנה הגיונית אחת המקימה יסוד להרשעה. אף לא נדרש כי כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה תוביל להרשעה, ודי בכך שכל הראיות יחד כאשר הן משתלבות זו בזו מעשה-פסיפס, יצביעו על הנאשם, וברמה הנדרשת בפלילים, כמבצעה של העבירה" (ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.12.2004); וראו גם: ע"פ 90/81 גולדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 610, 612-613 (1982); ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 477, 484 (1981)). בחינה זו של כוחה ההוכחתי של הראיה הנסיבתית מסתמכת על מבחני ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים (ע"פ 497/92 נחום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.10.1995), פיסקה 16 לפסק-הדין; ע"פ 6096/94 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 732, 736 (1996); ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 140 (1980); ע"פ 6864/03 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 657, 662 (2004)), וכאמור, לעתים די יהיה בראיה נסיבתית בודדת בעלת משקל סגולי גבוה כדי לקבוע כל ממצא עובדתי. עם זאת, בעודו מפעיל מבחנים אלו, מוטלת על בית-המשפט החובה לבחון מיוזמתו הסברים המתיישבים עם הנסיבות שהוכחו ועם חפותו של הנאשם, ואפילו הסברים אלו אינם מתיישבים עם טענותיו שלו עצמו (ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, נו(5) 221 (2002), 228). ראוי עוד לציין, כי העובדה שקביעת הממצא נעשית לאורם של מבחנים אלה, מקימה אפשרות להעביר קביעות מסוג זה תחת שבט ביקורתה של ערכאת הערעור, והדבר מתיישב עם הלכת אי-ההתערבות: "ועוד יש להעיר שהרשעה המבוססת על ראיות נסיבתיות פתוחה לביקורת בדרגת הערעור יותר מאשר הרשעה שיסודה בראיות ישירות שנקבעו על-פי התרשמות הערכאה הראשונה ממהימנות העדים, כי ככל שעברו הראיות הנסיבתיות את מבחן ההגיון ונסיון החיים, יכולה דרגת הערעור לעקוב אחרי ההנמקה של הערכאה הראשונה. אך כנגד דרכי בקורת אלה הפתוחות לפני ההגנה, קיימת יכלתו של בית-המשפט שלערעור לבחון את הראיות מחדש על-מנת לגלות, אם ההיגיון וניסיון החיים הצדיקו את מסקנת הערכאה הראשונה על-פי הנסיבות שהוכחו לפניה" (ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 686 (1978)). מן הכלל אל הפרט 3. נקדים ונאמר כי לאחר שבחנו את נימוקי הערעור שבכתב, והאזנו לטיעונם של באי-כוחו המלומדים של המערער על פה, שוכנענו כי הרשעת המערער בדין יסודה, ולהלן נפרט, בתמצית, את הנמקתנו: א) המערער הגיע בליל האירוע למקום עבודתו בכפר חוגלה באיחור, ועל כן החליט מעבידו, ירון חרס לפטרו. הוא עשה זאת בשעה 23:45 לערך, ואז נטל ממנו גם את האקדח שנמסר לו לצורך תפקידו (ראו עדות חרס בעמ' 291). בזירה נמצא תרמיל כדור של אקדח (ראו ת/11), ובדיקה במעבדת נשק של המשטרה העלתה כי אותו תרמיל נורה מהאקדח בו החזיק המערער (ראו ת/16א'). ב) האקדח שהיה בידי המערער נמסר לו בתאריך 16.3.05, ותשעה חודשים עובר למועד זה הוא הוחזק בכספת החברה. המערער נשאל במהלך חקירתו במשטרה (ראו ת/2, עמ' 4) אם היה היחיד שהחזיק בנשק מיום שנמסר לו ועד שנלקח ממנו, ועל כך השיב "בוודאי". ג) ביום בו נמסר האקדח למערער (בחודש מרץ 2005), נמסרו לו גם שתי מחסניות ובכל אחת מהן 13 כדורים, ובסך הכל 26 כדורים, והוא אישר זאת בחתימתו (ראו ת/35). כאשר נלקח האקדח ממנו על ידי חרס ביום בו פוטר, נמצאו במחסניות 24 כדורים בלבד (ראו עמ' 293). המערער היה אמור לדעת מה עלה בגורלם של שני הכדורים החסרים, אולם כל שטען היה כי שעה שקיבל את האקדח לא טרח לספור את מספרם של הכדורים שנמסרו לו. ד) המערער היה אמור להתחיל את השמירה בכפר חוגלה בשעה 22:00, אולם בפועל התייצב שם בשעה 23:10 לערך (ראו הודעתו של ניר פפאי ת/27, עמ' 2). פפאי הוסיף, כי המערער הגיע במונית ממנה ירד בריצה ומיהר לכיוון העמדה שלו. אותה שעה הוא נראה נסער ומיהר לשתות מים. מטבע הדברים, אפשר שמראה פניו של המערער נבע מכך שהוא איחר להגיע לשמירה, אולם כיצד ניתן ליישב את העובדה שבשעה שנעדר מכפר חוגלה הוא היה מצוי באזור התעשייה בנתניה, בסמוך לפנימייה בה הועסק המנוח. וכאן המקום להדגיש, כי מהמערער לא נעלם שהוא מאחר להתייצב במקום עבודתו, שהרי בשעה 22:15 לערך הוא אף טרח לדווח למוקדן החברה שהעסיקה אותו (צבי שרייר) דיווח כוזב לפיו הוא ניצב כביכול על משמרתו. 4. הראיות אותן פרטתי מפלילות את המערער במידה שאין למעלה ממנה כמי שגרם את מותו של המנוח. יתרה מכך, נטילת מכשיר המירס בבוקר האירוע, וההודעה הכוזבת למוקדן, נועדו כדי ליצור טענת אליבי בבחינת יש מאין. המסקנה המתבקשת היא אפוא, כי בפנינו מי שהקדים מחשבה ותכנון להמתת המנוח, ונוכח זאת מתקיימים בו כל יסודותיה של עבירת הרצח בה הורשע. אכן, כדברי באי-כוחו המלומדים של המערער, יכלו החוקרים לבצע פעולות חקירה משלימות, כמו בדיקת בגדי המנוח במטרה לגלות עליהם שרידי ירי ובדיקת האקדח כדי לוודא שממנו נורתה ירייה. אולם, אף שבנסיבות אחרות היה עשוי להיות משקל למחדלים אלה, אינני סבור כי יש בקיומם עילה כדי לערער ולו במעט את תמונת הראיות הכוללת בפרשה זו. לפיכך, וככל שדעתי תישמע, היית דוחה את הערעור. ניתן היום, י"ח בתמוז תש"ע (30.6.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07096230_O07.docהג אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il