עזבון המנוח וולפרם ריינר ז"ל נ. ALLIANZ VERSICHERUNGS AKTIEN

פסק-דין בתיק ע"א 9621/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9621/06 ע"א 9637/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר המערערים בע"א 9621/06 והמשיבים 3-1 בע"א 9637/06: 1. עזבון המנוח וולפרם ריינר ז"ל 2. סוזה ריינר 3. קלרה ריינר המערער בע"א 9637/06 והמשיב 1 בע"א 9621/06: Allianz Versicherunge Aktienge נ ג ד המשיבים בע"א 9621/06 ובע"א 9637/06: 1. קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים 2. נביל אבו עייאש 3. הלאומית חברה לביטוח בע"מ ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 27.9.06 בת.א. 315/97 שניתן על-ידי כבוד השופטת צ' ברון תאריך הישיבה: ב' באדר התשס"ט (26.2.09) בשם המערערים בע"א 9621/06 והמשיבים 3-1 בע"א 9637/06: עו"ד תמר קרת; עו"ד שי כהן בשם המערער בע"א 9637/06 והמשיב 1 בע"א 9621/06: עו"ד אהוד שטיין; עו"ד גלי שטיין בשם המשיבים 3-1 בע"א 9621/06 ובע"א 9637/06: עו"ד אלון בלגה; עו"ד מאזן קופטי; עו"ד סאוסן עונאלאה פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. וולפרם ריינר, דיפלומט גרמני ששימש קונסול לעניינים משפטיים בשגרירות גרמניה בישראל, נהרג בתאונת דרכים שארעה בישראל ביום 2.5.1996. הרכב שבו נהג היה רכב שירות של השגרירות הגרמנית, שבוטח בכרטיס ביטוח בינלאומי שהוצא בגרמניה (להלן: הכרטיס הירוק). בית המשפט המחוזי קבע כי נזקיו של המנוח היו מכוסים על-ידי הכרטיס הירוק, שהקנה לו ביטוח אישי, וכי לפיכך יש לראות את החברה שהוציאה את הביטוח – Allianz Versicherungs Aktiengessllscaft (להלן: אליאנץ) – כמי שנושאת באחריות לפצותו. על-יסוד קביעה זו ערך בית המשפט המחוזי שומה של נזקי המנוח ופסק לו פיצויים בראשי-נזק שונים. בע"א 9637/06 משיגה אליאנץ על כך שחויבה לפצות את המנוח וכן על גובה הפיצוי שנפסק; בע"א 9621/06 משיגים עזבונו של המנוח ומשפחתו על מיעוט הפיצויים. 2. השאלה המרכזית שהתעוררה במקרה זה לעניין עצם החבות היא האם הכרטיס הירוק הקנה למנוח ביטוח אישי (שאז האחריות היא לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975; להלן: חוק הפיצויים), או שמא רק ביטוח נגד סיכוני צד ג (שאז המסגרת הנורמטיבית מצויה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). בית המשפט המחוזי קבע כאמור כי הכרטיס הירוק יצר ביטוח אישי ובמסקנה זו לא ראינו להתערב. כפי שהסביר בית המשפט המחוזי, הסדר הכרטיס הירוק מייתר את הצורך של תושב זר המגיע לארץ עם רכבו לרכוש כאן ביטוח נוסף ועצמאי. סעיף 6 לתקנות ביטוח רכב מנועי (תעודות ביטוח), תש"ל-1970 קובע לעניין זה: 6. כוחו של כרטיס ביטוח רכב בין-לאומי (א) לענין הפקודה יהיה כוחו של כרטיס ביטוח רכב בין-לאומי ככוחה של תעודת ביטוח שהוצאה מטעם מבטח, ויראו את הפוליסה השייכת לאותו רכב כאילו היא פוליסה לפי דרישותיה של הפקודה. (ב) לענין סעיף זה, "כרטיס ביטוח רכב בין-לאומי" - כרטיס שהוצא מטעם מבטח רכב שהוא חבר במשרד ארצי של משרד כרטיס ביטוח בין-לאומי, הוא "משרד הכרטיס הירוק", ובלבד שהמשרד הארצי האמור הוא חבר נספח במרכז הבין-לאומי של משרד הכרטיס הירוק ויש לו הסכם הדדיות עם המשרד הארצי בישראל. כלומר, מדובר בהסדר ביטוח בין-לאומי שבמסגרתו מקבל על עצמו משרד הכרטיס הירוק בארץ-הביקור את ההתחייבויות של חברת הביטוח (אליאנץ). בענייננו אין מחלוקת כי על-פי הדין הגרמני ביטוח החובה מכסה רק חבות כלפי צד ג ואינו מקנה ביטוח אישי, כך שאילו התאונה הייתה מתרחשת בגרמניה אליאנץ לא הייתה נושאת בחבות. אולם בית המשפט המחוזי למעשה קבע כי הביטוח עובר "אדפטציה" לדיני ארץ-הביקור. בית המשפט ציטט את תעודת הביטוח שבה נכתב: "בביקור בכל ארץ מקבל על עצמו המשרד של אותה הארץ בגין השימוש של כלי הרכב המתואר בתעודת ביטוח זו את ההתחייבויות של מבטח החבות וזאת בהתאם עם חוקיו של ביטוח חובה באותה הארץ" [סעיף (1); ההדגשה הוספה]. בית המשפט המחוזי קבע כי לפי כללי ברירת הדין – מבחן מירב הזיקות – הדין שיש לבחון לאורו את חוזה הביטוח הוא הדין הישראלי, וכי לפי עקרונות הפרשנות המקובלים בדין הישראלי יש לומר שחוזה הביטוח כולל גם ביטוח אישי. בית המשפט הטעים כי מטרתה של שגרירות גרמניה, וציפייתה הסבירה, הייתה לקבל ביטוח חובה לפי משמעות התיבות הללו בישראל, לאמור: ביטוח הכולל את נזקיו של הנהג. מן העדויות הסיק בית המשפט שזו הייתה כוונת השגרירות וכי לפי הנהלים של משרד החוץ הגרמני וממשלת גרמניה יש לדאוג לכיסוי ביטוחי מלא לדיפלומטים המשרתים מחוץ לגרמניה. בית המשפט הטעים כי אליאנץ לא ביררה את היקף הכיסוי הביטוחי הנהוג בישראל וממילא לא יידעה את המבוטחת על צמצום הביטוח בהשוואה למקובל בארץ שבה ייעשה שימוש ברכב. בית המשפט קבע כי במסקנה זו תומכים גם העיקרון שלפיו יש לפרש פוליסת ביטוח כנגד המנסח, והחובה המוטלת על מבטח לציין במפורש ובמובלט סייגים וחריגים בפוליסה. 3. נראה לי כי מסקנתו הפרשנית של בית המשפט המחוזי סבירה וכי למרות שמקרה זה אינו פשוט וחד-משמעי, אליאנץ לא הציגה טעמים משכנעים די הצורך לפסוק אחרת. יצוין כי טיעוני הצדדים "התפזרו" למחוזות שספק אם נדרשים להכרעה במקרה שלפנינו, שכן בסופו של יום הויכוח הוא על כוונת מסמכי הביטוח, לפי הכתוב בהם ולפי הגיון-הצדדים והגיון-הדברים. תהייה מרכזית שמעלה אליאנץ היא כיצד זה שהיקף החבות משתנה לפי מקום התאונה, אולם התשובה לכך מצויה בתעודת הביטוח עצמה, אשר הוצאה על-ידי אליאנץ ושיוצרת זיקה בין היקף הביטוח לבין "חוקיו של בטוח חובה באותה הארץ", כשהפרשנות המתבקשת למונח "באותה הארץ" היא שהכוונה לארץ-הביקור. חשוב להדגיש את שהבהיר בית המשפט המחוזי, לאמור כי היקף הכיסוי הביטוחי שניתן מכוח הכרטיס הירוק תלוי בהוראות של אותו כרטיס ולא מדובר בנוסח אחיד חובק-עולם. כלומר אין מניעה, בכפוף לכל דין רלבנטי, לנסח את הפוליסה באופן שיסייג את הכיסוי הביטוחי בהתאם לרצון הצדדים. אולם בהיעדר סייג ברור, ולאור האופן שבו נוסחה תעודת הביטוח, קיים קושי לקבל את עמדתה של אליאנץ; מה עוד שמקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הפרשנות האמורה לתעודת הביטוח עשויה בהחלט לעלות בקנה אחד עם הציפייה הסבירה של מבוטח בנסיבות שבהן עסקינן, שלפיה הביטוח שניתן לו (בהיעדר סייג מפורש) יהא מותאם לדין ביטוח החובה המקובל במקום שבו נעשה שימוש ברכב; זאת לאור ההבדלים בין מדינה למדינה מבחינת המשמעות של ביטוח חובה, ולאור העובדה שבהיעדר כיסוי מלא עשוי להתעורר הצורך בהשלמות-ביטוח עד כי אין זה ראוי להותיר את המבוטח בערפל בעניין זה. יצוין כי בענייננו, כך הסתבר, רכשה השגרירות כיסוי ביטוחי נוסף רק לאחר התאונה וזאת משהתבררה עמדתה של אליאנץ בנדון. 4. יש לציין כי אליאנץ מעלה בערעורה שורה של טענות נוספות. לשתיים מהן ראיתי מקום להתייחס במסגרת פסק-הדין בערעור. ראשית, בתעודת הביטוח יש סעיף נוסף – (2) – שבו נכתב כי המבוטח (שגרירות גרמניה) "מיפה בזה את כוחה של התאחדות HUK המבורג ואת המשרדים של כל משרד של הארצות הנזכרות לעיל, אותם הורתה התאחדות HUK לקבל בהתאם להוראות החוק הודעות, פניות בכתב ומסירות כתבי בי דין וכן לטפל עבורי בתביעות לפיצויים מטעם צדדי ג' ולסלקן, אם זה ניתן, במידה שהן מבוססות על החוקים בדבר ביטוח חובה של הארץ הנוגעת בדבר ונובעות מהשימוש בכלי הרכב באותה הארץ או בארצות האלה". סעיף זה אכן מדבר על טיפול בתביעות מטעם צדדי ג אולם לא ראיתי לקבל את טענת אליאנץ כי סעיף זה שולל את מסקנתו של בית המשפט המחוזי. אכן, נראה כי מדובר בסעיף שעניינו ייפוי-כוח ואין בלשונו כדי ללמד שהוא בא לסייג או להכפיף את סעיף (1) העוסק בהגדרת ההתחייבות הביטוחית. שנית, אליאנץ ממקדת חלק ניכר מטענותיה בהסכם האחיד הבין-משרדי – Uniform Agreement Between Bureaux – המדבר על כך שהביטוח הוא בגין נזקי צד ג. אלא שבית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי שהסכם זה לא נשלח למבוטחת אלא רק הפוליסה ותעודת הביטוח, וברור שהגבלות "בין-משרדיות" (בין המבטחים) אינן תקפות כלפי המבוטח אם לא הובאו לידיעתו ואם מסקנה שונה עולה מן התעודה שנמסרה לו. 5. הנה כי כן, פסק-הדין של בית המשפט המחוזי לא בא לקבוע ואינו קובע קביעות מרחיקות-לכת – במישור הגיאוגרפי ובמישור המשפטי – אלא כל כולו בחינה פרשנית של הוראות תעודת הביטוח שהונחה לפניו. בהכרעתו של בית המשפט לא ראינו עילה להתערב. לפיכך, אנו דוחים את הערעור בשאלת החבות. שני הצדדים סבורים כי בית המשפט המחוזי שגה בשומת הנזק. ראינו צורך להתייחס למספר נקודות בהקשר זה. 6. בית המשפט המחוזי פסק פיצויים לאלמנתו של המנוח ולבתו הקטינה, כתלויות. בחישוב הפסדי התמיכה קבע בית המשפט כי מגבלת שילוש השכר הממוצע במשק, הקבועה בסעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים, חלה לא רק על הנפגע אלא גם על בת-הזוג (לצורך הקופה המשותפת). מסקנה זו מקובלת עלי. אמת, בסעיף 4(א)(1) הנ"ל מדובר על "חישוב הפיצויים בשל אובדן השתכרות ואובדן כושר השתכרות", אך גם מבלי להידרש לשאלה הפרשנית של סעיף זה, יש לזכור כי שיטת הידות המשמשת לצורך חילוץ "יד הקיום" של המנוח היא מכשיר יציר הפסיקה ואין מניעה שבית המשפט יבצע בה את ההתאמות הנדרשות, שימנעו את קיפוח התלויים, לאור קיומה של תקרה סטטוטורית ביחס לבסיס השכר של הנפגע. בהתאם לכך קבע בית המשפט כי יש לתחום גם את שכרה של האלמנה לצורך חישוב הקופה המשותפת, ובקביעה זו לא נפל פגם. הדברים יפים גם לגבי ניכוי מס בשיעור 25% משכרה של בת-הזוג לצורך החישוב. אין מקום לקבל את טענת אליאנץ בדבר הצורך להוסיף "יד חיסכון" בחישוב הפסדי התמיכה (ראו ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון כרכבי (טרם פורסם, 19.12.2007)). מנגד, לא ראיתי לקבל את הטענה שהועלתה בע"א 9621/06, כי יש לבצע את חישוב הפיצוי, ואת ניכוי המס, לפי שכרו האמיתי של המנוח, ורק לאחר מכן "להפעיל" את מגבלת שילוש השכר הממוצע (ראו גם ע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 374 (1991)). יש אפוא לקבוע, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כי בסיס השכר לצורך חישוב הפיצוי (הן ביחס למנוח הן ביחס לאלמנתו) הוא שילוש השכר הממוצע במשק בניכוי מס. כמו-כן לא ראיתי להתערב לכאן או לכאן בסכום שנפסק – באופן גלובאלי – עבור הפסדי הפנסיה ועבור אובדן שירותי אב. 7. בע"א 9621/06 משיגים עזבונו של המנוח ומשפחתו על כך שבית המשפט המחוזי לא התיר להם לתקן את כתב התביעה באופן שיתווסף לתביעת העיזבון ראש הנזק של אובדן השתכרות "בשנים האבודות". לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בעניין זה (ביום 19.7.2006), ניתן בבית המשפט העליון פסק-הדין ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון אלחמיד (טרם פורסם, 27.2.2006), שבו נקבעה תחולתה הרטרוספקטיבית של הלכת אטינגר. לאור פסיקה אחרונה זו היה מקום לאפשר את תיקון כתב התביעה על-פי המבוקש. נראה גם כי כל הנתונים הצריכים לחישוב הפיצוי בראש נזק זה מצויים בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי, כך שהצדדים יוכלו, באופן מוסכם, לערוך את החישוב ולקבוע את היחס בין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון – הכול לפי ההלכות שנקבעו בעניין כרכבי הנ"ל, בע"א 4431/05 "המגן" - חברה לביטוח בע"מ נ' צרור (טרם פורסם, 10.8.2006) ובע"א 2739/06 עזבון דוביצקי נ' רזקאללה (טרם פורסם, 1.6.2008). אם בכל זאת תתגלה מחלוקת יפנו אותה הצדדים לבית המשפט המחוזי. 8. לא מצאתי מקום להתערבות נוספת בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי. התוצאה היא שע"א 9637/06 נדחה וע"א 9621/06 מתקבל בעניין הוספת ראש הנזק של הפסד השתכרות "בשנים האבודות", על-פי האמור לעיל. אליאנץ תישא בהוצאות המשפט של המערערים בע"א 9621/06, וכן בשכר טרחת עורך-דינם בסכום של 40,000 ש"ח. מתוך סכום זה יועברו 10,000 ש"ח לעורך הדין של המשיבה 2 בע"א 9621/06, וסכום זהה לעורך-הדין של המשיבים 3 ו- 4 בע"א 9621/06. המשנה-לנשיאה השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: מצטרף אני לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה. אודה כי תמהתי על ערעור אליאנץ. גם אם, כדברי חברי, הניתוח המשפטי בטהרתו "אינו פשוט וחד-משמעי", אי אפשר לדידי, במישור מוסרי וערכי בבחירת האופציות הפרשניות, שלא לבחור באופציה המאששת את גישתו של בית המשפט המחוזי. כשלעצמי איני יכול לשוות לנגד עיני כי המנוח, ואף אם הוא בעל תפקיד משפטי בשגרירות גרמניה, היה מעלה על דעתו בהיכנסו לרכב מבוטח כדי לנהוג בו, שאין מדובר בביטוח הדומה לכל ביטוח חובה אחר בישראל; זאת – בשעה שנאמר בתעודת הביטוח - כמצוטט על-ידי חברי - "בהתאם עם חוקיו של ביטוח חובה באותה הארץ". "דיברה תורה בלשון בני אדם" אמרו חכמים (מדרש שכל טוב (בובר) בראשית, ל'); נאמר אנו, "דיבר ביטוח בלשון בני אדם". על סמך מה יכול היה המנוח, נוכח תעודה זו, להעלות על הדעת כי אינו מבוטח ביטוח אישי אלא רק נגד סיכוני צד ג'? ברי כי אילו היה לו שמץ חשד שכך הוא, היה דואג לביטוח אישי. אני כותב זאת בעיקר במבט הצופה פני עתיד, והצורך כי הנוגעים בדבר, הן חברות הביטוח הן המפקח על הביטוח, יתנו דעתם לעניין זה ולהסדרתו, כך שכגון דא לא יישנה (כמסתבר, שגרירות גרמניה עצמה כבר למדה את הלקח). ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, כ"א בתמוז התשס"ט (13.7.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06096210_P09.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il