בדר (מרעי) נבאל נ. מרעי נזיה

פסק-דין בתיק בג"ץ 9611/00 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9611/00 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר (בדימ') כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי העותרים: 1. בדר (מרעי) נבאל 2. רני מרעי 3. לינה מרעי 4. דינה מרעי נ ג ד המשיבים: 1. מרעי נזיה 2. בית הדין הדתי הדרוזי עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים תאריכי הישיבות: כ"ה באדר תשס"א (20.3.01) כ"ו בניסן תשס"ב (8.4.02) א' בסיון תשס"ב (12.5.02) א' בתמוז תשס"ב (11.6.02) בשם העותרים: עו"ד עלי שקיב בשם המשיבים: עו"ד חסן נוהאד פסק-דין השופטת ד' דורנר (בדימ'): העובדות, ההליכים והטענות 1. העותרת 1 (להלן: העותרת או האישה) והמשיב 1 (להלן: הבעל או המשיב), בני העדה הדרוזית, ותושבי הכפר חורפיש, נישאו בשנת 1988 ולהם שלושה ילדים; אך נישואיהם עלו על שרטון. ביום 21.3.00 עזבה העותרת את דירת המגורים של הזוג, ועברה, יחד עם שלושת ילדיה, להתגורר בבית הוריה. וביום 23.4.00 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית-הדין הדתי הדרוזי בעכו, בה כרך את ענייני המזונות, חלוקת הרכוש המשותף והחזקת הילדים (להלן: התביעות הנלוות). שני מועדי הישיבות הראשונים של בית-הדין נדחו כדי לאפשר לצדדים להגיע להסכם פשרה. ביום 6.7.00, משלא הגיעו הצדדים להסדר, הגישו העותרים תביעות לבית-המשפט לענייני משפחה, באשר לרכוש המשותף, החזקת הילדים, מזונות ומדור. ובנוסף, ביקשו הם מזונות זמניים. ביום 17.7.00 התקיימה ישיבה בבית-הדין הדרוזי, שם התנגדו העותרים לסמכותו של בית-הדין בעניינים הנלווים, ואף יידעו את בית-הדין על דבר הגשת התביעות לבית-המשפט לענייני משפחה. בית-הדין ביקש את העותרים, לראשונה, באותה הישיבה, להגיש כתב הגנה, ובכתב ההגנה שהגישו ביום 23.7.00, כפרו הם פעם נוספת, ובמפורש, בסמכות בית-הדין לדון בתביעות הנלוות. העותרים הסכימו להצעת בית-הדין למנות ועדת פישור, שתורכב מנכבדי העדה, תוך שהדגישו כי אין בהסכמה זו כדי להשפיע על עמדתם בנוגע לשאלת הסמכות. אלא שוועדת הפישור נכשלה. משכך, נידרש בית-הדין לשאלת סמכותו, וביום 27.12.00 קבע כי מוסמך הוא לדון בתביעות הנלוות, משני נימוקים שונים. ראשית, קבע בית-הדין, כי העותרים הסכימו במשתמע לסמכותו, בכך שלא העלו את טענת הסמכות קודם שביקשו או הסכימו לדחיית מועדי הדיון. ושנית, ראה בית-הדין את עצמו מוסמך לדון בתביעות הנלוות מכוח כריכתן על-ידי הבעל. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שבפנינו, וביום 20.3.02 ניתן צו על-תנאי, בהסכמת המשיב. העותרים טוענים כי מעולם לא נתנו הם את הסכמתם לסמכות בית-הדין, לא במפורש ולא מכללא, והעלו הם את טענת הסמכות בישיבה הראשונה שהתקיימה לגופו של עניין. עוד טוענים העותרים, כי אין לבית-הדין הדרוזי סמכות לדון בעניינים שנכרכו, בהיעדר הסכמת הצדדים. מנגד, תומך המשיב את יתדותיו בהחלטת בית-הדין הדרוזי, על שני רגליה. לדידו, לא חלקו העותרים על סמכות בית-הדין בהזדמנות הראשונה, ובנוסף, אין מקום להבחין בין סמכויות בתי-דין דרוזיים ובתי-דין רבניים לדון בעניינים הכרוכים לתביעת הגירושין. יש לקבל את טענתם הראשונה של העותרים. שכן, אין לקבל את עמדת בית-הדין הדרוזי לפיה יש בדחיית ההליכים המשפטיים הפורמליים, לצורך הגעה להסכם פשרה, משום ויתור על הזכויות הדיוניות והמהותיות העומדות לצדדים בהליך גופו. זאת, במיוחד בסכסוכים בין בני-זוג, שככלל, התועלת ביישובם בדרך הפשרה, היא ראשונה במעלה. ממילא, משהעלו העותרים את טענת הסמכות בישיבה הראשונה, אין לראותם כמי שהסכימו לסמכותו של בית-הדין. השאלה המתעוררת בעתירה זו היא, איפוא, אם בית-הדין הדרוזי מוסמך, גם בלא הסכמת כל הצדדים, לדון בעניינים המתעוררים אגב גירושין. אעבור עתה לדון בשאלה זו, על היבטיה. סמכויות השיפוט של בתי-הדין הדתיים 2. סעיף 51 לדבר המלך במועצתו 1942-1922 (להלן: דבר המלך) הקנה סמכות שיפוט בענייני המעמד האישי, ובכללם נישואין, גירושין, מזונות ואפוטרופסות (החזקת ילדים), לבתי-הדין של העדות הדתיות שהיו מוכרות אז – העדה המוסלמית, העדה היהודית, ומספר עדות נוצריות. בתקופת המנדט פורש המונח גירושין ככולל גם חלוקת רכוש של בני הזוג המתגרשים. ראו ע"א 208/44 קומורניק נ' קומורניק (1945), 12 פל"ר, 163. לבתי-הדין המוסלמיים הוקנתה סמכות שיפוט רחבה יותר מאשר לסמכות שהוקנתה לעדות הדתיות האחרות. כך, בסעיף 52 לדבר המלך ניתנה לבתי-הדין המוסלמים סמכות שיפוטית ייחודית בכל ענייני המעמד האישי של המוסלמים. זאת, בעוד שלבתי-הדין של העדות הנוצריות ניתנה בסעיף 54 סמכות שיפוט ייחודית בענייני נישואין, גירושין ומזונות (alimony) וקיום צוואות בלבד, ואילו סמכות השיפוט בשאר ענייני המעמד האישי הותנתה בהסכמת הצדדים. גם הסמכות שניתנה, בסעיף 53 לדבר המלך, לבתי-הדין הרבניים, הייתה מצומצמת מזו שניתנה לבתי-הדין המוסלמיים, וכללה סמכות שיפוט ייחודית בענייני נישואין וגירושין, מזונות, וקיום צוואות של אנשים מבני העדה, וסמכות שיפוט המותנית בהסכמת הצדדים בשאר ענייני המעמד האישי. העדה הדרוזית לא הייתה עדה מוכרת בתקופת המנדט, וממילא לא הייתה כל הוראה שהתייחסה לבתי-דין דרוזיים. 3. כיום נתונה סמכות שיורית בענייני משפחה, לרבות ענייני מעמד אישי כמשמעם בדבר המלך, לבית-המשפט לענייני משפחה. בית-המשפט לענייני משפחה הוא איפוא בעל הסמכות בענייני המעמד האישי בכל העניינים שסמכות השיפוט בהם לא הוקנתה לבית-דין דתי בחוק. ראו סעיפים 3(א) ו-25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: חוק בית-המשפט לענייני משפחה). 4. מבין בתי-הדין הדתיים, הכנסת הסדירה את סמכויות השיפוט של בתי-הדין הרבניים והדרוזיים בלבד, ואילו סמכויות השיפוט של בתי-הדין המוסלמיים והנוצריים נותרו, על-פי העיקרון, כפי שנקבעו בדבר המלך. עד 1998 הוקנתה לבתי-הדין של העדה המוסלמית והעדות הנוצריות סמכות שיפוט ייחודית בתביעות מזונות. בשנה זאת נחקק חוק בית המשפט לענייני משפחה (תיקון מס' 4) (השוואת סמכויות שיפוט), תשנ"ח-1998 (להלן: תיקון 4). תיקון 4 הוסיף לחוק את סעיף 3(ב)(1) לחוק, שצמצם את הסמכות הייחודית של בתי-הדין המוסלמיים והנוצריים וקבע כי בית-המשפט לענייני משפחה יהיה גם הוא מוסמך לדון ב"ענייני משפחה" שאינם נישואין וגירושין. לביקורת על תיקון זה ראו מנשה שאוה, "הצעת חוק בית המשפט לענייני משפחה (תיקון מס' 4) (השוואת סמכויות שיפוט, התשנ"ח-1998), עלולה לפגוע בנשים מוסלמיות ונוצריות שהצעת החוק נועדה להיטיב עימן"; מנחה ליצחק (תשנ"ט) 289. סמכויות בתי-הדין הרבניים 5. כאמור, מבסס המשיב את טענותיו על היקש מסמכותם של בתי-הדין הרבניים. נדרש איפוא עיון מקרוב בסמכויותיהם של בתי-דין אלה. סעיף 53 לדבר המלך, שכאמור, עסק בסמכויות השיפוט בענייני המעמד האישי של העדה היהודית, בוטל בעיקרו מכללא כבר בשנת 1953, עם חקיקת חוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: חוק בתי-הדין הרבניים, או החוק המוקדם). בחוק זה נקבעה סמכות השיפוט של בתי-הדין הרבניים בענייני המעמד האישי של יהודים בישראל. 6. סעיף 3 לחוק בתי-הדין הרבניים, קבע הוראה חדשה (להלן: הוראת הכריכה), שלשונה: הוגשה לבית-דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית-דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג. סעיף זה העלה קשיים מיום חקיקתו. הקושי הראשון נבע מכך שלא היה ברור מה מקומו של הסעיף על רקע סמכות השיפוט הייחודית בענייני נישואין וגירושין, שהייתה נתונה ממילא לבתי-הדין הרבניים. הסביר את הקושי פרופ' משה זילברג: השאלה העומדת בפתח עינים היא: מאי קא משמע לן, ומה הוא החידוש שחידש כאן המחוקק הישראלי? ... כבר בתקופת המנדט פשטה ורווחה הדעה, כי הטפל הולך אחר העיקר, ואם לבית-הדין הדתי נתונה סמכות ייחודית לדון בעיקר, משתרעת סמכותו זו גם על הטפל, ומדוע איכפיל המחוקק שלנו להשמיענו מחדש הלכה פשוטה זו? התירוץ לקושיא יכול להיות באחד משני פנים: או בכיוון ההרחבה או בכיוון ההצרה של סמכות בית-הדין הרבני. [משה זילברג, המעמד האישי בישראל (תשי"ח-1957), 372-371.] ואכן, הגישה שהתגבשה בפסיקה הייתה, כי יש ליתן פרשנות מצמצמת לאותם ענייני גירושין, שעל פי סעיף 1 לחוק בתי-הדין הרבניים הם בסמכותו הייחודית של בית-הדין. לפי פרשנות זאת, עניינים אלה לא יכללו את העניינים הנספחים הנשלטים על ידי הוראת הכריכה, המעניקה לבית-הדין הרבני סמכות מקבילה לסמכותו של בית המשפט האזרחי. כדברי השופט יואל זוסמן: הרעיון העולה מסעיף 3 [לחוק בתי-הדין הרבניים] הוא, שאם הוגשה תביעת גירושין לא יהיה צורך עוד להפריד בעתיד בין תביעה זו, ובין ענינים המתעוררים אגב הגירושין, כמו שנאמר בשוליים לסעיף 3 הנ"ל, אך אין להסיק מכאן שסעיף זה בא להפקיע ענין סמכותו של בית-המשפט, אשר היתה נתונה לו, שעה שהוגש הענין לאותו בית-המשפט. בטרם הוגשה תביעת הגירושין... [ע"א 191/57 פנחס נ' פנחס, פ"ד יא 1349, בע' 1350] ענייני הגירושין פורשו ככוללים רק את פירוק הקשר עצמו. עניינים אחרים, הנספחים לגירושין, הוכנסו לגדר הוראת הכריכה, כדי לאפשר בירור יעיל של הסכסוך במקרים מתאימים. ראו, למשל, ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן, פ"ד יג(2) 1085; ע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1) 673. הקושי השני שהעלתה הוראת הכריכה הוא היחס בינה לבין אפשרות הבחירה של האישה בענייני מזונות, שנקבעה בסעיף 4 לחוק בלשון זאת: הגישה אשה יהודיה לבית-דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית-דין רבני שיפוט בענין. שכן, אם יכול האיש להגיש תביעת גירושין ולכרוך עימה תביעת מזונות, אזי ממילא, נחלש כוח בחירת הפורום של האישה. ואכן, הפסיקה נתנה לסעיף 3 פירוש צר, במטרה להבטיח לאישה את זכות הבחירה לפי סעיף 4 ולמנוע מהבעל את האפשרות לשלול אותה בנקל על ידי הגשת תביעת גירושין. עמד על כך השופט חיים כהן: כפי שאמרנו פעמים אין ספור, החוק נותן את הברירה בידי האשה: רוצה – תובעת מזונותיה בבית-דין רבני, רוצה – תובעתם בבית משפט מחוזי. בעלה הנתבע אינו יכול לשלול ברירה זו ממנה; והשאלה אם ענין מזונותיה של האשה נכרך בתביעת גירושין ונכנס כך בתחום סמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני, אינה יכולה להיות תלויה אך במה שהבעל הנתבע כתב בכתב תביעתו או בכתב הגנתו לבית הדין הרבני: יש לבדוק בכל מקרה אם תביעת הגירושין כבר נתעוררה ונדונה, ואם כן – אם אחד מבעלי הדין כרך בה בתום לב גם את ענין המזונות. [ע"א 666/70 שלום נ' שלום, פ"ד כה(2) 701, בע' 709.] לאור גישה זאת נקבע, ראשית, כי הסמכות לדון בעניינים הנספחים מוקנית לבית-הדין הרבני רק אם עניינים אלה – זולת החזקת ילדים הכרוכה מעצם טבעה בתביעת גירושין – נכרכו במפורש בתביעת הגירושין; ושנית, כי על-מנת לשלול את סמכותו של בית המשפט האזרחי אין די בכך שתביעת הגירושין שהבעל הגיש קדמה לתביעה שהגישה האישה לערכאה האזרחית, אלא עליו גם להוכיח כי תביעת הגירושין היא כנה וכי העניינים הנספחים נכרכו בה כדין ובכנות. ראו, למשל, ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד(4) 155, בע' 157. אכן, אחת ממטרותיהם המרכזיות של התנאים שנקבעו בפסיקה להוראת הכריכה הייתה להשלים ולתת נפקות ממשית לאפשרות הבחירה שניתנה לאישה בתביעת מזונות. 7. אך חרף תנאים אלה, הסמכות המקבילה שיצר מוסד הכריכה גרמה ל"מרוץ סמכויות" בין בני הזוג, תוך שנוצר תמריץ לכל אחד מהם להקדים ולהגיש תביעה בערכאה הנוחה לו. על מרוץ הסמכויות נמתחה ביקורת רבה בספרות המשפטית. ראו, למשל, מנשה שאוה, "על 'כרוך' ו'כנות' 'היפסק מירוץ הסמכויות בענייני מזונות בין בית המשפט המחוזי לבין בית-הדין הרבני?'", עיוני משפט ב (תשל"ב) 719; אריאל רוזן-צבי, "הלכת הכריכה ומירוץ הסמכויות והשפעתם על המשפחה ודיני המשפחה", עיוני משפט יד (תשמ"ט) 67; אשר מעוז, "'כרוך זה הכרוך על עקבנו', על הכריכה בתביעת גירושין", עיוני משפט יד (תשמ"ט) 101. אף בית-משפט זה עמד על הבעיות שמרוץ הסמכויות עורר, וביניהן, התמריץ להזדרז ולפנות לערכאות ולמאבק משפטי במקום לנסות ולשקם את הקשר, הבזבוז בזמן שיפוטי של שתי מערכות השיפוט השונות, וההחלטות הסותרות, שחרף עקרון הכיבוד ההדדי הן תופעה מצויה, הפוגעת באמון הציבור בכלל ובאמון בני הזוג המתדיינים בפרט, במערכת המשפט. ראו בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221, בע' 235; בג"ץ 8497/00 פלוני נ' פלונית, פ"ד נז(2) 118, בע' 133. סמכויות בתי-הדין הדרוזיים 8. העדה הדרוזית הוכרה לראשונה כעדה עצמאית בשנת 1957 מכוח פקודת העדות הדתיות (אירגונן). ראו תקנות העדות הדתיות (אירגונן) (העדה הדרוזית), תשי"ז-1957. רק בשנת 1962 התקבל חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, תשכ"ג-1962 (להלן: החוק, חוק בתי-הדין הדרוזיים או החוק המאוחר), שהסמיך את הממשלה להקים בתי-דין דתיים דרוזים וקבע כי הם יהיו מוסמכים לדון בענייני המעמד האישי של בני העדה הדרוזית. חוק זה הוא שהקים איפוא וקבע את סמכותם של בתי-הדין. החוק מפצל את הסמכויות לשתי קטגוריות בלבד: סמכות שיפוט ייחודית, בענייני נישואין וגירושין (סעיף 4), וסמכות שיפוט בהסכמה, בעניינים הנספחים (סעיף 5). וכך נכתב בסעיפים אלה: 4. ענייני נישואין וגירושין של דרוזים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטו הייחודי של בית-הדין; כן יהיו בשיפוטו הייחודי עניינים הנוגעים ליצירתו או להנהלתו הפנימית של הקדש דתי שנוסד בפני בית-דין על פי הדין הדרוזי או של הקדש דרוזי שנוסד לפני תחילת חוק זה לפי מנהג דרוזי שלא בפני בית-דין או בית-משפט. 5. בעניני המעמד האישי של דרוזים כמפורט בסעיף 51 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1942-1922, או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית-דין שיפוט ייחודי לפי סעיף 4, יהא לבית-הדין שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך. הכריכה בבתי-הדין הדרוזיים 9. חוק בתי-הדין הדרוזיים התקבל תשע שנים לאחר חוק בתי-הדין הרבניים. שניים מסעיפיו זהים לסעיפי חוק בתי-הדין הרבניים. כך, סעיף 4 רישא זהה לסעיף 1 בחוק בתי-הדין הרבניים, המקנה סמכות שיפוטית ייחודית בענייני נישואין וגירושין, וסעיף 5 זהה לסעיף 9 בחוק בתי-הדין הרבניים, המקנה סמכות שיפוט מכוח הסכמה בעניינים הנספחים. ואולם, בחוק בתי-הדין הדרוזיים אין הוראות מקבילות להוראת הכריכה (סעיף 3) והוראת הבחירה (סעיף 4) שבחוק בתי-הדין הרבניים. במצב עניינים זה קבע בית-המשפט העליון, בהסתמכו על הפסיקה המנדטורית, כי ענייני גירושין בחוק בתי-הדין הדרוזיים כוללים גם את העניינים הנספחים; וממילא, כי לבית-הדין הדרוזי סמכות שיפוט ייחודית בעניינים אלה, אם ההכרעה בהם היא חלק נלווה לצו הגירושין. ראו בג"ץ 207/88 פ'חראלדין נ' בית-הדין הדתי הדרוזי, פ"ד מג(2) 760 (להלן: בג"ץ פ'חראלדין), בע' 767. אף אני הלכתי בעבר אחר פסיקה זו, בקובעי כי נתונה לבית-הדין הדרוזי סמכות שיפוט ייחודית בענייני החזקת ילדים. ראו בג"ץ 993/98 קדור נ' בית-הדין הדרוזי בעכו, פ"ד נג(2) 625, בע' 629. 10. אך לדעתי העמדות שהובעו בפסיקה קודמת בטעות יסודן. הפרשנות המרחיבה בדבר סמכותו של בית-הדין הדתי הדרוזי, אינה מתיישבת עם תכליתו המיוחדת של החוק, כפי שהיא עולה מלשון הוראותיו ומהקשרן החקיקתי, ובכללו, חוק בתי-הדין הרבניים שנחקק לפניו. שני החוקים עוסקים באותו עניין, ככל שהדבר נוגע לסמכות בית-דין דתי, וכאמור, חלק מסעיפיהם אף מנוסח בלשון זהה. ככלל, לאותו ביטוי המופיע בשני החוקים יש לתת אותו פירוש. אכן, "דיבור שבחוק הוא יצור החי בסביבתו" (דברי השופט יואל זוסמן בבג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, בע' 513). וכפי שהסביר זאת השופט אהרן ברק, "סביבה זו כוללת בצד הוראות אחרות באותו דבר חקיקה גם דברי חקיקה אחרים המשליכים אור על פרשנותו של החוק" (ע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה, פ"ד לט(4) 821, בע' 828). ראו גם ע"א 664/76 רמט בע"מ נ' פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ, פ"ד לג(1) 188, בע' 192; ע"א 303/75 מדינת ישראל נ' רפאל ואח', פ"ד כט(2) 601, בע' 606. במקרה שלפנינו, למונח "ענייני גירושין" בסעיף 1 לחוק בתי-הדין הרבניים ניתן, כאמור, פירוש מצמצם, ונקבע כי אינו כולל את העניינים הנספחים. חוק בתי-הדין הדרוזיים הוא חוק מאוחר לחוק בתי-הדין הרבניים. הדעת נותנת, כי המחוקק לא התכוון לתת פירוש שונה לענייני גירושין מהמשמעות שניתנה בפסיקה למונח זה בחוק המוקדם. זאת ועוד: הפירוש המרחיב שניתן בבג"ץ פ'חראלדין, אף מביא לכך שסמכות בית-המשפט לענייני משפחה בנוגע לדרוזים, תהיה אף מצומצמת יותר מזו המוקנית לו ביחס ליהודים. שכן, הכללת העניינים הנספחים ב"ענייני גירושין" תקנה לבית-הדין הדרוזי סמכות שיפוט ייחודית בעניינים נספחים, בעוד שסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים מקנה לבתי-דין אלה סמכות שיפוט מקבילה בלבד. מסקנתי היא איפוא כי סמכות בית-הדין הדרוזי על-פי סעיף 4 לחוק זהה בהיקפה לסמכות בית-הדין הרבני על-פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים. השוו אריאל רוזן צבי, יחסי ממון בין בני-זוג (תשמ"ב), בע' 184. בנוסף לכך, יש ללמוד על תכליתו של החוק המאוחר גם מהשוואתו עם החוק המוקדם. שינויים בחוק המאוחר, על-דרך של גריעה או הוספה, יכולים ללמד אף הם על כוונה לקבוע הסדר שונה, וזאת, במיוחד כאשר החוק המאוחר העתיק אך חלק מהוראותיו של החוק המוקדם. ראו בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מז(1) 749, בע' 766; אהרן ברק, פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה (תשנ"ג), 347. במקרה שבפנינו, אילו רצה בכך המחוקק, יכול היה לייבא לחוק המאוחר את ההסדרים שבסעיפים 3 ו-4 לחוק המוקדם, כפי שעשה לעניין סעיפים 1 ו-9 לחוק המוקדם. אך המחוקק בחר שלא לכלול הוראת כריכה או הוראת בחירה בחוק בתי-הדין הדרוזיים. לבסוף, כאמור, הדין הקיים מקנה סמכות שיורית בענייני המעמד האישי לבית-המשפט (האזרחי) לענייני משפחה. ממילא, באין הוראה מפורשת בחוק המקנה סמכות שיפוט בענייני מעמד אישי לבית-דין דתי, מוקנית הסמכות באותו עניין לבית-המשפט לענייני משפחה. הנה כי כן, הסמכות השיורית של בית-המשפט האזרחי שוללת קיומו של חסר. ההסדר המשפטי באשר לסמכויות השיפוט בענייני המעמד האישי – המתחלקות בין בתי-דין דתיים לבית-המשפט לענייני משפחה – הוא בהכרח שלם. הרחבת הסמכות של בית-דין דתי על-דרך הפרשנות, תוך גריעה מסמכות בית-המשפט הכללי, אינה נדרשת ואינה מתיישבת עם כללי הפרשנות. 11. משכך, דעתי היא כי יש לראות בחוק בתי-הדין הדרוזיים איזון שונה באשר לסמכות השיפוט בעניינים הנספחים. יש להניח כי באיזון זה הביא המחוקק בחשבון את הקשיים הרבים שיצרה הוראת הכריכה לגבי השיפוט של יהודים. אומנם, בדברי ההסבר להצעת חוק בתי-הדין הדתיים הדרוזיים, תשכ"ב-1962, לא נאמר דבר על סיבת השינוי, אך לא היה חולק על ששינוי שכזה נעשה בפועל. ואכן, בדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט בשנת 1998, על הצעת תיקון 4, שהתייחס כאמור לבתי-הדין השרעיים והנוצרים, הציע הקאדי הדרוזי לתקן גם את חוק בתי-הדין הדרוזיים ולהוסיף לו סעיף המקביל לסעיף 3 לחוק בתי-הדין הרבניים, כדי להקנות לבית-הדין סמכות לדון בכל עניין הכרוך בענייני גירושין. ראו פרוטוקול מס' 208 מישיבת ועדת חוקה חוק ומשפט מיום 23.6.98. אלא שהצעה זו לא התקבלה והחוק לא תוקן. השוו גם למאמר הביקורת של פרופ' שאווה על תיקון 4, העומד על סמכויותיו הרחבות יותר של בית-המשפט לענייני משפחה לעניין העדה הדרוזית, שלבתי-דינה לא ניתנה הסמכות לדון בעניינים נספחים שנכרכו (שם, בע' 295). אין לקרוא לתוך החוק המאוחר הוראת כריכה שאין בו. 12. מעבר לדרוש גם יצוין, כי איזון זה אף יעיל יותר מן האיזון שנעשה בחוק בתי-הדין הרבניים, שגרם למרוץ סמכויות שמנע את האפשרות לבירור יעיל של הסכסוך, שהוא שהיה ביסוד הוראת הכריכה מלכתחילה. החוק המאוחר מאפשר את בירור כל הסכסוך בהליך אחד בבית-הדין הדרוזי, באם ישנה הסכמה, ומעביר באופן חד וענייני לבית-המשפט לענייני משפחה את הסמכות לדון בעניינים הנספחים לגירושין, באם אין הסכמה שכזו. הייתי מקבלת איפוא את העתירה ומבטלת את החלטתו של בית-הדין הדרוזי, שבגדרה פסק כי נתונה לו הסמכות לדון בעניינים הנספחים לתביעת הגירושין שהגיש הבעל. בנסיבות המקרה, הייתי מציעה להימנע מפסיקת הוצאות משפט. ש ו פ ט ת (בדימ') הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה לתוצאת פסק דינה של חברתי, השופטת דורנר, וזאת, בנתון להערות הבאות: 1. החלטתנו זו מביאה בכנפיה שינוי בעל משמעות בתפיסת סמכויות בית הדין הדרוזי כפי שהובנו, הוגדרו, ונאכפו עד כה מכח ההלכה הפסוקה של בית משפט זה. היא משליכה על היקף האוטונומיה השיפוטית שניתנה לעדה הדרוזית כעדה דתית מוכרת בישראל. אפשר, והיא מצריכה מחשבה והערכה מחודשת של המחוקק באשר למבנה הסמכויות הראוי של בית הדין הדרוזי כשהוא לעצמו, וביחסו למערכת בתי הדין הדתיים כולה. 2. העדה הדרוזית הוכרה כעדה דתית עצמאית ב-1957 (תקנות העדות הדתיות (ארגונן) (העדה הדרוזית) תשי"ז-1957) (ראו הצעת החוק בקריאה ראשונה, דברי הכנסת 1962, כרך 33, עמ' 1824). העדה הדרוזית היא עדה עתיקת יומין, בעלת ייחוד רוחני ומסורת ומנהגים המיוחדים לה. יש לה מעמד מיוחד בהוויית החיים בישראל. בניה משרתים שירות חובה בצה"ל ומבטאים בכך נאמנות אזרחית עמוקה, ובני העדה רשמו דפים מפוארים בדברי ימיה של המדינה הצעירה. ההכרה בעדה הדרוזית כעדה עצמאית היוותה מאורע היסטורי רב חשיבות, בהניחו תשתית לקיום אוטונומיה שיפוטית עצמאית לבני העדה. מאז הקמת בית הדין הדרוזי, הוכרה זכותם של הדרוזים לקיים שיפוט דתי עצמאי הנשען על הדין והמסורת המיוחדים לעדה זו. 3. במהלך החקיקה של חוק בתי הדין הדרוזיים הוצגה מגמת השוואה בין סמכויות בתי הדין הרבניים על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953, לבין סמכויות בתי הדין הדרוזיים. (ראו לענין זה דברי ההסבר להצעת חוק בתי הדין הדרוזיים (הצ"ח 509, תשכ"ב, 172) וכן דיונים בהצעת החוק בישיבת ועדת חוקה חוק ומשפט ב-2.7.1962 ובמיוחד דברי נציג משרד המשפטים פרופ' ידין והיועץ המשפטי לממשלה דאז, מר גדעון האוזנר; וכן דברי יו"ר ועדת חוקה בהצגת הצעת החוק לאישור הכנסת בקריאה שניה ושלישית (דברי הכנסת, כרך 35, עמ' 599)). מגמה זו באה לידי ביטוי בהשוואת הסמכויות בכל הנוגע לסמכות ייחודית לפסוק בענייני נישואין וגירושין עצמם. היא לא נתממשה באשר לענינים הכרוכים לגירושין ובמזונות. בענינים אלה ניתנה ברירת שיפוט לבתי הדין הרבניים גם בלא הסכמת הצדדים, אולם זו נגרעה מבתי הדין הדרוזיים. נוצרה, איפוא, אבחנה מהותית בהיקף הסמכויות בין שתי מערכות השיפוט הדתיות – הרבני והדרוזי – אף שתשתית שתיהן נבנתה על חקיקת המדינה, בעוד סמכויות שאר בתי הדין – השרעי והנוצרי – נותרו מעוגנות בדבר המלך במועצה לארץ ישראל, 1922. בדברי ההכנה לחקיקה בענין בתי הדין הדרוזיים לא ניתן טעם והסבר לשוני שבמבנה סמכויות בית הדין הרבני והדרוזי, ושוני זה לא עלה לדיון ולבירור בדיוני הגופים שדנו בהליכי החקיקה. במפת הסמכויות הנתונות כיום לבתי הדין העדתיים השונים בולט חוסר הרמוניה בסמכויות בתי הדין, שאת חלקן ניתן להסביר על רקע תהליכים היסטוריים, אולם לא את כולם ניתן לתרץ על פי מבחנים של הגיון וצורכי ההתדיינות של בני העדה הנזקקים לשיפוט העדתי בענייני המעמד האישי, על פי ציוויי הדת, המסורת, והמנהגים המיוחדים להם. 4. העדרה של סמכות סטטוטורית לבית הדין הדרוזי להכריע בענינים הכרוכים לגירושין (בלא הסכמת הצדדים) הצריכה בעבר את התייחסותו של בית משפט זה אשר נדרש להתמודד עם חסר זה מתוך הכרה בחשיבות קיומה של סמכות הכרעה כוללת בידי בית הדין אשר תאפשר מתן פתרון שלם לכל הסוגיות העולות בהקשר לפירוק התא המשפחתי. הדבר הביא לפתרונות הילכתיים שונים למילוי החסר. הקושי הוזכר לראשונה בבג"צ 409/72 חטאר נ' בית הדין הדרוזי בחיפה, פד"י כז(1) 449, 454-5 (מפי השופט ברנזון) והוכרע מאוחר יותר בבג"צ 642/82 ספדי נ' בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים, פד"י לז(3) 381, ובבג"צ 207/88 פחראלדין נ' בית הדין הדרוזי, פד"י מג(2) 760 (מפי השופט בך) ובבג"צ 6193/98 סולטאנה קדור (חלבי) נ' בית הדין הדרוזי בעכו (תק' על' 99(2) 421) (מפי השופטת דורנר). הקו שננקט בפסיקה זו מתאפיין במתן פירוש רחב למושג "ענין של גירושין" בהוראת הסמכות הייחודית הנתונה לבית הדין, והוא כורך בסמכות זו גם ענינים נילווים לגירושין. לעומת זאת, בבית הדין הרבני נתונים ענינים אלה לברירת שיפוט ולסמכות שיפוט מקבילה עם הערכאה האזרחית. גישה פרשנית זו ביחס לסמכויות בתי הדין הדרוזיים ליוותה את בית המשפט לאורך שנים. היא משקפת מצד אחד הכרה בצורך למלא חסר בסמכות שיפוט בענינים נילווים כדי לאפשר פתרון מכלול ההיבטים הקשורים בסכסוך הגירושין תחת קורת גג אחת ולהימנע מפיצולם בין מספר ערכאות. מצד שני, הצורך במילוי החסר החקיקתי הביא לפירוש אשר שילב את הענינים הנילווים אל תוך מרחב הסמכות הייחודית של בית הדין, והציבם כענינים שאין לגביהם ברירת שיפוט כלל. פרשנות השוללת מבן זוג נתבע את ברירת השיפוט האזרחית בענין נילווה לגירושין אינה תואמת את תכלית החוק ומטרותיו. 5. הפרשנות הצרה למושג "ענייני גירושין" הננקטת בהחלטתנו זו מביאה לכך כי מעתה, אמור בית הדין הדרוזי לדון בעניני הגירושין עצמם, ובהעדר הסכמת הצדדים, אין בידו ברירת שיפוט בענינים הנילווים לגירושין, ואלה יידונו בבית המשפט לעניני משפחה. אפשר, ונוכח השינוי בתפיסת סמכויות בית הדין, ראוי להעריך מחדש במסגרת החקיקה את מיגוון השיקולים, הערכים והאינטרסים הפועלים בסוגיה זו והשפעתם על מרחב הסמכות הראוי של בית הדין הדרוזי. בתחומי הערכה זו יש לתת את הדעת לחשיבות שבקיום אוטונומיה שיפוטית לעדה מוכרת בישראל להכריע על פי מסורתה ומנהגיה הייחודיים במכלול עניני המעמד האישי והענינים האחרים הנילווים לגירושין; להעריך את מידת החשיבות שבקיום ברירת שיפוט בענינים הכרוכים לגירושין כדי לאפשר הכרעה כוללת בנושאים הקשורים קשר אמיץ לפירוק המשפחה ולהימנע מהצורך בפיצול דיוני עם הערכאה האזרחית, המתחייב כיום בהעדר הסכמת הצדדים; מנגד, בצד החשיבות שבברירת השיפוט, יש להעריך את הקושי המובנה הטמון בתופעת מירוץ הסמכויות, האופייני לברירת השיפוט על מכלול היבטיה, כמו גם למשמעות המתחייבת מכפיפותה של ערכאת השיפוט הדתית לעקרונות המשפט הכלליים, ובמיוחד למשפט האזרחי, בענינים הנילווים לגירושין, שהם במהותם אזרחיים (בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני, פד"י מה(2) 221). מעבר לכל אלה, ראוי לבחון את שאלת סמכותו של בית הדין הדרוזי לא רק כשהיא עומדת לעצמה, אלא גם בהתייחסה למערכת הסמכויות הכוללת של בתי הדין הדתיים האחרים והיחס ביניהם. בהקשר זה לא למותר להעריך את מידת הצורך ביצירת הרמוניה בסמכויות השיפוט בין בתי הדין הדתיים השונים במדינה במסגרת המגמה לקדם את ערך השוויון בין העדות הדתיות השונות בישראל. ש ו פ ט ת השופט מ' חשין: כחברתי השופטת דורנר, אף אני סבור כי מושגי ה"נישואין" וה"גירושין" שבהוראת סעיף 4 לחוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, תשכ"ג-1962, עניינם ב"נישואין" וב"גירושין" - משמעם כפשוטם. כי אין באים בהם עניינים נלווים ל"נישואין" ול"גירושין", כמזונות, כרכוש וכהחזקת ילדים. דעתי היא אפוא כדעת חברתי, כי יש לעשות את הצו מוחלט ולבטל את ההחלטה מיום 27.12.00, החלטה הקובעת כי גם בהיעדר הסכמתם של הצדדים הנוגעים בדבר מוסמך הוא בית הדין הדרוזי לדון בענייני מזונות, רכוש והחזקת ילדים. 2. אני מבקש להוסיף ולהסתייג מן הקשר שעושה חברתי, השופטת פרוקצ'יה, בין מעמדה על העדה הדרוזית בישראל לבין סמכויותיו של בית הדין הדתי הדרוזי. בתקופת המנדט, כך אף בשנותיה הראשונות של המדינה, נתקיים קשר הדוק בין מעמדה של עדה פלונית לבין סמכותה של אותה עדה להקים בתי דין דתיים משלה, לשיפוט בני העדה בנושאי המעמד האישי. קשר זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בסימנים 51 ואילך לדבר המלך, 1922, בתוספת השניה לאותו דבר מלך ובתוספת הראשונה לפקודת הירושה. על אותם ימים ניתן לומר אף זאת, כי קיומו של בית דין דתי המוכר על-פי דין בתוככי עדה פלונית היה מסימלי הסטטוס (status symbol) של העדה ולמעמדה כלפי השילטון. לעניינן של עדות מסויימות - עדות המונות מספר מועט של חברים - לא נשתנה המצב עד היום. 3. לא כן הוא מעמדה של העדה הדרוזית בישראל, שהנמנים עימה הם חלק בלתי-נפרד מן החברה בישראל. אכן, יש לה לעדה הדרוזית יחוד משלה - בכך לא יכפור איש - אך יחוד זה לא בהכרח יבוא לידי ביטוי ברוחב סמכויותיו של בית הדין הדתי הדרוזי. בקביעת סמכויותיו של בית הדין עיקר הוא טובתם של בני העדה, רווחתם של יחידיה. המתדיינים לפני בית הדין הדתי הם, דרך כלל, בני-זוג לנישואין או מי שהיו בני-זוג לנישואין, ולעניין זה מחובתנו לזכור כי אותם בני זוג - או מי שהיו בני-זוג - חיים בישראל של המאה העשרים ואחת. אורח חייהם הוא כאורח החיים הנוהג בישראל כיום וצורכיהם הם צרכים של אנשים החיים ופועלים בישראל כיום. אכן, בנושאים המצויים בליבת המעמד האישי - כך בנושא של נישואין וכך בנושא של גירושין במובנם הפשוט והרגיל - ועל-פי הדין כיום, יבואו לידי ביטוי יסודות הדת והמסורת. שונה דינם של עניינים אחרים, ולו עניינים הם מתחום המשפחה. אלה, מרכז הכובד שלהם מצוי אל-מחוץ לתחומיה של העדה, ודין ישראל הכללי נמצא לו האיזון הראוי בין מינהגיה ומסורתה של עדה או של דת פלונית לבין השקפות ומינהגות החברה שאנו חיים בתוכה. זאת נזכור ונשמור: עיקר הוא טובתם ורווחתם של יחידי החברה - דרוזים, נוצרים, מוסלמים, יהודים. המשפט ניתן בידינו ככלי לקידום הטובה והרווחה של היחיד והכלל. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר. ניתן היום, י"ג בניסן תשס"ד (4.4.04). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00096110_L26.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il