פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק בע"מ 9607/03 בבית המשפט העליון בע"מ 9607/03 בפני: כבוד הנשיא (בדימ') א' ברק כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין המבקשים: 1. פלוני 2. פלונית נ ג ד המשיבה: התייצבות על פי החלטת בית- המשפט (מיום 27.01.2005): פלונית היועץ המשפטי לממשלה רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בתיק ע"מ 127/01, מיום 4.9.2003, שניתן על ידי כבוד השופטים: י' פלפל, י' טימור, י' אלון תאריך הישיבה: י"ז בשבט התשס"ה (27.01.2005) בשם המבקשים: בשם המשיבה: בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד אורלי סטולרו-ספיר עו"ד יעקב ביטון עו"ד ד"ר חיה זנדברג פסק-דין הנשיא (בדימ') א' ברק: גבר יהודי – אזרח ותושב ישראל - ואשה נוצריה - אזרחית ותושבת רומניה - נישאים בנישואין אזרחיים ברומניה. לאחר מות הגבר מבקשת האשה לרשת מחצית מעזבונו, בהתאם לסעיף 11 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. האם מכוח נישואיה קמה לאשה זכות לרשת את בן הזוג – זו השאלה המונחת בפנינו. רקע 1. בין המבקשים למשיבה ניצת סכסוך ירושה בקשר לעזבונו של המנוח. המבקשים הם ילדיו של המנוח (יליד שנת 1928) מנישואיו הראשונים. המנוח היה נשוי לאמם של המבקשים עד לפטירתה ממחלה, בשנת 1992. המשיבה, אזרחית רומניה ותושבת רומניה, הגיעה לישראל לצורך פרנסה. היא הועסקה בעבודות משק בית ומעת לעת שבה לרומניה עם הכנסותיה מישראל. המשיבה הועסקה בעבודות משק בית גם אצל המנוח ורעייתו והתגוררה בביתם. היא המשיכה לסייע בידי המנוח בעבודות משק הבית גם לאחר שהתאלמן. בין המנוח והמשיבה נרקמה מערכת יחסים רציפה וממושכת, במסגרתה אף ביקר המנוח פעמים רבות ברומניה. ארבע שנים לאחר שהמנוח התאלמן נישאו המשיבה והמנוח לפני רשם הנישואין ברומניה (ביום 12.10.1996). חודשיים לאחר נישואיהם הגישו השניים בלשכת מינהל האוכלוסין בעיר אשדוד בקשה למתן תעודת עולה למשיבה לפי חוק השבות, מכוח נישואיה למנוח. למחרת שבו ופנו המנוח והמשיבה ללשכת מינהל האוכלוסין, ומסרו הודעה על נישואיו של המנוח למבקשת. 2. חודשים ספורים לאחר הנישואין ברומניה (ביום 17.3.1997) נפטר המנוח. הוא לא הותיר אחריו צוואה. לבקשת ילדיו, שהינם המבקשים לפנינו, ניתן (ביום 13.5.1997) צו ירושה, לפיו ילדיו הם יורשיו הבלעדיים של המנוח, בחלקים שווים ביניהם. צו הירושה ניתן מבלי שהובאה לידיעת בית המשפט עובדת נישואי המנוח למשיבה. המשיבה עתרה בפני בית המשפט לענייני משפחה לביטולו של צו הירושה, בטענה כי היא זכאית למחצית מן העזבון, בהיותה נשואה למנוח בעת פטירתו. עתירתה התבססה על סעיף 11 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק הירושה) המסדיר את זכותו של בן הזוג לירושה על פי דין. לחילופין ביקשה המשיבה לבסס את זכאותה לרשת את המנוח על היותה ידועה בציבור כאשתו, בהתאם לסעיף 55 לחוק הירושה. המשיבה ביקשה להראות כי חיה עם המנוח חיי משפחה במשק בית משותף, כך שגם בהעדר תוקף לנישואין היא זכאית לרשת כאילו הייתה נשואה לו. פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה 3. בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע (סגן הנשיא פ' אסולין) החליט לבטל את צו הירושה שניתן לטובת המבקשים. נפסק כי המשיבה באה בגדר בת זוגו של המנוח. היא זכאית לחלק בעזבון בהתאם לסעיף 11 לחוק הירושה. במישור העובדתי, דחה בית המשפט את טענות המבקשים לפיהן המשיבה כלל לא נישאה למנוח. את עובדת הנישואין ביסס בית המשפט על עדותה של המשיבה ועל מסמכי רשם הנישואין ברומניה, ובראשם תעודת הנישואין. כנגד תעודות הנישואין בתיק הנישואין ברומניה לא הציגו המבקשים ראיה כלשהי שיש בה כדי לסתור את עובדת הנישואין. חיזוק לדבר הנישואין מצא בית המשפט בעדותה של מנהלת לשכת מרשם האוכלוסין באשדוד ובתיקה של המבקשת במשרד הפנים. בני הזוג הציגו בפני משרד הפנים את תעודת הנישואין המקורית מרשם הנישואין ברומניה (שהוצאה ביום 14.10.1996). גם טענתם החלופית של המבקשים, לפיה הנישואים היו פיקטיביים ונועדו אך להקנות למשיבה אזרחות ישראלית וזכות לשהייה קבועה בישראל, נדחתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. נפסק כי לא הובאו ראיות כלשהן המקימות בסיס לטענה זו. בית המשפט ציין כי אילו, כטענת המבקשים, כל חפצו של המנוח בנישואיו למשיבה היה לאפשר למשיבה לקבל מעמד בישראל, יכול היה "למלט" עזבונו מן המשיבה בדרך של עריכת צוואה מתאימה המדירה את היורשים. דבר זה לא נעשה על ידי המנוח. בית המשפט הוסיף כי גם בלשכת מינהל האוכלוסין לא התעורר ספק ביחס לכנותם של הנישואין, כפי שמצטייר מעדותה של מנהלת הלשכה. 4. באשר לתוקפם המשפטי של הנישואין האזרחיים שנערכו ברומניה, פסק בית המשפט לענייני משפחה כי נישואין אלה מוכרים כנישואין תקפים לפי הדין הישראלי. המשיבה הציגה בפני בית המשפט חוות דעת של מומחה לדין הרומני. המומחה חיווה דעתו כי נישואי המשיבה והמנוח תקפים לפי הדין הרומני, הוא דין מקום עריכת הנישואין. חוות דעתו לא נסתרה על ידי המבקשים. לאור העובדה כי הנישואין האזרחיים תקפים לפי דין מקום עריכתם, פסק בין המשפט כי הנישואין מוכרים על פי הדין הישראלי. על כן יש לראות את המשיבה כבת זוגו של המנוח לצורך הוראת סעיף 11 לחוק הירושה. נוכח מסקנה זו, ראה עצמו בית המשפט פטור מן הצורך לבחון את זכאותה של המשיבה לרשת את המנוח מכוח סעיף 55 לחוק הירושה, היינו כידועה בציבור כאשתו, ולא נדרש להתקיימותם של התנאים המנויים בסעיף. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. בערעורם לפני בית המשפט המחוזי חזרו המבקשים וטענו כי המשיבה לא נישאה למנוח, ומכל מקום אין לנישואין תוקף לפי הדין הישראלי. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע דחה את הערעור (השופט י' אלון בהסכמת השופטים י' פלפל ו י' טימור). בית המשפט המחוזי אישר את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. במישור העובדתי, נפסק כי אין ממש בטענות המבקשים כנגד ממצאיו של בית המשפט לענייני משפחה ואין כל הצדקה להתערבות בקביעותיו העובדתיות. במישור המשפטי, נדחתה הטענה כי הנישואין משוללים תוקף, בשל העובדה כי על פי דינו האישי, המנוח - יהודי תושב ואזרח ישראל – נעדר "כושר" להינשא לנוצריה. בית המשפט עמד על כך כי דינה הלאומי של המשיבה בעת נישואיה היה הדין הרומני, המכיר בתוקפם של נישואיה למנוח. גם דין מקום עריכת טקס הנישואין מכיר בתוקף הנישואין של השניים. בית המשפט פסק כי יש לאמץ כללי ברירת דין הנותנים תוקף לנישואי חוץ. 6. כנגד פסק הדין הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בהסכמת הצדדים ניתנה רשות ערעור כמבוקש. הדיון נערך כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. בתום הדיון (ביום 27.1.2005) הפננו את תשומת לבו של היועץ המשפטי לממשלה לערעור, על מנת שישקול אם ברצונו להתייצב בפנינו. בהמשך הודיע היועץ המשפטי לממשלה על התייצבותו להליך והגיש עמדתו בסוגיות המתעוררות בערעור. טענות הצדדים 7. המבקשים טוענים כי אין כל תוקף לנישואין שנערכו ברומניה, אם בכלל נערכו. הם עומדים על כך שלפי ההלכה היהודית, נישואי תערובת כלל אינם תופסים. מכאן שנישואי תערובת אינם מוכרים גם לפי המשפט הישראלי, המפנה לדין האישי של בני הזוג. לטענתם, יש להחיל – דרך סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922-1947 (להלן – דבר המלך במועצה) – את כללי המשפט הבינלאומי הפרטי האנגליים. כללים אלו מבחינים בין כושר להינשא לבין צורת הנישואין. בעניין הכושר להינשא יש להחיל את דין מקום המושב של כל אחד מן הצדדים, בעוד שלגבי צורת הנישואין יחול דין מקום עריכת טקס הנישואין. המבקשים טוענים כי יש לאמץ את השיטה הקומולטיבית מתוך כללי ברירת הדין האנגליים, הקובעת כי הנישואין תקפים רק אם הם תקפים לפי דינם האישי של שני בני הזוג. אין די בהכרה של אחד מהדינים האישיים כדי להקנות תוקף לנישואין. לענייננו, מאחר ועסקינן בשאלת הכושר להינשא, יוחל דין מקום המושב של כל אחד מבני הזוג. מאחר שדין מקום המושב של המנוח שולל את כושרו לשאת את המשיבה, נעדרים הנישואין כל תוקף. המבקשים מתנגדים לאימוץ כללי ברירת הדין האמריקאיים, לפיהם נבדק תוקף הנישואין לפי חוק מקום עריכתם, בלא הבחנה בין כושר לצורה. לטענתם, הדבר נוגד את השכל הישר ואת תקנת הציבור, שכן המדובר ביהודי תושב הארץ ואזרח הארץ, אשר אך לימים ספורים "קפץ" לרומניה ונישא שם בנישואי תערובת למי שאינה יהודיה. טעם נוסף לשלילת הנישואין רואים המבקשים בכך שהמנוח היה כהן והמשיבה הייתה גרושה. נישואי כהן לגרושה אסורים לפי ההלכה היהודית ומכאן, כך על פי הטענה, אינם מקנים זכות ירושה לבן הזוג. בשולי הדברים שבים המבקשים וטוענים כי הנישואין, אם נערכו, היו פיקטיביים בלבד, וכי אין לתת אמון במסמכים ובעדויות מטעם המשיבה. 8. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתה, המגמה שהתגבשה בחקיקה ובפסיקה היא אימוץ הכללים הנותנים תוקף לנישואי חוץ. מגמה זו תואמת את המגמות הרווחות במשפט המודרני, על חידושיו השונים, לפיהן הנחה מכרעת היא לטובת תוקף הנישואין. אף אם יתברר שאינם תקפים, הם יהיו מוכרים כתקפים למטרות מסוימות כגון מזונות, ירושה או יחסי ממון. במקרה דנן שאלת תוקף הנישואין נבחנת אך אגב עניין שבירושה. בהקשר זה אין בהכרח זהות בין הזכויות המוקנות לפי דין תורה לבין אלה המוקנות לפי חוק הירושה. לביסוס ההכרה בתוקף הנישואין לעניין מסוים מפנה המשיבה לעבירה של ריבוי נישואין שבחוק העונשין, הקובעת כי "אין נפקא מינה ... אם תקפם של הנישואין הקודמים הוא לפי דין המדינה שבה נערכו או לפי דין דתי שעל פיו נערכו" (סעיף 178 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; להלן – חוק העונשין). כן מפנה המשיבה לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), תשכ"ט-1969 (להלן: חוק התרת נישואין), המכיר, במסגרת סדר ההעדפה של כללי ברירת הדין, ב"דין הפנימי של מקום עריכת הנישואין" (סעיף 5(א)(4) לחוק). המשיבה סבורה כי העובדה שבעת הנישואין היה המנוח כהן והיא הייתה גרושה – אם כי לא יהודיה – אינה מעלה ואינה מורידה לעניין היותה "בת זוג" במובן סעיף 11 לחוק הירושה. לבסוף, חוזרת המשיבה על טענתה החלופית כי מתקיימים לגביה כל התנאים הנקובים בסעיף 55 לחוק הירושה. עמדת היועץ המשפטי לממשלה 9. עמדתו הראשונית של היועץ המשפטי לממשלה (מיום 2.10.2005) הייתה כי בנסיבות המקרה - בהן קיימות מחלוקות עובדתיות באשר להתקיימותו של טקס הנישואין; באשר להוכחת הדין הרומני; באשר לשאלת הכוונות האמיתיות אשר עמדו בבסיס הנישואין – וכן בשים לב לכוונת המחוקק עת חוקק את סעיף 55 לחוק הירושה, מן הראוי להימנע מלהידרש לסוגיית תוקף הנישואין. תחת זאת יש להחזיר את הדיון לבית משפט לענייני משפחה, כדי לבחון אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 55 לחוק הירושה. היועץ המשפטי לממשלה סבר כי מן הראוי שלא להכריע בשאלת תוקפם של נישואי תערובת שנערכו מחוץ לישראל, אשר נתונה במחלוקת ציבורית חריפה. יש להותיר את הסדרת הסוגיה בידי המחוקק, כל עוד ניתן לעשות כן בלא לפגוע בזכויות הצדדים ובעשיית הצדק במקרה הקונקרטי. לאחר קבלת עמדתו הראשונית של היועץ המשפטי לממשלה החלטנו כי עמדתו, לפיה יש להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא לבחינת התנאים הקבועים בסעיף 55 לחוק הירושה, תיבחן במסגרת פסק הדין (החלטתנו מיום 11.12.2005). יחד עם זאת, התבקש היועץ המשפטי לממשלה לשקול האם ברצונו להביע עמדתו בשאלה האם המשיבה באה בגדר "בן זוג" לעניין סעיף 11 לחוק הירושה. 10. בעקבת ההחלטה הגיש היועץ המשפטי לממשלה (ביום 8.2.2006) עמדה משלימה, בשאלת זכאותה של המשיבה לרשת את המנוח במסגרת סעיף 11 לחוק הירושה. עמדתו היא כי המשיבה היא בבחינת "בן זוג" לצורך סעיף 11 לחוק. היועץ המשפטי לממשלה הבהיר כי עמדה זו, עניינה מוגבל למשמעות הביטוי "בן זוג" בחוק הירושה, כשאלה אינצדנטלית לשאלת הירושה, ואין הוא מביע כל עמדה בשאלת תוקפם של הנישואין מכל בחינה אחרת שהיא. אשר לתוקף הנישואין, לאחר סקירת כללי המשפט הבינלאומי הפרטי האנגלי ציין היועץ המשפטי לממשלה כי נוכח מורכבות וערפול הדברים, ספק רב אם יש בעיון בדין האנגלי כדי להועיל לענייננו. לדברי היועץ המשפטי לממשלה, הקושי המרכזי במתן תוקף לנישואין בין יהודי למי שאינה יהודיה הוא טעם שבמדיניות. מדינת ישראל היא מדינה "יהודית ודמוקרטית". לפי היהדות חל איסור מוחלט על נישואין מעין אלו, והם זוכים לגינוי הלכתי. ואמנם, על פי חוק המדינה, נישואין וגירושין של יהודים בישראל ייערכו "לפי דין תורה". מנגד, במדינה דמוקרטית, אין מקום, ככלל, למנוע מאדם להינשא לבחיר לבו בשל טעמים שבדת. בפרט כך כאשר הנישואין נערכים מחוץ לישראל, עם מי שאינו תושב ישראל. ואולם, השאלה העולה במקרה דנן מוגבלת – לשיטתו של היועץ המשפטי - לשאלה של הזכות לרשת. בירושה על פי דין, מתחקים אחר רצונו המשוער של המוריש. מבחינת התחקות אחר רצונו של המוריש, העיקר הוא עריכת טקס הנישואין. אדם העורך טקס נישואין מעיד על עצמו כי הוא רוצה להינשא לבן זוגו. מכאן שבענייני ירושה, העיקר הוא עצם קיומו של טקס נישואין כביטוי לרצונם של בני הזוג. היועץ המשפטי מציין כי במתן תוקף לרצונו המשוער של המוריש, בהיבט הממוני של דיני ירושה, אין בהכרח משום מתן לגיטימציה לקשר הנישואין. ייתכן כי בהקשרים אחרים של הדין הישראלי לא יוכר תוקפם של נישואין כדוגמת נישואי המנוח המשיבה. המתווה הנורמטיבי 11. הפרק השני לחוק הירושה קובע את היורשים על פי דין ואת חלקו של כל אחד מהם בעיזבון המוריש. זכויות הירושה לפי פרק זה כפופות להוראות המוריש בצוואתו. בהעדר צוואה, היורשים על פי דין הם: "(1) מי שהיה במות המוריש בן-זוגו; (2) ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאציהם, הורי הוריו וצאצאיהם (בחוק זה – קרובי המוריש);" (סעיף 10 לחוק הירושה). היקפה של זכות הירושה של בן הזוג, המשתנה בהתאם למידת קרבתם של היורשים הנוספים למוריש, מפורט בסעיף 11 לחוק הירושה: "זכות הירושה של בן זוג (א) בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית נוסעים השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון – (1) אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים - חצי ; (2) אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים - שני שלישים, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן-הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעזבון יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העזבון. (ב) אם לא הניח המוריש קרוב מן המנויים בסעיף קטן (א) יורש בן הזוג את העזבון כולו. (ג) המגיע לבן-הזוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעזבון; הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק, ואינה באה לפגוע בזכותו של בן-זוג לקבל מן העזבון מה שהמוריש קיבל לרגל הנישואין על מנת להחזירו כשיפקעו...". 12. לצד הסדר הירושה של בן זוג מכוח בסעיף 11 נקבע בחוק הירושה הסדר מקביל ביחס לידועים בציבור (סעיף 55 לחוק), כדלהלן: "מעין צוואה איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינה נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש". הזכות לרשת לפי סעיף 55 לחוק הירושה, בהעדר צוואה, מושתתת על שלושה יסודות: בני הזוג חיו חיי משפחה; במשק בית משותף; בשעת מות אחד מהם לא היה אף אחד מהם נשוי לאדם אחר. אף כי להלכה, ירושת הידוע בציבור היא ירושה של "מעין צוואה", למעשה קובע החוק כי גם ידוע בציבור יורש על פי כללי הירושה על פי דין (ראו, ש' שילה, פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965, 465 (כרך ראשון, ירושלים, 1992; להלן - שילה)). בצדק ציין השופט י' טירקל כי "הזכות לרשת על פי סעיף 55 אינה תלויה בתנאי נוסף או בכוונה כלשהי של בן הזוג שנפטר, אלא די בכך ששלושת היסודות נתקיימו כדי שבן הזוג שלא היה נשוי למנוח יהיה זכאי לרשת אותו, כאילו היו נשואים" (ע"א 1717/98 בלאו נ' פוזש, פ"ד נד(4) 376, 381). ככל שמדובר בזכות הירושה על פי דין, הושווה מעמדו של הידוע בציבור למעמדו של "בן זוג" על פי סעיף 11 לחוק הירושה (ראו, ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה(2) 89). 13. חוק הירושה רואה, איפוא, לנגד עיניו שני סוגים של יחסים בין בני זוג, המקנים זכות ירושה על פי דין. הסוג האחד הוא "בני זוג" הזכאים לרשת מכוח קשר נישואין פורמלי (סעיף 11 לחוק הירושה). הסוג השני הוא בני זוג הזכאים לרשת מכוח חיי משפחה במשק בית משותף, מבלי שנישאו בטקס נישואין פורמלי (סעיף 55 לחוק הירושה). במקרה שלפנינו, מבקשת המשיבה להכיר בזכותה לרשת את המנוח כבת זוג מכוח סעיף 11 לחוק הירושה. טענתה החלופית, כי היא זכאית לרשת מכוח סעיף 55 לחוק, לא נבחנה בבית משפט של דיון ולא נקבעה לגביה כל תשתית עובדתית. לא ראינו לנכון להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא, כדי לבחון את התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 55 לחוק הירושה. לו הוחזר הדיון לבית המשפט קמא, היה עליו לבדוק האם המנוח והמשיבה "חיו חיי משפחה במשק בית משותף". אין וודאות באשר לממצאים שהיו מתקבלים בשאלות עובדתיות אלה. במצב דברים זה, החזרת התיק לבית המשפט קמא – מבלי לברר את שאלת זכאותה של המשיבה לרשת כ"בת זוג" מכוח סעיף 11 לחוק הירושה - הייתה עשויה לשלול מן המשיבה את זכות לרשת את המנוח, ככל שעומדת לה זכות כזו מכוח סעיף 11 לחוק הירושה ולמצער להכביד מאוד על המשיבה בהליכים המשפטיים לבירור זכאותה. במצב דברים זה, סברנו כי יש לדון בטענתה המרכזית של המשיבה, בדבר זכותה לרשת את המנוח כ"בן זוג" מכוח סעיף 11 לחוק הירושה. 14. השאלה המרכזית הניצבת לפנינו היא, איפוא, האם המשיבה היא בבחינת "בן זוג" לעניין סעיף 11 לחוק הירושה, נוכח נישואיה האזרחיים למנוח ברומניה. מבחינה לשונית הדיבור "בן זוג" הוא אחד מצמד. מבחינה משפטית לדיבור "בן זוג" אין מובן אחד. מובנו של הדיבור "בן זוג" לא ייקבע אך על פי מובנה המילוני של הלשון. ללשון יינתן אותו מובן אשר מגשים את התכלית המונחת ביסוד החקיקה. אכן, הדיבור "בן זוג" אינו בעל משמעות אחת ויחידה החלה בכל המקרים והמצבים. כמו כל דיבור שבחוק, משמעותו נקבעת על פי הקשרו. הקשרו של החוק הוא התכלית המונחת ביסודו. "ההקשר הראוי או הרלוואנטי, אשר במסגרתו נבחרת, מתוך שלל המשמעויות הלשוניות, המשמעות המשפטית, הינה התכלית או המטרה של הנורמה המשפטית" (ע"א 674/89 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' ז'ק, פ"ד מג(1) 356, 364; א' ברק, פרשנות תכליתית במשפט 156 (2003)). כך, הדיבור "יהודי" מקבל משמעות שונה בהקשר שונה (בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 513); הדיבור "עובד" מקבל את משמעותו על פי ההקשר בו הוא מופיע (ראו דנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(4) 817; להלן – פרשת סרוסי; ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' נסים, פ"ד לה (4) 748, 758). אף למונח "בן זוג" אין משמעות אחידה בכל דברי החקיקה. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני: "למונח זה יש ליתן את המשמעות (המשפטית) המתבקשת מההקשר בו מופיע ביטוי זה, ובלבד שמשמעות (משפטית) זו נופלת לגדר מתחם המשמעויות הלשוניות. אין לו למונח 'בן זוג' משמעות אחת ויחידה בכל דברי החקיקה. אין לומר כלל, כי הדיבור 'בן-זוג' בדבר חקיקה משמעותו תמיד 'בן -זוג נשוי'. הכל תלוי בהקשר; הכל תלוי בנסיבות; הכל תלוי בתכלית" (ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1) 12, 40; להלן – פרשת לינדורן). הנה כי כן, למונח "בן זוג" מובנים שונים בהקשרים שונים. יש והוא פורש במובן של בן זוג נשוי (ראו, ענמ"ש 1/82 לוי נ' מנהל בתי המשפט, פ"ד לו(4) 123; ע"א 640/82 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לט(1) 673; השוו ע"א 1165/01 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1) 69). לעיתים נזקק בית המשפט לדיבור "בן זוג" גם בהקשר של בן זוג שאינו נשוי (ראו, פרשת לינדורן; השוו, רע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר ואח', פ"ד נז(5) 491). מה מובנו של הדיבור "בן זוג" לעניין חוק הירושה? 15. ההסדר הנפרד לירושת ידוע בציבור מצביע על כך שהמונח "בן זוג" אינו כולל את הידועים בציבור (ראו, רוזן צבי ומעוז "הירושה על פי דין לאור התיקון לחוק הירושה, עיוני משפט יא (תשמ"ו) 457, 486; להלן – רוזן צבי ומעוז). הדיבור "בן זוג" בהקשרו של סעיף 11 לחוק הירושה משמעו, איפוא, בן זוג שנישא בקשר נישואין פורמלי. תנאי זה מתקיים כמובן אם בני הזוג הם יהודים והם נישאו בישראל או מחוצה לה כדת משה וישראל. עם זאת, אין כל הכרח לפרש את המונח "בן זוג" כבן זוג נשוי על פי הדין הדתי. בוודאי כך אם בני הזוג נישאו בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל בטרם היו שניהם אזרחיה או תושביה הישראלים. אך גם לעניין מי שהיו בעת הנישואין תושבי הארץ או אזרחיה, לא תמיד נתפרש הדיבור "בן זוג" בחוק הירושה כמשמעותו על פי הדין הדתי בלבד. כך, למשל, המונח "בן זוג" בחוק הירושה פורש כמתייחס גם לנישואי ספק על פי הדין הדתי (ע"א 603/65 פלדמן נ' פלדמן, פ"ד כ(2) 465) וכן לבני זוג יהודים שחיו יחד לאחר גירושיהם והיו נזקקים לגט פיטורין לו היו מבקשים להינשא לאחר (ע"א 524/87 היועץ המשפטי לממשלה נ' ביהם, פ"ד מג(3), 485). מן העבר האחר הוכרה האפשרות לשלול מאשה, שהיא "סרבנית גט" ואשר בעלה קיבל מבית הדין היתר נישואין, את מעמדה כ"בת זוג" בחוק הירושה (ע"א 247/97 סבג נ' סבג (לא פורסם); ראו גם פ' שיפמן "מספר אלמנות האוחזות בירושה אחת" הפרקליט כט (תשל"ד) 288). נפסק כי אמנם לפי דינה האישי היא הייתה נשואה למנוח, אך פרשנות מהותית של המונח "בן זוג" מצדיקה שלא לראות בה בת זוג הזכאית לרשת לפי סעיף 11 לחוק. 16. ראינו, איפוא, כי "בן זוג", לעניין סעיף 11 לחוק הירושה, הוא מי שנישא למוריש בנישואין "פורמליים" (להבדיל מידועים בציבור). האם נכללים בגדר זה גם נישואי מוריש יהודי למי שאינה יהודיה, אשר נישאו מחוץ לישראל בנישואין אזרחיים התקפים במקום עריכתם? כדי להשיב על שאלה זו עלינו לפנות אל תכליתו של סעיף 11 לחוק הירושה. ככל שהדבר נוגע לענייננו, מהי תכלית זו? התשובה הינה, כי סעיף 11 לחוק נועד להגשים ארבע מטרות עיקריות: ראשית, סעיף 11 לחוק הירושה מעניק זכות לרשת לבן זוג עימו מיסד המוריש את הקשר באופן פורמלי. שנית, הוא בא לשקף את רצונו המשוער של המוריש באשר לחלוקת רכושו. זהו דין דיספוזיטיבי שעוצב מתוך רצון להתחקות אחר רצונו המשוער של המוריש (ראו, א' ברק פרשנות במשפט – פרשנות הצוואה 380 (כרך חמישי, 2001); השופט מ' חשין בע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3), 705, 725; שילה, בעמ' 29). "הסדר זה נקבע, בין היתר, על בסיס הנחת המחוקק בדבר הכוונה הסובייקטיבית המשוערת המיוחסת למוריש, לפיה סביר כי הוא היה מבקש לחלק ירושתו לבני משפחתו הקרובים" (השופטת ע' ארבל בדנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני ואח' (טרם פורסם)). שלישית, הוא ביקש להעניק הגנה לאינטרס של בן הזוג הנותר בחיים. המשפחה הגרעינית, המורכבת מבני הזוג, ילדיהם וצאצאיהם, היא מושאו של הסדר הירושה על פי דין. ההסדר נועד להגן על התא המשפחתי המצומצם ולחזקו. בחוג משפחתי זה מתקיימים, על פי רוב, יחסי קרבה הדוקים ולחבריו נתונה חיבתו המשוערת של המוריש. החוק מניח, שזכות ירושה חוקית מגיעה לחוג הפנימי של משפחת המוריש, ומקפיד גם על חלוקה של נכסי העיזבון בתוך משפחת המוריש. לבסוף, חוק הירושה ביקש להשוות – בהקשר לזכות הירושה על פי דין – את מעמדם של הידועים בציבור עם זה של בני זוג הנשואים זה לזו כדין (רוזן צבי ומעוז, בעמ' 488). החוק אמנם מבחין בין "בני זוג" (סעיף 11 לחוק) לבין ידועים בציבור (סעיף 55 לחוק). יחד עם זאת, לעניין תוכנו של הסדר הירושה על פי דין, אין שוני בהיקף הזכויות של "בן זוג" ושל ידוע בציבור מכוחן של שתי הוראות החוק. 17. על רקע תכלית זו נוכל להשיב על השאלה האם אשה לא-יהודיה הנישאת בנישואים אזרחיים מחוץ למדינה ליהודי ישראלי, אזרח המדינה או תושב בה, היא בבחינת "בת זוג" לעניין זכות הירושה? על שאלה זו השיב היועץ המשפטי לממשלה בחיוב. דעתו נראית לנו. פירוש זה נותן ללשון החוק אותו מובן המגשים את התכלית המונחת ביסוד החוק. מסקנה זו עולה מכל אחת מן התכליות שביסוד ההסדר של חוק הירושה ומן התכלית הסופית המתגבשת מהן. התכלית האחת היא להעניק זכות לרשת לבן זוג עימו מיסד המוריש את הקשר באופן פורמלי. תכלית זו מובילה למסקנה כי יש להכיר במי שנישאו בטקס נישואין התקף במקום עריכתו כ"בני זוג" לעניין סעיף 11 לחוק הירושה. אכן, המוריש ואשתו טרחו למסד את הקשר ביניהם. הם נתנו לו ביטוי פורמלי של נישואין, התקפים במקום עריכתם. נישואין אלה מוגנים במשפט הישראלי באמצעות האיסור על הביגמיה החל בהם (ראו, סעיף 178(1) לחוק העונשין; כן ראו פ' שיפמן, דיני המשפחה בישראל 248 (מהדורה שניה, כרך א', 1995; להלן – שיפמן)). לענין התרת נישואין אלה, מפנה החוק אל הדין הפנימי של מקום עריכת הנישואין (סעיף 5(א)(4) לחוק השיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), תשכ"ט-1969; כן ראו שיפמן, בעמ' 285-284). 18. התכלית השניה של חוק הירושה הינה לשקף את רצונו המשוער של המוריש. בהתחקות אחר הרצון המשוער, העיקר הוא בתפיסתם של בני הזוג להתקשר בקשר נישואין ממוסד ובמימושם תפיסה זו בעריכת טקס נישואין רשמי התקף במקום עריכתו. טקס הנישואין מבטא התקשרות לחיים משותפים דרך קבע בין בני הזוג, שביקשו גם הכרה ממסדית. הוא מבטא את כוונתם המוצהרת של הצדדים בעת מיסוד הקשר, שיש עימו דרגה גבוהה של מחויבות אישית. בני הזוג גילו דעתם, בטקס רשמי, כי ברצונם לחיות יחד כבעל ואשה בקשר משפטי מחייב. הם ביצעו פעולה משפטית המבטאת את גמירות דעתם להינשא זה לזה. ציינו בהקשר זה באחת הפרשות: "גמירות דעת זו מתגלה באמצעות התהליך הפורמלי של נישואין אותו עורכים בני הזוג במודע. ... הם אינם מסתפקים במצב עובדתי של ידועים בציבור. לעומת זאת, בידועים בציבור יש לעבור 'מבחן סף' בטרם יוחלט שהצדדים הם אכן ידועים בציבור. יש להראות כי בני הזוג עברו את שלב ה'נסיון' והם מבקשים למסד את הקשר ביניהם... מבחני סף כאלה אינם נחוצים בבני זוג, אזרחי הארץ ותושביה, שנישאו בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל, כשם שהם אינם נחוצים למי שנישאו כדת וכדין בישראל. בני הזוג גילו דעתם באקט פורמלי של נישואין, כי מבקשים הם לחיות כבני זוג זה עם זה" (ע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פסקה 31). בני זוג שנישאו בנישואים אזרחיים מחוץ לישראל, התקפים במקום עריכתם, גמרו דעתם לחיות יחד כנשואים. זהו רצונם המשוער. 19. תכלית שלישית של חוק הירושה היא להגן על המשתייכים לחוג המשפחתי המצומצם של המוריש, עימם היו למוריש, על פי רוב, יחסי קרבה הדוקים. החשוב לעניין זה הוא כי בנישואין האזרחיים קושרים בני הזוג את גורלם זה עם זו. הם יוצרים חיים משותפים בפועל. הנישואין מבטאים יחסי קרבה ממשיים. הם יוצרים דפוס משפחתי ריאלי לכל דבר ועניין. לחיים המשותפים יש, על פי רוב, מימד אינטימי, אמוציונלי וכלכלי. התא המשפחתי שמוקם בעקבות הנישואין האזרחיים, והאינטרסים של המשתייכים אליו, ראויים לתמיכה ולהגנה של מערכת המשפט בכלל ושל דיני הירושה בפרט. 20. תכלית רביעית של חוק הירושה – השלובה בתכליות האחרות - היא להשוות בין מעמדם של בני זוג נשואים למעמדם של הידועים בציבור. תכלית זו מובילה גם היא למסקנה כי יש להכיר במי שנישאו בטקס נישואין התקף במקום עריכתו כ"בני זוג" לעניין ירושה. אין הצדקה לכך שמצבם של האחרונים יהיה נחות ממצבם של ידועים בציבור גרידא. בני זוג הנישאים באופן רשמי מהדקים בכך את קשריהם ומכריזים על עצמם כי הם בעל ואשה. הם נחשבים כנשואים באופן פורמלי לעניין עבירת הביגמיה. התרת הקשר מחייבת הליך פורמלי לפי חוק התרת נישואין, במסגרתו נקבע תוקף הנישואין, על פי רוב, בהתאם לדין הפנימי של מקום עריכת הנישואין. לאור כל האמור, זכויותיהם לעניין הסדר הירושה על-פי דין לא צריכות ליפול מזכויותיהם של ידועים בציבור, שכלל לא ביקשו להינשא זה לזה. סיכומו של דבר, תכלית החוק מובילה למסקנה כי הדיבור "בן זוג" בהסדר הירושה על פי דין כולל בחובו את מי שנישא למוריש בנישואין אזרחיים מחוץ למדינה, התקפים במקום עריכתם. מן הכלל אל הפרט 21. בית המשפט לענייני משפחה מצא, על יסוד חומר הראיות שהוצג בפניו, כי המנוח והמשיבה נישאו לפני רשם הנישואין ברומניה. בית המשפט קבע עוד כי נישואין אלה היו נישואין כנים ולא נישואין פיקטיביים שנועדו אך לשם השגת טובת הנאה למי מהצדדים. לבסוף, נקבע כי נישואין אלה תופסים על פי הדין הרומני. בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בממצאים אלה. אף אנו איננו מוצאים מקום לעשות כן. אין הערעור מיועד לבחינה מחודשת של הכרעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה. קל וחומר כאשר מדובר בערעור שני ברשות. המבקשים לא הצביעו על נסיבות מיוחדות, המצדיקות סטייה מהכלל האמור. הקביעה כי המשיבה נישאה למנוח בנישואין אזרחיים ברומניה – נישואים התקפים לפי הדין הרומני - מובילה למסקנה כי היא בבחינת "בת זוג" לעניין ירושה על פי דין. די בהתקשרות הנישואין הכנה בין המנוח למשיבה כדי שיראו בה "בת זוג" לעניין חוק הירושה. בשולי הדברים 22. בשולי פסק הדין, נבקש להעיר שתי הערות, שאינן מנותקות זו מזו. ראשית, התלבטנו בשאלה האם ראוי להכריע בשאלה האם המשיבה הייתה "בת זוג" של המנוח בהתאם לשאלה האם נישואי המנוח והמשיבה תופסים במשפט הישראלי (השוו, שילה, בעמ' 125). בדרך זו הלך בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי. בכך תובטח אחידות בהתייחסות של המשפט הישראלי אל מערכת היחסים בין המנוח למשיבה בכל תחומי המשפט. בכך יובטח שלא ייווצר מצב דמוי "פיצול סטטוס" בו הצדדים הם בגדר "בני זוג" לעניין אחד אך ייתכן שאינם "בני זוג" לעניין אחר. הגענו למסקנה שאין לכך מקום. השאלה האם נישואי המנוח והמשיבה תופסים במשפט הישראלי היא שאלה מורכבת. חוק הירושה משתמש בביטוי "בן זוג" על דרך הסתם. החוק לא מדבר בלשון "נשואים". בין שני המושגים אין זהות. יתרה מכך, חוק הירושה אינו עוסק בתוקף הנישואין עצמם או בשאלות הקשורות בעניין סטטוס בקשר פנימי, כגון אימוץ או זכויות "בן זוג" לפי דיני הכניסה לישראל. חוק הירושה לא בא לקבוע דין אישי לעניין נישואין. הוא בא לקבוע הסדרים ממוניים. בחינת השאלה האם המשיבה היא "בת זוג" לפי חוק הירושה מהווה פעולה פרשנית רגילה בסוגיה משפטית בעלת השלכה מוגבלת. אין מדובר בהכרה בסטטוס אישי. אין בה קביעת הלכה בדיני המעמד האישי. כמובן, בהקשרים אחרים עשוי להינתן לביטוי "בן זוג" מובן אחר. ככל שיש פיצול בכך שאדם עשוי להיחשב "בן זוג" לצורך עניין אחד ולא "בן זוג" לצורך עניין אחר, יש להשלים עימו. אין זה מצב אידיאלי. אך ככל שצריך להכריע בין אלגנטיות ואחידות במושגי המשפט לבין הגשמת המטרה המונחת ביסוד החקיקה, עדיפה הגשמת התכלית. ברוח זו ציינו במקום אחר: "מושגי המשפט משקפים תבונה ונסיון של דורות. הם מבטיחים יציבות וודאות. בכך חשיבותם. הם מזככים את מחשבתנו. הם מבטיחים כי נשקול את מכלול השיקולים הראויים. אכן, מושגי המשפט הם נקודות מוצא ראויות. מכאן חשיבותם. אל להם לההפך לנקודות סיום מחייבות. מכאן סכנתם. אכן, תורת המשפט מפתחת מושגי משפט. ... בכך ניתן להבטיח יציבות, בטחון ושמירת המסורת. עם זאת, מושגי המשפט אינם אדונים. אין הם אלא עזרים מסייעים. הם פרי השקילה והאיזון בין שיקולים מתנגשים. הם תוצאה של התנגשות בין ערכים נוגדים. אין הם הערכים עצמם. על כן, עלינו להעזר במושגים היוריספרודנטליים. עלינו לראות בהם מסד לפעולותינו. אך עלינו להיות מוכנים, בכל מקרה, לסטות ממושגיות קיימת, לשנותה או לבנות מושגיות חדשה. איננו חיים עוד בעולם של מושגים. העיקר הוא המטרה החברתית שהמשפט נועד להגשים, ולא המושגים שבהם עוטה המשפט (פרשת סרוסי, עמ' 826; ראו גם ברק, "על השקפת-עולם בדבר משפט ושיפוט ואקטיביזם שיפוטי", עיוני משפט יז 479-478 ,475 (תשנ"ג); א' ברק, שופט בחברה דמוקרטית 172 (2004)). 23. על רקע דברים אלה, ההכרעה בשאלת זכות המשיבה לרשת את המנוח התקבלה במנותק מן השאלה האם הנישואין האזרחיים שנערכו ברומניה בין המנוח למשיבה תופסים במשפט הישראלי. לו נדרשנו לשאלת תוקף הנישואין – על מנת להבטיח אחידות בהתייחסות של המשפט הישראלי אל מערכת היחסים בין בני הזוג - נוטים היינו לדעה כי הנישואין מוכרים בישראל. עמדה זו מבוססת על הגישה לפיה יש להכריע בשאלת תוקף של הנישואין, הן מבחינת הצורה והן מבחינת הכושר, בהתאם לדין מקום עריכתם. מודעים אנו לקשיים הכרוכים באימוץ גישה זו, הן מנקודת המבט של דבר המלך במועצה והן מנקודת המבט של המשפט הבינלאומי הפרטי. חרף זאת, הננו סבורים כי הוראות דבר המלך במועצה כפופות לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי וכללים אלה יש להתאימם למציאות הישראלית. על כן נקבע כי בני זוג יהודים, תושבי הארץ או אזרחיה, הכשרים להינשא כדת משה וישראל, הנישאים בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל, התקפים במקום עריכתם, יש לראותם כנשואים בישראל (ראו, בג"ץ 2232/03 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם)). עתה יש לשקול הליכתו של צעד נוסף, ולהכיר אף בנישואין אזרחיים בין יהודי לבין מי שאינו יהודי, תושבי הארץ ואזרחיה, הנערכים מחוץ לישראל והתקפים לפי דין מקום עריכתם (בכפוף לתקנת הציבור הישראלית). זאת נוכח המציאות הקיימת במדינה קולטת עלייה כישראל, ובהיעדר אפשרות של בני דתות שונות להינשא בנישואין אזרחיים בישראל (ראו, השופט זוסמן בבג"ץ 143/62 פונק-שלזינגר נ' שר הפנים, פ"ד י"ז 225, בעמ' 254-253; כן ראו דברי השופט ויתקון בע"א 373/72 טפר נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 7, 9); השוו, ע"א 778/77 פרקש נ' פרקש, פ"ד לג(2) 469). במסגרת עיצוב כללי ברירת הדין, יש להביא בחשבון את מעמדה החוקתי של הזכות לחיי משפחה (ראו, בג"ץ 7052/03 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (טרם פורסם)) והזכות לנישואין בפרט ואת החובה בדבר כיבוד התא המשפחתי. מודעים אנו, עם זאת, למורכבות המשפטית והחברתית של הסוגיה ואין אנו מבקשים להכריע בה בערעור זה. מן הראוי שהמחוקק ייתן הדעת עליה. אי לכך, הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ה נ ש י א (בדימ') השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לניתוח של חברי הנשיא (בדימוס) ברק ולתוצאה אליה הגיע, בכל הנוגע לפירוש סעיף 11 לחוק הירושה ותחולתו על המקרה שלפנינו. ביחס לשאלת ההכרה בנישואי תערובת שנערכו בחו"ל, בה דן חברי הנשיא (בדימוס) "בשולי הדברים" (פסקאות 23-22) - המדובר בשאלה מורכבת "קשה וסבוכה... אם ניתן להימנע מלהיכנס ליער סבוך זה רצוי הוא הדבר... היא שנויה במחלוקת חריפה. אין לגביה קונסנסוס חברתי. אם ניתן להימנע מהכרעה שיפוטית בשאלות אלה, יש לנקוט בדרך זו (ראו ע"א 373/72 טפר נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2), 7; בג"ץ 4058/95 בן מנשה נ' שר הדתות, פ"ד נא(3) 876). אכן, מן הראוי הוא שהמחוקק יתן דעתו לשאלה זו ויפתור אותה" (רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2) 213 - הנשיא ברק). איני עוצם עיני לשאלה הקשה של אזרחי ישראל שאינם יכולים להינשא בישראל. אף זו לפתחו של המחוקק. זוהי עמדתי בתמצית, ועתה אפרט. מעמדם ההלכתי של נישואי תערובת ב. למען הסדר הטוב ראוי לציין, כי השאלה אינה אם יש תוקף לנישואין לפי ההלכה היהודית. אכן, אין ההלכה היהודית מכירה בנישואין בין יהודי לשאינה יהודיה - בין לגופם (סטטוס) ובין לעניין זכויות ירושה (רמב"ם, איסורי ביאה, י"ב, ז'). התורה אומרת על עממי כנען (דברים ז', ג') "ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך", וראו בבלי קידושין ס"ח ע"ב, שם מתפרש פסוק זה, כי אין תפיסת קידושין בנכריה (רש"י שם "לא תתחתן בם - לא תהא לך בם תורת חיתון"; כן ראו רמב"ם, הלכות אישות, י"ד, ט"ו, הלכות מלכים, ח', ז'; שולחן ערוך, אבן העזר, מ"ד, ח'). זאת, הן לגבי נכריה שקידש אותה בן ישראל והן לגבי נכרי שקידש בת ישראל (ראו גם המקורות באנציקלופדיה התלמודית כרך ה' (ערך גוי) עמ' רצ"ט). כפי שציין השופט זילברג בבג"ץ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר הפנים, פ"ד יז(1) 225 "לפי דיני ישראל אין שמץ של ספק בדבר, כי לנישואין הללו אין כל תוקף חוקי" (עמ' 231). ג. עוד יוער, כי טענת המבקשים שעניינה אי חלות הנישואין בהיותם נישואי כהן וגרושה אינה רלבנטית, שכן ההלכה בנושא זה קובעת כי נישואין אלה אמנם אסורים ("וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ" - ויקרא, כ"א ז'), אך הם תופסים, קרי - בעלי נפקות הלכתית (משנה קידושין, ג' י"ב). אכן, משנשא כהן גרושה כופים אותו להוציאה, וגם מטילים עליו חומרות שונות עד שיגרשנה (ראו שולחן ערוך אבן העזר ו', א'; אנציקלופדיה תלמודית,כרך ו' עמ' שמ"ג, שמ"ז), אך הנישואין בתקפם עומדים עד להתרתם בגט (ראו גם בג"צ 51/69 רודניצקי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד כד(1) 704). ברם, בנידון דידן - בין יהודי לנוצריה - כלל אין כושר להינשא, כאמור, ואין כל משמעות לעובדה שהמשיבה התגרשה בעבר מבעלה (לחובות ההלכתיות הנוצרות בנישואין אסורים, אך לא בנישואי תערובת, ראו מ' זילברג, "יש לחייב כהן לזון את אשתו הגרושה", באין כאחד, 231). זכויות הירושה ד. אכן, המשפט הישראלי אינו עוצם עיניו לנוכח נישואין מעין אלה, בין יהודים ושאינם יהודים, שהם חלק ממציאות קיומית עגומה בעם היהודי בחלק מתפוצותיו בדורות אחרונים, והיא כיום גם מציאות ישראלית, בעיקר בעקבות העליה מחבר המדינות (לשעבר) בעשורים אלה; החוק מקנה, מכוח הדין הכללי, זכויות על פיהם בהקשרים שונים; קל וחומר מן החוקים המקנים זכויות לידועה וידוע בציבור. במסגרת התמודדות זאת נכללת גם מלאכת פרשנותו של סעיף 11 לחוק הירושה. לדעתי אין ספק כי בעיני המחוקק שקיבל את חוק הירושה בשנת תשכ"ה-1965 משמעות המונח "בן זוג" היתה בן זוג הנשוי בהתאם להוראות הדין האישי. מסיבה זו התקבל סעיף 55 שנועד להגן על זכויות בני זוג שחיו כידועים בציבור, ללא נישואין כדין. ברם, בגדריה של פרשנות תכליתית "תכלית החוק מובילה למסקנה כי הדיבור 'בן זוג' בהסדר הירושה על פי דין כולל בחובו את מי שנישא למוריש בנישואין אזרחיים מחוץ למדינה, התקפים במקום עריכתם" (פסקה 23 לפסק דינו של הנשיא). לדברים אלה ביקשתי, כאמור, לצרף דעתי - שכן איני רואה ברירה אחרת. ה. בשולי פסק דינו מציע חברי הנשיא (בדימוס), מעבר להתפרשותו של פסק דין זה, דרך התמודדות רחבה עם הנסיבות החברתיות המשתנות - קביעה כי נישואי תערובת הנערכים בחוץ לארץ, בצורה התקפה שם, יוצרים סטטוס של נישואין במשפט הישראלי. האם הגיעה השעה לדון בכך, או שיש להותיר זאת לעת מצוא ומבלי להביע עמדה (כדברי השופט ויתקון בפרשת פונק-שלזינגר, והשופט כהן בפרשת טפר)? לדעתי - ובעניין זה כך אף דעת הנשיא - נושא זה ראוי לעיון ולהסדרה, בידיו של המחוקק. הכרה בנישואין אזרחיים על אף בטלותם ההלכתית? ו. בשעתו הציע השופט (כתארו אז) זילברג, בדעת מיעוט, בפרשת פונק-שלזינגר (שנסבה על רישום נישואי תערובת), שלא לרשום נישואי יהודי ונוצריה (אזרחית בלגית), שנערכו בקפריסין, בנימוק שבהיות חוקו האישי של האיש דיני ישראל, אין הנישואין תופסים - וממילא גם אין מקום לרשמם. אולם, הוא הוסיף כי "אך כפסע היה ביני לבין החלטה הפוכה. כי אילו שונה אך פרט אחד מפרטיו המרובים של המקרה דנן הייתי נאלץ, כשופט בית משפט אזרחי, להכריע לטובת כשרות הנישואין" (עמ' 239, ההדגשה הוספה - א"ר); הוא סבר, כי על המחוקק לשקול הבהרת הנושא, למשל, על-ידי תוספת המילים "טקס אזרחי" או "טקס דתי" ליד הרישום למניעת תקלות. השופט (כתארו אז) זוסמן, בדעת הרוב, באמרת אגב (עמ' 257-256), שבמפורש לא נדרשו אליה שופטי הרוב (השופטים ברנזון, ויתקון ומני) ציין כי: "כל ארץ הרוצה לחיות בצותא במשפחת העמים, חייבת לשם כך לוותר על ביצוען של מקצת מהלכות הדין שלה כשאלמנט זר קם ומתערב בפעולה משפטית ... העובדה שהדין הדתי היהודי פוסל נישואי תערובת אינה מחייבת בהכרח את המסקנה שבבואנו לדון בעניין פלוני על פי חוק זה, נפסול תוקפם של נישואין על שום שהם נישואי תערובת. הנישואין ייפסלו ... אם שופט ישראלי, בתיתו דעתו לרגשי ציבור ישראל, חייב יהא לומר, תוקפם של נישואין כאלה אינו מתיישב עם אורח החיים שלו... פסול הנישואין, על פי הלכות הדת, יהא שיקול נכבד ביותר. אך אין הוא צריך להיות השיקול היחידי... החיים מחייבים יחס של סובלנות כלפי הזולת והתחשבות בהשקפתם שהיא אחרת, ולפיכך לא יהא קנה המידה של השופט אלא מאזן כל הדעות הרווחות בציבור" (עמ' 257-256; ההדגשה במקור - א"ר). בפסק הדין בע"א 373/72 טפר נ' מדינת ישראל (פ"ד כח(2) 7), נחלקו השופט ויתקון (בעמ' 9) והשופט (כתארו אז) יצחק כַּהַן במעמדם של דברים אלה; השופט ויתקון (שנמנע מהידרש לכך בפרשת פונק-שלזינגר עמ' 258), ביקש ללכת בדרכו של השופט זוסמן, ואילו השופט כַּהַן (בעמ' 18) סבר, כי היתה זו אמרת אגב שאין לראותה כהלכה. את ההלכה בשאלת ההכרה בנישואי תערובת ביקש השופט כהן להותיר "לעת מצוא". ז. פרופ' מ' שאוה המנוח (הדין האישי בישראל, מה' 4 כרך א', עמ' 652-622) טען בשעתו, כי לנישואי תערובת בחו"ל שבהם לפחות בן הזוג היהודי אזרח המדינה ותושבה אין תוקף. הוא כינה סיטואציה זו בשם "הפרובלמטית ביותר" (עמ' 622), לדידו, מה שנקבע בפרשת פונק-שלזינגר עניינו רישום הנישואין, אך לא תוקפם, ועל הבירור להיעשות על פי אזרחותו של הנוגע בדבר בעת עריכת הנישואין, ואם היה אזרח המדינה ייבדק הדבר על פי הדין הדתי שלו (לבונטין, על נישואין וגירושין הנערכים מחוץ למדינה, תשי"ז, עמ' 27-26; מצוטט על ידי שאוה, שם, בעמ' 645). כאשר הנישואין תקפים על פי דינו האישי של אחד הצדדים ולא על פי דינו של השני, יש לפנות, כך סבר פרופ' שאוה (עמ' 646) לשיטה הקומולטיבית, שלפיה פסול נישואין של אחד מבני הזוג הוא פסול נישואין לגבי שניהם. הוא סבר איפוא, כי לא יוכר בישראל תוקף נישואי תערובת שנערכו בחו"ל (בשונה מן השיטה האמריקנית שלפיה דינו של מקום עריכת הטקס הוא החל). ועם זאת, לשיטתו, כשאין הקידושין תקפים, אף אם הסטטוס עצמו נבדק לפי הדין האישי, את תוצאותיו ניתן לבסס על חוקי הידועה בציבור (עמ' 685-682), ולענייננו - למשל - סעיף 55 לחוק הירושה (עמ' 696-693). הקושי בגישה שתיאר פרופ' שאוה, שאני מכבדה, הוא שקשה היה ליישבה עם מציאות קיימת בנסיבות הסוציולוגיות דהאידנא של העם היהודי והעם בישראל, אף אם אינה לרוח לא מעטים בתוכנו, ואני בתוכם. גם לחלופה המוצעת על-ידיו, מוסד הידועים בציבור, קשיים משלה. ח. בכל הנוגע לנישואין אזרחיים בין שני יהודים אזרחי ישראל ותושביה שנערכו בחו"ל חלה בימים אלה התפתחות משמעותית בפסיקתו של בית משפט זה, לאחר שבעבר הוחלט להימנע מהכרעה שיפוטית ולהותירה לפתחו של המחוקק (רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני הנזכרת). בבג"צ 2232/03 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב (טרם פורסם) שניתן כאמור בימים האחרונים, קבע – זאת בעקבות בית הדין הרבני הגדול - הנשיא (בדימוס) ברק: "שתוקף של נישואין שערכו בני זוג יהודים מחוץ לישראל, אפילו היו שני בני הזוג אותה שעה תושבי הארץ ואזרחיה, יקבע תוך התחשבות בכללי ברירת הדין המקובלים בישראל. על פיהם, הנישואין תקפים מבחינת הצורה (הדין הזר) ועל פי המהות (המשפט העברי), ועל כן הם נישואין תקפים (הן מבחינת ההיבט החיצוני והן מבחינת ההיבט הפנימי) בישראל.... עמדו על כך השופטים זוסמן וויתקון בעבר, כאשר סברו באימרות אגב כי לענין תוקף נישואין שנערכו מחוץ לישראל על ידי אזרחי המדינה או תושביה, די בכך שהם תקפים לפי מקום עריכתם, אפילו אין לבני הזוג כושר להינשא על פי משפטם האישי (ראו, פרשת פונק-שלזינגר, בעמ' 254-253; ע"א 373/72 טפר נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 7, 9). בגדר העתירה שלפנינו, אין לנו צורך להכריע בעמדה זו, ודי לנו בעמדה המתונה יותר, לפיה הנישואין יתפסו אם יש לבני הזוג כושר להינשא על פי משפטם האישי וטקס הנישואין נערך במסגרתה של שיטת משפט זר המכירה בו". בקביעה זו הוכרעה בגזרה מסוימת, קרי, בין בני זוג יהודים ישראליים שנישאו מחוץ לישראל המחלוקת ארוכת השנים, ונקבע כי יש להחיל את "כללי המשפט הבינלאומי הפרטי האנגליים, שנקלטו במשפט הישראלי דרך סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922" (פסקה 24 שם). בגזרה זו נעה איפוא המטוטלת מרישום לעבר הכרה (לגישות השונות בדבר מעמדם ההלכתי של נישואין אלה, מעבר לאמור בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול נשוא בג"צ 2232/03, ראו א"ח פריימן, סדר קידושין ונישואין, שס"ב-שפ"ד). לא למותר לציין כי אותם כללים של המשפט הבינלאומי הפרטי שוללים את ההכרה בנישואי תערובת דוגמת המקרה שלפנינו (לסקירתם ראו מ' זילברג, "סוגיא מודרנית של דיני קידושין" שם, 225; עוד ראו דבריו הנכוחים על מורכבות היחסים שבין דיני הנישואין הדתיים והחיים המודרניים, בין "כל השאלות החברתיות הגדולות של מדינתנו הצעירה ועמנו העתיק" בבג"צ 80/63 גורפינקל וחקלאי נ' שר הפנים, פ"ד יז(3) 2048). ט. בנידון דידן עסקינן בבני זוג שאחד מהם אזרח ותושב ישראלי והאחרת אזרחית ותושבת רומניה, ונעשה צעד של הכרה חלקית לצורך חוק הירושה. אכן, כפי שציינה ד"ר זנדברג בשם היועץ המשפטי לממשלה, הפיצול בין "בני זוג" בחוקים שונים - וכך התוצאה בענייננו, כשההכרעה מתייחדת לדיני הירושה - אינו נוח והוא מאולץ, אך הוא משקף את המציאות המורכבת, הנותנת אותותיה במשפט, וחברי הנשיא נתן דעתו להשלכותיה בהקשר דנא. הנשיא ברק מציע לשקול כאמור על צעד נוסף, לפעול להכרה גם בנישואין אזרחיים בין בן זוג יהודי תושב הארץ לשאינה יהודיה (ולהיפך) הנערכים מחוץ לישראל ותקפים לפי הדין במקום עריכתם (בכפוף לתקנת הציבור). אם לאחוז את השור בקרניו, סוגיה זו מתעוררת במציאות שבה ישנם לא מעט ישראלים שאין להם אפשרות חיתון בישראל, דבר שאינו רצוי, ועל כן נפתר אד-הוק טלאי על גבי טלאי, אם בנישואים בחו"ל ואם בפני קונסולים ועוד וריאציות. חלק מן הבעיות עשויות כמובן להיפתר - וראוי להן להיפתר - על ידי גיור, נושא החורג ממסגרת זו. לאחרונה ציינתי, כי לדעתי הכרעות ערכיות ועקרוניות מסוג זה יש להביא להכרעת המחוקק (בג"צ 3045/05 בן ארי נ' מנהל מינהל האוכלוסין (טרם פורסם)), והדברים יפים גם כאן (לגישות נוספות ביחס לנישואי תערובת, אם כי לאו דווקא במישור המשפטי, ראו ע' בן-רפאל (בשיתוף עם י' גורני ושלום רצבי), זהויות יהודיות, תשובות חכמי ישראל לבן גוריון, 2001; כן ראו מיכאל קורינאלדי, "לשאלת 'מיהו יהודי' בן אשה ישראלית או בן איש מצרי", פרשת השבוע 72 (תשס"ב); להיבט המשפט הבינלאומי הפרטי והשוני בהקשרי מעמד אישי, ראו מ' קרייני, השפעת הליך ברירת הדין על סמכות השיפוט הבינלאומי, 190). סוף דבר י. כאמור, אף לדידי אין מקום לגלגול נוסף של תיק זה עצמו. אכן אודה ולא אבוש, כי נישואי התערובת, עניין כאוב מימות עולם (ראו בימי שיבת ציון הראשונה עזרא ט', א-ב, י"ב; ופרק י'; נחמיה ט', ל"א), צובטים את ליבי, נוכח משמעותם בממד ההיסטורי והשפעתם על מצבו של העם היהודי ועל גודלו עד כדי משמעות קיומית, ואין כאן המקום להאריך; אם כי גם הצורר הנאצי גזר על ילדי נישואי תערובת ("מישלינג") גזרות מאותן שגזר על יהודים. אך בודאי אין בכך כדי לפגוע בזכויות אדם של כל אדם באשר הוא, ובהן הזכות לנישואין, ואף אין להתעלם - כאמור - ממציאות ישראלית שבה רבים אין בידם להינשא כדין; כך, למשל, טרם נמצא פתרון גם לחסרי דת זכאי שבות (ראו מ' קורינאלדי, דיני אישים, משפחה וירושה - בין דת למדינה, 286-285). מסופקני אם הדרך של עצימת עיניים כלפי קיומם של הקשיים הללו היא הדרך להיאבק בנישואי תערובת, שהרי נוצרה מציאות עובדתית ומשפטית במהלך השנים, שבית המשפט המחוזי בתיק דנא נדרש אליה בסופו של יום. דומה שהגל של נישואי התערובת, הקיים בעוצמה רבה בחלק ניכר מארצות התפוצה היהודית ומצוי גם עמנו כאמור בעקבות גלי עליה מן העשורים האחרונים - לא בדרך זו ייעצר, והטיפול בנושא הרחב יותר חורג מן התחום השיפוטי, ומחייב עיון המחוקק. י"א. כפי שכתב חברי הנשיא, המקום להכרעה הוא בבית המחוקקים, ובודאי שאין בתיק זה מקום להכרעה בו במכלולו - אבל המחוקק ראוי שיתן דעתו להסדר הנאות לגבי נישואיהם של ישראלים שאינם יכולים להינשא בישראל; לא אהסס לומר, כי אילו ניתן היה לשכנע כל יהודי ויהודיה, מטעמים טובים רבים, להינשא לבני העם היהודי, לא היה מאושר ממני, בודאי לאחר שבשואה נכרת שליש מן העם. אך משאין זו המציאות, על המדינה לספק את הפתרונות הנאותים, כמובן תוך התחשבות באופיה היהודי והדמוקרטי - וגם במדרון החלקלק שדברים עלולים להיקלע אליו. כאמור, שוב הנה משימה למחוקק. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא (בדימ') א' ברק. אנו מתירים את פרסום פסק הדין ללא שמות ופרטים מזהים של הנוגעים בדבר. ניתן היום, ח' בכסלו התשס"ז (29.11.2006). ה נ ש י א (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03096070_A16.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il