ד"ר משה יגלום נ. שר הבריאות

פסק-דין בתיק ע"א 9605/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9605/03 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערער: ד"ר משה יגלום נ ג ד המשיבים: 1. שר הבריאות 2. הועדה שמונתה לבדוק קובלנה נגד ד"ר משה יגלום ערעור על פי סעיף 47 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 תאריך הישיבה: י"ח בטבת התשס"ה (30.12.04) בשם המערער: עו"ד ארנה לין; עו"ד יפעת עובדיה בשם המשיבים: עו"ד מיקי חשין פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. לפנינו ערעור על החלטתו של המשיב 1, שר הבריאות, להתלות את רישיונו של המערער לתקופה של 8.5 שנים, ולחלופין על תקופת ההשעיה שקבע. המערער הוא מומחה לפסיכיאטריה של הילד והנוער. בשנת 1996 הוגשה נגד המערער קובלנה על ידי המשנה למנכ"ל משרד הבריאות. המערער הואשם בניצול מעמדו כרופא לצורך סיפוקו המיני לאחר שקיים, על פי הנטען בקובלנה, יחסי מין וקשר מיני עם שני מטופלים צעירים, ע' ו-ג', בתקופה בה התנהלו בינו לבין כל אחד מהם יחסי מטפל-מטופל. 2. ועדת הקובלנה שדנה בעניינו של המערער החליטה, ביום 30.1.2002, לזכות את המערער בכל הנוגע למטופל ע', לאחר שנותר אצל הועדה ספק לגבי השאלה האם הקשרים המיניים – שלכל הדעות התקיימו – היו בתקופה בה שררו בין השניים יחסי מטפל-מטופל. לעומת זאת קבעה הועדה כי המערער קיים משך תקופה ארוכה יחסי מין עם ג' בעת ששררו בין השניים יחסי מטפל מטופל. המערער הורשע, ביחס ל- ג', בעבירה של התנהגות שאינה הולמת רופא מורשה, עבירה לפי סעיף 41(1) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976. הועדה המליצה ביום 22.6.2003 לשר הבריאות להתלות את רישיונו של המערער לתקופה שלא תפחת מחמש שנים ולא תעלה על עשר שנים. שר הבריאות החליט להתלות את רישיונו של המערער לתקופה של 8.5 שנים מיום 1.11.2003. הערעור מופנה, כאמור, נגד ההרשעה ולחלופין נגד חומרת העונש. החלטת ההתליה עוכבה, בהסכמה, עד ההכרעה בערעור. 3. גדר המחלוקת בפני ועדת הקובלנה היה זה: המערער הסכים ש-ג' טופל על ידו מעת לעת במסגרת המרכז לבריאות הנפש טלביה במהלך השנים 1982-1984; עוד הסכים כי מאז 1990 קיים יחסי מין עם ג'. לדבריו, ג' פנה אליו ב-1990, על רקע חברתי, לאחר מות אמו של ג' והזמינו לביתו, וכך התגלגלו הדברים שהם קיימו יחסי מין. בעת ש-ג' היה מטופל - לא קוימו יחסי מין. עמדת המדינה היתה כי ג' היה מטופל על ידי המערער משך שנים רבות במהלכן קיימו ביניהם יחסי מין. 4. לדעתי יש לקבל את הערעור. לא ניתן, בנסיבות הענין כפי שיפורטו, לסמוך ידינו על הממצא שקבעה הועדה בעניינו של ג', ולפיו קוימו יחסי המין בזמן קיום יחסי מטפל-מטופל או בסמוך לכך. 5. ברגיל אין מקום להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה ועדת הקובלנה שראתה את העדים והתרשמה מהם. ואולם, בענייננו, וכפי שנראה, קביעת ועדת הקובלנה איננה מבוססת על התרשמותה מהמערער ומ- ג', אלא על מכתבים מסויימים שכתב המערער למוסד לביטוח לאומי. לדעתי, אין להשתית בנסיבות הענין על המכתבים, ממצא בטוח ולפיו בעת כתיבתם היו יחסי מטפל-מטופל בין המערער לבין ג'. הנמקת ועדת הקובלנה 6. הנמקת ההרשעה בעניינו של ג' לקונית היא, ואביא אותה כלשונה: "21. בעדותו בפנינו העיד ג' כי היו בינו ובין הנקבל יחסי מין במשך תקופה ארוכה שהיתה משולבת עם הטיפול. הנקבל מצידו אמר כי הכיר את ג' לצורך קשר מיני אחרי שחדל לטפל בו. עם זאת, מהמסמכים ק/8 ו-ק/12 שהוגשו לנו עולה בבירור כי הנקבל טיפל בג' גם אחרי שנת 1990. בנקודה זו אנו מעדיפים, לפיכך, את גירסת הקובל על גירסת הנקבל, וקובעים כי הנקבל קיים יחסי מין עם ג' בד בבד עם הטיפול בו. 22. לפיכך, אנו קובעים כי הקובל הוכיח את העובדה כי הנקבל קיים עם ג' יחסי מין באופן שגרתי בעוד הטיפול הרפואי בו נמשך עד שנת 1996. 23. ... הקובל [הצליח] להוכיח ... את טענותיו בעניין ג'. אנו קובעים כי הנקבל אמנם ניצל את יחסיו הטיפוליים עם ג' כדי להגיע לקיום יחסי מין איתו במהלך הטיפול בו. בכך פעל הנקבל בדרך שאינה הולמת רופא מורשה, ואנו סבורים כי אין מנוס מהרשעתו בעבירה על סעיף 41(1) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], דהיינו בהתנהגות שאינה הולמת רופא מורשה." [ההדגשות הוספו; השם המופיע במלואו בציטוט – קוצר – מ"נ] 7. מילת המפתח בציטוט שהובא היא "לפיכך"; קבלת גרסת ג' איננה נובעת, לפי האמור בהכרעת הדין, ממתן אמון בה אלא ממה שעולה "בבירור" מהמסמכים. המוצג ק/8 שהוזכר בהכרעת הדין הוא מכתב שכתב פרופ' גינת, מנהל המרכז לבריאות הנפש טלביה, ביום 21.8.1996, ממנו עולה כי ג' לא היה באשפוז במוסד, אך היה בחדר המיון בתאריכים 12.9.1982, 6-7.8.1983, 13.2.1983 ו- 28.3.1984. בכל פעם פגש אותו רופא אחר אך שמו של המערער עלה כרופא המטפל וההחלטות לגבי ג' התקיימו בתיאום עם המערער. ממכתב זה עולה דווקא כי אחרי שנת 1984 אין רישום כלשהו לא בענין פנייתו של ג' לטלביה ולא בענין טיפול של המערער בו. עד כאן הכתובים תומכים לכאורה דווקא בגרסת המערער. לעומת זאת, המוצג ק/12 הנזכר על ידי הועדה הוא חלק מסדרת מסמכים דומים בניסוחם, שלושה במספר, שהיפנה המערער למוסד לביטוח לאומי במועדים שונים בין השנים 1991 עד 1996. המכתבים נכתבו בתמיכה לבקשתו של ג', כי המוסד יכיר בו כנכה. הועדה הסתמכה על ק/12, בו נאמר, בחלקים החשובים לענייננו: "הנ"ל מוכר לי מטיפול בו במשך שנים רבות, מאז היותו כבן 18. לכל אורך השנים היה בקשר אתי, לעתים שיקומי ולעתים טיפולי, על רקע של מופרעות נפשית מתמשכת. מדובר בבחור מרקע ביתי וקשה. מערכת יחסים קשה בבית, אב עוור אשר נטש את הבית לפני שנים רבות, וג' היה בקשר בעיקר עם אמו, תוך עזובה נכרת. גם בגיל צעיר לא השתלב [במסגרות] חנוכיות רגילות, נפלט מהן, והתחנך במסגרות של חינוך מיוחד ומסגרות פנימיתיות. היתה גם הסתבכות בעבירות בהיותו כבן 18, אשר לא חזרה לאחר מכן. בתקופה זו גם קיבל פטור משרות צבאי, ואז הופנה אלי. לאורך הטיפול נוצר קשר טוב, עם עליות וירידות לאורך השנים, אך היה כל התקופה בקשר, לעתים טיפולי יותר, ולעתים תמיכתי. לכל אורך השנים, לא קיבל טיפול תרופתי כל שהוא... ... נראה לי כי מדובר בנכות קשה וממושכת, אשר לאור המהלך הממושך והעיקש שלה, הכשלונות בשקומו בעבר, חוסר יכלתו לתפקד ולהשתלב במסגרת החברה הרגילה, מצדיקה הכרה בו כנכה, על ידי המוסד לביטוח לאומי." אכן, המעיין ב-ק/12 יתקשה שלא להתרשם, כפי שהתרשמה הועדה, כי המערער יצר בו מצג כלפי המוסד לביטוח לאומי, לפיו טיפל ב-ג' לאורך שנים ארוכות. גם מכתב מאוחר יותר, ק/13 מיום 19.5.1996 (שאינו נזכר על ידי הועדה) פותח במלים: "הנ"ל מוכר לי מטיפול בו במשך שנים רבות, מאז היותו כבן 18... כתבתי לכם בעניינו פעמים מספר בעבר, לאורך שנות הקשר אתו..." 8. המערער נחקר על נסיבות כתיבת המכתבים. העולה מהעדות הוא שמדובר, למעשה, בטובה שעשה המערער ל-ג', מעת לעת: "שאלה: מה היו הנסיבות של הכנת המכתבים האלה? תשובה: הוא פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש לדון שוב בנכות שהיתה לו, לשנות את אחוזי הנכות שהוא קיבל וביקש ממני מכתבים. אמרתי לו שלא נראה לי שיש מקום לשנות את מה שנקבע לו שנים רבות קודם לכן, שבעצם אין שינוי במצבו ובכל זאת הוא ביקש מכתב, ואז אמרתי לו אני אתן לך מכתב שנכון לרגע זה, ובעצם חזרתי בכל המכתבים בדיוק על אותם הדברים שהיו כתובים גם קודם לכן במכתבים קודמים וגם במכתבים האלה הם פשוט העתקה ממכתב למכתב. שאלה: בעצם כאשר אתה מתבקש למסור מכתב כזה בפני המוסד לביטוח לאומי, בעצם אתה מתבקש להגיע לאיזשהי הבחנה ולתאר את ההבחנה למוסד לביטוח לאומי כדי שהם יוכלו לדון בבקשתו נכון? תשובה: כן, במכתב הראשון אני כתבתי בעצם שמה שאני מבקש זה שיחזירו אותו לניסיון שיקומי, זו היתה הפואנטה שהוא ביקש, מכיוון שאמרו לו שהוא כבר בזבז את כל הניסיונות השיקומיים בשלבים הראשונים. ... שאלה: בין השנים 1995-96 אתה ראית שהיו איזשהם שינוי בג' כאשר הכנת את המכתבים? תשובה: מבחינה אישית ראיתי את אותו בנאדם כל הזמן, לכן בעצם גם אמרתי לו אני לא כותב לך שום מכתב, אני לא מטפל לך [כך] ולא כותב לך שום מכתב שונה ממה שנתתי לך פעם, תקבל את אותו מכתב שנתתי לך פעם עם בקשה שתשקלו או תבדקו את מצבו עוד פעם כרגע, אבל מבחינתי המכתבים האלה שאני כותב לך הם מה שכתבתי לך פעם. שאלה: זאת אומרת שבמשך השנים לא ראית איזשהו שינוי דרסטי במצב הנפשי שלו, וכתבת את המכתב על ההיכרות שלך איתו, מה שאתה ראית בעצם אצלו במשך הזמן הזה. תשובה: מה שאני ראיתי אצלו כבנאדם, ראיתי אדם שאני מכיר אותו משנים קודם לכן ובעצם הוא די כעס עלי על המכתבים האלה כי הם לא עזרו לו, כי הם בעצם לא שינו את ההתיחסות של ביטוח לאומי אליו. זאת אומרת זה חזר על מה שהיה רשום אצלם כבר קודם לכן. שאלה: אז מתי הוא כעס? תשובה: אחרי שהוא קיבל את המכתב. שאלה: אחרי המכתב הראשון או המכתב השני או המכתב השלישי? תשובה: אחרי כל אחד, כי הוא קיבל מכתב והלך לביטוח לאומי, חזר ואמר לא עשו לי שום דבר. אחרי שנה אמר לי עוד פעם אולי עכשיו אני אצליח לקבל משהו. בעצם אני אמרתי לו אין לי מה לכתוב לך מכתבים כי אין לי מה לכתוב חדש, אין לי מה לכתוב אחרת עליך." 9. לא בחקירה הראשית, לא בחקירה הנגדית, וגם לא במסגרת שאלות ההבהרה של חברי הועדה לא הוטח בפני המערער כי המכתבים הם בגדר הודאת בעל דין בענין קשר טיפולי מתמשך, ומעידים על טיפול ב- ג' בעת כתיבת המכתבים. לעומת זאת, בחקירתו הנגדית של ג' הוצגה לו תזה ברורה לפיה המכתבים נכתבו כשלא היה קשר טיפולי ו-ג' היה מגיע למערער לצורך קבלת מכתב (עמ' 52 לפרוטוקול ועדת הקובלנה מיום 3.11.1997). 10. הקושי שאני רואה בהסתמכות הועדה על המכתבים לביטוח לאומי הוא, שההתייחסות אליהם, בהכרעת הדין, היא כאל הודאה פורמאלית בענין קיום קשר טיפולי בעת משלוח המכתבים, אף שברור ממכלול העדות כי גרסת המערער היא גרסה מכחישה, לאמור: מאז שנת 1984 לא היה קשר טיפולי בינו לבין ג'. כידוע יש להבחין, בין במשפט הפלילי בין במשפט האזרחי, בין "הודאה פורמאלית" לצורך הדיון לבין הודאה מחוץ לכותלי בית המשפט. כך, למשל נאמר ב-ע"א 728/81 חלבי נ' עיזבון המנוח מועין חלבי ואח', פ"ד לז (2) 477: "יש להבחין בין 'הודאה פורמאלית', הנעשית על-ידי בעל דין או פרקליטו לצורך הדיון, והידועה בשם 'הודאה משפטית' או 'הודאה שיפוטית', שנועדה לפטור את הצד שכנגד מהוכחת עובדה או טענה מסוימת כדוגמת הודאות הנמסרות בכתבי הטענות, לבין הודאת בעל דין שלא לצורך הדיון, כגון הודאה מחוץ לכותלי בית המשפט. בעוד שהודאה מהסוג הראשון 'אינה ראיה כלל, אלא היא מוציאה עובדה מתחום המחלוקת ומשחררת מן הצורך להוכיחה' (ראה: א' הרנון, דיני ראיות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, כרך ב, תשל"ז) 59), הרי שההודאה מן הסוג השני הינה 'ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות. הודאת בעל-דין יכולה להיות כבדת משקל או פחותת ערך, מהימנת או בלתי מהימנת על בית-המשפט, הכל לפי נסיבות ההודאה ושאר הראיות במשפט' (ע"א 211/63 [יחזקאל נ' קלפר ואח', פ"ד יח (1) 563], בעמ' 572)" (שם, בע' 482 ב). בפלילים יש צורך ב"דבר מה נוסף" להודאה בעבירה מחוץ לכותלי בית המשפט (ראו, למשל ע"פ 636/82, 639 עזרא נ' מ"י, פ"ד לח (1) 47). 11. בענייננו המכתבים לביטוח הלאומי אינם הודאה בעבירה או בעבירת משמעת. הם, לכאורה, הודאה בעובדה – קיום קשר טיפולי בעת משלוח המכתבים. צרף לעובדה זו את העובדה, הבלתי שנויה במחלוקת, לפיה מאז 1990 קויימו יחסי מין בין המערער ובין ג', וישנה הוכחה לכאורה בענין עבירת המשמעת. קשה עם זאת להשתחרר מהרושם ולפיו הועדה התייחסה להודאה (לכאורה) שבמכתבים, כאל הודאה, לצורך הדיון בועדה, בקיום קשר טיפולי בעת משלוח המכתבים. אפשר והדבר נובע מכך שהמערער לא אמר ברחל בתך הקטנה – כתבתי לביטוח לאומי מכתב שאינו אמת. המערער ניסה, כפי שניסתה באת כוחו בדיון לפנינו, "לגשר" בין מה שהוא אמת לטענת המערער (אי קיום קשר טיפולי מאז 1984) לבין תוכן המכתבים. לדעתי הרושם שיוצרים המכתבים, הוא אכן שהיה קשר טיפולי בעת משלוח המכתבים. דא עקא, אין בהכרעת הדין התמודדות עם הפער שבין הרושם שיוצרים המכתבים, כהודאה מחוץ לכותלי הועדה, לבין תוכן העדות שמסר המערער לועדה. אילו ציינה, כאמור, הועדה שהיא מאמינה לעדותו של ג', אפשר ולא היה מקום להתערב בקביעתה, אך ממצא של מהימנות, איננו מופיע בהכרעת הדין. 12. אוסיף ואומר כי קבלת גרסתו של ג' מתוך אמונה בה, היתה מחייבת, לכאורה, התייחסות לכמה מהטענות שהועלו נגד אמינותו: בראש ובראשונה טענה שעלתה בחקירתו, ולגביה אין ממצא, לפיה ניסה ג' לשכנע את המערער (או את באת כוחו), לפני שהתייצב למתן עדותו בפני הועדה, כי הוא ימסור לועדה גרסה הנוחה, לסברתו, למערער, בתמורה כספית. בלשון אחרת: אין ממצא בשאלה אם ניסה ג' לסחוט את המערער. עוד היה מקום להתייחס, לכאורה, לשאלה, כיצד התגלגלה התלונה נגד המערער. אין מחלוקת שמי שהגיע למשטרה והתלונן הוא המערער, שטען כי ע' (המתלונן האחר אותו הכיר ג' למערער) ניסה לסחוט אותו. בעקבות תלונה זו של המערער נחקרו ע' ו-ג'. ג' מסר תחילה במשטרה (לפי עדותו בפני הועדה) כי לא היה קשר מיני בינו לבין המערער, אף שהמערער עצמו הודה במשטרה בקיום קשר כזה משנת 1990. ועוד: עיון בעדות ג' מלמד כי קשה היה למקדו בנסיבות של זמן ומקום לגבי הטיפול הפסיכיאטרי, שלדבריו היה מתמשך. אכן, מותר היה לועדה להאמין ל- ג' על אף כל השאלות שמעלה עדותו. אך עיון בהכרעת הדין מעלה, כאמור, שאין זו הכרעה המבוססת על אמון, וממילא אין התמודדות עם שאלות של אמון. 13. מסקנתי לעניין ג' היא – בדומה למסקנת הועדה לגבי ע' – שלא נוכל לסמוך ידינו על הממצא לפיו התנהלו יחסי המין במקביל לקשר של מטפל-מטופל. אכן, הכל מסכימים כי יש לראות בחומרה קשרים מיניים בין מטפל למטופל. "מההיבטים המוסריים והחוקיים ברור כי מדובר בעברות חמורות. הן מוגדרות כחמורות בשל הפער ביחסי הכוחות שבין המטפל למטופל, שבדרך כלל נוטה לכיוון של יתר כוח למטפל ובגללו כל קשר מיני בין המטופל למטפל הוא בבחינת אילוץ, כפייה או אונס. גם אם המטופל יוזם יחסים אלה או מפתה את המטפל אליהם, יש להבינם כמתרחשים במערכת שבה לעולם המטפל הוא בעל עצמה וכוח רבים יותר וכל פעולה שלו במסגרתם היא בבחינת הפעלת עצמה זו כלפי המטופל. במצבים כאלה מוטלת האחריות על המטפל ועליו לשאת בגינוי המוסרי של מעשיו ובעונש הראוי" (סוגיות אתיות במקצועות הטיפול והייעוץ הנפשי (ג' שפלר, י' אכמון ו- ג' וייל עורכים, תשס"ג) 191) כך לעניין קיום קשר מיני במקביל לטיפול. הקובל הגיש לועדה חוות דעת אשר עסקה גם בסוגיית הקשר המיני בין מטפל למטופל לאחר סיום הטיפול (ק/9) ובה נאמר: "בעוד שלגבי קשר מיני בין מטפל ומטופל בזמן הטיפול קימת הסכמה רחבה וברורה בין כל [ה]ארגונים המקצועיים שזהו דבר חמור ופסול, קימת מידה מסוימת של חוסר בהירות לגבי סוגיית היחסים בין המטפל למטופל אחרי סיום הטיפול. ... יש מקלים שמציעים תקופת המתנה מינימאלית של שנה או שנתיים. לעומתם המחמירים...לדעתם, המטפל תמיד נשאר בדמות המטפל גם לאחר הטיפול ולכן הם מתנגדים לכל הגבלת זמן. ... יחד עם זאת מבחינה פרגמאטית לגבי חומרתם האתית של יחסים כאלה נראה שפשרה נבונה היא מהסוג שהומלץ עליה בנייר העמדה של האיגוד הפסיכיאטרי (סעיף 7) 'על הפסיכיאטר/ית להימנע ליצור קשר ארוטי או מיני עם מטופל/ת לפחות עד שלוש שנים עד תום הטיפול', או כמו שנקבע בתקנון האתי של האגודה הישראלית לטיפול במשפחה ובנישואין סעיף 1.3 אסור באיסור חמור לקיים קשר מיני עם המטופל עד שנתיים לאחר מועד סיום הטיפול" (ההדגשות במקור) זאת ועוד, בכל הנוגע ליחסים לאחר הטיפול נקבע בעבר, למשל בקוד האתיקה המקצועית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל (1998) כך: "4.6 התנהגות בעלת אופי מיני א. ... ב. ... ג. ... ד. מומלץ שפסיכולוגים יימנעו מקשר מיני עם לקוח לשעבר. פסיכולוג שמקיים קשר כזה לאחר הפסקה או סיום השרות, אחראי להבטיח שלא ינצל את הקשר המקצועי, בהתחשב בכל הגורמים הרלוונטיים – לרבות משך הזמן שעבר מאז סיום הקשר המקצועי, אופיו ומשכו, נסיבות סיום הקשר המקצועי ומצבו הנפשי הנוכחי של הלקוח" כיום, לעומת זאת, בנוסח המוצע לקוד האתיקה המקצועית של הפסיכולוגים בישראל – 2004, כפי שמופיע ב- http://www.psychology.org.il/public/ethics/index.html נקבע: "5.5 יחסים מיניים א. ... ב. ... ג. ... ד. פסיכולוגים יימנעו מקשר מיני עם מטופלים שלהם בעבר." אכן, גישה זו אוסרת כליל (לגבי פסיכולוגים) קשר מיני גם לאחר סיום הטיפול – אך, לא זו המסגרת המהותית והדיונית שהוצבה בפני המערער בזמנו. הקובלנה הוגשה נגד המערער בשנת 1996. נקודת המוצא לקובלנה היתה קיומם של קשרים מיניים במקביל לטיפול הרפואי. לא הועלתה טענה בשם המשיב לפיה "פעם מטופל – תמיד מטופל". אשר על כן, משהגעתי לכלל מסקנה כי לא נוכל לסמוך ידינו על הקביעה של הועדה ולפיה הקשרים המיניים התנהלו בד בבד עם טיפול רפואי, אין מנוס לדעתי אלא לקבל את הערעור. 14. וכדי שדברי לא יובנו שלא כהלכה: רואה אני גם פגם במכתבים שמסר המערער ל- ג', לצורך הביטוח הלאומי. זאת, כשנקודת המוצא היא גרסתו של המערער בדבר קשר טיפולי שהיה קיים בעבר בלבד ואילו המכתבים נועדו ליצור רושם של קשר טיפולי עכשווי. לכאורה, משלוח המכתבים בנסיבות שכאלו, הוא בגדר התנהגות לא הולמת של רופא. ואולם, לא בכך הואשם המערער ולא מפני כך התגונן. 15. בסופו של יום אציע לחברי לבטל את ההרשעה ואת העונש שהוטל בעקבותיה. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ה' אדר א' תשס"ה (14.2.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03096050_C11.docעע מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il