דני מקמילן נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים רע"פ 960/99 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המבקש: דני מקמילן נגד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דין בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.2.99 בע"פ 1029/99 שניתן על-ידי כבוד השופט א' צ' בן-זמרה תאריך הישיבה: ו' בתמוז התשנ"ט (20.6.99) בשם המבקש: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד נעמי גרנות פסק-דין השופטת ד' דורנר: העובדות, ההליכים והטענות 1. בתאריך 5.11.97 ערך הסייר-בוחן, רס"ב רוני ארבל (להלן: ארבל), בדיקות פתע של תקינות כלי-הרכב הנעים בכביש. במסגרת זאת בדק ארבל את רכבו של המבקש. הוא הגיע למסקנה כי מערכת-ההגה לא הייתה תקינה. כן מצא ארבל, כי מכסה הפנס הימני האחורי היה שבור. מכוח הסמכות הנתונה לו בסעיפים 308-307 לתקנות התעבורה, תשכ"א1961- (להלן: התקנות), נטל ארבל מן המבקש את רשיון-הרכב ומסר לו, בהודעה שניתנה על-גבי טופס מודפס שכותרתו "הודעה על אי-שימוש רכב", כי השימוש ברכבו אסור וכי הוא רשאי לנוע עמו רק לשם תיקונו במוסך. להודעה זו צירף ארבל דו"ח הודעת תשלום קנס, שבו הואשם המבקש בעבירה על תקנה 306 לתקנות, הואיל ומערכת ההגה ברכבו נמצאה בלתי-תקינה ובשל כך נאסר השימוש ברכב על-פי תקנה 308 לתקנות. 2. על-פי האמור בתקנה 308 הנ"ל היה על המבקש לתקן את מכוניתו במוסך מורשה, לקבל מן המוסך אישור כי הרכב תקין, ועל-יסוד אישור זה לעבור מבחן רישוי במכון-רישוי מוסמך. אם יעמוד במבחן הרישוי, יוכל לקבל בחזרה מרשות הרישוי את רשיון-הרכב שנלקח ממנו. המבקש, אשר רכבו נמצא תקין במבחן רישוי שעבר במכון-הרישוי המוסמך "טסט-ליין" (להלן: מכון הרישוי או המכון) זמן קצר בלבד לפני שהרכב הורד מן הכביש, התרעם על מנהל המכון, אבי גלנצר (להלן: גלנצר). הלה בחן בעצמו שוב את מערכת-ההגה, ומצאה תקינה. למרות זאת, היפנה גלנצר את הרכב למוסך מורשה ולמבחן רישוי, כמצוות תקנה 308 לתקנות. המכונאי מרדכי לוי (להלן: לוי), שבדק את המכונית במוסך המורשה, מצא אף הוא כי מערכת-ההגה הייתה תקינה. הרכב הוחזר, איפוא, למכון, שם עבר מבחן רישוי שנערך על-ידי עובד המכון יחזקאל פנירי (להלן: פנירי), ונמצא שוב תקין. המבקש, מצויד באישורים מן המוסך המורשה וממכון-הרישוי, שלפיהם מערכת-ההגה ברכבו נמצאה תקינה, ביקש לבטל את הדו"ח שהוגש נגדו. בקשתו נדחתה לאחר בירור עם ארבל, שעמד על דעתו כי בעת הבדיקה הרכב לא היה תקין. בשל כך התעורר החשד, לפיו המבקש תיקן את הרכב לפני שפנה למנהל המכון. על-בסיס חשד זה ניהלה התביעה את המשפט נגד המבקש, לאחר שהלה סירב לשלם את הקנס והביע את רצונו להישפט. 3. בישיבת ההקראה, שהתקיימה בתאריך 10.5.98 בבית-משפט השלום לתעבורה בירושלים (השופט ד"ר אברהם טננבאום), כפר המבקש באשמה. לפיכך נדחה המשפט לשמיעת הוכחות. אלה התמשכו על-פני שלוש ישיבות נוספות, בתאריכים 26.3.98, 15.9.98 ו12.11.98-. בסיומן החליט בית-המשפט, לבקשת הצדדים, על הגשת סיכומים בכתב. במשפט זימנה המדינה לעדות את ארבל, שעמד על דעתו כי מערכת-ההגה הייתה לקויה בעת שבדק אותה. ארבל אף הוסיף והעיד, כי המבקש לא חגר חגורת בטיחות ולא עצר מייד את רכבו בצד הדרך כאשר סימן לו, אלא המשיך בנסיעתו עד שנעצר במקום כלשהו במרכז הכביש ורק על-פי דרישתו הזיז את המכונית לצד הדרך. כן העיד מטעם המדינה עובד המכון פנירי, שערך את מבחן הרישוי למכונית. פנירי אישר, כי לא מצא פגם במערכת-ההגה ולא ראה סימנים המעידים על תיקון. לשאלת התובע הוסיף, כי הגם שבדרך-כלל ניתן לגלות אם הרכב תוקן, הרי שלא ניתן לשלול כליל את האפשרות שהתיקון נסתר מעיני הבוחן. המבקש, מצידו, הביא כעדי הגנה את גלנצר ולוי, שאישרו כי הרכב היה תקין וכי לא תוקן לפני הבדיקה. התביעה חקרה את השניים, ובמיוחד את גלנצר, חקירה נגדית לוחצת. זאת, במטרה לבסס את טענתה כי המבקש תיקן את הרכב לפני שמסרו לבדיקתו של גלנצר. גלנצר שלל אפשרות זאת קטיגורית, ואף הסביר כי לנוכח ממצאיו של ארבל הוא נתן דעתו לאפשרות שהמבקש תיקן את הרכב, אך מצא, כי לא נעשה כל תיקון. התובע שאל את גלנצר: אני אומר לך שאתה לא בדקת במיוחד אם יש סימנים של מפתח ברגים על הברגים שמחזקים את מסרק ההגה. מה אתה אומר? וגלנצר השיב: אתה לא יודע כמה אתה טועה. מכיוון שבדקתי במפורש את כל נושא אפשרות התיקון של מסרק ההגה או תפוחי ההגה, בדקתי כדי לדעת שהוא לא תיקן. אני חיפשתי סימנים על הברגים... אני בדקתי במיוחד לראות אם תיקנו. גלנצר אף הוסיף, כי בדיקות הסיירים-בוחנים, שאינם נעזרים במכשור, הן בעייתיות, וכי נתקל בעבר במקרים רבים שבהם בדיקותיהם היו שגויות וכלי-רכב הורדו מן הכביש ללא הצדקה. בתאריך 3.12.98 ביקשה התביעה, בהודעה בכתב שהגישה לבית-המשפט, לחזור בה מן האישום. וכך נכתב, בין השאר, בהודעה: 1. ... 2. אבקש להפנות את כבוד בית המשפט למס' נקודות וזאת על מנת לשלול מראש טענות כלפי המאשימה. א. רכבו של הנאשם הורד מן הכביש, בשל ליקויים במערכת ההגה ופנס אחורי שבור. הנאשם עורר ספק סביר ביחס לליקויים במערכת הגה, אך לא, ולו אחד מעדיו העיד, שהפנס האחורי ניבדק על ידו ונמצא במצב תקין. פנס שבור, לכשעצמו, מקים עילה להורדת רכב מהכביש. המאשימה יכולה הייתה לבקש הרשעה בגין ליקוי זה בלבד, אך לאור מכלול הנסיבות בתיק, הוחלט לוותר. ב. עד לדיון מיום 12.11.98, לא היה ברור למאשימה שאכן דינו של התיק להיסגר מאחר ועד למועד הנ"ל, עמדו בפני המאשימה לבד מעדותו של הנאשם, אך ורק העדויות הבאות: 1. בוחן - טען באופן עקבי וברור על ליקויים חמורים שנמצאו ברכב הנאשם. 2. חזי פנירי - בוחן ראשי בטסט ליין - לא יכל לשלול את החשד לפיו תיקן הנאשם את רכבו לפני הגיעו למכון הרישוי. ג. עדותו של מר אבי גלנצר, אשר במסגרת תפקידו ומעמדו בתחום, מקובל גם על המאשימה כבר-סמכא, שפכה אור על המחלוקת המקצועית שנתגלעה בבסיסו של מקרה זה. ... 4. המאשימה ויתרה על האפשרות לבקש הרשעה על עבירות שלא נטענו בכתב האישום ועלו ממהלך הדיון בביהמ"ש. א. אי ציות להוראת שוטר במדים. ב. נסיעה ללא חגורת בטיחות. 5. אני תקווה כי בזאת הגיע עניין ממושך זה לסיומו הטוב. המבקש זוכה איפוא לפי בקשת התביעה זיכוי מוחלט מן העבירה שיוחסה לו, כאמור בסעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-. 4. בנסיבות אלה ביקש המבקש - מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין) - לחייב את המדינה לשלם לו את הוצאות הגנתו. בקשת המבקש נדחתה על-ידי בית-משפט השלום לתעבורה, מן הטעם שכתב-האישום הוגש על-יסוד בדיקת הרכב בידי סייר-בוחן ולא ניתן לקבוע כי היה זדון או סיבה בלתי-סבירה אחרת להמשך ההליך על-ידי התביעה. 5. על פסק-דין זה עירער המבקש בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים. הערעור נדחה. בית-המשפט המחוזי (השופט אליהו בן-זמרה) פסק, כי המדינה מחוייבת בתשלום הוצאות הגנה רק אם מלכתחילה אין בידיה ראיות המבססות את האישום, וזאת להבדיל מן המקרה "שבו הפגם באישום... מתגלה תוך כדי דיון" [ההדגשה במקור]. מכאן הבקשה לרשות ערעור שבפנינו. 6. בתשובתה לבקשה טענה המדינה, כי זו איננה מעוררת שאלה משפטית ולפיכך יש לדחותה, וכי אף לגוף העניין לא התקיימו נסיבות המצדיקות, לפי ההלכה הפסוקה, תשלום הוצאות הגנה לנאשם. 7. עמדת המדינה בנוגע לשאלות שאותן מעוררת הבקשה אינה מקובלת עלי. שכן, הבקשה שבפנינו מעלה את השאלה המשפטית העקרונית, אם זיכוי מוחלט של נאשם בידי בית-המשפט מצדיק תשלום הוצאות הגנה לנאשם מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין. בע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח, פ"ד מד(1) 653 (להלן: ע"פ סבאח) הושארה שאלה זו בצריך עיון על-ידי השופטים ברק ובייסקי, בעוד שהשופט בך סבר כי יש להשיב לה בחיוב. יצוין, כי פסק-דין זה ניתן לפני חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק, והגם שתוקפו של סעיף 80(א) לחוק העונשין נשמר מכוח סעיף 10 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וסעיף 10 לחוק-יסוד: חופש העיסוק, הרי שיש לפרשו ברוח חוקי-היסוד. ראו דברי הנשיא ברק בע"פ 1767/94 יוסף ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: ע"פ יוסף), בסעיף 17. בע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481 (להלן: ע"פ רייש), הביע השופט זמיר את דעתו, כי ראוי להימנע מלקבוע כלל גורף שלפיו זיכוי מן האשמה מצדיק, בכל מקרה, תשלום הוצאות הגנה לנאשם. אלא שנושא זה לא לובן באותו פסק-דין ואין בו משום מתן תשובה מלאה לשאלה שהוצגה. בנסיבות אלה, נדרשת בענייננו הכרעה בשאלה, שהושארה עד כה בצריך-עיון, בנוגע להשפעת זיכויו המוחלט של נאשם על תשלום הוצאות הגנה או פיצויים על-ידי המדינה. אדון איפוא בבקשה כאילו היא התקבלה וניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. המסגרת הנורמטיבית 8. בסעיף 80(א) לחוק העונשין נקבע: משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-, בסכום שייראה לבית המשפט. הוראה זו מאזנת בין אינטרס של נאשם, שהעמדתו לדין נמצאה כבלתי-מוצדקת, כי המדינה תישא בהוצאות הגנתו, ואם נעצר או נאסר - תשלם לו פיצויים בשל כך (להלן: הפיצויים), לבין האינטרס הציבורי בשמירת תקציב המדינה ובמניעה של הרתעת-יתר מפני הגשת כתבי-אישום. בהתחשב בשיקולים הציבוריים האמורים אף הוגבל בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב1982- סכום ההוצאות והפיצויים שמוסמך בית-המשפט לפסוק לנאשם. בנוסף להגבלה זו, נקבע בחוק כי זיכוי כשלעצמו אינו מספיק לשם תשלום הוצאות או פיצויים, ומעבר לזיכוי נדרשת לשם התשלום התקיימות של אחת משתי עילות. העילה האחת היא העדר יסוד להאשמה מלכתחילה. העילה השנייה, שהוספה לסעיף 80(א) בחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון מס' 3), תשל"ה1974-, היא קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות את התשלום, וזאת גם אם נסיבות אחרות אלה נוצרו לאחר הגשת כתב-האישום. יודגש, כי גם כאשר מתקיימת אחת משתי העילות אין בית-המשפט מחויב לפסוק הוצאות או פיצויים, אלא סמכותו היא סמכות-רשות. גם הסכום שייפסק הוא ככל "שייראה לבית-המשפט", בכפיפות לסכומים המירביים הנקובים בתקנות הנ"ל. 9. במקרה שלפנינו, אין חולק כי דו"ח ארבל, אשר התבסס על הבדיקה שערך, היווה תשתית ראייתית מספקת להגשת כתב-האישום. השאלה היא איפוא, אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה התקיימו נסיבות אחרות המצדיקות את תשלום הוצאות ההגנה על-ידי המדינה. בעניין זה לשונה העמומה של הוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין מותירה שיקול-דעת נרחב לבית-המשפט. ברם, הגם שניתן לדלות מתוך פסקי-הדין השונים שניתנו בנושא זה שיקולים שונים המצדיקים את חיוב המדינה בהוצאות (ראו רשימת השיקולים בע"פ יוסף הנ"ל, בסעיף 27), הרי שהפסיקה בעיקרה היא קזואיסטית. נקבע, כי על בית-המשפט "ללכת... ממקרה למקרה, ולפסוק בכל מקרה על יסוד כלל נסיבותיו ובהתאם לחוש הצדק" (השופט אור בע"פ רייש הנ"ל, בע' 501). בע"פ יוסף הנ"ל אף ציין השופט טירקל, כי יש מקום לשקול גם קריטריונים ושיקולים שיסודם במידת החסד והרחמים. אכן, אין מקום להגביל בדרך שיפוטית עילה שיורית זו, המבוססת על טעמים של צדק, באמצעות קביעת רשימה סגורה של קריטריונים ושיקולים. כדברי השופט זמיר, "אסור לקצץ את כנפיהם [של ביטויים עמומים] ולכלוא אותם בכלוב של כלל נוקשה. כלל כזה עלול להרוג אותם" (ע"פ רייש הנ"ל, בע' 496). ברם, בכך שראוי להימנע מקביעה של רשימת קריטריונים סגורה, שרק העומדים בהם יוכלו לזכות בהוצאות או פיצויים, אין כדי לשלול קביעת אמות-מידה להפעלת הסמכות. בהקשר הנדון בבקשה זאת אני סבורה, כי זיכוי מוחלט מן האשמה - להבדילו מזיכוי מחמת הספק - מצדיק, ככלל, תשלום לנאשם של הוצאות הגנה, וכן פיצויים בשל מעצר או מאסר. 10. כידוע, את תכליתה של הוראת חוק ניתן ללמוד, בין השאר, על רקע הוראות החוק בכללותו. ראו, למשל, ע"א 26/54 אלונזו נ' בן דרור, פ"ד י(1) 97, בע' 104. בענייננו, מכך שהעילה הראשונה הקבועה בסעיף 80(א) לחוק העונשין נוגעת למצב שבו מלכתחילה לא היה יסוד לאשמה יש להסיק כי העילה השנייה - אותן "נסיבות אחרות" - עניינה במצב שבו נתברר כי אין יסוד לאשמה בדיעבד. 11. גישה דומה מקובלת במשפט המקובל האנגלי, שם ההחלטה אם לחייב את אוצר המדינה בתשלום הוצאות הגנת הנאשם נתונה אף היא לשיקול-דעת בית-המשפט. שיקול-דעת זה צומצם בשנת 1973 בהנחיות (Parctice Note) שהוצאו על-ידי לורד ווידג'רי ((Lord Widgery CJ, שלפיהן, בהיעדר נימוקים מיוחדים שפורטו בהנחיות, על המדינה לשאת בהוצאות ההגנה של נאשמים שיצאו זכאים בדינם. ראו [1973] 2 All E.R. 592. יצוין, כי עם הנימוקים לשלילת הזכות מנאשם שיצא זכאי בדינו לא נמנה זיכוי מחמת הספק כשלעצמו, אלא אך זיכוי בשל פגם פרוצדורלי למרות שהיו ראיות למכביר להרשעה או שהתנהגות הנאשם הטעתה את התביעה להאמין באשמתו. כלומר, על-פי ההנחיות האנגליות אף זיכוי מחמת הספק מקים את הזכות לתשלום הוצאות, לא-כל-שכן זיכוי מוחלט. יודגש, כי כבר לפני שני עשורים הביע השופט שלמה לוין את דעתו, לפיה בגדר הנסיבות האחרות שבסעיף 80(א) לחוק העונשין מוכן הוא להנחות את עצמו על-פי האמור בהנחיות האנגליות הנ"ל. ראו ע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 36, בע' 43. וכאמור, השופט בך בע"פ סבאח הנ"ל, לאחר שציטט את ההנחיות האנגליות, הביע את דעתו כי בגדר הנסיבות האחרות שבסעיף 80(א) הנ"ל יש לחייב את המדינה בהוצאות ההגנה ובפיצוי בגין מעצר או מאסר של נאשם המזוכה זיכוי מוחלט. 12. לא זו אף זאת: הכלל, שלפיו על המדינה לשאת בהוצאות ההגנה ובפיצויים בגין מעצר או מאסר של נאשם המזוכה בדינו זיכוי מוחלט, מתחייב מן הפרשנות הראויה של סעיף 80(א) לחוק העונשין לאור הוראות חוק-היסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק. העמדה לדין פוגעת בזכויות הקבועות בחוקי-היסוד - בזכות לפרטיות ולעתים בזכות לחירות, לחופש העיסוק ולחופש הקניין (ראו ע"פ יוסף הנ"ל, בסעיף 17). לכאורה, איפוא, משנמצא אדם זכאי בדינו קמה לו זכות לתשלום הוצאות הגנה ופיצויים בגין מעצרו או מאסרו מידי המדינה. ברם, ככל זכות אחרת, אף זכות זו אינה מוחלטת. כאמור, היא הוגבלה בסעיף 80(א) הנ"ל עצמו, המאזן בין האינטרסים המתנגשים - זכויות הנאשם מזה, והאינטרס הציבורי מזה. יש לפרש איפוא את סעיף 80(א) הנ"ל ברוח חוקי-היסוד - ככל שפירוש זה אפשרי - כך שהפגיעה בזכות הנאשם תהיה לתכלית ראויה ובמידה שלא תעלה על הנדרש. עמד על כך המשנה-לנשיא ברק בבש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, בע' 419: תכלית החקיקה הישנה ושיקול-דעת שלטוני המעוגן בחקיקה הישנה צריכים להתפרש על-פי האיזון החדש בין זכויות האדם לבין צורכי הכלל, ובלבד שפירוש חדש זה אפשרי הוא. ראו גם בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הבטחון ואח', פ"ד מט(4) 94, בע' 140-138. 13. הצמצום של הזכות להוצאות הגנה ולפיצויים לשתי העילות שנקבעו בסעיף 80(א) לחוק העונשין איננו מאפשר לפרש את הסעיף, כך שככלל עצם זיכויו של נאשם יחייב את המדינה בתשלום. זאת, הגם שלדעתי הרחבה כזו היא ראויה, ובעניין זה אני מסכימה עם השופט גולדברג כי "מבחינת הדין הרצוי ראוי היה להרחיב את הזכות להוצאות ולפיצוי לכל נאשם שיצא זכאי בדינו, יהא הטעם לזיכוי אשר יהא" (ע"פ רייש הנ"ל, בע' 490). לעומת זאת, ככלל, שלילת זכאותם של נאשמים לתשלום הוצאות הגנה ופיצויים במקרה של זיכוי מוחלט - היינו, כאשר מתברר בדיעבד כי להאשמתם לא היה יסוד, שכן הם לא עברו את העבירות שבהן הואשמו - אינה כדין. זאת, משום שהימנעות מתשלום הוצאות ופיצויים לנאשמים כאלה פוגעת בהם במידה העולה על הנדרש. האינטרס התקציבי של המדינה והעניין הציבורי במניעה של הרתעת-יתר מהגשת תביעות זכו להגנה נאותה - ולדעתי, כאמור, אף למעלה מזה - בשלילת הוצאות ופיצויים מנאשמים שזוכו מחמת הספק, בלא שנקבע כי לא ביצעו את העבירות שיוחסו להם ובהגבלה של סכומי ההוצאות והפיצויים שבית-המשפט מוסמך לפסוק. הימנעות מתשלום הוצאות ופיצויים גם לנאשמים שזוכו זיכוי מוחלט - מצב שהניסיון מראה כי אינו שכיח - אינה דרושה באופן סביר להשגת התכליות הציבוריות האמורות, והיא אף עלולה לעודד להיטות-יתר של התביעה להמשיך ולנהל משפטים גם לאחר שהתברר לה, או שהיה בכוחה לברר, כי הם יסתיימו בזיכוי מוחלט. 14. עם זאת, הכלל המוצע, שלפיו יפסוק בית-המשפט הוצאות ופיצויים לנאשמים שנקבע כי לא ביצעו את העבירות שיוחסו להם, אינו מוחלט. עשויים להיות מצבים, ברוח אלה המוזכרים בהנחיות האנגליות שנידונו לעיל, שבהם לא ייפסקו הוצאות או פיצויים גם לנאשמים שזוכו זיכוי מוחלט, או שסכום ההוצאות והפיצויים שייפסק יהיה מופחת. כך, למשל, הוצאות או פיצויים עשויים להישלל מנאשמים אשר נקבע כי העידו עדות-שקר, או מכאלה שנמנעו מלמסור בעוד-מועד, או מלמסור בכלל, את גירסתם או ראיות שהיו בידיהם לחפותם. אך מצבים כאלה, מטבע הדברים, יהיו נדירים. הכלל צריך להיות תשלום הוצאות ופיצויים לנאשמים שזוכו זיכוי מוחלט. מן הכלל אל הפרט 15. במקרה שלפנינו חזרה בה המדינה מן האישום, לאחר שמעדותו של גלנצר עלה כי מערכת-ההגה של הרכב הייתה תקינה בעת שארבל בדק אותה. כלומר, מעדות זו עלה כי ארבל שגה, וכי בדיעבד התברר שלא היה יסוד לאשמה שיוחסה למבקש. הזיכוי שזוכה המבקש לאחר חזרת המדינה מן האישום הינו, כאמור, זיכוי מוחלט, ולא נמצא בהתנהגות המבקש כל פגם המצדיק אי-פסיקה של הוצאות לזכותו. בכך די כדי לקבל את הערעור. 16. ברם, במקרה זה קיימות אף נסיבות נוספות המצדיקות את חיוב המדינה בהוצאות ההגנה של המבקש. כאמור, עובר לניהול המשפט היה בידי המדינה אישורו של מנהל מכון-הרישוי בדבר תקינות רכבו של המבקש. אכן - כפי שהמדינה עצמה הודתה בהודעתה על חזרתה מן האישום - מנהל המכון אינו "אדם פרטי", אלא הוא הגורם המוסמך על-פי התקנות לאשר את תקינות הרכב. אף-על-פי-כן, במקום לברר עימו את חשדה בדבר תיקון המכונית על-ידי המבקש לפני הבדיקה במכון, המשיכה המדינה בניהול ההליכים המשפטיים ואף תקפה את מנהל המכון בחקירה נגדית. זאת ועוד: בהודעתה בנוגע לחזרתה מן האישום נאחזה כאמור המדינה במכסה הפנס השבור ברכבו של המבקש. זאת, הגם שכתב-האישום כלל לא התייחס לליקוי זה, שממילא לא יכול היה להוות עילה להורדת הרכב מן הכביש. כמו-כן נאחזה המדינה בהודעתה בדבריו של ארבל בנוגע לאי-חגירת חגורת הבטיחות על-ידי המבקש ולאי-העצירה המיידית של רכבו בצד הכביש - עניינים שבגינם כלל לא הואשם המבקש בידי ארבל - וטענה, כי היא מוותרת על האפשרות לבקש להרשיע את המבקש בעבירות אלה, וזאת כ"איזון" להליך המיותר והממושך שניהלה כנגד המבקש. העלאת טענות אלה כנגד המבקש כתירוץ להמשכת ההליך אינה מתיישבת עם התנהגות הוגנת ותמת-לב שהרשות חייבת בה באופן מוגבר, ומוטב היה שלא להעלותן כלל. יהיה עניין אחרון זה אשר יהיה, ברור כי ניהול ההליך המשפטי תוך הימנעות מבירור העובדות אצל הגורם המוסמך לאשר את תקינות הרכב מהווה, כשלעצמה, נסיבה המצדיקה תשלום הוצאות הגנה למבקש. 17. אשר-על-כן, אני מציעה לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולחייב את המדינה בתשלום הוצאות הגנה למבקש בסך 2,500 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד: אני מסכים לחוות דעתה של חברתי השופטת ד' דורנר. לדעתי, המסקנה תואמת את השקפתו של השופט א' גולדברג, כפי שבאה לידי ביטוי בחוות דעתו בפרשת ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481 (שבסוגיה הנדונה כאן היה בדעת מיעוט). (יצוין, כי בקשה לדיון נוסף בעניין רייש נדחתה על ידי חברי הנשיא א' ברק בדנ"פ 3576/97). בפרשת רייש אומר השופט גולדברג: מאידך גיסא, מתחייב כי פרשנותה של העילה השניה שבסעיף 80(א) תהא ברוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. הפגיעה שנפגע נאשם משלילת חירותו ובקניינו, עקב ההוצאות שנאלץ להוציא להגנתו, כשבסופו של ההליך יצא זכאי בדינו, מחייבת מתן פרשנות מרחיבה לעילה השניה שבסעיף 80(א), תוך איזון עם מגבלותיה של קופת הציבור. רוחבה של הפרשנות מונחה על ידי עקרון המידתיות, שמתווה חוק היסוד. לשם הגשמת האינטרס הציבורי יש הצדקה לפגיעה בפרט ככל שהפגיעה מובנית בצורך לקיים את ההליך הפלילי, ולא מעבר לו. מכאן שפגיעה חיונית הכרוכה בצורך שבניהול ההליך הפלילי אינה חורגת מעקרון המידתיות, וככזו אינה מקימה זכות לפיצוי. ואילו פגיעה שאינה חיונית בהכרח חורגת מעקרון המידתיות, ועל כן היא באה בגדר העילה השניה שבסעיף 80(א). חיוניות הפגיעה צריכה להבחן מן ההיבט הציבורי, ומכאן שמחדלי הנאשם אינם יכולים להפוך את הפגיעה לבלתי חיונית. (עמ' 491 לפסק הדין). ובהמשך: פגיעה חיונית אחרת קיימת כאשר בית המשפט לא משתכנע כי הובאו בפניו ראיות שאינן מותירות ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם. במקרה כזה לא קובע בית המשפט כי הנאשם לא ביצע את העבירה, אלא רק כי אשמתו לא הוכחה. זיכוי כזה כשלעצמו אינו הופך את הפגיעה עקב ההליך הפלילי לבלתי חיונית, שכן, סופו מעיד על תחילתו, כי מן הבחינה הציבורית היה צורך בקיומו. לא כן אם מזוכה הנאשם תוך קביעה פוזיטיבית של בית המשפט כי הנאשם לא ביצע את העבירה. ובנדון זה איני רואה חשיבות אם הזיכוי מנומק בכך כי עדי התביעה העלילו על הנאשם, או כי העדים שהעידו נגד הנאשם שיקרו, או שהם אינם מהימנים על בית המשפט. אין גם חשיבות לכך כי קביעתו האמורה של בית המשפט באה כיוון שהנאשם נפל קורבן לטעות בזיהוי או לטעות אנוש אחרת, שנעשתה בתום-לב. לא הנמקתו של בית המשפט לזיכוי היא הקובעת, אלא קביעתו הפוזיטיבית כי הנאשם לא ביצע את העבירה. משמעותה של קביעה כזאת היא כי הועמד לדין אדם אשר נקי מכל רבב. נוכח הוודאות בהעדר אשמה מצד הנאשם הופכת הפגיעה בו (אם כי בחוכמה שלאחר מעשה), כבלתי חיונית, ועולה על הנדרש. לפיכך נכנסת היא לעילה השניה שבסעיף 80(א). כשאף כאן, אין נפקא מינה כי לא היתה התרשלות או חוסר שיקול דעת בהחלטה להעמיד את הנאשם לדין. (עמ' 492 לפסק הדין). השווה בהקשר זה גם את דבריו של חברי הנשיא א' ברק בע"פ 1767/94 חגי יוסף ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), המזכיר, ללא הסתייגות, את דעתו של השופט א' גולדברג בפרשת רייש, באומרו כי "נסיבות אחרות שהוכרו היו, בין היתר, קביעה מוחלטת וברורה כי העבירה לא בוצעה, כלומר, זיכוי 'מלא'". לטעמי, זיכוי במסגרת סעיף 94(א) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשנ"ב1982- הוא בבחינת "זיכוי מלא". המחוקק קובע בפשטות כי חזרת התובע מן האישום, לאחר תשובת הנאשם לאישום, מביאה איתה את זיכויו של הנאשם מאותו אישום. במסגרת זיכוי זה אין מקום לתת משקל למחשבותיה ולשיקוליה של התביעה בחזרה מן האישום. החזרה מן האישום מונעת מתן פסק-דין מנומק מאת בית-משפט. בנסיבות אלה יש להניח, לצורך זכותו של הנאשם להוצאות הגנה מאוצר המדינה, כי הזיכוי הוא מלא. כאמור, מצטרף אני לחוות דעתה של חברתי השופטת ד' דורנר. ש ו פ ט השופט ת' אור: דעתי שונה מזו של חברתי, השופטת דורנר. לו דעתי נשמעה, לא היתה ניתנת למבקש זכות ערעור. עניינה של הבקשה הוא ביישום הדין - בנושא חיוב המדינה בהוצאות הנאשם - על נסיבות המקרה. לעניין זה, אין הצדקה למתן רשות על פי הכללים בדבר מתן רשות ערעור לערכאת ערעור שניה. אך מכיוון שחברתי סבורה שלא רק שיש ליתן רשות ערעור אלא יש גם לקבל את הערעור, מוכן אני לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור. לדעתי, דין הערעור להדחות. עיקרי העובדות וההליכים 1. ביום 5.11.97 בשעה 10:50 ערך הסייר הבוחן רס"ב רוני ארבל (להלן: ארבל) בדיקת פתע ברכב בו נהג המבקש. על פי בדיקתו, נמצא פגם במערכת ההיגוי של הרכב. בגין פגם זה הואשם המבקש בעבירה לפי תקנה 306 לתקנות התעבורה, תשכ"ח1961-. ביום 5.11.97, כשלוש שעות לאחר המקרה, נבדק הרכב במכון "טסט ליין", בו עבר מבחן רישוי מספר חודשים קודם לכן. למחרת היום עבר הרכב מבחן רישוי לפי תקנה 308. בשתי הבדיקות מצאו הבודקים את מערכת ההיגוי תקינה, וניתן על כך אישור בכתב. על סמך אישורים אלה פנה המבקש בבקשה שיבוטל האישום שהוגש נגדו. הבקשה נדחתה, לאחר שהתובע ברר את הנושא שנית עם ארבל, והלה עמד על דעתו שנמצא ליקוי במערכת ההיגוי של הרכב בעת בדיקתו את הרכב. נוכח גירסתו של ארבל מצד אחד וקביעת בודקי הרכב, על פיה מערכת ההיגוי נמצאה תקינה, מצד שני, הועלתה במשפט האפשרות שהמשיב תיקן את הרכב בפרק הזמן מאז נבדק על ידי ארבל ועד שפנה לבדיקתו במוסך "טסט ליין". 2. במשפט שהתנהל בפני בית המשפט לתעבורה, חזר ארבל על גירסתו ועמד על דעתו, גם לאחר חקירה נגדית ארוכה של המבקש, שאכן מצא ליקויים במערכת ההיגוי של הרכב. מטעם המבקש העידו, פרט לו עצמו, שלושה עדים. עד ההגנה הראשון היה יחזקאל פנירי, אשר ערך לרכב בדיקת טסט ביום 6.11.97. בדיקה כאמור נדרשת בכל מקרה לאחר שמכונית "מורדת" מהכביש בהחלטת שוטר, כפי שאירע בענייננו. עדותו של עד זה נשמעה, בהסכמת הצדדים, קודם ראיות התביעה. העד העיד שמצא את הרכב במצב מכני תקין, כולל מערכת ההיגוי. הוא גם נשאל בחקירה נגדית אם הוא יכול לשלול את העובדה שהרכב תוקן סמוך לפני שהגיע אליו לבדיקה. תשובתו היתה, ש"אף בעל מקצוע לא יגיד לך את זה" (בעמוד 4 בסוף החקירה הנגדית של העד). משמע, שלא ניתן לקבוע זאת בודאות. עד הגנה נוסף היה מרדכי לוי (להלן: לוי), אשר בדק את הרכב ביום 5.11.97 ואישר את תקינותו. בחקירה ראשית נחקר העד בשאלה אם יתכן שהרכב תוקן שעה-שעתיים קודם לכן, ותשובתו היתה שניתן היה לראות תיקון כזה אם נעשה (בעמוד 36). עם זאת, כשנחקר בשאלה אם בדק את הדבר ברכב, הבהיר שהוא לא בדק זאת ולא חיפש סימנים לכך. לדבריו, אם היה מתבקש לקבוע אם בוצעו תיקונים במערכת ההגה של המכונית זמן קצר קודם לכן, היה בודק את הדבר ורק אז יכול היה לקבוע עמדה בעניין זה (בעמוד 38 שורות 17 ואילך). עד נוסף מטעם המבקש היה אבי גלנצר (להלן: גלנצר), בעל מכון רישוי "טסט ליין" בירושלים, בעל ניסיון רב כבוחן רישוי, המכהן גם כיושב ראש איגוד מכוני הרישוי בישראל. הוא עצמו בדק את הרכב ואישר את תקינות מערכת ההיגוי שבו. בעדותו שלל את האפשרות לפיה ביצע המבקש תיקון של הרכב זמן קצר קודם הגיעו אליו לבדיקה. לאחר סיום העדויות כאמור, הורה בית המשפט על סיכומים בכתב. תחת הגשת סיכומים בכתב, הודיעה המדינה בכתב על חזרתה מהאישום. הודעה זו צוטטה, בעיקרה, בפסק דינה של חברתי השופטת דורנר. עם קבלתו את הודעת התביעה, עתר המבקש לכך, שבנוסף לזיכויו יחוייב אוצר המדינה בהוצאותיו. המדינה חלקה על ההצדקה לחייבה בהוצאות המבקש. בית המשפט לתעבורה דחה את הבקשה, וערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה גם הוא. על כך הוגשה בקשה זו לרשות ערעור, אשר כל עניינה בשאלה אם בנסיבות המקרה היה מקום לחייב את המדינה בתשלום הוצאות משפט למבקש. 3. פסק דינה של חברתי, השופטת דורנר, מבוסס על שני אדנים. האחד, עובדתי, על פיו המבקש זוכה זיכוי "מוחלט" מן האשמה שיוחסה לו. זיכוי מוחלט, משמעו בהקשר זה, זיכוי לאחר שהוברר שלא היה כל יסוד להאשמת המבקש כי הוא לא עבר את העבירה שיוחסה לו; השני, משפטי, על פיו במקרה של זיכוי מוחלט מן האשמה, להבדילו מזיכוי מחמת הספק, מוצדק, ככלל, תשלום הוצאות ההגנה לנאשם. בהסתמך על שני אדנים אלה, מציעה חברתי לחייב את המדינה לשלם למבקש, אשר לא היה מיוצג בהליכים השונים על ידי סניגור, הוצאות בסך 2,500 ש"ח. האם זוכה המבקש זיכוי מוחלט? 4. לדעתי, אין מקום למסקנה שזיכויו של המבקש היה "מוחלט". אכן, לאחר שתמו העדויות במשפט, חזרה בה התביעה מן האישום. התוצאה של החלטה זו היא, שהמבקש זוכה מן האשמה שיוחסה לו (סעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב1982-). אך אין להסיק מעמדת התביעה, כי לדעתה המבקש לא עבר את העבירה. ניתן להסיק מהנסיבות, והדבר מוצא את ביטויו גם בהודעה מטעם המדינה, שלאחר שמיעת עדותו של גלנצר, העריכה התביעה שהמבקש יזוכה מהאשמה. מה היתה הערכת המדינה ביחס לנימוקים שיהיו לזיכוי, איננו יודעים. כך, למשל, יתכן שסברה שלעדותו של גלנצר יהיה ערך משכנע עד כדי כך שהמבקש יזוכה, לפחות מחמת הספק. אם כך סברה, אין לבוא עליה בטרוניה על כך. אולי אף יש לשבחה על נכונותה לחזור בה בנסיבות אלה מן האישום. אך אין להסיק מכך שהמדינה הגיעה למסקנה שעדותו של ארבל אינה אמת וכי המבקש לבטח לא עבר את העבירה. ככלל, חזרה של התביעה מהאשמה יכולה להיות מנימוקים שונים. לעיתים מתברר בתום שמיעת הראיות שיש חסר בראיות מבחינת הוכחת אלמנטים מסויימים של העבירה. הסיבה לכך, לעיתים, היא שעד חשוב נעלם או עזב את הארץ ואין מנוס מלוותר על עדותו. לפעמים, מתברר שחסרים סיוע או חיזוק הנדרשים על פי הדין כתנאי להרשעה. יתכן גם מצב בו לדעת המדינה אין סיכוי להרשעה מטעמים של התרשמות מכלל הראיות, אך מבלי שניתן לקבוע שהעבירה לא נעברה. מקרים נפוצים של חזרה מאישום, ודווקא בעבירות תנועה, הם כשלנאשם אין הרשעות קודמות, ומתקיימות נסיבות אישיות מיוחדות, המצדיקות מחילה לנאשם על האישום שהוגש נגדו. בכל אחד ממקרים אלה, כשמחליטה המדינה לחזור מן האישום, אין זה מפני, שלדעתה, הוכח פוזיטיבית שהנאשם זכאי. נראה, על כן, כי עצם החזרה מאישום של התביעה לאחר שהנאשם השיב לאישום, פירושה שהמדינה מסכימה לזיכוי הנאשם מהאשמה, אך אין לפרש זאת כהסכמה של התביעה שהנאשם לא עבר את העבירה. כמבואר לעיל, השיקולים של התביעה לחזרה מאישום יכולים להיות שונים ומגוונים. בענייננו, כאמור, נסיבות המקרה מלמדות שהחזרה מהאישום היתה לנוכח הערכת התביעה שהנאשם יזוכה מן האשמה. אך אין יסוד שנקבע, שהתביעה הסכימה לחפותו של המבקש, או לכך שעדות ארבל אינה אמת. כזאת לא נאמר בהודעה שהומצאה מטעם התביעה לבית המשפט, ואין לייחס לה עמדה כזאת. חזרת המדינה בשלב זה מהאישום כמוה אך כאמירה כי יש לזכות את הנאשם. נתאר לעצמנו, שבמקום לחזור מהאישום היה בא כוח המדינה מודיע כי נוכח הראיות כפי שהובאו ממטעם הצדדים, דינו של המבקש הוא לזיכוי מחמת מאזן הראיות אשר בפני בית המשפט, או מחמת הספק. במקרה כזה, בודאי לא היה מקום לקבוע שלדעת התביעה לא נעברה העבירה על ידי המבקש. כך גם במקרה של חזרה מהאישום אשר אינה מנומקת בכך שלדעת התביעה הנאשם לא עבר את העבירה. קביעת כלל, על פיו כל מקרה של חזרת התביעה מאישום יחשב כהסכמה של התביעה לזיכוי "מוחלט", לא רק שאינו משקף את עמדת התביעה, הוא גם אינו ראוי. פרוש כזה לחזרה מאישום עלול להוות תמריץ שלילי לתביעה לחזור מן האישום, באותם מקרים אשר היא תהיה סבורה שיש הצדקה לכך. חוששני, שפירוש כזה יביא להימנעות מחזרה מאישום בשל המשמעות שיש לו לעניין חיוב המדינה לשאת בהוצאות ההגנה של הנאשם. 5. כמובן, שאין אנו חיים מפי התביעה לבדה. ניתן ללמוד גם מנסיבות אחרות על השאלה אם הוכחה, פוזיטיבית, חפותו של הנאשם. כך, למשל, לו היה קובע בית המשפט הדן בעניין את הדבר, או אם היה ניתן להסיק כך בבירור מכלל הנסיבות, אפילו בערכאת ערעור. לא זה המקרה שבפנינו. מסקנתי מכל האמור היא, שאין תשתית לקביעה שהמבקש זוכה זיכוי "מוחלט", דהיינו כי הוכח שהוא לא עבר את העבירה המיוחסת לו. לפיכך, חיוב המדינה בהוצאות המבקש המושתת על זיכוי "מוחלט" אינו יכול לעמוד. אין הצדקה, בנסיבות העניין, לחייב המדינה בתשלום הוצאות המבקש 6. דעתי היא כי בנסיבות המקרה אין הצדקה לחיוב המדינה בהוצאות המבקש. אין מחלוקת בענייננו, שהחלופה הראשונה של סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז1977- - "לא היה יסוד להאשמה" - אינה מתקיימת. השאלה שבמחלוקת היא, אם מתקיימת החלופה השניה, דהיינו אם התקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", דהיינו נסיבות אחרות המצדיקות תשלום הוצאות הגנתו של המבקש. מתי מתקיימות אותן "נסיבות אחרות" במובן הסעיף? גישתי בנושא זה שונה מזו של חברתי השופטת דורנר, הגורסת קיומו של כלל על פיו כשהזיכוי הוא "מוחלט" זכאי הנאשם להוצאות הגנתו. גישתי מוצאת ביטוי בשני פסקי דין אשר נתנו לאחרונה. 7. פסק הדין הראשון הוא פסק דינו של השופט י' זמיר, בע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל (פ"ד נא(1) 481). בפסק הדין שם הצטרפתי לפרשנות שנתן השופט זמיר לביטוי "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", שבחלופה השניה של סעיף 80(א), אם כי נחלקנו בדרך יישום ההלכה על עובדות המקרה שם. על פי ההלכה כפי שנקבעה שם, "הנסיבות האחרות" הן ביטוי עמום, אשר כמו ביטויים עמומים אחרים "העמימות של ביטויים אלה היא טעם החיים שלהם. הם אמורים לרחף, בלתי מוגדרים, מעל הכללים. אסור לקצץ את כנפיהם ולכלוא אותם בכלוב של כלל נוקשה. כלל כזה עלול להרוג אותם" (בעמודים 497-496). פרשנותו של הביטוי העמום תלך ותתבהר ממקרה למקרה, כשתמונת השיקולים והנסיבות הרלבנטיים - אלה המקרבים תשלום הוצאות הגנה לנאשם ואלה המרחיקים אותו - הולכת ומתבהרת. השופט זמיר מזכיר בפסק דינו חלק מהשיקולים הצריכים לעניין, וביניהם השיקול "שבית המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה", תוך שהוא מוסיף: "רשימת השיקולים אינה סגורה ואינה מחייבת. היא פועל יוצא של נסיבות המקרה. יש נסיבות שבהן לא יהיה מקום לשיקול זה או אחר, ויש נסיבות שבהן יהיה מקום להוסיף שיקול זה או אחר, והמשקל של כל שיקול עשוי להשתנות לפי הנסיבות של כל מקרה. בית המשפט הוא שצריך לאזן בין השיקולים השונים שיש להם תחולה בנסיבות המקרה, במגמה להגיע לתוצאה צודקת מבחינת הצורך לפצות את הנאשם שיצא זכאי בדין, תוך התחשבות במגבלות של המשאבים העומדים לצורך זה, באילוצים שבהם פועלים הרשויות המופקדות על אכיפת החוק ובתפקוד הראוי של בית המשפט". באותה פרשה נשקל מפורשות המקרה של "זיכוי מוחלט" של הנאשם כעילה לתשלום הוצאות ההגנה ופיצוי על מעצרו של הנאשם. היה זה על רקע טענה, שבהכרעת הדין נקבעו על ידי בית המשפט המחוזי קביעות מהן ניתן להסיק שהאשמות הנאשם שם היו על רקע של עלילה שנרקמה נגדו. כמצוטט לעיל, סבר השופט זמיר שעניין זה של "זיכוי מוחלט" הוא שיקול במסגרת השיקולים אשר על בית משפט לשקול והוא אף שלל במפורש את "הזיכוי המוחלט" כעילה, בכל מקרה, לתשלום הוצאות ופיצוי לנאשם בכל מקרה. אלה דבריו בעניין זה: "כך, לדוגמה, כלל שיאמר כי זיכוי ברור ומוחלט מן האשמה מצדיק, בכל מקרה, תשלום הוצאות ופיצוי לפי סעיף 80, יחטא, לדעתי, לרוח הסעיף: הוא ימנע בעד בית המשפט את ההתחשבות בנסיבות אחרות, כמצוות הסעיף, שאולי יש בהן כדי לשלול את הזכות להוצאות ולפיצוי במקרה מסויים, אף אם הסתיים בזיכוי ברור ומוחלט. אכן, השופטים ברק ובייסקי נמנעו במפורש מלקבוע כלל זה (ע"פ 52/89, בעמוד 660)". 8. גישתו של השופט זמיר, לה הנני שותף, זכתה לאימוץ בע"פ 176/94 יוסף ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בו נדונה, בין היתר, החלופה השניה של סעיף 80(א). בין הקריטריונים והשיקולים אשר יכולים בנסיבות מסויימות להצדיק תשלום הוצאות הגנה לנאשם שזוכה בדינו מוזכרת בפסק דין זה, אשר ניתן על ידי הנשיא ברק בהסכמת השופטים זמיר וטירקל, "קביעה מוחלטת וברורה כי העבירה לא בוצעה, כלומר זיכוי מלא". הכתוב שם מדבר במפורש על אחד משורה של השיקולים אשר על בית המשפט לשקול ולא על שיקול שככלל מצדיק חיוב המדינה בתשלום הוצאות לנאשם שזוכה. על פי גישה זו, המקובלת עלי, הייתי נמנע מלקבוע כלל בדבר זכות לקבלת הוצאות הגנה ופיצוי לנאשם שזוכה, בהתקיים נסיבה אחת, אפילו נסיבה חשובה כמו "זיכוי מוחלט", של הנאשם. יש, לדעתי, לדבוק בהלכה, על פיה מוקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב בעניין, וכי כל מקרה ומקרה יש לשקול על פי כלל נסיבותיו. באשר לתוצאה המעשית במקרה שבו מתקיים זיכוי "מוחלט", יתכן מאוד שאין מרחק רב בין גישתה של חברתי השופטת דורנר לבין זו שלי. מחד גיסא, גם חברתי קובעת כי קיימים חריגים לכלל עליו השתיתה את פסק דינה (ראה פיסקה 14 לפסק דינה). מאידך גיסא, גם אני סבור שאם מוכח, פוזיטיבית, שהנאשם לא עבר את העבירה שיוחסה לו, הרי זהו שיקול בעל חשיבות ומשקל במסגרת השיקולים אם לחייב את המדינה לשאת בהוצאות ההגנה של נאשם. אך, כאמור, הייתי מעדיף להמשיך לילך בדרך שהותוותה אך לאחרונה בפסקי הדין ע"פ 7826/96 ורע"פ 960/99 הנ"ל. מכל מקום, וזה העיקר לענייננו, אין לצאת מהנחה כי המבקש זוכה זיכוי "מוחלט" מהנימוקים אשר בוארו לעיל. מכאן, שאפילו זיכוי כזה היה מצדיק פסיקת הוצאות, אין לכך השלכה לענייננו. 9. חברתי השופטת דורנר מציינת בפיסקה 16 של פסק דינה נסיבות נוספות המצדיקות את חיוב המדינה בתשלום הוצאות המבקש. הנסיבות מתייחסות להתנהגות התביעה. לדעתי אין לבוא בטרוניה על התנהגות התביעה בפרשתנו. האישום הוגש על סמך עדות ברורה וחד משמעית של ארבל, עליה רשאית היתה התביעה לסמוך. אישורים שהומצאו על בדיקת הרכב וקביעה שהוא במצב תקין לא שללו את האפשרות שהרכב תוקן לאחר בדיקתו על ידי ארבל, וקודם בדיקתו במוסך כעבור כשלוש שעות. על פי עדותו של ארבל, די היה ב45-30- דקות לצורך תיקון הרכב. ארבל, כזכור, עמד על גירסתו גם לאחר שהוברר לו שניתן אישור בדבר תקינות הרכב. בנסיבות אלה, לא היתה כל עילה לתביעה שלא לדבוק בעמדתה שעניינו של המבקש יובא בפני בית המשפט ויידון ויוכרע על ידו. אין זה סביר שהתביעה תיסוג מעמדתה הנסמכת על עדים מטעמה, כל אימת שקיימת לסנגוריה ראיה סותרת. ובפרט, שניתן היה ליישב בין עדות ארבל לבין עדות מומחי ההגנה, כפי שאלה היו ידועים לתביעה קודם העדות של גלנצר בבית המשפט. באותו שלב יכולה היתה התביעה לצאת מהנחה שאפילו מסקנות עדי ההגנה נכונות, יתכן שהרכב תוקן בפרק הזמן שעבר עד לבדיקתו על ידי לוי וגלנצר. לאחר שנשמעה עדות גלנצר, ועל פי הערכת מכלול העדויות שבאו בפני בית המשפט, סברה התביעה שיש להסכים לזיכוי המבקש ועל כן חזרה בה מן האישום. התנהגות זו בודאי אינה ראויה לגנאי, ואין לדון את התביעה לכף חובה בגינה. 10. גם איני מוצא כל פסול באמור בהודעה מטעם המדינה לבית המשפט. בהודעה מצויין, שהמבקש עבר ביום המקרה עבירות נוספות של אי חגירת חגורת בטיחות, אי ציות להוראות שוטר ונהיגה ברכב כשפנס אחורי שלו שבור, אך המדינה לא בקשה את הרשעת המבקש בעבירות אלה. הדברים הובאו כדי להצביע על כך שלא היה מצד המדינה ניסיון להרשיע את המבקש בכל מחיר. הא הראיה, שעל פי הראיות שבאו בפני בית המשפט - עדותו של ארבל - ניתן היה לבקש הרשעת המבקש בעבירות נוספות (מכוח הוראות סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי), אך בית המשפט לא נתבקש על ידי התביעה לעשות זאת. הדברים בהודעה גם לא הובאו על ידי התביעה כתירוץ להמשכת ההליכים נגד המבקש, כפי שסבורה חברתי, השופטת דורנר. ההליכים נמשכו לא בגלל מעשיו האחרים של המבקש בגינם לא הוגש נגדו כתב אישום, אלא בשל כך שהתביעה ראתה לסמוך על עדות ארבל כבסיס להרשעת המבקש. עד שבאה עדותו של גלנצר, והביאה לחזרת התביעה מן האישום. דעתי היא, שדין הערעור להדחות. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של השופטת דורנר כנגד דעתו החולקת של השופט אור. ניתן היום, י"ד אלול תשנ"ט (26.8.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט 99009600.L06