מרדכי אבני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 960/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 960/09 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: מרדכי אבני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 30.1.08 בפ"ח 1010/03 שניתן על ידי השופטים ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר, צ' צפת תאריך הישיבה: י"ז באדר התש"ע 03.03.10 בשם המערער: עו"ד גרוסמן יעל, עו"ד סאלי ליכט בשם המשיבה: עו"ד רחל זוארץ-לוי בשם שירות מבחן למבוגרים: גב' צביה טרייטל פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ס' הנשיא ב' אזולאי והשופטים נ' זלוצ'ובר, צ' צפת), לפיו הורשע המערער לאחר שמיעת ראיות בעבירות הריגה ומסירת הודעה כוזבת (סעיפים 298 ו-243 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: 'חוק העונשין')) ונידון ל-6 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי לבל יעבור עבירות מן העבירות שביצע תוך שלוש שנים ופיצוי בסך 150,000 ₪ שיחולק בין אלמנת המנוח ושני ילדיו. הערעור שבפנינו מופנה הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין. העובדות הצריכות לעניין על פי העובדות העולות מכתב האישום, הגיע המנוח, עובד הוצאה לפועל, לחניית ביתה של שרה אבני, גרושתו של המערער. מטרת הגעתו של המנוח היא לשם תפיסת רכבו של המערער בהתאם לצו עיקול שניתן על ידי ראש ההוצאה לפועל בגין חוב בנו של המערער. המנוח מסר את הצו לגרושתו של המערער והודיע לה כי מתכוון לתפוס את הרכב על פי הצו. בתגובה, הזעיקה את המערער. המערער הגיע למקום והמנוח הודיע לו על עיקול הרכב. על מנת למנוע את תפיסת הרכב, עלה המערער לרכב, התניעו והחל לנסוע מן המקום. בתגובה, נעמד המנוח מול הרכב על מנת לחסום את דרכו של המערער. המנוח, שהרכב נסע לעברו, נתלה על מכסה המנוע של הרכב. המערער המשיך בנסיעה בשלב זה כאשר לאחר מספר מטרים בלם את הרכב בפתאומיות על מנת להוריד את המנוח ממכסה המנוע. כתוצאה מהבלימה נפל המנוח על הרצפה ונחבט בראשו. המערער המשיך בנסיעתו כשהוא מותיר את המנוח מאחור, ונסע לגיסו כדי להסתיר את הרכב. כשבוע לאחר מכן, נפטר המנוח בבית החולים כתוצאה משברים בגולגולת ודימום פנימי. על רקע האירוע האמור, יוחסה למערער בכתב האישום עבירת רצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, וכן עבירה של הכשלת עיקול לפי סעיף 264 לחוק העונשין. עוד נטען בכתב האישום, כי לאחר האירוע הנזכר שהתרחש בחנייה, נסע המערער לתחנת המשטרה באילת שם מסר כי בחניית ביתו קפץ אדם בלתי מזוהה על מכסה מנוע רכבו. בשל כך, בלם את הרכב ואותו אדם נפל ממכסה המנוע לרצפת החניון. לטענתו, אותו אדם קם והחל לרוץ לעבר הרכב ובשל החשש מפניו המערער המשיך בנסיעתו והגיע בעקבות כך לתחנת המשטרה. עקב הודעתו זו במשטרה, יוחסה לו בכתב האישום עבירה של מסירת הודעה כוזבת, לפי סעיף 243 רישא לחוק העונשין. 2. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מחמת הספק בעבירת הכשלת עיקול. בהיעדר התקיימותה של עבירת הכשלת העיקול – קיומה של עבירה אחרת – זוכה המערער אף מעבירת רצח והורשע תחת זאת בעבירת הריגה. על פי קביעות בית המשפט המחוזי, הרשעת המערער מבוססת על ראיות חיצוניות ואובייקטיביות כמו גם ראיות מהימנות אחרות. בית המשפט המחוזי מצא, בין היתר, כי המערער מסר הודעה כוזבת בעדותו במשטרה ויש בכך כדי להעיב על מהימנות גרסתו. כפי שנקבע בהכרעת הדין: "דברי הנאשם הינם קבילים כראיה נגדו, אך אינם מהווים ראייה לזכותו, ולנוכח הדברים שאינם אמת שנאמרו על ידיו, יש מקום לפלג את דבריו ולקבל רק את הדברים שלחובתו, המתאימים בהגיונם הפנימי ובהתאמה ליתר הראיות, בעוד שדברי אי האמת מצביעים על שקרים מצידו..." (עמ' 59 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי התרשם שהמערער היה ער לכך כי המעקל אחז במסמך עליו יש "מינוי של כונס נכסים", ומשכך כעס על המנוח וראה אותו כ"שטן". המערער נמנע מלבדוק את אמינות המסמך ובמקום לעצור את רכבו באופן מיידי המשיך בנסיעה ועצר את הרכב באופן פתאומי – פעולה שהובילה לתוצאה הקטלנית. בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם המנוח היה נעדר סמכות על פי חוק הוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 ועל כן, מחמת הספק, זיכה בית המשפט את המערער מעבירת הכשלת עיקול. זאת, על אף שיש אפשרות לקיומה של הכשלת עיקול גם בהיעדר ייפוי כוח כדין. ברם, תקפותו או היעדר תקפותו של מסמך העיקול אינה משמעותית ביחס לעבירת ההריגה. המערער לא טרח לבדוק את המסמך לגופו. הוא ידע כי המדובר במסמך של כונס נכסים ואת מהות התפקיד שהוטל על המנוח כמעקל. לנוכח האמור בית המשפט המחוזי מצא כי המערער היה אדיש לאפשרות הממשית של תוצאות מעשיו. קרי, המנוח נאלץ להשתטח על מכסה המנוע לאחר שהמערער אילץ אותו לעשות כן, המשיך את הנסיעה וגרם לעצירה פתאומית שהפילה את המנוח מן הרכב. לאחר מכן אף המשיך לנסוע, ניסה להסתיר את הרכב ולמנוע את תפיסתו. זאת, תוך יחס אדיש לאפשרות שהמנוח נפגע כתוצאה מהעפתו ממכסה המנוע. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי המערער נטל סיכון בלתי סביר במעשיו. טענות הצדדים 3. המערער אינו מערער על הרשעתו בעבירה של מתן הודעה כוזבת. לטענתו יש להמיר את עבירת ההריגה בעבירה של גרם מוות ברשלנות. מרבית ערעורו, אם כן, מופנה כנגד ייחוסו של יסוד נפשי למערער בעבירת הריגה. המערער טוען כי עבירת ההריגה לא יוחסה לו בכתב האישום, משכך – גם לא נעשה, לטענתו, דיון מעמיק על ידי בית המשפט המחוזי בדבר היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי נתפס לקונספציה מוטעית באשר להשתלשלות האירועים. לעניין היסוד הנפשי יש לבחון לטענתו רק את השתלשלות האירועים מעת קפוץ המנוח על רכבו של המערער. המערער קפץ על מכסה המנוע ונתלה עליו באופן אשר הפתיעו. מרגע תפיסת מכסה המנוע על ידי המנוח המערער ביצע נסיעה איטית ואף עצר מספר פעמים. ישנן סתירות בין העדויות לבין חוות דעתו של הבוחן ביחס למהירות האצה, המרחק עד הבלימה ופתאומיות הבלימה. כך למשל, מהירות הנסיעה לא נבחנה על ידי הבוחן המשטרתי. כמו כן, בחישוב זמן התגובה של המערער עת השתטח המנוח על מכסה רכבו ניתן להבחין כי מדובר בזמן קצר במהלכו המערער לא הספיק לפתח מודעות לאפשרות כי הבלימה תגרום למותו של המנוח. על כן, כל שניסה המערער הוא למנוע את תפיסת הרכב ולא היה סביר באותה העת לצפות את התוצאה בפועל. יש ליתן משקל של ממש לנסיבות המקרה ולזיכוי המערער מעבירת הכשלת עיקול המהווה את תחילת שרשרת האירועים. לטענתו, זיכוי מעבירה זו למעשה משפיע על תפיסתו של המערער את האירוע כמי שניסה להגן על רכושו בעוד המנוח הוא זה שתנהג באופן בלתי צפוי ובלתי סביר. המנוח היה צריך לוותר על תפיסת הרכב ומשכך "הכניס עצמו מרצון" למצב. כמו כן, המערער טוען כי ממילא שגה בית המשפט עת הסיק כי המערער לא סבר כי למנוח אין סמכות לבצע העיקול. נהפוך הוא – המערער סבר כי המנוח אינו פועל כדין משלא הוצג בפניו צו בליווי אישור מסירה. לבסוף, המערער טוען גם כנגד מחדלי חקירה חמורים שבית המשקל לא ייחס להם את המשקל הראוי והנכון. טענתו החלופית של המערער הינה לעניין חומרת העונש. לטענתו, בית המשפט המחוזי החמיר עם עונשו של המערער. כמו כן, יש ליתן משקל לתסקיר שירות המבחן החיובי ולהיעדר הרשעות קודמות כמו גם עובדת היות המערער אדם נורמטיבי שתורם רבות לקהילה. מן העבר האחר, מאמצת המשיבה את פסק דינו של בית משפט קמא. לתפישתה, מופנה הערעור כלפי ממצאי עובדה ומהימנות. אף אם המנוח לא פעל כחוק, בית המשפט המחוזי קבע כי המערער לא ידע זאת ופעולותיו נעשו לשם מניעת העיקול שאותה העת לא ידע כי אינו תקין. לא ניתן להמיר את העבירה לגרם מוות ברשלנות בשל השתלשלות האירועים המובילה למסקנה כי המערער היה מודע להם. באשר לגזר הדין, צוין בפנינו כי העונש שיקלל את נורמטיביות המערער ותגובתו לאירוע הייתה לא מידתית. על כן העונש משקף את חומרת המעשה. דיון והכרעה 3. המערער הואשם בעבירת רצח, הורשע בעבירת הריגה וטוען בערעור כי עבר רק עבירה של גרימת מוות ברשלנות. נתונים אלה קוראים להצגת ההבדלים בין שלוש עבירות ההמתה. כיאה לשיטה חוקתית, הושם דגש בדין הפלילי על מבחן הכוונה. זוהי התפתחות יחסית חדשה במשפט הפלילי בארץ. בעבר, וטרם התיקון לחוק העונשין (תיקון מס' 39) (חוק מקדמי וחוק כללי) התשנ"ד-1994 (ס"ח תשנ"ד, 358), אחד ההבדלים בין עבירת ההריגה לעבירת גרימת מוות ברשלנות היה נעוץ בדרגת הרשלנות. בעוד "רשלנות פושעת" אפיינה את עבירת ההריגה, "רשלנות רגילה" אפיינה את עבירת גרימת המוות ברשלנות. כך המונח "התרשלות פושעת" אף הופיע בסעיף 299 לחוק העונשין, שהגדיר את עבירת גרימת המוות ברשלנות (ראו: ע"פ 1100/93 סובאח נ' מדינת ישראל, מז(3), 635 (1993)). ברם, היום הכוונה היא השולטת בכיפה. אמנם, מאפייני המעשה, כגון דרגת ההתרשלות, עשויים ליצור חזקה עובדתית ביחס לכוונה הפלילית, אך אינם מהווים מבחן עצמאי. על רקע זה ניתן להציג את ההבדלים בין שלוש העבירות. עבירת הרצח הינה משני סוגים: האחד – סעיף 300א(2) לחוק העונשין עניינה כוונה תחילה. זוהי דרישת כוונה המוצבת ברף העליון ומורכבת משלושה רכיבים: החלטה להמית, הכנה והיעדר קנטור (ראו למשל: פסק דינו של חברי, השופט י' דנציגר בע"פ 7392/06 מוחמד אבו סאלח נ' מדינת ישראל (3.3.10)). הסוג השני של עבירת רצח הינו למעשה עבירת הריגה עם תוספת: גרימת מוות במזיד למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו (סעיף 300(א)(1) לחוק העונשין); גרימה במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה, הכנה לביצועה או כדי להקל על ביצועה (סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין); גרימת מוות במזיד כשנעברה עבירה אחרת כדי לברוח או להימלט מעונש (סעיף 300(א)(4)). כאן עסקינן בחלופה של 300(א)(3), ביצוע עבירת הריגה תוך כדי ביצוע עבירה אחרת. בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי נקבע שהמערער לא עבר את העבירה האחרת – הכשלת עיקול, ועל כן זוכה מעבירת הרצח. סגן הנשיא ב' אזולאי אשר כתב את הכרעת הדין בשם ההרכב, זיכה את המערער בשל סיבה נוספת והיא שלא כל עבירה אחרת תהפוך את עבירת ההריגה לעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(3). על פי גישתו, הסעיף יחול רק אם העבירה האחרת הינה מסוג פשע. הכשלת עיקול אינה עבירה מסוג פשע וזה היווה נימוק נוסף לזיכוי מעבירת הרצח. סוגיה חשובה זו טרם הוכרעה, אך אינה נדרשת נוכח הקביעה שהמערער בכל מקרה לא עבר את העבירה האחרת. נותרו שתי עבירות ההמתה – הריגה וגרימת מוות ברשלנות. על פי המצב המשפטי השורר היום, ההבדל בין העבירות נעוץ בדרישת הכוונה ואפשר לומר כי מדובר במחשבה פלילית נוגדת. עבירת ההריגה דורשת מודעות ואילו עבירת גרימת מוות ברשלנות מתקיימת בהיעדר מודעות כפי שיובהר. עבירת ההריגה על פי סעיף 298 לחוק העונשין מוגדרת: "הגורם במעשה או מחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה...". הלכה מושרשת היא ביחס לעבירת הריגה כי "סף הכניסה לתחומיה, בכל הקשור ליסוד הנפשי, היא הפזיזות" (י' קדמי, על הדין בפלילים (חלק שלישי) בעמ' 1069 (2006)). המונח פזיזות מופיע בסעיף 20 שכותרתו מחשבה פלילית. אגב, המונח "בזדון" שמופיע כאמור בחלק מהחלופות האפשריות בעבירת רצח שעניינן ביצוע עבירת הריגה בתוספת מרכיב נוסף, מוגדר בסעיף 90(א) לחוק העונשין כיסוד הנפשי הנדרש על פי סעיף 20 לחוק העונשין. סעיף 20 מתייחס הן למעשה והן לתוצאה. סעיף זה מגדיר את המחשבה הפלילית כ"מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה...". סעיף 20(א) מציב דרישה נוספת לעניין התוצאה והיא כוונה במטרה לגרום לאותן תוצאות, או לחלופין פזיזות שלובשת שתי צורות אפשריות: אדישות או קלות דעת. אדישות הינה שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאה, בעוד קלות דעת מסווגת כנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה מתוך תקווה להצליח למנוע אותה. לעומת זאת, סעיף 21 לחוק העונשין מגדיר את היסוד הנפשי הנדרש ברשלנות כ"אי מודעות לטיב המעשה" כאשר האדם מן הישוב יכול היה להיות מודע לפרט הרלוונטי. נגזר מכך, כי בעבירת גרימת מוות ברשלנות די בהוכחת צפיות בכוח לאפשרות התרחשות התוצאה הקטלנית. בשונה מכך, בעבירת הריגה על התביעה להוכיח כי הנאשם צפה בפועל את האפשרות האמורה (ראו: ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, נו(2) 534 (2002); ע"פ 4752/08 יוסי שולמן נ' מדינת ישראל (6.4.09)). לצד זאת, המודעות אינה דורשת כי עובר העבירה יצפה את האירוע מראש על כל פרטיו. הלכה היא שדי שהנאשם בעבירת ההריגה יכיר באפשרות כי התנהגותו תגרום לתוצאה הקטלנית. מודעות להשתלשלות האירועים המדויקת אינה תנאי להרשעה בהריגה. עבירת ההריגה אמנם דורשת תוצאה קטלנית, אך לאו דווקא בדרך מסוימת. ניתן, אם כן, להסתפק במודעות המערער לסיכון הגלום במעשיו (וראו: ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, 95 (2000); ע"פ 107/08 נאפז מחמד עבד אלמהדי נ' מדינת ישראל (3.2.2010)); ע"פ 467/09 עמרי זילברמן נ' מדינת ישראל (2.2.10)). כפי שיובהר, די בסקירה האמורה כדי להכריע במחלוקת בין הצדדים בערעור. ההכרעה במקרה הפרטני לעולם תלויה בתשתיתו העובדתית. אמנם המערער טוען כי אינו מבקש לבסס את ערעורו כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי אלא כי חיציו מופנים נגד היסוד הנפשי שיוחס לו. ברם, הסנגור, בין היתר, משרבב בטענותיו המשפטיות הסתייגויות או השגות גם על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. ישנם שני נימוקים לאי קבלת קו זה. האחד, הכלל המושרש לפיו אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת ומבוססים על התרשמותה הישירה של הערכאה המבררת. במיוחד נכון הדבר, מקום בו הערכאה הדיונית צללה לנבכי הראיות, בחנה ובדקה את הדברים ביסודיות ונתנה ביטוי לחקירתה ולדרישתה בפסק הדין (ראו: ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (21.7.07)). נדמה, כי אין המדובר באותם המקרים המצדיקים כאמור התערבות מעין זו בממצאים האמורים. השני, הגם והכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מבוססת על דברי עדים נוספים וראיות נוספות, הרשעה בעבירת הריגה עומדת במלוא קומתה אף על פי גרסת המערער. המערער טוען כי המנוח פעל ללא סמכות כדין, כמו גם לא הוצג לו אישור מסירה כנדרש, אזהרה והעתק מפסק הדין. עוד מוסיף, כי היה מודע לכך כי מדובר בעיקול שלא כדין ומשכך סירב להעביר את הרכב. לטענתו, עיקשות המנוח לעקל את הרכב בכל מחיר היא זו שאינה סבירה. יובהר, כי אף אם אכן נצא מנקודת ההנחה כי המערער היה מודע לעיקול שלא כדין, אין בכך כדי לשלול את אחריותו לעבירת ההריגה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי: "אף שבדיעבד הסתבר שייפוי הכוח שנמסר למנוח על ידי כונס הנכסים לא נעשה כדין, אין בכך כדי להפחית מחומרת מעשיו של הנאשם, שלא טרח כלל לבדוק אם המינוי נעשה או לא נעשה כדין וגם לא ידע באותה עת אם המינוי נעשה או לא נעשה כדין" (ראו עמ' 74 להכרעת הדין). עוד קובע בית המשפט המחוזי כי על פי גרסתו של המערער בחקירתו, לאחר שנאמר לו שהמנוח היה מעקל ובידו מסמך המעיד על כך, לא ביקש לראות את המסמך. יתרה מזאת, המערער זיהה את המסמך כשעליו מצוין "מינוי של כונס נכסים". תחושתו הסובייקטיבית ומסקנתו הנסיבתית של המערער בדבר היעדר חוקיות העיקול אינה, כשלעצמה, עילה המצדיקה את הצעד בו נקט מאוחר לכן – ניסיון מניעת העיקול על ידי בריחה עם הרכב והסתרתו תוך פגיעה במנוח. שיקול הדעת של המערער, עת בחר באפשרות זו על פני אפשרות של בדיקת צו העיקול ופעולה אחרת למניעת העיקול או החזרת המעוקל לאחר שהרכב עוקל על פי הדין, מובילה לתוצאה הקטלנית תוך שהמערער אדיש לתוצאותיה. בדיון בפנינו, טען הסנגור: "אנו לא מטילים אחריות על המנוח, אך טוענים שהתנהגותו השגויה של המנוח הייתה לה תרומה להתפתחות האירועים". אף אם הדבר נכון – ואינני קובע זאת כממצא – ההכרעה מתרכזת בהתנהגות המערער ולא בהתנהגות המנוח. נכון, כי התנהגות המנוח יצרה רקע, אך בחינת תגובת המערער גם לפי גרסתו מלמדת כי עסקינן בעבירת הריגה ולא בעבירת גרימת מוות ברשלנות. כדי לבסס טענתו בדבר היעדר קיומו של יסוד נפשי הנדרש בעבירת ההריגה, הודגש כי המערער לא פגע במנוח עם רכבו, אלא זה נתלה עליו מרצונו. כמו כן, טען כי לא היה יכול לפתח המודעות הנדרשת מזמן התלות המנוח על רכבו ועד בלימתו. בנוסף, המערער מפנה להתנהגותו לאחר האירוע ולאחר החקירה המעידה על היעדר הצפיות לקרות התוצאה. כדי להשיב לטענה זו ראוי לחזור לסיפור המקרה. 5. האירוע נסב למעשה על שני מעגלי התרחשות. הראשון, הינו בדין הדברים שהתפתח בין המערער למנוח מרגע הגעתו לביצוע העיקול ועד לסיטואציה בה נמצא תלוי על מכסה רכבו של המערער. המעגל השני, המשמעותי יותר לענייננו – הוא מעת נתלה המערער כאמור על מכסה המנוע ועד שהועף על רצפת החניון בבלימת הרכב על ידי המערער. המעגל השני, הוא זה שהתרחשותו הובילה לקרות התוצאה הקטלנית. על פי פרספקטיבה זו, גם אם נצא כאמור מנקודת מבט מקלה עם המערער כי העיקול נעשה שלא כדין, וכי המנוח נתלה על רכבו מרצונו, הרי שעדיין על פי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, מודעותו של הנאשם קשורה לעובדות הבאות: המערער המשיך להאיץ בעת שהמנוח עמד מול חזית הרכב, התעקש על תפיסת הרכב ועלה על מכסה המנוע. המערער היה מודע לכך כי הוא לא מתכוון לוותר על תפיסתו, וזאת אף על פי טענתו. המערער שלט בכלי בעל כוח קטלני – הוא הרכב אשר בו נהג. במעגל השני של ההתרחשות, המערער – שראה במנוח כ"שטן"- המשיך את הנסיעה אף כשהמנוח משתטח על מכסה המנוע ועצר בעוצמה כזו שהעיפה את המנוח ממכסה המנוע (ראו עמ' 68 להכרעת הדין). בהתנהלותו זו היה על המערער לדעת, ובפועל אף היה מודע לכך כי בבלימה פתאומית יש סיכון לקרות תוצאה אפשרית של מוות. קיימת אפוא מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות כדרישת סעיף 20(א) לחוק העונשין. באשר לתוצאה, כאמור, די באדישות או קלות דעת. מכאן, שאין נפקא מינה לתגובת המערער בחקירה המשטרתית, לפיה הוא הופתע מהתוצאה הקטלנית. בכל הקשור לתוצאה, מבחן המחשבה הפלילית הוא בעת מעשה ולא לאחר תוצאה. לאמור, הבחינה היא האם בזמן שהמערער נסע ובלם עד לבלימה הסופית הפתאומית בזמן שהמנוח שרוע על מכסה המנוע, הייתה לו צפייה בפועל של אפשרות התוצאה הקטלנית. ייתכן מאוד שלאחר שהמערער גילה שהוא גרם למותו של המנוח, הופתע ואף נדהם. ברם, בנסיבות מקרה זה, יש בכך ללמד שזו לא תוצאה שרצה לגרום לה במובן של כוונה תחילה. עם זאת, כפי שהובהר, די באדישות או קלות דעת לתוצאה. מודעות לטיב המעשה ונסיבותיו, והפגנת זלזול או חוסר אכפתיות בזמן אמת לתוצאה הקטלנית האפשרית - הם העונים על תנאי רכיב הכוונה בעבירת ההריגה. אכן, יכול והתקרית סופה היה "רק" בחבלתו של המנוח. עם זאת, לא הייתה זו התוצאה בפועל. עת בלם המערער את רכבו מתוך מטרה להוריד המנוח ממכסה המנוע והמנוח הוטח כתוצאה אל רצפת החניה, ידע המערער מה עלול להתרחש אף אם לאחר מעשה הוא מצטער. כלל הוא, כי אדם מודע למשמעות התנהגותו, מבחינת טיבה הפיזי והתוצאות הטבעיות העלולות לנבוע ממנה (ראו: ע"פ 10477/08 טימור פיזולאיב נ' מדינת ישראל (25.1.10)). אדם אחראי לפגיעה בזולת כאשר מעשיו מלווים בכוונה ברמה הדרושה. את אשר עשה במו ידיו – אין הוא יכול לשנות. נוכח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, ואף נוכח עדויות המערער עצמו, עולה כי הוא אכן קל דעת או אדיש בהחלטותיו לפני, אחרי ובמהלך המעשה. כך, בנטילת החלטה שלא לבחון את מסמכי המעקל; בהחלטה להיכנס לרכב ולהתניעו לצורך בריחה מן המקום ומניעת העיקול; בהחלטה לבלום את הרכב כדי להוריד את המנוח מעליו; ולבסוף בריחתו של המערער מן המקום, הסתרת הרכב לאחר המעשה ומסירת הודעה כוזבת בתחנת המשטרה על פרטי האירוע. זיכוי המערער מעבירת הכשלת העיקול אינה מעלה או מורידה לגבי אחריותו לעבירת ההריגה. אין עסקינן עוד בשאלת המטרה בגינה נכנס המערער אל רכבו והחל לנסוע, כי אם על החלטותיו מרגע שנתלה המנוח על מכסה מנועו וזה המשיך בנהיגה. בשלב הזה נותק כל קשר בין שאלת חוקיות העיקול וניסיון המערער להכשילו - לבין קלות דעתו עת ישב מאחורי הגה רכבו ונטל את ההחלטה להוריד את המנוח ממכסה המנוע גם על ידי בלימה פתאומית באופן שהוביל לתוצאה האמורה. אין בטענותיו של המערער בדבר חוסר יכולת לאמוד את מהירות הבלימה, הפגמים שנתגלו בדו"ח בוחן התנועה ומחדלי החקירה השונים כדי לשנות מן המסקנה האמורה. אמנם, בית המשפט המחוזי קבע כממצא כי חוות דעת בוחן התנועה לא הוכנה כראוי וכי יש בכך כדי להשפיע על הקביעות הנוגעות לבלימת המערער ולפגיעה הנטענת במנוח. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כממצא כי אין בכך כדי לפגום ביתר הממצאים שנמצאו והמסקנות שניתן להסיק מיתר העדויות והראיות שהונחו בפניו (ראו עמ' 67 להכרעת הדין). עדות הבוחן מתיישבת עם ראיות חיצוניות נוספות כגון עדות בנו של המנוח וגרושתו של הנאשם אשר נמצאו מהימנות וניטרליות בנסיבות המקרה. יתרה מזאת, עדויות אלו מתיישבות אף עם דברי הנאשם עצמו אשר אותם יש לקבל כהודיות נוכח ההיגיון הפנימי ותמיכה בראיות חיצוניות. מעבר לכך, בהתחשב בהתנהגות המצטברת של המערער שמורכבת מחוליות שונות – נסיעה, בלימה, שוב נסיעה ובלימה ונסיעה ובלימה פתאומית – בחינת המהירות המדויקת של הנסיעה ומהירות התגובה אינן נחוצות לקביעת אחריותו של המערער. האחרון אינו מעלה אפוא כל ספק סביר בדבר אשמתו בעבירת ההריגה. הערעור לעניין העונש 6. לעניין העונש טוען המערער כי יש ליתן את הדעת לנסיבות המקרה. כך בין היתר, לעובדה כי כל האירוע הינו תוצאה של שיקול דעת רגעי וכן היעדר עברו הפלילי של המערער, כמו גם להשתלבותו בכלא והתנהלותו הנורמטיבית. בזמן האירוע המערער היה שרוי בתקופת אבל על אביו ופוטר מעבודתו. אמנם, המערער בעל עבר נקי מהרשעות פליליות ואף מעורב בקהילה ובפעילויות למענה. משפחתו של המערער נסמכת עליו וקרות האירוע הביא עליה קושי רב ונסיבות שלא ציפו להיקלע אליהן. אולם בית המשפט המחוזי, עת גזר את דינו של המערער, נתן משקל רב לשיקולים אלו וביניהם גם עובדת היותה של ההרשעה בדמות עבירת הריגה ולא רצח, כפי שיוחס למערער בתחילה. כמו כן, התייחס בית המשפט לרקע הנאשם ועובדת היותו אדם נורמטיבי תוך שמדגיש כי "קשה שבעתיים מלאכת גזירת הדין כאשר עסקינן בנאשם נורמטיבי, נעדר עבר פלילי, אשר תוצאותיו הקשות של האירוע ימשיכו וילוו אותו עוד ימים רבים... הנאשם נקלע להלם והתמוטט נפשית בעקבות האירוע, התגלו אצלו רגשות אשם קשים ביותר, חרדה ודיכאון קשה הכולל מחשבות אובדניות". בד בבד עם עיבוד משקלם של הנתונים לקולא, התייחס בית המשפט במקביל גם לשיקולים לחומרא וקובע כי למרות משקלם המשמעותי של שיקולי ההקלה, הרי שיש ליתן משקל של ממש גם לתוצאה הטרגית למנוח ולמשפחתו ולהתנהלותו קלת הדעת של המערער. יתר על כן, ראוי להעניק משקל לחומרא להתנהגות המערער לאחר האירוע בכך שעזב את המקום והגדיל בניסיונו להסתיר את מעשיו, לרבות המצאת גרסה מטעה כדי להרחיק את זרקור האשמה ממנו. לבסוף, בית המשפט המחוזי אף ציין את הצורך למסור מסר ברור באשר לענישה הראויה בנסיבות קיפוד חייו של אדם בשל קלות דעת – אינטרס כבד משקל בימים אלו ובנסיבות המקרה הללו. כוחו של אדם להרוס את חיי הזולת בהחלטה שנתגבשה תוך זמן קצר ביותר, באמצעות שימוש בכלים נגישים לכל ושייעודם חיובי במקור, הינו המחיר שכנראה החברה נאלצת לשלם כתוצאה מהמצאת כלים שכאלו. לצערנו, יום-יום אנו לומדים מחדש, בצורה כואבת, שהרכב הוא כלי העונה על התיאור האמור. ברם, אין אנו עוסקים בתאונה. ברובד המשפטי, המערער לא התרשל. מותו של המנוח נגרם בשל פזיזותו של המערער, תוך שהפגין קלות דעת ואדישות כלפי הזולת. הטלת עונש מאסר בפועל לתקופה ארוכה נדרשת במקרים מעין אלו כדי לתת ביטוי לאינטרס החברתי העליון של הגנה על חיי הפרט. בראיה זו, הטלת עונש מאסר בפועל לתקופה של שש שנים נוטה לקולא ומשכללת את הנימוקים אליהם התייחס הסנגור ושצוינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי לרבות האמור בתסקיר שירות המבחן. בשל כך אף אינני סבור כי זה המקרה להתערב בשיעור הפיצוי שנקבע, הגם שהוא גבוה ביחס למקרים אחרים. נימוק נוסף הוא שהמערער אף שילם פיצוי של ממש טרם גזר הדין ולא התנגד לעונש זה. העולה מן המקובץ, כי אין עילה משפטית להתערב באיזון שביצע בית המשפט בגזר הדין. אחרון, הועלתה הטענה, שייתכן שלא הובהרה עד תום, בדבר ניכוי ימי מעצרו של המערער מעונש המאסר בפועל שהושת עליו. בית המשפט המחוזי ציין כי תקופת המעצר שיש לנכות היא בין 31.08.03 ועד ליום 17.09.03. כמובן, היה והעניין דורש תיקון - רשאים בעלי הדין להגיש הודעה מתאימה. 7. הייתי מציע לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, י"ח באב התש"ע (29.7.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09009600_Z12.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il