עזבון המנוח סביחי טלאל ז"ל נ. "הפניקס הישראלי" חב' לביטוח בע

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 960/02 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' ריבלין המערערים: 1. עזבון המנוח סביחי טלאל ז"ל 2. סבייחי כאותר נ ג ד המשיבה: הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 570/99 שניתן ביום 13.12.01 על ידי כבוד השופט י' כהן בשם המערערים: עו"ד ע. בדארנה, עו"ד מוחמד אבו יונס בשם המשיבה: עו"ד ליפא ליאור פסק-דין השופט ת' אור: הרקע להליך והמחלוקת 1. המנוח טלאל סבייחי ז"ל (להלן: המנוח) נהרג בתאונת דרכים ביום 27.1.1999, והוא כבן 24 שנים. עזבונו ותלוייו של המנוח תבעו את המשיבה, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: המשיבה), לתשלום הפיצויים המגיעים להם בהסתמך על חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). שאלת אחריותה של המשיבה לפיצוי התלויים במנוח לא הועמדה במחלוקת בפני בית המשפט המחוזי. המחלוקת התמקדה בשאלה מי הם הזכאים לפיצוי כתלוייו של המנוח, ובשאלה מהו גובה הפיצויים המגיעים לכל אחד מהם. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי רק אלמנתו של המנוח, הגב' סביחי כאותר (להלן: האלמנה או המערערת) זכאית לפיצוי בגין מותו של המנוח, כיוון שתביעתו של העיזבון נזנחה, ושאר התובעים חזרו בהם מתביעתם, ותביעתם נדחתה. בית המשפט פסק כי ישולמו לאלמנה פיצויים בגין הפסדי תמיכה בעבר ובעתיד, אובדן שירותי בעל בעבר ובעתיד, והוצאות קבורה ומצבה. בית המשפט המחוזי קבע גם, שהתשלומים לעתיד בגין הפסד תמיכת המנוח ובגין אבדן שירותיו, ישולמו בדרך של תשלומים עיתיים. 2. נושאו העיקרי של ערעור זה הוא קביעתו של בית המשפט המחוזי כי פיצוייה של האלמנה המתייחסים לעתיד ישולמו בדרך של פיצוי עיתי. נימוקיו של בית המשפט להכרעתו זו היו כדלקמן: "לטענת ב"כ הנתבעת (המשיבה - ת"א), נוכח גילה הצעיר של התובעת (האלמנה - ת"א), והעובדה שאינה אם לילדים, קיים סיכוי סביר שתינשא בעתיד. על כן, אין מקום לפסוק לתובעת פיצויים עבור הפסדי התמיכה שנגרמו לה בסכום חד פעמי אלא על דרך התשלום העיתי, ולהבטיח מנגנון שיעדכן את סכומי הפיצוי אם וכאשר התובעת תינשא בעתיד. ... לעומת טענות אלה טען ב"כ התובעים, כי [חוק הפיצויים] לא העניק לבית המשפט סמכות להורות שהפיצויים לאלמנה ... ישולמו על דרך התשלום העיתי ... אין זה נאה לפשפש בסיכויי תובעת להינשא, אך מאידך, לא יהיה זה נכון להתעלם מכך שפסיקת סכום חד פעמי עשויה לעשות אי צדק עם הנתבעת, אשר תחויב לשלם לתובעת [פיצויים]...כאשר קיימת אפשרות שהתובעת תנשא בשנית ... השימוש בשיטת התשלום העתי, אין בה סטיה מהלכת לפידות נ' שליסר והיא לא תקפח את האלמנה, שהרי בסופו של דבר תזכה האלמנה למלוא הפיצויים המגיעים לה עבור הפסדי התמיכה ... לשיקולים אלה יש להוסיף שיקול נוסף, וחשוב לא פחות. התובעת במקרה שלפני היא אישה צעירה, ואפשר שלא תדע לטפל כראוי בסכום כסף גדול שתקבל, וכן עלולה היא להיחשף ללחצים מצד משפחתה שלה או מצד משפחת בעלה המנוח, לחלוק עמם בכספים שתקבל, שהרי כולם שותפים עמה גם לאסון הכבד שפקד אותה ... התביעה היא תביעה בעילת חוק הפיצויים, והנתבעת הינה "מבטח" לעניין פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 ... על כן, אם חלילה תקלע הנתבעת לחוסר יכולת פרעון, נראה לי, שחובת ביצוע התשלומים תעבור ל'קרנית' ... ניתן יהיה לבחון את המצב מחדש, אם בעתיד תבוא התובעת בברית נישואין או אם תיצור קשר תלות עם אדם, שניתן יהיה לראות בו ידוע בציבור" (עמודים 53, 57-56 בפסק הדין). המערערת מעלה כמה טענות נוספות נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לאחר עיון בפסק הדין ובטענות המנומקות של הצדדים, נראה שיש מקום להתערב רק בהכרעתו של בית המשפט בדבר פסיקת הפיצויים לעתיד בדרך של תשלומים עיתיים, כפי שאפרט להלן. יתר טענותיה של המערערת אינן מצדיקות את התערבותנו. 3. שתיים הן הטענות שבפי המערערת כנגד פסיקת בית המשפט תשלומים עיתיים. כאמור, הטענה האחת היא, שבית המשפט אינו מוסמך לפסוק תשלומים עיתיים בתביעה לפי חוק הפיצויים, במקרים שאינם נזכרים מפורשות בחוק הפיצויים ובתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עתיים), תשל"ח-1978 (להלן: תקנות הפיצויים). הטענה השניה מופנית נגד ההכרעה, לפיה ראוי לפסוק בנסיבות המקרה תשלומים עיתיים לאלמנה ולא סכום חד פעמי, בהתחשב בסיכוייה של המערערת להינשא בשנית. תשלומים עיתיים בתביעה לפי חוק הפיצויים 4. סמכות בית המשפט לפסוק תשלומים עיתיים בתביעות נזיקין על פי פקודת הנזיקין (להלן: הפקודה) הינה פרי פיתוח הפסיקה. סמכות זו הוכרה כבר בע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 777. נקבע שם מפי השופט ברק (כתוארו אז), כי "הסמכות נתונה לבית המשפט לפסוק תשלום עתי, הנתון לשינוי בהתרחש עובדות מסוימות בעתיד...". סמכות כללית זו בוססה בשורה של פסקי דין נוספים של בית משפט זה, ובהם ע"א 778/83, 517/84 עזבון סעידי נ' פור, פ"ד מ(4) 628 (להלן: פרשת סעידי); בפסק דינה של השופטת נתניהו בע"א 283/89 עירית חיפה נ' מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718 (להלן: פרשת מוסקוביץ); ובפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 4932/97 אסרף נ' המגן חברה לביטוח, פ"ד נג(5) 129 (להלן: פרשת אסרף). אך הובהר גם, כי יש לעשות שימוש בסמכות זו תוך שימת לב לנסיבות המיוחדות של כל מקרה, ולהצדקות השונות של שיטות התשלום - שיטת התשלום החד-פעמי (lump sum) לעומת התשלומים העיתיים (periodical payments). השיקולים הפועלים לטובת כל אחת מהשיטות נדונו בהרחבה בפסקי הדין בע"א 357/80 הנ"ל ובע"א 2300/92 רחמים נ' גנדלר, דינים עליון מ' 407 (להלן: פרשת רחמים), ולא נחזור עליהם כאן. לעיתים עשוי בית המשפט אף להשתמש בשתי השיטות גם יחד: תשלום עיתי בגין חלק מראשי הנזק, בצד תשלום חד-פעמי של חלק אחר של ראשי הנזק, או חלוקה של התשלום בגין אותו ראש נזק בין תשלום חד פעמי לבין תשלומים עיתיים, וזאת על מנת להגיע לתוצאה הצודקת והתואמת ביותר את הנסיבות. עמדתי על כך בפרשת רחמים הנ"ל (בפיסקה 14 בפסק הדין): "כשם שרשאי בית המשפט לחייב את המזיק בתשלומים עיתיים לנפגע, כך רשאי הוא, במקרה מתאים, לקבוע שחלק מהפיצוי ישולם בתשלום אחד וחלקו האחר בתשלומים עיתיים. כשם שרשאי בית המשפט לחרוג מעיקרון סופיות הדיון - אשר הינו פרי ההלכה הפסוקה - ולהעניק פיצוי בדרך תשלומים עיתיים (ראה ע"א 357/80 הנ"ל בעמוד 781), כן רשאי בית המשפט לחרוג מעיקרון זה חלקית בלבד, כשהנסיבות מצדיקות זאת. גישה זו תואמת את ההלכה שהתגבשה בבית משפט זה, על פיה מוקנית סמכות כללית וטבועה לבית המשפט "לברור את צורת התשלום הנאותה למקרה המתאים. סמכות זו טבועה בעצם סמכותו של בית המשפט, והיא לא נשללה במפורש בדין כלשהו", כדברי חברי, השופט ד' לוין, בע"א 778/83, 517/84 הנ"ל (שם, בעמוד 638 מול האות ז')". וראו גם בהקשר זה ע"א 4641/94, 5651 כהן נ' עירית תל אביב-יפו ואח', פ"ד נ(1) 422, 433-432. 5. בשונה מן הפקודה, חוק הפיצויים קובע מפורשות את סמכותו של בית המשפט לפסוק את הפיצוי לנפגע בתאונת דרכים (להלן: הנפגע) בדרך של תשלומים עיתיים. סעיף 6 בחוק הפיצויים קובע כדלהלן: "6. תשלומים עתיים שר המשפטים רשאי, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, לקבוע בתקנות - (1) סמכות בית המשפט לפסוק, שהפיצויים בשל הפסד כושר השתכרות והוצאות מתמשכות, כולם או מקצתם, ישולמו בתשלומים עיתיים שיהיו צמודים למדד המחירים לצרכן; (2) מקרים שבהם רשאי הנפגע לבקש הגדלת התשלומים שנפסקו; (3) זכותם של תלויים בנפגע שנפטר לאחר שנפסקו לו תשלומים עיתיים". מכוחו של סעיף זה קבע שר המשפטים את תקנות הפיצויים. בתקנה 1 הוגדרו המקרים בהם מוסמך בית המשפט לפסוק תשלומים עיתיים: "1. תשלומים עתיים בית המשפט מוסמך לפסוק כי פיצויים בשל הפסד כושר השתכרות והוצאות מתמשכות, כולם או מקצתם, ישולמו בתשלומים עתיים שיהיו צמודים למדד המחירים לצרכן בכל אחד מאלה: (1) הנפגע יפסיד כתוצאה מתאונת הדרכים 40% או יותר מכושר השתכרותו בעתיד; (2) הפיצויים ישמשו לנפגע מקור עיקרי למחייתו; (3) הפיצויים ניתנו לתלויים בנפגע שנפטר". בהמשך מגדירות תקנות הפיצויים את הדרכים בהן ישולמו תשלומים עיתיים לתלויים בנפגעי תאונות דרכים, ובין היתר, קובעת תקנה 3 את אופן חלוקת הפיצויים בין אלמנת הנפטר, שנפסקו לו תשלומים עיתיים בעודו בחיים, לבין ילדיו ויתר התלויים בו. 6. בעבר כבר עלתה השאלה בפני בית משפט זה, האם סעיף 6 בחוק הפיצויים מהווה מקור יחיד והסדר יחיד לסמכות בתי המשפט לפסוק תשלומים עיתיים במקרים עליהם חל חוק הפיצויים. היו שסברו, שקיימת סמכות מקבילה לבתי המשפט לפסוק תשלומים עיתיים מכוח הפקודה, גם מקום בו אין בחוק הפיצויים או בתקנות הפיצויים הסמכה מפורשת לכך. הסוברים כך הסתמכו, בין היתר, על סעיף 4 לחוק הפיצויים. סעיף זה מחיל, לעניין זכותו של נפגע לפיצויים על נזקי גוף, הוראות מהפקודה, הכוללות את הסעיפים הדנים בדרך קביעת הפיצויים בגין נזקי גוף. אחרים סבורים, שמאחר והחוק והתקנות עוסקים במקרים בהם ניתן לפסוק פיצויים בתשלומים עיתיים, הרי שרק במקרים המצויינים בהם ניתן לפסוק פיצויים כאלה, ולגבי המקרים האחרים יש הסדר שלילי בחוק ובתקנות. השאלה התעוררה בפרשת סעידי, בה נדונה השאלה, האם ניתן לפסוק לקטין ולפסול דין, שהם בגדר תלויים בנפגע שנפטר, תשלומים עיתיים. סעיף 6(3) בחוק הפיצויים עוסק במתן פיצויים "לתלויים בנפגע שנפטר לאחר שנפסקו לו תשלומים עיתיים". כלומר, לתלויים בנפגע שכבר זכה לפסיקת תשלומים עיתיים מבית המשפט בעודו בחיים, ונפטר לאחר שאלה נפסקו לו. פרשת סעידי עסקה בתלוייו של נפגע שנפטר לאחר שנפגע בתאונת דרכים, עוד טרם נפסקו לו פיצויים בגינה. מסקנתו של בית המשפט הייתה, שבית המשפט מוסמך לפסוק תשלומים עיתיים גם לתלויים אלה. השופטים שישבו בדין הגיעו למסקנה זו בדרכים שונות. דעתו של השופט ד' לוין היתה, שבית המשפט מוסמך לפסוק תשלומים עיתיים לתלויים אלה מכוח סמכותו הטבועה לפסוק פיצויים נזיקיים עיתיים, אותה סמכות המוקנית לו בפסיקת פיצויים בגין נזקי גוף בתביעות על פי הפקודה (בעמודים 639-638). לעומתו, דעתו של השופט ג' בך היתה, שחוק הפיצויים עצמו מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצויים לתלוייו של נפגע שנפטר טרם נפסקו לו פיצויים. את עמדתו מבסס השופט בך בסמכות בית המשפט לפסוק "הוצאות מתמשכות", כאמור בסעיף 6(1) לחוק הפיצויים ובתקנה 1 לתקנות. ואלה דבריו: "חברי הנכבד, השופט ד' לוין, סבור, כי 'הוצאות מתמשכות' הן הוצאות של הנפגע עצמו בלבד, ולא של התלויים בו. כשלעצמי, אינני רואה סיבה לקבלת פירוש כה מצמצם. אם בשל פטירת האם והפסקת שירותיה בשל כך לילדיה, זקוקים הילדים לשירותים של עוזרת, של מטפלת או של עוזרים אחרים למיניהם, מדוע אין לראות בשכר המשתלם לאותם עוזרים משום "הוצאות מתמשכות" במובן ההוראות הנ"ל, אשר בעטיין זכאים התלויים לפיצויים? וכאשר עולה מתקנה 1(3) לתקנות, כי בית המשפט מוסמך לפסוק, כי פיצויים, הניתנים לתלויים בנפגע שנפטר, "בשל הוצאות מתמשכות", ישולמו בתשלומים עתיים, האם אין הוראה זו ישימה לגבי התלויים במקרה דנן? הייתי עונה על שאלה זו בחיוב. במלים אחרות: לא הייתי רואה צורך להיזקק ל"סמכות הטבועה" של בית המשפט על-מנת לאשר את החלטתו של בית המשפט קמא לפסוק לתלויים של המנוחה תשלומים עתיים" (שם, בעמוד 644). השופט א' גולדברג לא דן בשאלה כיוון שלדעתו לא היתה נחוצה להכרעה באותו מקרה. שאלה זו של מקור הסמכות בית המשפט לפסוק פיצויים לתלויים בנפטר שטרם נפסקו לו פיצויים, לא הוכרעה על ידי בית המשפט. גם המלומדים שעסקו בה נקטו בגישות שונות. פרופ' אנגלרד מציין בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מה' 2, תש"ן) 197-196, כי הוא נוטה לגישתו של השופט בך בפרשת סעידי הנ"ל. לגישת פרופ' אנגלרד, "יש לפרש את ראשי הנזק המוזכרים בס' 6 לחוק [הפיצויים] באופן מרחיב, כך שכלולים בהם גם הנזקים הנגרמים לתלויים בגין אובדן התמיכה. כך הובנה כנראה הוראת סעיף 6(1) לחוק [הפיצויים] על ידי מחוקק המשנה, והבנה זו היא גם מנת חלקו של השופט בך בפרשת סעידי". לעומתו, השופט (בדימ') ד' קציר מציין בספרו פיצויים בשל נזק גוף (מה' 4, התשנ"ח) 919, כי הסמכות המסורה לבית המשפט לפסוק פיצויים עיתיים מכוח דיני הנזיקין הכלליים פרושה אף על חוק הפיצויים, וזאת מנימוקיו של השופט ד' לוין בפרשת סעידי. אף המלומד ד' מור אינו סבור שחוק הפיצויים מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצויים עיתיים במקרה זה, אך הוא סבור שראוי ורצוי שבית המשפט יטול לעצמו סמכות כזו במקרים המתאימים (ר' במאמרו "תשלומים עיתיים לנפגעי תאונות דרכים" עיוני משפט ו (תשל"ח) 645, 656-655). 7. דעתי בסוגיה זו כדעתו של השופט ד' לוין בפרשת סעידי. לשונו של סעיף 6 בחוק הפיצויים אינה מקימה סמכות לבית המשפט לפסוק פיצויים לתלויים בנפגע שנפטר לפני שנפסקו לו פיצויים. בניגוד לעמדתו של השופט בך באותו מקרה, אני מתקשה להיאחז במינוח "הוצאות מתמשכות", המופיע בתחילת סעיף 6, כמינוח המאפשר פסיקת פיצויים ישירות לתלויים בנפגע שנפטר. יש בהקשר זה להזכיר ולהדגיש, שהתלויים תובעים פיצויים בגין אובדן התמיכה של מיטיבם. הם תובעים את חלקם בהכנסת הנפטר, ממנו היו נהנים לולא התאונה. הם לא תובעים פיצויים בגין "הוצאות מתמשכות" שהיו לנפגע שנפטר, ואף לא "הוצאות מתמשכות" שנגרמו או יגרמו להם עקב פטירת הנפטר. אכן, בפיצויים שיקבלו מן המזיק הם עשויים להשתמש, בין היתר, לכיסוי הוצאות שתהיינה להם. אך העילה לפיצויים היא אבדן תמורת המנוח. נוסף לכך, המינוח "הוצאות מתמשכות" צריך להיקרא בהמשך למינוח "הפסד כושר השתכרות", הנזכר בסעיף 6(1) לחוק הפיצויים ובתקנה 1 לתקנות הפיצויים. מינוח אחרון זה ללא ספק מתייחס לנפגע עצמו, ולו בלבד. לשונן של תקנות הפיצויים תומכת אף היא במסקנה זו, שכן היא מדברת מפורשות בנפגע שנפטר לאחר שנפסקו לו תשלומים עיתיים (ר', למשל, תקנה 3 בתקנות הפיצויים). מכאן, שאין בחוק הפיצויים או בתקנות הסמכה לבית המשפט לפסוק תשלומים עיתיים לתלויים בנפגע שנפטר טרם שנפסקו לו פיצויים. לדעתי, סמכותו של בית המשפט לפסוק פיצויים בדרך של תשלומים עיתיים קיימת אף בתביעות לפי חוק הפיצויים. אך זאת בהסתמך על דיני הנזיקין הכלליים המאפשרים לבית המשפט, במקרה המתאים, לפסוק פיצויים נזיקיים בדרך של תשלומים עיתיים. אין בחוק הפיצויים הוראה השוללת סמכות זו. אדרבא, סעיף 4(א) בחוק הפיצויים מורה על קליטת עקרונות כלליים של פסיקת פיצויים מפקודת הנזיקין (השוו: ע"א 295/81 עיזבון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533, 540 מול האות ה'). בין עקרונות כלליים אלה קיים העיקרון לפיו במקרה המתאים ניתן לפסוק פיצוי בדרך של תשלום עיתי. בצד עקרון כללי זה, התווה המחוקק בסעיף 6 בחוק הפיצויים (ואחריו מחוקק המשנה בתקנות הפיצויים) הנחיות פרטניות לפסיקת תשלומים עיתיים, במקרים מסויימים, לנפגעי תאונות דרכים. הנחיות אלה באות לענות על הצרכים המיוחדים של אותם נפגעים, ובמקרים שאלה נפטרו לאחר שנפסקו להם תשלומים עיתיים, אף של התלויים בהם. אך אין לומר, שהמחוקק שלל את סמכותו הטבועה של בית המשפט כשחוקק את סעיף 6 בחוק הפיצויים. אין לראות בסעיף זה הסדר שלילי בדבר פיצוי בדרך תשלומים עיתיים, באותם מקרים אשר לא נזכרו בו או בתקנות הפיצויים. אכן, כדברי השופט ד' לוין בפרשת סעידי, סעיף 6 בחוק הפיצויים "נועד לתת תשובות פרגמאטיות למצבים שכיחים, העשויים להתעורר בהקשר למיצוי חוק הפיצויים, אולם אין הוא מתיימר להיות מקור סמכות אחד ובלעדי לכל מקרה שיתהווה בעתיד". חוק הפיצויים מתקיים בצד דיני הנזיקין הכלליים ופקודת הנזיקין, ובמקרים מתאימים ניתן להזרים עקרונות כלליים של דיני הנזיקין לחוק הפיצויים, כל זאת בהנחה שאין התנגשות בין תכליתו של חוק הפיצויים לעקרונות כלליים אלה. בהקשר דומה קבעה השופטת שטרסברג-כהן (בפרשת אסרף, בעמוד 140): "אף שחוק הפיצויים זונח את עקרון האשם וקובע אחריות מוחלטת על כל הנגזר מכך, אין הוא מנותק מהמסגרת הכללית של דיני הנזיקין. הוא מחיל באופן מפורש הוראות מסוימות מפקודת הנזיקין ומשלב עקרונות וכללים שונים מתוך דיני הנזיקין, בין השאר באשר לאופן פסיקת הפיצויים (ראו סעיף 4(א) לחוק הפיצויים). שילוב זה הוא היוצר את ההומוגניות והסימטרייה בין שני דברי החקיקה בשינויים המתחייבים לאור ההבדלים ביניהם". כמובהר לעיל, פסיקת תשלומים עיתיים מהווה כיום חלק אינטגרלי מדיני הנזיקין הכלליים. היא חלק מסמכותו הטבועה של בית המשפט בכל תביעת נזיקין הבאה בפניו. מכאן, שבהעדר סתירה לתכליתו של חוק הפיצויים, רשאי בית המשפט להשתמש בסמכותו האמורה אף בתביעות לפי חוק הפיצויים. אין בחוק הפיצויים כל תכלית המנוגדת לפסיקת פיצוי בדרך של תשלום עיתי. כפי שהובהר פעמים רבות על ידי בית משפט זה, פסיקת תשלומים עיתיים במקרים המתאימים, משרתת מטרות רבות של דיני הנזיקין. כך אף בתביעות לפי חוק הפיצויים. 8. לסיכום חלק זה, ובמענה לשאלה הראשונה אותה הצגתי לעיל, הרי שלגישתי מוסמך בית המשפט לפסוק תשלומים עיתיים לתלויים בנפגע שנפטר, אף במקרים שאינם מנויים מפורשות בחוק הפיצויים. ניתן להסביר תפישה זו גם באמצעות התחקות אחר מטרתו של הסדר התשלומים העיתיים בחוק הפיצויים. הסדר זה עוסק אך ורק בשאלת פסיקתם של תשלומים עיתיים לנפגע, שתביעתו לפי חוק הפיצויים התבררה בעודו בחיים. תקנות הפיצויים מגדירות בפירוט באילו מקרים ייפסקו לאותו נפגע תשלומים עיתיים, ומהם הקווים המנחים לפסיקתם. בהקשר זה התקנות מטפלות אף במצב נקודתי בו הנפגע נפטר לאחר שנפסקו לו תשלומים עיתיים, ומעצבות הסדר ייחודי בו התלויים בנפגע ממשיכים ליהנות מזכותו הקודמת של הנפגע לתשלומים עיתיים. התלויים בנפגע זה אינם זוכים לקבל את הפיצויים להם זכה הנפגע כפיצוי על אובדן התמיכה של מיטיבם, אלא זוכים כהטבה מן הדין בפיצויים להם היה זכאי הנפגע בשל הנזק שסבל. לטעמי, ההצדקה להטבה זו קיימת בכך שפסיקת תשלומים עיתיים לנפגע עשויה לפגוע בתלויים בו אם וכאשר ילך הנפגע לעולמו ותשלומים אלה ייפסקו. זאת, שכן לו נפסק לנפגע פיצוי חד-פעמי, היו התלויים, שהם גם יורשים, עשויים ליהנות מתשלום זה גם לאחר מותו של הנפגע. ככלל, הנאה זו לא היתה שמורה לתלויים בנפגע שנפסקו לו תשלומים עיתיים ואלה היו נפסקים עם מותו. אך המנגנון הייחודי שנוצר בחוק הפיצויים מאפשר לתלויים להמשיך וליהנות מתשלומים עיתיים, בהתאם להוראות הקבועות בתקנות הפיצויים לאחר מותו של מיטיבם, וכך נמנעת, או מצטמצמת, הפגיעה בהם. לעומת זאת, חוק הפיצויים או תקנות הפיצויים אינם מטפלים כלל במצב בו עסקינן במקרה שבפנינו. ענייננו הוא בתביעה שהתבררה לאחר שהנפגע נפטר, בעוד שחוק הפיצויים והתקנות עוסקים בתביעה שהתבררה כשהנפגע בחיים. זהו אף מצב בו התלויים זוכים לפיצוי בגין אובדן התמיכה של מיטיבם, שלא כמו במקרה בו דן חוק הפיצויים. כלומר, חוק הפיצויים ותקנות הפיצויים מתמקדים בזכותו של הנפגע; המקרה בו אנו דנים מתמקד בזכותם של התלויים. על כן, הפתרון לשאלת הסמכות של בית המשפט לפסוק תשלומים עיתיים במקרה כזה אינו יכול להימצא בחוק הפיצויים או בתקנות הפיצויים, שאינם עוסקים כלל במצב כגון דא. הפתרון נמצא, כפי שראינו, בדיני הנזיקין הכלליים, החולשים אף על פסיקת הפיצויים במסגרת חוק הפיצויים. משניתן מענה לשאלת הסמכות, נותר לבדוק את השאלה השניה, העולה בפנינו: האם ראוי לפסוק לאלמנת נפגע שנפטר פיצויים עיתיים, בשל הסיכוי שלה להינשא בשנית. השיקול בדבר סיכוייה של אלמנה להינשא 9. האם יש לשקול את סיכויי הנישואין של אלמנה בעת פסיקת שיעור הפיצויים המגיעים לה כתלויה במנוח? שאלה זו העסיקה רבות את בתי המשפט, ואף מלומדים שונים. ההלכה המשפטית בנושא זה עברה שינוי מן הקצה אל הקצה. בתחילת דרכו הלך בית המשפט בדרכה של הפסיקה האנגלית, ועל בית המשפט הוטל לשקול, במסגרת חישוב שיעור הפיצויים לו זכאית אלמנה, את סיכויי האלמנה להינשא בשנית (ר', למשל, ע"א 125/57 רובין נ' מנהל רכבת ישראל, פ"ד יב 1836). הלכה זו שונתה בד"נ 14/68 "לפידות" חברת נפט לישראל נ' שליסר, פ"ד כג(1) 771 (להלן: פרשת לפידות). באותה פרשה נקבע ברוב דעות, כי אין להתחשב בסיכויי הנישואין של האלמנה בעת פסיקת פיצוייה. ובלשונו של השופט ברנזון (שם, בעמ' 779): "בגלל אי הוודאות המרובה והמגוונת האופפת את עתידה של אלמנה שטרם נישאה מבחינת סיכויי הנישואין והפרנסה בעתיד, ניטיב לעשות אם במקרה כזה נתעלם מהם כגורמים להפחתת פיצויי האלמנה בשל מות בעלה". אותה אי וודאות נוצרת בשל הקשיים בחיזוי סטטיסטי של סיכויי הנישואין של אלמנה. חישוב סטטיסטי של סיכויים אלה צריך להתחשב בפרמטרים רבים, ההופכים אותו לבלתי אפשרי כמעט: גיל האלמנה, מספר ילדיה, הפיצוי לו זכתה עקב מות בעלה הראשון, תוחלת החיים של הבעל החדש ורמת ההכנסה שלו (השוו: Buckley v. John Allen & Ford (Oxford) Ltd. [1967] 2 W.L.R 759, 763 e-g). כל אלה הופכים את קביעתו של סכום פיצוי חד פעמי, המתחשב בסיכויי הנישואין של האלמנה, למשימה בלתי אפשרית. יוער, כי אף הדין האנגלי עבר שינוי מקביל לדין הישראלי: ההלכה לפיה יש לשקול את סיכויי הנישואין של אלמנה (ר', למשל, Goodburn v. Thomas Cotton Ltd [1968] 1 QB 845) שונתה ב-1971 בחקיקה מפורשת שאסרה הבאת שיקולים כאלה בחשבון על ידי בית המשפט (ר' סעיף 3(3) ב- Fatal Accidents Act 1976). ההלכה על פיה אין לשקול את סיכויי הנישואין של אלמנה, במסגרת הפיצויים הנפסקים לה כתלויה בבעלה המנוח, לא השתנתה מאז פסק הדין בפרשת לפידות. נהפוך הוא: היא זכתה לאישוש במספר פסקי דין של בית משפט זה (ר', למשל, ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197 (להלן: פרשת ג'רבי); ע"א 140/87, 204/85 מדינת ישראל נ' רוני מזרחי, פ"ד מב(2) 113; ע"א 7244/97 חכמי נ' רותם, פ"ד נד(2) 30 (להלן: פרשת חכמי)). טענתה של המשיבה בערעור זה הינה, שהגיעה העת לשנותה, וזאת לאור דברים שאמר השופט ברנזון בפרשת לפידות האמורה. השופט ברנזון הסביר שם, שאותה אי-וודאות הכרוכה בשקילת סיכוייה של אלמנה להינשא בשנית יכולה להיפתר על ידי מנגנון של פיצויים עיתיים. לדבריו (שם, בעמ' 778): "יש אומרים, כי הדרך הטובה ביותר להתגבר על הקשיים הללו היא להנהיג תשלום סכום עיתי דוגמת הביטוח הלאומי, הנתון לשינוי עם שינוי הנסיבות, וכי הדבר הוא בהישג ידינו...אכן, זהו אולי הפתרון הטוב והצודק ביותר. אבל חוששני שהוא יכול להתבצע רק במסגרת של תכנית כללית דוגמת הביטוח הלאומי". תמיכה ברעיון לפיו ניתן לפתור את הקשיים האמורים באמצעות מנגנון של פיצויים עיתיים הביע גם פרופ' א' ברק במאמרו "אלמנה התלויה בשני בעלים" הפרקליט כה (1969) 289, 294. לטענת המשיבה, יצירתו של מנגנון מובנה לתשלומים עיתיים בחוק הפיצויים, ולחילופין הכרת בית המשפט בסמכותו הטבועה לפסוק תשלומים עיתיים מכוח דיני הנזיקין הכלליים, מאפשרות להתגבר היום על הקושי שבצפיית סיכויי הנישואין של אלמנה באמצעות פסיקת תשלומים עיתיים, כהצעתו של השופט ברנזון. לטענתה, בית המשפט המחוזי הלך בדרך זו כשנימק את פסק דינו בפרשה שבפנינו, ואין להתערב בפסיקתו. 10. אין באפשרותי להסכים להנמקה זו. ראשית, שורשה של ההלכה האוסרת שקילת סיכויי הנישואין של אלמנה אינו נעוץ אך ורק בקושי לחזות סיכויים כגון דא, קושי שיכול להיפתר באמצעות מנגנון של תשלומים עיתיים. ישנם נימוקים נוספים של מדיניות שיפוטית, המונעים שקילת סיכויי הנישואין של אלמנה. כך, למשל, ציין השופט מ' אלון (כתוארו אז) בע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1) 449, 471: "לא זו בלבד שגם לאחר נישואיה שנית של האלמנה עדיין קשים ולוטים בערפל חישובי שכר והפסד בהשוואת מצבה הכלכלי דהשתא עם מצבה בעת נישואיה הקודמים, ...ולא זו בלבד שחישובים והשוואות כגון אלה הנפש היפה סולדת מהם ולא לבית המשפט לעסוק במלאכת פענוחם, אלא - וזהו עיקר נימוקיי - קשירת מידת זכותה של האלמנה לפיצויים עקב מות בעלה עם עובדת נישואיה מחדש נוגדת היא מדיניות משפטית רצויה שלא לגרום לעיגונה של האשה ושלא לעכב בידה לבנות ביתה מחדש. ... גם אם אפשרית היא - ולו בדוחק - הערכת השכר וההפסד שבנישואיה מחדש של האלמנה, שומה עלינו לשלול השפעת גומלין זו שבין שיעור פיצוייה של האלמנה לבין נישואיה מחדש, משום שיש בכך כדי להביא לכלל עגינותה של האישה והימנעותה מלהינשא, מחשש שמא תקפח חלק מזכותה לפיצויים. מדיניות משפטית רצויה ונכונה מחייבת אותנו, לדעתי, להימנע מפגיעה בטובתה הכוללת של האלמנה ועיכוב שיקום חייה מחדש". ניתן לטעון, כי הפגם עליו הצביע השופט אלון, קרי - מניעתה של אלמנה מלהינשא בשל החשש שתקפח את זכותה לפיצויים, מתקיים ממילא בתקנות הפיצויים, מכוחה של תקנה 5. תקנה זו קובעת כך: 5. זכות אלמנה שנישאה אלמנה זכאית לפיצויים עתיים כאמור בתקנה 3 כל ימי אלמנותה; ואם נישאה זכאית היא לקבל עם נישואיה קיצבה לחמש שנים נוספות בסכום חד-פעמי. אולם, התקנה קובעת מנגנון איזון המקטין את החשש, כי אלמנה תימנע מנישואין שניים בשל קיפוח זכותה לפיצויים. זאת באמצעות הפיצויים הנוספים להם זוכה האלמנה אף לאחר נישואיה. אך בפסיקה מכוח הפקודה אין ביכולתו של בית המשפט לקבוע מנגנון איזון שכזה, שכן בפסיקת תשלומים עיתיים לאלמנה עד ליום נישואיה בשנית לא ניתן להגדיר בקביעה שיפוטית פיצוי קבוע נוסף שיינתן לאלמנה לאחר נישואיה. קביעה כזו שמורה למחוקק ולמחוקק המשנה, אשר יכול לבחור לקדם ערך חברתי של נישואין שניים באמצעות קביעת תשלום פיצויים לאלמנה במקרה כזה. אי לכך, הבעייתיות שבמניעתה של אלמנה מלהינשא בשנית עם פסיקת פיצויים עיתיים מכוח הפקודה נותרת בעינה. שנית, הלכת לפידות בה עסקינן הינה הלכה מושרשת במשך עשרות שנים, שעל פיה פסקו בתי המשפט בשורה ארוכה של מקרים, ואני סבור שתיקון ההלכה כיום עניין הוא למחוקק לענות בו (השוו: ע"א 2376/93 עזבון המנוחה מיכל קידר נ' הסנה חברה לביטוח, פ"ד מט(1) 594, 605). בהקשר זה חשוב לציין, כי הלכת לפידות פותחה במשך השנים, וכיום בית המשפט אינו מתעלם כליל מנישואיה השניים של אלמנה. כך, למשל, עוד בהלכת לפידות נקבע, כי כאשר באות בפני בית המשפט ראיות ברורות על כוונה קרובה של אלמנה להינשא, נשקלת כוונה זו בעת פסיקת הפיצויים לאלמנה. השופט ברנזון הסביר שם, כי במקרה זה חוסר הוודאות האופף את שאלת סיכויי הנישואין אינו קיים עוד, ולבית המשפט יש כלים ממשיים להתמודד עם השאלה: "כאשר, מאידך, האלמנה כבר נישאה שנית, או עומדת להינשא ובן-זוגה המיועד ידוע, השיקולים יכולים להיות אחרים. במקרה כזה הרבה מן הדברים שהם בגדר תעלומה כל זמן שהאלמנה עומדת באלמנותה, נעשים פחות או יותר גלויים וידועים ואפשר להעריכם במידה מספקת של ודאות הנדרשת בענין כזה. האלמנט של סיכויי נישואין יורד מהפרק, ובידענו מיהו בן-הזוג, או מיהו עתיד להיות בקרוב, ומהו מעמדו החברתי והכלכלי, הרי שהוסר במידה רבה הלוט מעל עתידה של האשה כמתפרנסת ממנו. אמת, עדיין נשארו כמה דברים לוטים בערפל, כגון: מהם הסיכויים ליציבות הנישואין החדשים, ואם טרם נתקיימו – מהם הסיכויים שאמנם יקויימו ויתקיימו, וכן באיזה מצב משפחתי ואישי היא תימצא אם הנישואין החדשים לא יעלו יפה. ברם, דברים אלה, הצפונים בחיק העתיד, במהותם אינם שונים ממה שהיה עלול לקרות לה עם בעלה הקודם. על-כל-פנים, במקרה כזה הקיים והעומד מרובה על החסר והפרוץ עד שאפשר לערוך השוואה במצבה של האלמנה כנתמכת מבעלה הקודם ומבעלה החדש או הפוטנציאלי, ובהתחשב עם שאר הגורמים הרלוונטיים להתאים את הפיצוי המגיע לה מהמזיק" (פרשת לפידות, בעמ' 779). תפישה זו יושמה בע"א 542/88 החברה להגנת הטבע נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד מו(1) 133, 144. באותו מקרה הסברתי, תוך התייחסות לנסיבות המקרה שם, כי: "משה (האלמן שביקש פיצוי באותו מקרה - ת"א) אמנם לא נישא לעדה. אך לאור הנסיבות, אין לשלול שתביעת הנזיקין הנוכחית היא שכנראה תרמה לכך. דעתי היא, שבנסיבות העניין, ועל אף שמשה ועדה טרם נישאו, היה מקום להתחשב בפסיקת פיצויים בחייהם המשותפים של בני הזוג ובכוונתם להינשא. השניים חיים יחדיו זה כשש שנים, מנהלים משק בית משותף ומהסכם יחסי הממון עולה כוונה ברורה להינשא זה לזו. כאמור לעיל, מהעובדה שלא נישאו עד כה, אין להסיק שאין בכוונתם לעשות זאת בהקדם, עם תום ההליכים בתיק זה. אף אם קיים סיכוי כי בסופו של דבר יפרדו משה ועדה, הרי שכפי שנאמר בד"נ 14/68 הנ"ל, "דברים אלה הצפונים בחיק העתיד, במהותם אינם שונים ממה שהיה עלול לקרות לה עם בעלה הקודם" (ההדגשות הוספו - ת"א). במקרה אחר, התחשב בית המשפט בנישואיה השניים של אלמנה, שהתרחשו עוד במהלך בירור התביעה. וכך אמרתי שם (פרשת חכמי הנ"ל, בעמוד 34): "דעתי היא, שאין לראות את נישואיה של אלמנה בשנית, כאירוע המנתק את הזכאות שלה לפיצוי בגין אובדן התמיכה עקב פטירת בעלה הקודם. הגישה הדוגלת בניתוק כזה מנוגדת לתפיסה הנזיקית החותרת להשבת המצב לקדמותו (restitutio in integrum) ככל שהדבר ניתן. במקרים מסוג זה, כל שנדרש הוא בחינה של כושר השתכרותו של זה (הבעל המנוח) אל מול כושר השתכרותו של זה (הבעל השני), ואין מניעה עיונית או מעשית מעשות כן. יתר על כן, מדיניות משפטית ראויה היא כזו שלא תרתיע אלמנה פלונית מלהינשא לאלמוני רק משום שכושר השתכרותו פחות מזה של בעלה המנוח והנישואין יגרמו לה להפסד כלכלי. אם נראה בנישואין מחדש אירוע המנתק את קשר הזכאות, עלולים אנו להביא לתוצאה כזו. ... ההכרעות הקשורות בקביעת גובה הפיצויים בגין נזקי גוף כרוכות לא אחת בהכרעות שיש עמן אי נוחות, כמו קביעת קיצור תוחלת חיים, קביעת מגבלותיו של התובע והכרעות רבות נוספות. לעיתים, אין מנוס מהכרעות כאלה כדי להגיע לחקר נזק הממון שנגרם לתובעים. ההלכה לפיה אין בית המשפט נדרש להכרעה בדבר סיכויי האלמנה להנשא (ד"נ 14/68 הנ"ל), הינה מיוחדת במינה ואין להשליך ממנה על עובדות נוספות החשובות לעניין קביעת נזק הממון לאלמנה". אכן, יש לראות בהלכה המונעת התחשבות בסיכויי הנישואין של אלמנה הלכה מיוחדת במינה, המושפעת ממגוון של שיקולי מדיניות. חלקם של שיקולים אלה נעוץ באי היכולת, או הקשיים המרובים בחישוב של סיכויי הנישואין. אמנם, שיטת התשלומים העיתיים פותרת לכאורה את הבעיה של חישוב הסיכויים לעתיד, בכך שהיא מאפשרת הפסקת התשלומים עם התממשות הסיכוי. אך, כידוע, בשיטה זו גלומות בעיות משלה, שהופכות את השימוש בה לשימוש ייחודי וזהיר (ר' פרשת מוסקוביץ הנ"ל, בעמוד 727). כשמצטרפים לכך שיקולים חזקים של מדיניות חברתית, המבקשים למנוע הרתעת אלמנות מנישואין שניים, הרי שברור מדוע עומדת בעינה ההלכה המונעת שקילת סיכויי האלמנה להינשא בשנית בעת פסיקת פיצוייה. וגם זאת - קביעה על פיה יש לפסוק כעניין של קבע תשלומים עיתיים ולא תשלום חד פעמי, כמוה - למעשה - כמתן משקל לסיכויי האלמנה להנשא, אם כי בדרך עקיפין. כמבואר לעיל, לסיכויים אלה אין לתת משקל. מן הכלל אל הפרט 11. עולה מן האמור, כי אין לפסוק תשלומים עיתיים לאלמנת נפגע שנפטר טרם נפסקו לו פיצויים לפי חוק הפיצויים, בהסתמך על הנימוק שקיים סיכוי שתינשא. כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, פסיקת הפיצויים בדרך של תשלומים עיתיים לאלמנה נעשתה בעיקר בשל הסיכוי שתינשא בשנית. מכאן, שיש מקום להתערב בהכרעה זו של בית המשפט המחוזי. נותר לבחון אם היה יש מקום לפסיקת פיצויים לאלמנה בדרך של תשלומים עיתיים בשל הנימוקים האחרים שהעלה בית המשפט המחוזי בפסק דינו. 12. בית המשפט המחוזי ביסס את פסיקת התשלומים העיתיים לאלמנה על שני נימוקים נוספים. האחד, כי קיים חשש שהאלמנה הצעירה לא תדע לטפל כראוי בסכום כסף גדול שתקבל, והשני - כי היא עלולה להיחשף ללחצים מצד משפחתה שלה או מצד משפחת בעלה המנוח, לחלוק עמם בכספים שתקבל. המערערת טוענת בפנינו, כי אין דבר בחומר הראיות המאשר חששות אלה של בית המשפט. המשיבה טוענת, כי אין בנימוקים אלה כל דבר חריג, שכן הם משמשים את בתי המשפט תדיר בעת פסיקת תשלומים עיתיים. אכן, בין הנימוקים הכלליים התומכים בפסיקת תשלומים עיתיים לנפגע במקום תשלום חד-פעמי עולה הנימוק שהנפגע לא ידע כיצד להשקיע תשלום חד-פעמי גדול, וכן כי הוא עלול להיחשף ללחצים לשתף אחרים בסכום הגדול שקיבל (ר', לדוגמה, בפרשת מוסקוביץ הנ"ל, בעמ' 728). אך אין כל ראיות, על פיהן יש סבירות שכך יקרה בענייננו. המקרה שבפנינו אינו שונה מכל מקרה רגיל, בו נפסק לנפגע סכום פיצויים גבוה וזה נפסק לו בתשלום חד פעמי. מכל מקום, אין בשיקולים האמורים של בית המשפט המחוזי להצדיק את פסיקת הפיצויים בתשלומים עיתיים, ועל ידי כך ליצור תלות ארוכת שנים של המערערת במשיבה, ואף למנוע ממנה את היתרונות האחרים של תשלום חד פעמי. לפיכך, יש לפסוק את פיצוייה של האלמנה בתשלום חד-פעמי. 13. בית המשפט המחוזי קבע את כושר ההשתכרות של המנוח לולא התאונה ואת שאר ראשי הנזק. על פי קביעותיו, ניתן לקבוע את הפיצויים להם זכאית האלמנה כתלויה במנוח. על יסוד נתונים אלה, סכום הפיצויים הכולל יחושב באופן הבא: א. הפסדי תמיכה בעבר: סך של 133,742 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. ב. אובדן שירותי בעל בעבר: סך של 19,008 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. ג. הוצאות אבל, קבורה ומצבה: סך של 3,000 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. ד. הפסדי תמיכה לעתיד ואובדן שירותי בעל לעתיד: 1,226,723 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. ה. ניכוי מענק המוסד לביטוח לאומי: סך של 194,827 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. על יסוד חישוב זה, על המשיבה לשלם למערערים סכום כולל של 1,187,646 ש"ח, נכון ליום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. בנוסף לכך, תשלם להם את הוצאותיהם בערכאה הראשונה, כשאלה צמודים לאינדקס יוקר המחייה, כל הוצאה מיום הוצאתה ועד לתשלום מלא. לסכום הפיצויים האמור יצורף שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% מן הסכום הכולל, בצירוף מע"מ כחוק, נכון ליום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. כן תשלם המשיבה למערערת את הוצאותיה בערכאה זו, ובנוסף לכך שכר טרחת עורך דין בערעור בסך של 25,000 ש"ח ומע"מ, נכון ליום מתן פסק דין זה. החיוב על פי האמור בפיסקה זו יבוא במקום החיוב כאמור בפיסקה 32 של פסק דינו של בית המשפט המחוזי. 14. ולבסוף הערה. המשיבה ביקשה שבערעור זה ידון הרכב מורחב של שופטים. שקלנו את הבקשה והחלטנו לדחותה. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט א' ריבלין: 1. הריני מצרף דעתי לפסק דינו של חברי השופט ת' אור - על כל נימוקיו. גם אני סבור כי לשונו של סעיף 6 בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) אינה מקימה סמכות לבית המשפט לפסוק פיצויים לתלויים בנפגע שנפטר לפני שנפסקו לו פיצויים וכי המונח "הוצאות מתמשכות" המופיע באותו סעיף אינו מתייחס לאובדן התמיכה ממנו סובלים התלויים. בכך אין כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לפסוק תשלומים עתיים גם במקרה בו נפטר הנפגע טרם שנפסקו לו פיצויים עתיים – וזאת מכוח הדין הכללי. נפקות ההבחנה לעניין מקור הסמכות לפסוק, במקרה כזה, פיצויים עתיים, באה לכלל ביטוי בדרך חישוב הפיצוי. הפיצויים יחושבו על פי אמות המידה הרגילות ולא על פי הכללים הקבועים בתקנות 3 עד 8 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עתיים), תשל"ח-1978. 2. אף שמוסמך בית המשפט לפסוק את פיצויי התלות בתשלומים עתיים, גם במקרים שאינם מנויים, כאמור, בחוק הפיצויים, מצטרף אני לדעתו של חברי השופט אור כי לא ראוי הוא לפסוק לאלמנת הנפגע פיצויים עתיים אך ורק בשל סיכוייה להינשא בשנית. חברי השופט אור הבהיר היטב את הדין ואת ההיגיון העומד ביסודו ואין לדעתי להוסיף על כך. גם הנימוקים הכלליים אינם תומכים, במקרה זה, בפסיקת תשלומים עתיים במקום פיצוי חד פעמי. יש לקבל, איפוא, את הערעור בדרך אותה מציע השופט אור. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, כ' בשבט תשס"ג (23.1.2003). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02009600_E04.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנטwww.court.gov.il