ד"ר אוליבר הילסנרט נ. פרקליטות המדינה

פסק-דין בתיק בג"ץ 9594/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9594/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור העותר: ד"ר אוליבר הילסנרט נ ג ד המשיבה: פרקליטות המדינה עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד איתן מעוז בשם המשיבה: עו"ד שרון אדרי, עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. העותר הוא ישראלי, שעבר להתגורר בארצות-הברית בשנת 1991. הוא הקים שם חברה וכיהן בה בתפקידים בכירים, עד שפוטר בשנת 2001 בעקבות חשד כי היה מעורב בביצוען של עבירות מרמה. או-אז שב לישראל. עם חשיפת הפרשה בארצות-הברית, הופסק הסחר במניותיה של החברה בבורסה האמריקנית ומקץ זמן לא רב היא חדלה מלהתקיים. בתאריך 10.10.04 הגישה ממשלת ארצות-הברית לישראל בקשה להסגרתו של העותר לידיה, בגין חשד לביצוען של עבירות שונות, שעיקרן הונאה. העותר הודיע אז למשיבה, כי יסכים לנהל עם האמריקנים משא-ומתן להסדרת חזרתו-מרצון לתחומיה של ארצות-הברית, בלא שיהא צורך להסגירו. משא-ומתן כזה אכן נוהל, ובמהלכו התברר לעותר כי הוחלט להוסיף לכתב האישום המתגבש נגדו עבירות נוספות, שענינן בין היתר חבות בתשלום מס, שזכרן לא בא בבקשת ההסגרה. לאחר מכן, שינה העותר את דעתו, והודיע כי יעמוד על ניהולם של הליכי הסגרה. ברקע לכך, כפי שמסבירה המדינה בתשובתה לעתירה, עמד רצונו ליהנות מ"עקרון ייחוד העילה", ולפיו לא ניתן להעמיד לדין אדם שהוסגר, אלא בעבירות המפורטות בבקשת ההסגרה (סעיף 17(א) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954). בהמשך, שוב נמלך העותר בדעתו ושב לנהל משא-ומתן עם האמריקנים, ובסופו של יום, חזר בתאריך 29.12.04, מרצונו, לארצות-הברית בלא שנוהלו נגדו הליכי הסגרה בישראל. זאת, לטענת המשיבה, ביודעו כי הוא צפוי לעמוד לדין גם באישומים הנוספים. 2. בעתירתו שבפנינו טוען העותר, כי "עקרון ייחוד העילה" חל עליו אף שלא הוסגר לארצות-הברית אלא שב אליה מרצונו. לטענתו, הואיל והחליט להסדיר את שובו-מרצון על-יסוד בקשת ההסגרה שהייתה תלויה ועומדת נגדו, יש לראותו כמי שהוסגר והוא זכאי לכל ההגנות שבדיני ההסגרה. הוא מבקש, אפוא, כי רשויות התביעה בישראל יפנו לאלו האמריקניות בבקשה שלא להעמידו לדין בעבירות הנוספות. 3. לאחר שעיינו בעתירה ובתשובת המדינה לה, הגענו לכלל דעה כי דינה להידחות על-הסף, שכן אין היא מגלה, על-פניה, עילה להתערבותו של בית-משפט זה. הטעם לכך הוא, כי לטענה שמעלה העותר אין כל עיגון בדין. סעיף 20ג לחוק ההסגרה קובע, כי "הוראות חוק זה לענין הסגרת אדם לא יחולו על מבוקש שביקש לחזור מרצון למדינה המבקשת". לאמור, חוק ההסגרה מוציא בלשון מפורשת מגדר הוראותיו, לרבות הוראתו של סעיף 17(א) הנ"ל, את מי שלא הוסגר למדינה המבקשת אלא עבר אליה מרצונו ומשיקוליו-הוא. הבסיס הרעיוני לכך הוא, כי בפעולת ההסגרה נוטלת המדינה, בכפייה, מן האדם המבוקש את זכותו היסודית לחירות וחושפת אותו לדין זר, על הסיכונים הטמונים בו. בנסיבות אלו, קובע חוק ההסגרה מספר סייגים, אשר נועדו לשמש משקל נגד לפגיעה הקשה בזכותו של המבוקש, ולהבטיח כי לא תיפגע אל מעבר למידה המתחייבת מן החשדות בגינם הוחלט להסגירו. מקום בו לא ננקט כלל הליך של הסגרה כאמור, ממילא לא קם הבסיס להפעלתם של הסייגים לו. יתרה מכך, אפילו היינו רואים מבוקש שהסגיר את עצמו לידיה של מדינה זרה כמי שהוסגר-בכוח, וכאמור אין אנו סוברים כך, הרי שכפי שטענה המשיבה בצדק, עקרון "ייחוד עילה" אינו חל עליו אם לאחר שעבר למדינה המבקשת, הוא יצא ממנה פעם נוספת ושב אליה מרצונו (סעיף 17(א) הנ"ל), כשם, כפי שעולה מתשובת המדינה, שעשה העותר. ועוד: פירושו המעשי של "כלל ייחוד העילה" הוא, כי עובר להסגרה וכתנאי לה, מפקידה המדינה המבקשת בידי מדינת ישראל התחייבות – בין אם כללית ובין אם פרטנית, להימנע מהעמדתו לדין של המוסגר בעבירות אחרות זולת עבירות ההסגרה. ברור הדבר, כי בנסיבות בהן לא התקיימה כלל הסגרה, ממילא לא ניתנה התחייבות כאמור, וממילא אין כל מקור נורמטיבי עליו יכולות רשויות התביעה בישראל, אפילו ביקשו לעשות כן, לבסס את תביעתן להתערב בתוכנו של כתב-האישום המוגש במדינה המבקשת. טענת העותר אינה יכולה להקים לו, אפוא, סעד כלפי מי מרשויות החוק בישראל. לכל היותר, יוכל הוא להעמידה לבחינה משפטית, בהליך הצפוי להתנהל נגדו בארצות-הברית. על-יסוד כך, לא ראינו להוסיף ולהידרש לעתירה, ואנו דוחים אותה על-הסף. ניתן היום, כ' בחשוון תשס"ו (22.11.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05095940_O03.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il