לידיה רחמן-נוני נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 9590/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9590/05 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערים: 1. לידיה רחמן-נוני 2. הרצל רחמן-נוני נ ג ד המשיב: בנק לאומי לישראל בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9.8.05 בבש"א 20303/02 שניתן ע"י כב' השופטת ד' פלפל תאריך הישיבה: י"ב באייר התשס"ז (30.4.07) בשם המערערים: עו"ד י' אבירם עו"ד נ' שכנר בשם המשיב: עו"ד י' אלחנני עו"ד ד' קדם פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד' פלפל), בו נדחתה בקשת המערערים לאישור תביעתם כתובענה ייצוגית. 2. עניינו של הערעור דנא הינו בשתי הלוואות שנטלו המערערים מן המשיב. ביום 31.8.99 חתמו המערערים על הסכם ההלוואה הראשון. דובר בהלוואה בסך 460,000 ש"ח, לתקופה של שנה, בריבית פריים משתנה בתוספת 2.5%. בסמוך לאחר נטילת ההלוואה הראשונה מצאו המבקשים כי אינם מסוגלים לעמוד בהחזרים החודשיים וביקשו לפורעה בפירעון מוקדם וליטול הלוואה אחרת תחתיה. כך, ביום 19.12.99 פרעו המערערים את ההלוואה הראשונה וביום 21.12.99 נטלו את ההלוואה השנייה. ההלוואה השנייה הייתה בסך 350,000 ש"ח, לתקופה של ארבע שנים, בריבית פריים משתנה בתוספת 2.75%. ביום 22.12.99, לאחר שנחתם הסכם ההלוואה השני, נשלחה למערערים הודעה מטעם המשיב על גביית עמלת פירעון מוקדם בסך 4,616.68 ש"ח, בגין פירעון ההלוואה הראשונה. המערערים פנו למשיב מספר פעמים על מנת לברר את עניין העמלה וביקשו כי יבטלה. בקשותיהם לא התקבלו. ביום 3.9.00 פרעו המערערים גם את ההלוואה השנייה בפירעון מוקדם. על פירעון ההלוואה השנייה נגבתה מהמערערים עמלת פירעון מוקדם בסך 16,233 ש"ח. המערערים הגישו תביעה לפיצוי ולסעד הצהרתי נגד המשיב ועימה בקשה לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית. המערערים טענו כי דבר הטלתה של עמלת פירעון מוקדם לא הופיע בהסכמי ההלוואה או בכל הסכם אחר שנחתם בינם לבין המשיב. כן טענו כי פקידי המשיב אף לא יידעו אותם בדבר קיומה וגובהה של עמלה זו בעת שביקשו לפרוע את ההלוואות. בכך, טענו המערערים, הפר המשיב את הוראות סעיף 5 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן - חוק הבנקאות (שירות ללקוח)), וסעיף 15 לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992 (להלן - כללי הבנקאות), המחייבים גילוי נאות של עמלות שגובה המשיב. כמו כן, טענו המערערים כי המשיב הטעה אותם - כמשמעות המונח בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) - בכל הנוגע לקיומה ולשיעורה של עמלת הפירעון המוקדם. בנוסף, טענו המערערים כי פעולותיו של המשיב אינן עולות בקנה אחד עם צו הבנקאות (עמלות פרעון מוקדם), תשמ"ב-1981 (להלן - צו הבנקאות), ועם הוראה 454 להוראות המפקח על הבנקים בדבר ניהול בנקאי תקין, המתייחסת לעמלת פירעון מוקדם של הלוואה שלא לדיור (להלן - הוראה 454). 3. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לאשר תובענה ייצוגית בהתבסס על עילה הקבועה בצו הבנקאות, משום שהצו הוצא מכוח פקודת הבנקאות ולא מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח). יחד עם זאת, בית המשפט התייחס גם לצו לגופו ומצא כי אינו חל במקרה זה. בקיומה של עילה מכוח הוראה 454 לא דן בית משפט קמא כלל. לעומת זאת, מצא בית המשפט כי המשיב הפר את הוראות סעיף 5 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) ואת סעיף 15(5) לכללי הבנקאות. נקבע כי המשיב לא פירט בהסכמי ההלוואה, כנדרש על פי דין, את עמלת הפירעון המוקדם, את שיעורה ואת הדרך לחישובה. יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי לא קמה למערערים עילת תביעה אישית, הואיל ולא הוכח בפניו קיומו של קשר סיבתי בין אי-הגילוי לנזק שנגרם למערערים. בית המשפט המחוזי הדגיש כי במועד פירעון ההלוואה השנייה ידעו המערערים כי תוטל עליהם עמלת פירעון מוקדם, וזאת לאור העמלה שנדרשו לשלם בגין פירעון ההלוואה הראשונה. למרות זאת, המערערים בחרו לפרוע את ההלוואה השנייה בפירעון מוקדם. מכאן הסיק בית המשפט המחוזי כי גם לוּ ידעו המערערים על עמלת הפירעון המוקדם עובר לפירעון ההלוואה הראשונה, לא היו נמנעים מפירעון זה. על כן סבר בית המשפט המחוזי כי לא קיים קשר סיבתי בין העדר הגילוי הנאות לבין הנזק שנגרם למערערים, הן לגבי ההלוואה הראשונה והן לגבי ההלוואה השנייה. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו. 4. לאחר הגשת הערעור נחקק חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן - חוק תובענות ייצוגיות). ברע"א 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ (טרם פורסם, 14.12.2006) נקבע כי לאור הוראת סעיף 45(ב) לחוק תובענות ייצוגיות יש להחיל את החוק גם על ערעורים על החלטות בבקשות לאישור תובענה ייצוגית שהיו תלויים ועומדים בבית משפט זה בעת חקיקתו. כך איפוא, חל חוק תובענות ייצוגיות גם על ענייננו. עיון בהוראותיו של החוק החדש מלמד כי בשונה מהדין שקדם לו, ייתכן שהעדרה של עילה אישית לא יביא לדחייתה מיניה וביה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית. סעיף 8(ג)(2) מורה כי מקום בו התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 8(א) - קרי, התנאים הנוגעים להתאמתה של התביעה לבירור על דרך של תובענה ייצוגית - אך לא התקיימו הדרישות המפורטות בסעיף 4(א)(1)-(3) (שהרלוונטית בהן לענייננו הינה דרישת העילה האישית שבסעיף 4(א)(1)) יאשר בית המשפט את התובענה הייצוגית, אך יורה על החלפת התובע המייצג. המערערים תולים יהבם בהוראה זו וגורסים כי לאורה יש לאשר את תביעתם כתובעה ייצוגית, אף אם יידחה ערעורם על הקביעה כי לא עומדת להם עילת תביעה אישית. זאת, בכפוף להחלפת התובעים המייצגים (קרי, המערערים עצמם). המשיב טען בפנינו כי יש לפרש את הוראת סעיף 8(ג)(2) בצמצום מירבי, וכי מכל מקום אין להפעילה במקרה זה. אין לנו צורך להכריע במסגרת ערעור זה באופן שבו יש לפרש את סעיף 8(ג)(2). יהא הפירוש שיינתן לו אשר יהא, ברי מלשון הסעיף כי אין להחילו, אלא אם נקבע כי מתקיימים התנאים המפורטים בסעיף 8(א). במקרה דנא לא בדק בית המשפט המחוזי את התקיימותם של תנאים אלה ומשכך אין מנוס אלא להשיב אליו את הדיון על מנת שיברר עניין זה. לאחר מכן, ואם יתעורר צורך בדבר, יוכל בית המשפט המחוזי לדון בטענותיהם של המערערים לעניין סעיף 8(ג)(2). 5. שינוי נוסף שנובע מחקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות הינו הרחבת עילות התביעה מכוחן ניתן לאשר תובענה ייצוגית נגד תאגיד בנקאי. בעוד שבעבר הוגבלו עילות התביעה האמורות לעילות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), הרי שהיום לא קיימת הגבלה זו וניתן להגיש תובענה ייצוגית נגד תאגיד בנקאי "בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" (פריט 3 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות). לפיכך, ומשנקבע כי חוק תובענות ייצוגיות חל על המקרה דנא, הרי שאין מניעה כיום לברר את טענות המערערים ביחס לקיומה של עילת תביעה מכוח הוראה 454. יש להדגיש כי טענותיהם של המערערים לעניין זה פורטו מלכתחילה בתביעתם ובבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית. בא-כוח המערערים אף הצהיר בפנינו בדיון בעל-פה כי אין לו כל כוונה לבקש להוסיף על האמור בבקשה לאישור תובענה ייצוגית או לשנותו. משכך, תבורר גם עילה זו לגופה בבית משפט קמא. 6. דעתנו היא כי יש מקום לבטל את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא הוכיחו המערערים קיומו של קשר סיבתי. בית המשפט המחוזי קבע כי העובדה שהמערערים ידעו אודות עמלת הפירעון המוקדם לפני שפרעו את ההלוואה השנייה מנתקת את הקשר הסיבתי בין העדר הגילוי לבין הנזק שנגרם להם. זאת, הואיל וסבר שהמערערים היו יכולים למנוע את הנזק, לוּ בחרו להימנע מהפירעון המוקדם. במילים אחרות, לשיטת בית משפט קמא הידיעה המאוחרת של המערערים ריפאה את הפגם שבהעדר הגילוי מצידו של הבנק. ואולם, קיימת אפשרות כי למערערים נגרם נזק מעצם העובדה שנטלו את ההלוואות מבלי לדעת על קיומה של עמלת פירעון מוקדם. כך, למשל, אילו ידעו המערערים על קיומה של עמלת פירעון מוקדם ייתכן שהיו בוחרים ליטול הלוואה אחרת (למשל, הלוואה לטווח קצר יותר). אפשרות זו יש לברר לגופה, ואף למטרה זו מושב התיק לבית המשפט המחוזי. כמו כן, נראה כי גם שאלת עצם דרישת הוכחתו של קשר סיבתי במקרה דנא ראויה לשיקול נוסף. עניין זה מעורר שאלות לא פשוטות. הראשונה בהן היא האם יש להחיל את ההלכה שקבע בית משפט זה לעניין עילת ההטעיה בדנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת, פ"ד נז(6) 385 (2003) גם כשמדובר בעילה של אי-גילוי. 7. הערעור מתקבל במובנים המפורטים לעיל. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין ולאור השינוי המשמעותי שחל בדין בעקבות חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, כ"ד בתמוז התשס"ז (10.7.2007). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05095900_S08.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il