אלכסנדר גליקלד נ. מיכאל סמיונוביץ צ'ורני (צ'רנוי)

פסק-דין בתיק ע"א 9580/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9580/05 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות המערער: אלכסנדר גליקלד נ ג ד המשיב: מיכאל סמיונוביץ צ'ורני (צ'רנוי) ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת.א. 424/05 מיום 28.8.05 שניתן על ידי כבוד הרשם ש' ברוך בשם המערער: עו"ד גיא נוף; עו"ד שמוליק קסוטו בשם המשיב: עו"ד יעקב וינרוט; עו"ד ירון קוסטליץ פסק-דין השופטת א' חיות: אוחז שטר חוב סחיר טוען כי בשל התכחשותו של עושה השטר לחתימתו עליו כעושה אין באפשרותו לסחר את השטר בתמורה הולמת העומדת ביחס סביר לערכו הנקוב. האם יוכל האוחז לזכות בסעד הצהרתי לעניין זהותו של עושה השטר הגם שיש בידו לאכוף את זכויותיו על פי השטר באמצעות תביעה אופרטיבית לפירעונו בבית המשפט או בהוצאה לפועל? זוהי השאלה העומדת לדיון בערעור זה. תמצית העובדות הצריכות לעניין 1. המערער הגיש ביום 23.3.2005 תביעה בסדר דין רגיל לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ובה עתר לסעד המצהיר כי המשיב הינו העושה של שטר חוב על סך של 270 מליון דולר הערוך לפקודתו, אותו צירף כנספח א' לכתב התביעה (להלן: שטר החוב או השטר). על פי המתואר בכתב התביעה נערך שטר החוב ונחתם בוינה ביום 11.10.2003 במהלך פגישה בין המערער למשיב. שטר החוב נערך בשפה הרוסית ונחתם על ידי המשיב במקום המיועד לעושה השטר ועל ידי המערער כעד לחתימה. סכום השטר ושם הנפרע נותרו ריקים אך על פי הנטען בכתב התביעה הוסכם בין הצדדים כי המערער רשאי להשלים חוסרים אלו. במהלך החודשים נובמבר 2003 עד פברואר 2004 אף נחתמו על ידי המשיב ארבעה מסמכים נוספים (נספחים ג'-ט' לכתב התביעה) המתייחסים לסכום החוב האמור להיות משולם על פי השטר (270 מליון דולר) ולהרשאה אשר ניתנה למערער להשלים את החוסרים בו. זמן מה לאחר מכן, ביום 5.8.2004, הודיע המשיב למערער באמצעות בא-כוחו כי בשטר החוב נפלה טעות אותה תיאר המשיב כך - "מרשך [המערער] חתם במקום המיועד לחתימת 'העד' ומרשנו [המשיב] חתם במקום המיועד לחתימת 'הלווה', בעוד שבפועל שטר החוב מבוסס, כאמור, על הלוואה שמרשנו [המשיב] העמיד למרשך [המערער] ועל כן היה על מרשך לחתום בתור 'הלווה'". עוד הודיע המשיב למערער כי בנסיבות אלה אין המערער רשאי לעשות כל שימוש בשטר ועליו להחזירו לאלתר לידי המשיב. המערער דחה מכל וכל את טענת ה"טעות" שהעלה המשיב אשר הוגדרה על ידי באת כוח המערער כטענה אבסורדית במכתבה מיום 10.8.2004. מחלוקת זו שנתגלעה באשר לזהותו של עושה השטר היא שהולידה את התביעה המתוארת לעיל, בה עתר המערער כאמור לסעד הצהרתי הקובע כי המשיב הוא עושה השטר. 2. כתב התביעה חסכני מאוד בתיאור עסקת היסוד העומדת ברקע עריכת שטר החוב שבנדון ובכתבי טענות מאוחרים הבהיר המערער כי הדבר נעשה בכוונת מכוון הואיל והתביעה מעוגנת בעילה שטרית ומשכך הנטל לפרוש את היריעה העובדתית שברקע עריכת שטר החוב מוטל על המשיב, ככל שהוא מבקש למצוא בה עילת הגנה. דא עקא המשיב בחר אף הוא שלא לפרוש את מלוא היריעה הנוגעת לעסקת היסוד. תחת זאת הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל העדר עילת תביעה ולחלופין בשל קיומו של סעד ממשי אחר העומד למערער בנסיבות העניין, אותו נמנע לדברי המשיב מלאכוף על מנת לחסוך בשלב זה את תשלום האגרה המשמעותית הכרוכה בהגשת תביעה כספית או בנקיטת הליכי הוצאה לפועל מכוח שטר החוב. בד בבד עם אותה בקשה הוסיף המשיב ועתר לקבלת ארכה להגשת כתב הגנה עד לאחר ההכרעה בבקשה לסילוק על הסף, ככל שהדבר יידרש. 3. בית המשפט המחוזי (כבוד הרשם ש' ברוך) נעתר לבקשת המחיקה בציינו כי התביעה לסעד הצהרתי בנסיבות המקרה דנן אינה אלא "דרך מתוחכמת לעקוף את הוראות הדין ואת הפסיקה". נקבע כי על המערער הטוען לאחיזה בשטר חוב תקף לאכוף זכויותיו בהליך של תביעה כספית או בהליך של הגשת השטר לביצוע בהוצאה לפועל. עוד נקבע כי לא תצמח למערער תועלת ממתן פסק-דין הצהרתי זולת חיסכון באגרת בית המשפט, וזו אינה מהווה הצדקה להימנע מנקיטה בהליך הנכון. בית המשפט הדגיש כי תוצאה אחרת תוביל לכפל הליכים שכן לאחר מתן הסעד ההצהרתי יידרש ממילא הליך נוסף שעניינו סעד אופרטיבי לפירעון החוב הנטען. הודגש כי הכרעה זו אינה מתעלמת מן החשיבות של תכונת הסחרות בשטרות ואינה פוגעת בזכויות המערער וכדברי בית המשפט "אם המשיב [המערער] סבור כי בידו שטר סחיר, יתכבד ויסחר אותו. אם יסתבר, בהמשך הדרך שהמבקש [המשיב] כופר בשטר או בסחרותו או בכל עניין אחר, הרי שעדיין דרך המלך להתמודד עם טענות שכאלה, תהיה שעה שהאוחז בשטר באותה עת, יבקש לממש את השטר, בין אם כלפי המבקש [המשיב] ובין אם כלפי המשיב [המערער], כמי שסיחר אותו. מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים בערעור 4. המערער טוען כי לשם הדיון במחיקת תביעתו על הסף היה על בית המשפט להניח כי האמור בה נכון לרבות הטענה כי תצמח לו תועלת מן הסעד ההצהרתי. לטענתו, סעד זה אכן נחוץ ורק בהינתנו יהא בידו לסחר את שטר החוב לצד שלישי, למשל למוסד בנקאי או למי שחב כספים למשיב וחפץ לקזז את החוב כנגד השטר. כחיזוק לטענתו מפנה המערער לחוות דעתו של משה גביש אשר כיהן בעבר כמנכ"ל בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, אותה צרף לתגובה שהוגשה על ידו בבית משפט קמא במסגרת הבקשה למחיקה על הסף. מחוות דעת זו עולה כי לצורך קבלת שטר חוב בסכום של 270 מליון דולר ארצות הברית יידרש בנק סביר להעביר את ההחלטה "במסננת דקה ובאישור האורגנים הבכירים שלו", תוך בחינת מערך שלם של שיקולים בהיותה עניין הדורש שיקול מיוחד. עוד נאמר בחוות הדעת כי אין זה סביר שמוסד בנקאי בישראל יהיה מוכן לשקול את קבלת שטר החוב שבנדון נוכח טענתו של המשיב כי אמור היה לחתום על השטר כעד ולא כעושה. המערער מוסיף וטוען כי אף אם יעלה בידו לסחר את שטר החוב כבר עתה לא יוכל לקבל עבורו תמורה ממשית העומדת ביחס סביר לערכו הנקוב וזאת כל עוד לא הוסרה "העננה" המעיבה עליו נוכח טענתו של המשיב כי אינו עושה השטר. על כן טוען המערער כי שגה בית משפט קמא משלא איפשר את בירור התביעה לגופה והותירו ללא מסגרת דיונית וללא סעד שיאפשר לו לממש בפועל את זכותו לסיחור שטר החוב כנגד תמורה הולמת. תוצאה זו, כך נטען, אינה עולה בקנה אחד עם הקביעה המפורשת הכלולה בשטר בדבר סחרותו ועם המדיניות בה נוקט המשפט הישראלי לעידוד העברה קלה ונוחה של מסמכים סחירים. לשיטת המערער, זכותו לסיחור שטר החוב נפרדת מן הזכות לפירעונו ומשכך אין לומר כי תביעה כספית מהווה סעד חלופי לסעד ההצהרתי הדרוש לו במקרה דנן לשם מיצוי זכות הסיחור. לבסוף טוען המערער כי הסעד ההצהרתי המבוקש יסיים את המחלוקת בין הצדדים באשר לזהותו הנכונה של עושה שטר החוב ובכך הוא עשוי לייתר או למצער לצמצם כל הליך משפטי נוסף, אם יידרש כזה, לאכיפת זכות הפירעון. 5. המשיב מצידו סומך ידיו על פסק-דינו של בית משפט קמא והוא מוסיף וטוען כי המחלוקת בין הצדדים הינה כספית וכי תביעה לסעד הצהרתי בנסיבות אלה עוקפת את ההליכים הישירים והיעילים לבירורה משום שלאחר מתן הסעד ההצהרתי, אף אם יינתן, יידרש ממילא הליך משפטי נוסף לסעד כספי. לשיטתו, ההנחה כי ההתדיינות העתידית, כאמור, תהא בינו לבין אוחז מאוחר של שטר החוב שאינו שותף להליך דנא אין בה כדי לשנות ממסקנה זו. המשיב שב וטוען כי ניתן לסחר את השטר כבר עתה ומוסיף כי אין כל מגבלה משפטית המונעת את הסיחור. עוד הוא טוען, כי קבלת עמדתו של המערער יש בה כדי לעודד כפל התדיינויות ותביעות סרק שיהא בהן משום הטרחת הנתבע ובית המשפט שלא לצורך. קבלת עמדה זו אף חותרת, לטענתו, תחת טעמי המדיניות שביסוד דיני האגרה בכך שתאפשר לאוחז בשטר או לנושה על פי חוזה להגיש הליך מקדים לסעד הצהרתי הכרוך בתשלום אגרה נמוכה יחסית, על מנת לברר את סיכויי טענותיו טרם שיגיש הליך לסעד כספי מלא הכרוך בתשלום אגרה הנגזרת מגובה הסכום הנתבע. דיון סעד הצהרתי - כללי 6. בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסק-דין הצהרתי ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו (סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). ככלל ועל פי ההלכה הנוהגת עימנו לא יקפוץ בית המשפט ידו במתן סעד זה אם יש בידי התובע להראות קיומה של זכות או קיומו של מצב עליהם הוא מבקש להצהיר וכן אם יש בידו להראות כי מן הראוי לשריין אותה הזכות או אותו המצב על ידי מתן פסק-דין שישתיק כפירה או הכחשה בעתיד (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 556 (מהדורה שביעית, 1995); ע"א 490/92 שאבי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(3) 700, 705 (1993)). יחד עם זאת מקובל להשקיף על הסעד ההצהרתי כעל סעד הנתון לשיקול דעת רחב של בית המשפט הרשאי שלא ליתן את הסעד המבוקש אפילו קיימת הזכות או מתקיים המצב שלכאורה מצדיקים מתן הצהרה, אם קיימים טעמים המצדיקים זאת "כגון, שהשאלה המוצגת לפני בית המשפט היא אקדמית גרידא, או שמבקש ההצהרה אינו יכול להצביע על עניין ממשי שיש לו בפתרון הבעיה המוצגת לפני בית המשפט, או כאשר יש בידי תובע הסעד היכולת לתבוע סעד מהותי כדבר שבזכות" (ראו: ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן, פ"ד לו(2) 309, 316 (1982)). במקרה שלפנינו סבר בית המשפט כי "דרך המלך" היא אכיפת החיוב הכספי מכוח שטר החוב על המשיב וזאת בהליך שינקוט המערער בבית משפט או בהוצאה לפועל או בהליך שינקוט צד ג' אם יסחר המערער את השטר כפי שהוא רשאי לעשות. בשל קיומו של סעד כספי מלא, כאמור, העומד למערער או לנסב פוטנציאלי הוסיף בית משפט קמא וקבע כי בנסיבות אלה תביעת המערער דינה להימחק על הסף. על כך מלין המערער והוא טוען, כאמור, שהתכחשות המשיב להיותו עושה השטר וטענתו כי החתימה שחתם במקום המיועד לעושה השטר בטעות יסודה, פוגמת קשות בזכות הסיחור העומדת לו כנפרע האוחז בשטר. עוד הוא טוען כי לצורך שריונה של זכות זו, להבדיל מזכות הפירעון שהיא זכות נפרדת, אין בידו סעד מלבד סעד הצהרתי אשר ייקבע כי המשיב הוא אכן עושה השטר, בניגוד לנטען על ידו. בע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85 (1977) (להלן: עניין ברקליס) שהינו פסק הדין המנחה בסוגיה זו קבע בית המשפט מפי השופט ש' לוין כי "העובדה שיש לתובע סעד מלא ממשי, שאותו הוא יכול לתבוע, מהווה שיקול רב-ערך כנגד מתן הסעד ההצהרתי והתובע עשוי להתגבר על השיקול האמור רק אם יש בכוחו להצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק את הדבר" (שם, 90). השופט שמגר (כתוארו אז) הדגיש אף הוא בעניין ברקליס כי מקום שבו מתברר מן הנסיבות שהוצגו כי ההליך אשר במסגרתו נתבקש הסעד ההצהרתי אינו אלא "פרק א'" של ההתדיינות בין אותם הצדדים וכי אם יינתן הסעד ההצהרתי המבוקש צפוי התובע להגיש הליך נוסף אשר במסגרתו יתבע את מלוא סעדיו מידי הנתבע, אין לראות את התובע בדרך כלל כמי שיש לו אינטרס לגיטימי כזה (שם, 92). וכדבריו: בית-המשפט איננו צריך לשמש אכסניה לדיונים עקרים שתוצאתם המסתברת איננה סיום ההתדיינות בין הצדדים למחלוקת. אין לפתוח פתח להליכים למתן פסק-דין הצהרתי אשר כל מגמתם היא רק בירור ההלכה בחלק המוגבל של העילות הפתוחות, תוך שמירת הזכות לפרוס בדיון נוסף יריעה רחבה יותר או לעגן את התביעה בעילה שונה. האינטרס הציבורי הוא יסוד המסד של השאיפה כי מחלוקות המובאות בפני הערכאות תגענה לסיומן וכי לא ייפתח פתח להתדיינות כפולה, מקום בו ניתן למצותה בהליך אחד. מכאן כי כאשר מסורה הענקת הסעד לשיקול-דעתו של בית המשפט, הרשות בידו להימנע מהענקת הסעד אם יש בכך כדי לטפח דיון משפטי כפול. ההלכה שנקבעה בעניין ברקליס אומצה בפסיקתו של בית משפט זה לאורך השנים (ראו למשל: ע"א 108/84 סתם נ' אברהם מרקוביץ' - חברה לבנין ולהשקעות בע"מ, פ"ד מב(1) 757, 764 (1988); ע"א 4076/00 נצחון צפורה בראשון בע"מ נ' מירם זמברובסקי בע"מ, פ"ד נו(3) 41, 48-47 (2002); ע"א 17/84 מלכין אלקטרוניקס אינטרנשיונל אינק. נ' החברה אי.טי.טי שאוב לורנץ - בטריבסגזלשפט מ.ב.ה, פ"ד מא(2) 417, 418 (1987); ע"א 18/77 בית חלקה 731, גוש 6668 בע"מ נ' רחל מיכקשווילי, פ"ד לב(2) 57, 62 (1978); רע"א 84/98 צעד בריא - אלוש אורטופדיה בע"מ נ' SENSOGRAPH BELGIUM NV, פיסקאות 5-4 (לא פורסם, 11.3.1998)), וברע"א 1910/04 אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 193 (2004) (להלן: עניין אילונית) שב בית משפט זה והדגיש מפי השופט גרוניס את האינטרס הציבורי עליו עמד הנשיא שמגר בעניין ברקליס לפיו ראוי כי הדיון בסכסוך נתון ימוצה ויוכרע, ככל הניתן, בהליך אחד (אם כי בעניין אילונית נקבע כי לא זה המקרה) באומרו: על מבקש הסעד ההצהרתי להצביע על אינטרס לגיטימי שלו בקבלת הסעד, ועל כך שלא ייפגע למעלה מן המידה אינטרס של הצד שכנגד וכן של ציבור המתדיינים (למשל, לאור התחזית שיידרש הליך נוסף, הפעם לסעד אופרטיבי, כדי להשלים את המלאכה). גם הדין האנגלי נוקט גישה דומה לעניין היכולת לתבוע סעד הצהרתי (לעניין זה ראו I. Zamir, H. Woolf, J. Woolf The Declaratory Judgment [9], at pp. 193-200) (שם, 198). מן הכלל אל הפרט 7. אם נבחן את המקרה שלפנינו לאור ההלכה שנפסקה בעניין ברקליס ניתן לומר כי ככל שהמערער מתעתד להגיש הליך לסעד אופרטיבי - כספי (בבית משפט או בהוצאה לפועל) לאכיפת פירעונו של השטר בעקבות ההליך שבכאן לסעד הצהרתי, יש צדק רב בקביעתו של בית משפט קמא כי אין לאפשר לו כפל הליכים כזה וכי עליו להכבד ולהגיש הליך אחד ממצה לסעד המהותי המלא העומד לרשותו מכוח השטר. בחינה של כתבי הטענות מטעם המערער תלמד כי הדגש המרכזי בטיעוניו הושם על רצונו לשריין את זכות הסיחור ועל הצורך "לנקותה" מן "העננה" הרובצת עליה בשל התכחשות המשיב להיותו עושה השטר. אולם, המערער אינו שולל כלל וכלל את האפשרות כי לאחר קבלת הסעד ההצהרתי יפעל הוא עצמו לפירעון השטר בבחינת "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך". הוא אף אינו מסייג את האפשרות כי ינקוט במהלך כזה רק למקרה שלא יעלה בידו, למרות פסק הדין ההצהרתי, לסחר את השטר. כך מדגיש בא-כוח המערער בסעיף 90 להודעת הערעור כי "בשלב זה, ... סיחור השטר (לאחר מתן ההצהרה המבוקשת) עשוי לתת לו [למערער], כלכלית, תוצאה הטובה יותר מתביעה לביצועו של השטר. בדומה סבור גליקלד [המערער], בשלב זה, כי קיימים גורמים אשר יכולתם להיפרע מצ'ורני [המערער], על פי השטר, טובים בהרבה מיכולתו שלו להיפרע מצ'ורני - לכן העברת השטר לידם נותנת לשטר שווי רב יותר מהימצאותו של השטר בידו של גליקלד, ועל כן מבקש הוא לסחרו לידיהם" (ההדגשות אינן במקור). הפיסקה המצוטטת לעיל מתוך הודעת הערעור מגלה קושי נוסף העולה מטיעוני המערער והוא הכלליות והעדרה של תשתית עובדתית ולו לכאורית לטענות שהוא מעלה באשר ליתרונותיו של הסיחור במקרה דנן. המערער קובל בטיעוניו על כי "הגבלת אוחז השטר בדבר אופן המימוש הזכויות בשטר כך שיוכל לאכוף זכויותיו אלה רק באמצעות תביעה לפירעון השטר (בבית המשפט או בהוצאה לפועל), הינה פטרנליסטית ופוגעת במידה מוגזמת בחופש הדמוקרטי של האוחז לעשות בקניינו (השטר) בדרך היעילה ביותר בעיניו למימוש זכויותיו". אך לא זכותו של המערער לסיחור השטר עומדת על הפרק אלא קיומו של אינטרס לגיטימי במקרה זה לקבלת פסק-דין הצהרתי. יצוין עוד כי ככל שמדובר בשטר חוב שהסכום הנקוב בו הוא 270 מליון דולר (למעלה ממיליארד שקלים) מותר להניח כי גם אלמלא התכחש המשיב להיותו עושה השטר אין זו הדוגמא המובהקת לשטר חוב ה"עובר לסוחר". ובמילים אחרות, בפנינו שטר אשר לכתחילה ובשל נתוניו החריגים שוק הנסבים הפוטנציאליים שלו הינו מצומצם ביותר ולכן יש להניח כי האוחז בו היה מתקשה לסחרו במהלך העסקים הרגיל. בנסיבות אלה בהחלט מותר להניח כהנחת מוצא כי האוחז בשטר יבחר "בדרך המלך" ויפעל לממש את זכות הפירעון כסעד ממשי ומלא העומד לו מכוח העילה השטרית, אלא אם כן יש טעם טוב במיוחד אשר בגינו יעדיף לסחר את השטר על אף הקשיים הכרוכים בכך. 8. על מנת לבסס ולו לכאורה טענה בדבר קיומו של אינטרס לגיטימי לקבלת הסעד ההצהרתי המבוקש היה על המערער, אפוא, לפרט ולהראות מה הם הטעמים אשר בגינם עדיף הסעד הזה על פני אפשרות פירעונו של השטר. לצורך כך ניתן היה לצפות כי המערער יציג בתביעתו את התשתית העובדתית המהותית הצריכה לעניין וכפי שכבר צוין אין די לצורך כך בטיעונים כלליים בלבד. המערער רומז אמנם בהודעת הערעור על ניסיון לסחר את השטר לצד ג' החייב כספים למשיב, שלא נתאפשר בשל התכחשות המשיב להיותו עושה השטר. אך הוא בוחר לעשות כן בניסוח תיאורטי לגמרי וכלשון סעיף 8 להודעת הערעור: ואמנם משמנסה ראובן, בפועל, לסחר את שטר החוב, מתברר לו, כי עד אשר לא תוסר אותה "עננה" הנובעת מטענתו של שמעון כאילו חתימתו אינה חתימת עושה, לא ניתן יהיה לסחר את השטר בתמורה משמעותית. ההתייחסות ל"ראובן" ול"שמעון" והרמיזות הכלליות הכלולות בהודעת הערעור לעניין זה אינן יכולות להוות תחליף לתשתית עובדתית ממשית ומפורטת שמקומה בכתב התביעה, בדבר ניסיון כושל לסחר את השטר, אם נעשה כזה, או בדבר היתרונות הכלכליים שיכול המערער לטענתו להפיק מסיחור השטר לעומת פירעונו מידי המשיב. תהייה נוספת העולה בעניין זה נוגעת לסוג ההליך שבחר המערער לנקוט בו - כתב תביעה בסדר דין רגיל ולא המרצת פתיחה, אף שהמרצת פתיחה היא הבחירה הטבעית מקום שהסעד המבוקש הוא סעד הצהרתי והסוגיות העולות לדיון ניתנות לבירור במהירות וביעילות. יתכן שבחירה זו הושפעה מאופין הכללי והתיאורטי של הטענות שהעלה המערער, כאמור, לעניין זכות הסיחור ויתרונותיה ולכך שמתכונת של כתב תביעה, להבדיל מהמרצת פתיחה, אינה מצריכה תמיכת העובדות הנטענות לביסוס הסעד המבוקש בתצהיר. חוות הדעת אותה צירף המערער לתגובתו בבקשה לסילוק על הסף "למעלה מן הצורך ורק על מנת לסבר את האוזן" (ההדגשה במקור) (ראו סעיף 29 לתגובה), אף היא אינה מרפאה את החסר שבו לוקה התביעה שכן מדובר בחוות דעת של מומחה, מנכ"ל בנק לשעבר, הקובעת באופן כללי כי כל "בנק סביר" ינהג זהירות מרבית בקבלת שטר חוב בסכום כה גבוה ויפעיל לצורך כך שיקול דעת מיוחד בדרגים הגבוהים ביותר. באשר לשטר החוב דנן מוסיפה חוות הדעת וקובעת כי "מטבע הדברים, סביר כי מוסד בנקאי יוכל לשקול הסתמכות על השטר, אילו היה אוחז שטר החוב מציג פסק דין סופי הקובע כי למרות טענתו של מר צ'ורני [המשיב] הרי שהוא הוא עושה שטר החוב". זאת ותו לא. אין בכתב התביעה טענה כי המערער פנה לבנק כלשהו ולא נענה אך ורק בשל העובדה שהמשיב מתכחש להיותו עושה השטר, וכפי שעולה מסעיף 2 של חוות הדעת גם אם שאלה זו תבוא על פתרונה בפסק-דין הצהרתי עדיין צפוי הבנק שאליו יפנה המערער לבחון שורה ארוכה של שיקולים נוספים לצורך קבלת השטר. זאת ועוד - משלא פנה המשיב לבנק כלשהו בנדון טרם הגשת התביעה לא הוברר גם בהקשר זה מהו היתרון הכלכלי אשר על פי הטענה יצמח למערער מהסבת השטר לבנק. 9. בהתחשב בכל הטעמים המפורטים לעיל אני סבורה כי לא עלה בידי המערער להראות במקרה דנן ולו ברמה התחילית כי יש לו אינטרס לגיטימי המצדיק את מתן הסעד ההצהרתי שהתבקש ומשכך צדק בית משפט קמא במוחקו את התביעה על הסף. אשר על כן אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בערעור בסך של 50,000 ₪, בצירוף מע"מ. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, כ"ז באלול, תשס"ח (10.9.2007) המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05095800_V06.doc יג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il