עמוס קלוש נ. מדינת ישראל /שר הבטחון

פסק-דין בתיק בג"ץ 9569/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9569/05 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר העותר: עמוס קלוש נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל - שר הביטחון 2. משרד הביטחון - אגף השיקום עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ה' באב תשס"ח (6.8.08) העותר: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד ד' מארקס פסק-דין השופטת ע' ארבל: לפנינו עתירה נגד שר הביטחון ונגד אגף השיקום אשר עניינה תפקודן של הוועדות הרפואיות ושל ועדות הערעורים (להלן: הוועדות הרפואיות או הוועדות) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים או החוק). 1. ראשית גלגולה של עתירה זו ביום 10.10.2005, עת הוגשה ובה טענות שונות בנוגע להליך ההכרה בנכותו של העותר ובזכאותו לתגמולים לפי חוק הנכים. עם הזמן הוגשו שלל בקשות מצד העותר, בכללן בקשות לסעדים שונים ובקשות להוספת ראיות ואסמכתאות. ביום 2.5.2007 התקיים דיון בעתירה, בסופו ניתנה החלטה על-ידי הרכב בראשות הנשיאה ד' בייניש, לפיה העותר יתקן את עתירתו בתוך 90 יום, כך שזו תתמקד בבעיה המשפטית העקרונית שהוא מבקש להעלות ביחס לתפקודן של הוועדות הרפואיות. אשר לטענותיו הפרטניות המתייחסות לדרגת נכותו ולתגמולים להם הוא זכאי, הופנה העותר לוועדות המוסמכות. כן הומלץ לעותר כי את עתירתו המתוקנת יגיש באמצעות עורך דין, שכן אופן הגשת העתירה אינו מאפשר את בירורה. העותר, אשר לא שעה להמלצת בית המשפט ונמנע מלהיעזר בשירותיו של עורך דין, הגיש עתירה מתוקנת ביום 31.7.2007. לאחר קבלת תגובת המשיבים לעתירתו זו הגיש העותר תגובה מטעמו לתגובת המשיבים, ובהמשך אף הגיש בקשה להגשת ראיות נוספות. נדגיש, כי בהתאם להחלטת בית המשפט דלעיל מיום 2.5.2007, הדיון בעתירה יתמקד בשאלות העקרוניות העולות הימנה, מבלי להיכנס לדל"ת אמותיהן של נסיבותיו הפרטניות של העותר. טענות העותר 2. עתירתו של העותר מורכבת משלל טענות הנוגעות, בין היתר, לתפקודן של הוועדות הרפואיות וועדות הערעורים. כך, העותר טוען כי שלושה רופאים אשר מונו לוועדות הרפואיות ולוועדות הערעורים אינם מורשים לעסוק ברפואה בישראל; כי הרופאים החברים בוועדות האמורות אינם עוברים הכשרה בעניין חוק הנכים ותקנותיו טרם תחילת חברותם בוועדות; כי הרכב הוועדות אינו עונה על דרישת התקנות, שכן מתוך שלושת הרופאים היושבים בוועדה רק רופא אחד הינו מומחה בתחום הפגימה הרלוונטית; כי ניתנה הוראה לרופאים המכהנים כחברים בוועדה לא למלא את משבצת "תחילת הנכות" בעניינם של הנכים הבאים לפניהם; כי חלק מהרופאים היושבים בוועדות הרפואיות אינם ניטראליים, שכן הם פנסיונרים של משרד הבטחון; וכי חברי הוועדות הרפואיות אינם אובייקטיביים, שכן הם תלויים באגף השיקום במספר היבטים, בכלל זה ההיבט התקציבי. מוסיף העותר וטוען כי קיימת הפליה העומדת בסתירה לרוחו של חוק הנכים בין חיילים בשירות סדיר – אשר מועד תחילת נכותם נקבע ליום שחרורם משירות סדיר, לבין חיילים בשירות קבע – אשר מועד תחילת נכותם נקבע ליום החבלה; כי הימשכות ההליכים בעניינם של נכים הזכאים לתגמולים לפי חוק הנכים (להלן: נכי צה"ל) אשר ממתינים לוועדות הרפואיות חמורה פי כמה בהשוואה לנכים הזכאים לתגמולים מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: נכי המוסד לביטוח לאומי), ובכך מופלים אלה הראשונים לרעה; כי בפני אגף השיקום פתוחה הדרך לערער בפני הוועדה הרפואית עצמה, בעוד בפני הנכה פתוחה האפשרות לערער בפני בית המשפט בלבד, מצב המבטא חוסר שוויון בין הצדדים; וכי דמי הניידות להם זכאים נכי צה"ל מעודכנים פעמיים בשנה ללא תלות בעליית מחירי הדלק, ובכך הם מופלים לרעה לעומת נכי המוסד לביטוח לאומי, אשר לגביהם מעודכנים דמי הניידות מדי שנה או כאשר מחיר הדלק עולה מעל 4%. מסיים העותר וטוען כי ההסדר הנוכחי לפיו המועד לתחילת תשלומי התגמולים וההטבות להם זכאים הנכים אינו מהיום בו אירעה החבלה סותר את הוראות חוק הנכים ותקנותיו. העותר מבקש, אפוא, כי ייקבע הסדר לפיו תשלומי כל התגמולים וההטבות יינתנו מהיום בו אירעה החבלה; כי יש לפצות את נכי צה"ל בפיצוי כספי רטרואקטיבי בגין טעויות העבר; וכי על תשלומים אשר לא הועברו לנכים אלה בשל טעות, לשאת הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לפרמטרים הנוהגים בבית הדין לעבודה. תגובת המשיבים 3. המשיבים, מנגד, מתייחסים לטענותיו העקרוניות של העותר אחת לאחת, ומסבירים מדוע, לדידם, יש לדחותן: כך, לטענת המשיבים, רופאים אשר אינם מוסמכים אינם מכהנים בוועדות הרפואיות, וככל שמתברר בדיעבד כי רופא אשר רישיונו נשלל ישב בוועדה – מוחזר התיק לדיון חוזר בפני ועדה רפואית חדשה; הרופאים המכהנים בוועדות הרפואיות עוברים הכשרה בעניין חוק הנכים ותקנותיו; על כל פגימה נטענת של נכה משובץ בוועדה רופא מומחה בתחום הפגימה הנידונה, בהתאם להוראות הרלוונטיות בתקנות הנכים; לא ניתנה כל הוראה לוועדות הרפואיות שלא לקבוע את מועד תחילת דרגת הנכות עבור הנכים, חובה המוטלת עליהן מכוח סעיף 12 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969; אין בעובדה כי רופא היושב בוועדה שירת בעבר בצבא הקבע, כדי להצביע על קשר בלתי תקין עם אגף השיקום ולהביא לפסילתו. אשר לטענת חוסר האובייקטיביות של הוועדות הרפואיות מתוקף היותן תלויות באגף השיקום – המשיבים מפנים לפסק הדין בבג"ץ 1291/04 ארגון נכי צה"ל נ' שר הביטחון (לא פורסם, 7.3.2006) (להלן: עניין ארגון נכי צה"ל)) אשר עסק בשאלת קיומו של ניגוד עניינים בפעילותו של קצין התגמולים לפי חוק הנכים – אשר מחד גיסא משמש כגורם מתדיין בהליך קביעת דרגת נכותם של נכי צה"ל, ומאידך גיסא אחראי על המנגנון הארגוני של הוועדות הרפואיות. לטענת המשיבים, בעקבות העתירה האמורה החליט מנכ"ל משרד הבטחון על הפרדה בין יחידות הוועדות הרפואיות לבין יחידת התביעות, כך שיחידת הוועדות הרפואיות תהיה כפופה (מנהלית בלבד, שכן מקצועית היא אינה כפופה לשום גורם) ישירות לראש אגף השיקום. כן מצביעים המשיבים על העובדה שלוועדות הרפואיות מונה יועץ משפטי נפרד לשם שיפור עבודתן. מוסיפים המשיבים וטוענים כי ההבחנה בין נכי צה"ל המשרתים בשירות קבע לבין אלו המשרתים בשירות סדיר בנוגע למועד תחילת הנכות מעוגנת בסעיף 18 לחוק, אשר בהתאם לו פועלים המשיבים; וכי הליכי הכנת התיק הרפואי אורכים לעתים פרקי זמן ארוכים, ואף שהמנהלה הרפואית רואה עצמה מחויבת לפעול לזימון הנכה לדיון בפני הוועדה תוך פרק הזמן הקבוע בנהלי המשיב 2, בשל אילוצים הדבר לא תמיד אפשרי. בהתייחסם לטענת העותר בדבר אפשרותו של קצין התגמולים לערער בפני הוועדה עצמה, מעדכנים המשיבים כי בעקבות פסק הדין האמור בעניין ארגון נכי צה"ל אשר נתן למשיבים פרק זמן ליישומו של הסדר חדש, ולאחר בחינה נוספת של הדברים, הוחלט לבטל את סמכותו של קצין התגמולים להחזיר דיון לוועדה, כך שכיום האפשרות הפתוחה בפניו הינה להגיש ערעור לוועדה הרפואית העליונה או לבית המשפט המחוזי לפי העניין. לנוכח האמור, המשיבים סבורים כי המדינה עמדה בהתחייבויותיה במסגרת העתירה בעניין ארגון נכי צה"ל וכי ההסדר החדש פועל כנדרש. המשיבים מתייחסים גם לטענת העותר בדבר הצמדת דמי הניידות לעליית מחירי הדלק, וטוענים כי מדובר בהטבה הניתנת מעבר לקבוע בדין. המשיבים מפרטים את דרך חישוב תשלום דמי הניידות, וטוענים כי מדובר בתחשיב סביר וענייני אשר אין להתערב בו. לעניין מועד תחילת תשלום התגמולים וההטבות מבחינים המשיבים בין הסדר תשלומי תגמולים – המשולמים בהתאם להסדר הקבוע בחוק, לבין ההטבות שמעניק המשיב 2 מכוח הוראות פנימיות, אשר ניתנות מתוך תלות בשיקולי תקציב, ועל פי קריטריונים הנקבעים על-ידי המשיב 2. לטענת המשיבים, מאחר והטבות אלו אינן ניתנות מכוח זכאות שבדין, אלא בנוסף לה, הסמכות לקבוע את התנאים להענקתן, בכלל זה מהו המועד ממנו תשולם ההטבה, נתונה למשיב 2. בסוף דבריהם, מתייחסים המשיבים לטענות העותר לעניין הצמדת תשלומים בהתאם לפרמטרים המשמשים את בית הדין לעבודה, ומפנים להסדר הספציפי אשר קבע המחוקק בחוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד-1984. דיון והכרעה 4. אקדים ואומר, כי משעיינתי בכתב העתירה ובתגובת המשיבים ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. למען הבהירות, אחלק את הדיון בטענותיו של העותר למספר נושאים, בהתאם לאופיין של הטענות השונות. התנהלות בלתי תקינה מצד הוועדות הרפואיות 5. בעתירתו מעלה העותר מספר טענות, הנוגעות להתנהלות נקודתית בלתי תקינה של הוועדות הרפואיות. כפי שפורט, טענתו הראשונה של העותר הינה כי שלושה רופאים המכהנים בוועדות הרפואיות אינם מורשים לעסוק במקצוע הרפואה. התנהלות מעין זו של הוועדות הרפואיות אינה עולה לכאורה בקנה אחד עם הוראות תקנה 1(ב) לתקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), תשכ"ד-1964 (להלן: תקנות ועדה רפואית עליונה), הקובעת כי הוועדה תהיה מורכבת מרופאים מוסמכים, ועם תקנה 3 לתקנות הנכים (ועדות רפואיות), תשכ"ו-1965 (להלן: תקנות ועדות רפואיות). ברם, העותר נמנע מלהביא כל ראיה המוכיחה את טענתו או תומכת בה, ודי בכך כדי להביא לדחיית טענתו. יתרה מכך, המשיבים מציינים כי מהיועץ המשפטי לוועדות הרפואיות נמסר כי שמותיהם של הרופאים אשר רישיונותיהם נשללו באופן זמני או קבוע מועברים באופן שוטף ליחידה לוועדות רפואיות, אשר מוודאת כי רופאים אלו לא יכהנו כחברים בוועדות הרפואיות. אין מקום, אפוא, לקבל את טענת העותר בהקשר זה. 6. טענתו השניה של העותר עניינה היעדר הכשרה לרופאים המכהנים כחברים בוועדות הרפואיות בנושא חוק הנכים ותקנותיו טרם תחילת עבודתם בוועדות. ראשית יש לציין כי אף טענה זו אינה מבוססת בחומר הראיות. מכל מקום, מתגובת המשיבים עולה כי המציאות שונה בתכלית. המשיבים מצביעים על קיומן של הדרכות לכלל רופאי הוועדות הרפואיות בעניין חוק הנכים ותקנותיו; על הפצת חוזרים בנושא פסקי דין חדשים בתחום והשלכתם על עבודת הוועדות; על חוזרים שוטפים הכוללים תמצית של פסקי הדין בעניין קצין התגמולים ובעניין הוועדות עצמן; ועל קיומם של ימי עיון בנושא. 7. טענתו השלישית של העותר הינה כי בפועל, רק רופא אחד מבין שלושת חברי הוועדה הרפואית הינו מומחה בתחום הפגימה הנידונה, וכי נוהל זה אינו עונה על דרישת תקנות הנכים, לפיהן על הועדה להיות מורכבת משניים עד שלושה רופאים המומחים בתחום הפגימה. ואולם, עיון בהוראותיהן של תקנות ועדה רפואית עליונה ותקנות ועדות רפואיות מעלות כי אין לה לטענת העותר על מה לסמוך. תקנות 3(ב) ו-3(ג) לתקנות ועדות רפואיות קובעות כדלקמן: (ב) ועדה רפואית תורכב מרופא אחד או יותר, הכל כפי שיקבע יושב ראש הועדה הרפואית. (ג) כאשר הבקשה לקביעת דרגת נכות כוללת מספר פגימות תורכב הועדה הרפואית ממומחים אשר ידונו ויחליטו בועדה באותן פגימות. במקרים שבהם לא ניתן שהרכב של ועדה רפואית אחת ידון במספר פגימות, רשאי יהיה הממונה להורות על קיום מספר הרכבים של ועדות רפואיות לאותה בקשה. ואילו תקנה 5(ב) לתקנות ועדה רפואית עליונה קובעת כי – ועדה רפואית תורכב משלושה רופאים או יותר, הכל כפי שיקבע יושב ראש הועדה הרפואית. הנה כי כן, הכלל הבסיסי הינו כי ועדה רפואית צריכה להיות מורכבת מרופא אחד לפחות, ואילו ועדה רפואית עליונה תורכב משלושה רופאים לפחות. אין, אפוא, כל בסיס לטענת העותר כי על הוועדה להיות מורכבת משניים עד שלושה מומחים לכל תחום של פגימה נטענת. אמנם, כאשר הבקשה לקביעת דרגת נכות כוללת מספר פגימות, תורכב הועדה רפואית ממספר מומחים אשר ידונו באותן פגימות. אך גם כאן, אין כל הוראה המחייבת כי בוועדה יכהנו 2-3 מומחים לכל סוג פגימה (והשוו: עומר יעבץ חוק הנכים – חקיקה, פסיקה והיבטים משפטיים 192 (1999) (להלן: יעבץ – חוק הנכים), לפיו לנוכח תקנה 5(י) לתקנות וועדה רפואית עליונה – המאפשרות לוועדות להזמין מומחים לישיבותיהן לשם מתן חוות דעת מקצועית – הרכב הוועדה כלל אינו עניין לערעור, ככל שהטענה היא כי לא היה בהרכב הוועדה רופא בתחום הפגיעה הנידונה. יצויין כי הוראה דומה מצויה בתקנה 8 לתקנות וועדות רפואיות). 8. אשר לטענת העותר כי ניתנה הוראה לרופאים המכהנים כחברים בוועדה לא למלא את משבצת "תחילת הנכות" בעניינם של הנכים הבאים לפניהם, אף טענה זו אינה מגובה בראיות. מכל מקום, המשיבים מכחישים כי ניתנה כל הוראה לוועדות הרפואיות שלא לקבוע את מועד תחילת דרגת הנכות עבור נכים, הוראה אשר לו ניתנה היתה עומדת בסתירה לחובה המוטלת עליהן מכוח סעיף 12 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969. הפלייה לרעה של נכי צה"ל 9. לטענת העותר, אופן קביעת המועד לתחילת הנכות של חיילי צה"ל מפלה בין חיילים אשר נפגעו במהלך שירותם הסדיר לבין חיילים אשר נפגעו במהלך שירותם בשירות קבע. כך, בעוד נכותם של אלו הראשונים נקבעת מיום שחרורם משירות סדיר, נכותם של אלה האחרונים נקבעת מהיום בו אירעה החבלה. לדברי העותר, הפליה זו מנוגדת לרוחו של חוק הנכים. בנוסף, העותר טוען כי בכל הקשור להימשכות הליכי הוועדות, ישנה הפליה בין נכי צה"ל – אשר לעתים אינם מזומנים לוועדה הרפואית במשך פרקי זמן ארוכים, לבין נכי המוסד לביטוח לאומי אשר מזומנים לוועדה בתוך 3 חודשים לכל היותר מיום הגשת התביעה. אליבא דעותר, התנהלות המשיב 2 הינה מכוונת, ונועדה לדחות ככל הניתן את מועד תשלום ההטבות לנכה, המשולמות מיום עמידתו בפני הוועדה הרפואית. 10. בהתייחס לטענתו הראשונה של העותר, בכל הנוגע למישור החוקי דינה להידחות. סעיף 18 לחוק הנכים קובע כדלקמן: 18. מאימתי משלמים תגמולים (א) תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו - אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר. (ב) מי שהגיש תביעה בהיותו בשירות קבע, ישולמו התגמולים המגיעים לו - (1) אם העילה לתביעה היתה חבלה - מיום שבו אירעה החבלה, ובלבד שאם הגיש תביעתו אחרי שעברה שנה מאותו יום ישולמו התגמולים משנה אחת לפני יום ההגשה; (2) בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר. עולה מהאמור, כי ההסדר הקיים – היוצר הבחנה בין חיילים בשירות סדיר לבין חיילים בשירות קבע באשר למועד הקובע לעניין תחילת הנכות – מעוגן מפורשות בחוק הנכים, וממילא התנהלות המשיבים בעניין זה עולה עמו בקנה אחד. אין אפוא בסיס לטענת העותר כי התנהלות זו אינה תואמת את "רוחו" של חוק הנכים. במאמר מוסגר, אבקש לציין כי לא הועלתה בעתירה כל טענה לעניין חוקתיותו של ההסדר האמור, ולפיכך איני רואה צורך להידרש לשאלה זו. 11. אשר לטענתו השניה של העותר בדבר יצירת סחבת מכוונת מצד המשיבים, אשר נועדה לדחות תשלום הטבות לנכים הזכאים להן, יש להפנות לסעיף 56 להוראות אגף שיקום נכים מס' 30.01 מיום 1.1.2007, הקובע כי – במסגרת המאמץ המתמיד לשיפור השירות לזכאים – על ר' תחום מינהלה רפואית לוודא זימון ועדה בתוך מסגרת זמן שלא תעלה על 45 יום ממועד סיום הכנת התיק לועדה. הערה: במקרים בהם יותר מפגימה אחת יידרש זמן נוסף. מקובלת עלי בהקשר זה טענת המשיבים כי הכנת התיק הרפואי כרוכה באיסוף תיעוד ומידע רפואי רלוונטי, אשר עשוי לארוך זמן. בנוסף, המשיבים מבהירים כי משנסתיים שלב הכנתו של התיק הרפואי, המינהלה הרפואית רואה עצמה מחויבת לפעול בהתאם להוראות האמורות ככל האפשר ולהימנע מעיכובים, אף שלא תמיד הדבר אפשרי. מכל מקום, כל עוד לא הונחה תשתית עובדתית המצביעה על כוונה זדונית או שרירות מצד המשיבים, חזקת תקינות המעשה המנהלי עומדת לזכותם. על אף האמור, אבקש להפנות את תשומת לבם של המשיבים להוראת סעיף 31 לחוק הנכים לפיו "קצין התגמולים ידון ויפסוק בכל בקשה בהקדם ככל האפשר". להשקפתי, אין כל מניעה להחיל הוראה זו על כל שלבי הטיפול בבקשות המוגשות למשיבים, החל מרגע הגשת הבקשה, דרך זימון המבקש לבדיקות ולוועדות הרפואיות וכלה בקביעת דרגת הנכות. אמנם, בהתייחסו לחלק משלבי בירור התביעה, מחוקק המשנה בחר להכפיף את קצין התגמולים ללוחות זמנים קשיחים. כך, למשל, תקנה 1 לתקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (הליכים בפני קצין תגמולים), התשנ"ה-1995 קובעת כי קצין התגמולים יחליט בבקשות לפי סעיף 30 לחוק בתוך 9 חודשים לאחר שהתובע מסר את המסמכים הנדרשים והתייצב לבדיקות. בדומה, תקנה 2 קובעת כי על קצין התגמולים להודיע לתובע על החלטתו בתוך 14 יום. יחד עם זאת, יש להדגיש כי אי-קביעת לוחות זמנים קשיחים בנוגע לשלבי בירור התביעה הנוספים אינה משחררת את המשיבים מחובתם לדון ולפסוק בכל בקשה בהקדם ככל האפשר, בכלל זה בכל הקשור להליכים הקודמים לזימונו של תובע להתייצב בפני וועדה רפואית. חוק הנכים ותקנותיו אינם מפרטים מהו הסעד לו זכאי תובע אשר בקשתו לא נתבררה במסגרת זמן סביר. עם זאת, ככל שיתברר שהמשיבים אינם ממלאים אחר חובתם זו – חובה המוטלת עליהם הן מכוח סעיף 31 לחוק, הן מכוח חובת היעילות ועקרון הסבירות החלים עליהם מתוקף היותם רשות מנהלית – פתוחה הדרך בפני מי שרואה עצמו נפגע לעתור לקבלת סעד מתאים (והשוו: יעבץ – חוק הנכים בעמ' 229. ולעניין חובות הרשות המנהלית, ראו: יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ב 673, 763 (1996), וכן: בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (טרם פורסם, 17.4.2008) וההפניות שם). חוסר ניטראליות של הוועדות הרפואיות 12. העותר קובל על כך שעבודתן של הוועדות הרפואיות נגועה בחוסר אובייקטיביות מובנה. במישור הפרסונאלי העותר טוען כי חלקם של החברים המכהנים בוועדות שירתו בעבר בשירות קבע ומקבלים מהמשיב 1 קצבת פנסיה, ובכך נמצאים הם בניגוד עניינים בעבודתם בוועדה. במישור המוסדי העותר טוען, בין היתר, כי הרופאים המכהנים בוועדה תלויים במשיב 2 אשר הוא המוסמך להזמינם לכהן בוועדה ולשלם להם. כן טוען העותר כי בעוד שבפני המשיב 2 פתוחה הדרך לערער בפני הוועדה הרפואית עצמה ולהחזיר עניין שהוכרע לדיון מחודש בוועדה, הרי שבפני הנכה פתוחה האפשרות לערער בפני בית המשפט בלבד, מצב המבטא חוסר שוויון בין הנכים לבין המשיב 2. 13. בכל האמור במישור הפרסונאלי, איני רואה לקבל את נסיונו של העותר להצביע על חוסר ניטראליות מצד רופאים אשר שירתו בשירות קבע. בין זכאותו של אדם אשר שירת בשירות קבע לגמלה לבין אופן תפקודו והפעלת שיקול דעתו כחבר בוועדה הרפואית אין כל יחסי תלות. זכאותו זו אינה יכולה "להיפגע" בעקבות החלטותיו כחבר בוועדה כשם שהיא אינה יכולה "לצמוח" בעקבות החלטה הפוכה. אשר למישור המוסדי, יש להקדים ולומר שאין זו הפעם הראשונה בה עולה טענה בדבר קיומו של ניגוד עניינים לכאורי בפעילותו של המשיב 2. כפי שתואר לעיל, בעניין ארגון נכי צה"ל התעוררה שאלה דומה בעקבות כפיפותן של הוועדות הרפואיות לקצין התגמולים במשיב 2. בעקבות העתירה האמורה, הופרד מנגנון הוועדות הרפואיות מן היחידה באגף השיקום העוסקת בתביעות ובקביעת זכאות (לאמור – מקצין התגמולים). כן הוחלט לבטל את סמכותו של ראש אגף השיקום כקצין תגמולים ולמנות יועץ משפטי נפרד לוועדות הרפואיות. תוצאת ההפרדה האמורה הינה כי בעוד שבעבר קצין התגמולים שימש הן כ"מעסיק" של חברי הוועדות הרפואיות (בכל האמור לגבי כפיפותן המנהלית) והן כצד להליך המתקיים בפני הוועדה הרפואית, הרי שבעקבות העתירה נותק הקשר ה"תעסוקתי" בין הצדדים, והוועדות הרפואיות הוכפפו ישירות לראש אגף השיקום, אשר סמכותו כקצין תגמולים בוטלה. להשקפתי, יש בהפרדה האמורה כדי ליתן מענה הולם, גם אם לא מושלם, לסוגיית חוסר הניטראליות הנטענת, אשר שורשה נעוץ היה בהיות קצין התגמולים הן מקור הכנסה לרופא, הן צד לדיון בוועדה בה הרופא מכהן כחבר (וראו דברי הנשיא שמגר ברע"א 5258/90 קצין התגמולים נ' אינגבר, פ"ד מה(3) 593, 596 (1991)). לא בכדי נקבע בעניין ארגון נכי צה"ל כי לנוכח הצעת המשיבים בדבר ההפרדה האמורה העתירה מיצתה את עצמה, וככל שתקום בעתיד עילה לשוב ולפנות לבית משפט זה, תהא הדרך לכך פתוחה, לאחר שתינתן למשיבים הזדמנות הוגנת ליישם את שהתחייבו לו. במקרה דנן, נמנעו הצדדים מלהרחיב בכל הנוגע לאופן תפקודו של ההסדר הנוכחי ביחס להסדר הקודם. לנוכח האמור, מבלי לקבוע מסמרות, ותוך הצטרפות לדברים האמורים בדבר הותרת האפשרות לשוב ולעתור לבית המשפט בעניין האמור, ספק בעיניי אם הגיעה העת לשוב ולבחון עניין זה מחדש. 14. בהתייחס לטענת העותר בעניין זכותו של המשיב 2 להחזיר דיון אשר הוכרע לוועדה, יש לציין כי דרישה דומה – לביטול סמכותם של קציני התגמולים, יושבי ראש הוועדות והממונים עליהן להחזיר עניין שהוכרע לדיון נוסף בוועדה – נדחתה בעניין ארגון נכי צה"ל. חלף זאת, הציעו המשיבים דשם שקצין התגמולים יוכל להחזיר דיון לוועדה רק מששוכנע, על יסוד ייעוץ משפטי, כי הוועדה חרגה באופן ברור מסמכותה, והחלטתו תהא ניתנת לערעור. המשיבים עמדו על כך שסמכותו של יושב-ראש הוועדה להחזיר נושאים לדיון בוועדה תיוותר בעינה, לשם שמירה על סמכויות הפיקוח והבקרה המובנות בתהליך. כן עוגנו שורה של הוראות אשר נועדו לתרום לשקיפותו של ההליך. בעתירה שלפנינו ביקשו המשיבים, במסגרת תשובתם, לעדכן כי בעקבות בחינה נוספת של הדברים הוחלט לבטל את סמכותו של קצין התגמולים להחזיר תיק לדיון נוסף בוועדה הרפואית. משכך, כיום, במקרה בו קצין התגמולים סבור שהחלטת הוועדה מוטעית, עליו להגיש ערעור לוועדה הרפואית העליונה או לבית המשפט המחוזי לפי העניין. הנה כי כן, ככל שהדברים אמורים לגבי סמכותו של קצין התגמולים, דומה כי נוטרל חוסר השוויון עליו הצביע העותר בעתירתו. יצויין עם זאת, כי ההסדר החדש אמנם מבטל את סמכותו של קצין התגמולים להחזיר דיון לוועדה, אך הוא אינו מתייחס לסמכותם של יושבי ראש הוועדות לעשות כן. משנמנעו הצדדים בענייננו מלהתייחס לסמכותם האמורה של יושבי ראש הוועדה, לא מצאתי מקום להידרש אליה. מכל מקום, ברוח הדברים שנאמרו לעיל לגבי הפרדת הוועדות הרפואיות מקצין התגמולים, ככל שתתעוררנה טענות בנוגע להתנהלות המשיבים על-פי ההסדר הנוכחי, האפשרות לפנות בעתירה מתאימה שרירה וקיימת. פיצוי לא הוגן לנכי צה"ל 15. לטענת העותר, ההסדר הנוכחי לפיו המועד לתחילת תשלום התגמולים וההטבות להם זכאים נכי צה"ל הינו מיום הפניה לוועדה מנוגד להוראות חוק הנכים לפיהן מועד תחילת התשלום הינו מהיום בו אירעה החבלה. ואולם, עיון בהוראות החוק מעלה שהמצב המשפטי שונה בתכלית. כפי שהובא לעיל, סעיף 18(א) לחוק הנכים קובע באופן מפורש כי תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירות סדיר, אלא אם הגיש את תביעתו בתום שנה מיום שחרורו, שאז מועד תחילת התשלומים הינו מיום הגשת התביעה. טענתו של העותר כי נוהג זה מנוגד לחוק הנכים, אין לה, אפוא, על מה להתבסס. בנוסף, אין לקבל את טענת העותר כי הסיפא של הסעיף האמור לפיה "בכל מקרה אחר (ישולמו לנכה תגמולים) מיום הגשת התביעה", הינה הכרה בנכותו של נכה צה"ל מיום חבלתו. הסיפא האמורה הינה חלופה לכלל לפיו אם הגיש הנכה תביעה עד שנה מיום שחרורו משירות סדיר ישולמו לו התגמולים "מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי", והדברים ברורים. 16. סוגיה נפרדת היא קביעת המועד לתחילת תשלומי ההטבות המשולמים לנכי צה"ל. הטבות אלה הינן הטבות המשולמות בנוסף לתשלומים הניתנים על פי דין. תשלומים אלו משולמים במסגרת התקציבית העומדת לרשותו של המשיב 2, אשר הוא הקובע את סוגי ההטבות ואת הקריטריונים לקבלתם, והן משולמות מיום הוועדה הרפואית הראשונה בפניה עמד הנכה ובה נקבעה דרגת הנכות המקנה לו את הזכאות לתשלום ההטבה (הוראת אגף השיקום מס' 80.23, 1.5.2003). יצויין, כי העתירה שלפנינו אינה הפעם הראשונה בה מובאת שאלת המועד לתחילת תשלומי ההטבות לנכי צה"ל לפתחו של בית משפט זה. בבג"צ 292/84 בודיק נ' אגף השיקום (לא פורסם, 24.4.1985) הגיש נכה צה"ל עתירה נגד הנחיות אגף השיקום אשר קבעו כי ההטבות תשולמנה לו מהמועד בו נקבעו זכויותיו. לטענת העותר דאז, בדומה לטענת העותר דנן, על ההטבות להיות משולמות לו מיום קרות האירוע נשוא תביעתו. וכך דבריו של בית המשפט, אשר דחה את העתירה: "מדובר בהטבות לצריכה שוטפת שהרשות מעניקה לפנים משורת הדין. אין בידנו לומר שהנחיה פנימית המעניקה – מטעמי תקציב ותכנונו – הטבות מהסוג האמור רק ממועד מוגדר היא מופרכת עד כדי הצדקת התערבותנו כל עוד אין הפליה בין נכים שונים לגבי מועד התשלום. ייתכן שהדין היה אחר לו הוכח שהרשות השיבה תחילה פני נכה ריקם מטעמים שרירותיים או זדוניים או גרמה במחדליה להתמשכות ההליכים יתר על המידה. אך לטענות מהסוג הנדון ודומיהן לא הונחה במקרה שלפנינו תשתית עובדתית, ולכן נוכל להשאיר את הדיון בהן לעת מצוא" (סעיף 2 לפסק הדין). כן ראו: בג"ץ 546/83 יסקולקה נ' שר הבטחון (לא פורסם, 19.12.1983). דברים אלו יפים לענייננו. ככל שמדובר בהטבות הניתנות לפנים משורת הדין אשר אין בהן כשלעצמן כדי להפלות בין נכה לנכה, נחה דעתי כי ההוראה האמורה של המשיב 2 בכל הנוגע לתחילת מועד הזכאות להטבות אינה בלתי סבירה. בהקשר זה יש לציין כי עתירה שהגיש העותר לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו) בשאלה זו ממש, קרי – זכאותו לתשלום רטרואקטיבי של תגמולים והטבות, נדחתה (עת"ם (חיפה) 842/08 קלוש נ' משרד הבטחון (טרם פורסם, 3.8.2008) (להלן: עניין קלוש)). מכל מקום, יש להזכיר כי כל נכה הרואה עצמו נפגע מהחלטת הוועדה, אף באשר לזכאותו להטבות, זכאי לערער בפני ועדת הערעורים, בהתאם להוראות סעיף 33 לחוק. לנוכח כל האמור, טענתו של העותר כי מועד תחילת תשלומי התגמולים וההטבות עומד בסתירה להוראות חוק הנכים – דינה להידחות (והשוו: עת"ם (ת"א) 1173/07 שטאובר נ' קצין התגמולים (טרם פורסם, 17.6.2007), אשר אובחן על-ידי בית המשפט בעניין קלוש מעניינו של העותר). 17. בכל האמור בטענת העותר כי על תשלומים שלא שולמו לנכי צה"ל לשאת ריבית והצמדה בהתאם לפרמטרים המשמשים את בית הדין לעבודה, טענה זו דינה להידחות אף היא. סעיף 1 לחוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד-1984 מחיל את הוראותיו של חוק זה על רשימת החוקים שבתוספת, הכוללת גם את חוק הנכים, ולא הועלתה כל טענה המצדיקה סטיה מההסדר שנקבע על-ידי המחוקק. 18. אשר לטענת העותר בדבר הצמדת דמי הניידות למחירי הדלק, לא שוכנעתי כי ההסדר הנוהג כיום הינו בלתי סביר באופן אשר מצדיק את התערבותו של בית משפט זה. כפי שפירטו המשיבים בתגובתם, תשלום דמי הניידות ניתן לנכי צה"ל כהטבה, והוא מורכב מצירופם של שני רכיבים שונים: הוצאות משתנות והוצאות קבועות. ההוצאות המשתנות נקבעות על-פי מכפלת רמת הניידות במספר הקילומטרים, כאשר המחיר עבור ק"מ אחד נקבע על-ידי החשב הכללי. ההוצאות הקבועות נקבעות על-פי הניתן לעובדי המדינה ברמות הניידות השונות. לטעמי, בהתחשב בעובדה שדמי הניידות ניתנים לנכי צה"ל כהטבה, ולנוכח התחשיב עליו הצביעו המשיבים, אין לומר כי טענתו הכללית של העותר בדבר אי-הצמדת דמי הניידות למחירי הדלק, יש בה, כשלעצמה, כדי להצביע על חוסר סבירות של התנהלות המשיב בהקשר זה. 19. יוער, כי בעתירתו המתוקנת, כמו-גם בתגובתו לתגובת המשיבים, טוען העותר, מבלי לפרט, כי "הוראת השעה" אשר הקפיאה את דמי הניידות פוגעת בזכויות הנכים. טענה זו לא ברורה, אולם ככל שהעותר מתכוון לעדכון תגמולי הנכים וההטבות הניתנות להם בהתאם להוראות חוק תוכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקצוב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002-2003), התשס"ב-2002, הרי שסוגיה זו תלויה ועומדת בבג"ץ 430/08 ארגון נכי צה"ל נ' שר הבטחון. איני רואה אפוא צורך להידרש לטענה זו בשלב זה. 20. אשר לבקשתו של העותר להגשת ראיות נוספות מיום 17.3.2008, הרי שעניינן של ראיות אלו הינו ריכוז פרטי התגמולים, המענקים וההטבות השונות הניתנות לנכי צה"ל. אין זה ברור כיצד הן תורמות לבירורן של הסוגיות העקרוניות לגדרן נתחם הדיון בעתירה זו, ומשכך לא ראיתי מקום להתיר את הגשתן. 21. בשולי הדברים, יש להזכיר את העובדה שהעותר בחר שלא לשעות להמלצת בית המשפט להסתייע בשירותיו של עורך דין לשם הגשת עתירתו. העתירה במתכונתה הנוכחית אינה קוהרנטית בחלקים ניכרים ממנה, ודליית טענות העותר מתוכה כרוכה היתה בקושי רב. יתרה מכך, רובן המכריע של הטענות אינן נושאות את האופי המשפטי הדרוש לשם הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. על כך יש להצר, אולם אין לו לעותר להלין בעניין זה אלא על עצמו. כן אבקש להפנות לאמור בסיפא להחלטתו של בית משפט זה מיום 2.5.2007, המבהירה כי "בכל הנוגע לטענותיו הפרטניות המתייחסות לדרגת נכותו ולתגמולים רשאי העותר לפנות לוועדות המוסמכות ולא לבית משפט זה". סוף דבר, העתירה נדחית. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, י"ד בניסן תשס"ט (8.4.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05095690_B17.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, 7