גראונד א.ש. בע"מ נ. אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 956/98 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערות: 1. גראונד א.ש. בע"מ 2. ליגד השקעות ובנין בע"מ נגד המשיבות: 1. אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה 2. העמותה למען איכות הסביבה והחיים בנהריה 3. הועדה המקומית לתכנון ובניה - נהריה, משיבה פורמלית ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בהמרצת פתיחה 30012/97, מיום 2.2.98, שניתנה על ידי כבוד השופט ד' ביין בשם המערערות: עו"ד א' וקסלר בשם המשיבות 1 ו2-: עו"ד ד' פיש; עו"ד א' אלבק מרום פסק-דין ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ד"ר ד. ביין) מיום 2.2.98, במסגרתה נדחתה בקשת המערערות, כי בית המשפט יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בהמרצת פתיחה 30012/97. 1. המשיבות הגישו עתירה מנהלית נגד המשיבה הפורמלית, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה - נהריה, בטענה כי זו התירה בניה סמוך לחוף הים, בניגוד להוראותיה של תכנית מתאר ארצית. המערערות, חברות המחזיקות במקרקעין נשוא העתירה והמבצעות בהן בנייה, צורפו כמשיבות לעתירה. במסגרת העתירה העלו המשיבות טענות נוספות בדבר אי-עמידתה של הבנייה בתנאי תכנית בניין עיר רלוונטית ובתנאי היתר שהוצא מכוחה. ביום 21.1.98 הגישו המערערות "בקשה בכתב לפסילת שופט" בקשה זו התבססה, בראש ובראשונה, על קביעת בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 6.1.98, כי "פעולת המשיבים (המערערות - א.ב.) מעוררת רושם שהיה פה ניסיון לקבוע עובדות ובכך לעקוף את סמכותו של בית משפט זה." (דברי בית המשפט כוונו לפניית המערערות לרשויות התכנון במהלך הדיונים שהתנהלו בפניו). לטענת המערערות עמדה קביעה זו בסתירה מוחלטת לגישתו של בית המשפט למהלך דומה שנקטו המשיבות. עוד טענו המערערות, כי התבטאויות נוספות של בית המשפט, לפיהן נגוע המהלך האמור ב"חוסר תום לב לכאורה", מצביעות אף הן על משוא הפנים של בית המשפט כלפיהן. כמו-כן טענו המערערות, כי קביעתו של בית המשפט, לפיהן עדיין עומדת על הפרק השאלה אם עתירת המשיבות לוקה בשיהוי, אינה עומדת במבחן המציאות והיא נועדה רק לנסות לרצות את המערערות. זאת שעה שבית המשפט כבר גילה עמדתו בסוגיית השיהוי. בשולי בקשתן מנו המערערות שורת החלטות דיוניות שקיבל בית המשפט, החלטות המצביעות אף הן, לשיטתן, על משוא הפנים של בית המשפט כלפיהן. 2. ביום 2.2.98 דחה בית המשפט את הבקשה, בקבעו, כי "גם אם נפלה טעות בהחלטות אלה או אחרות של בימ"ש זה וגם אם ניתן למצוא סתירות בין החלטות שונות, או בין החלטות בתיק הנוכחי ובין החלטות בתיקים אחרים בהם דן בית משפט זה (ואינני מביע בכך עמדה אם אמנם קיימות סתירות כאמור), אין בכל אלה כדי לעורר "חשש אובייקטיבי ומוצדק למשוא פנים" מצד ביהמ"ש." 3. בערעור שבפני חוזרות המערערות על הטענות שהעלו בבקשת הפסילה. לשיטתן, לא היה מקום להבחין בין פעולת המשיבות (אשר פנו בראשונה לגורמי התכנון) לבין פעולתן שלהן (שנעשתה, לטענתן, כהמשך טבעי וישיר של פעולת המשיבות). עוד טוענות המערערות, כי גם העובדה שבית המשפט ייחס להם חוסר תום לב, ולו לכאורה, מצביעה על משוא הפנים של בית המשפט. המערערות מוסיפות וטוענות, כי משגילה בית המשפט את דעתו, כי ההליכים התכנוניים המאוחרים שנקטו המערערות "נועדו לעקוף את סמכותו של בית משפט זה", קיים חשש ממשי, כי גיבש דעתו בדבר תוקפם של הליכים אלה. כנו-כן חוזרות המערערות על טיעונן בדבר קביעותיו של בית המשפט בנושא השיהוי ובדבר משקלן המצטבר של החלטות קודמות שקיבל בית המשפט בעניינן. 4. המשיבות מתנגדות לקבלת הערעור. לטענתן, בקשת הפסלות והערעור אינם אלא חלק מסדרת מהלכים שנוקטות המערערות על-מנת לעכב, ככל שניתן, את קבלת ההכרעה בעניינן ועל מנת לאפשר להן להמשיך בבנייה בלא הפרעה. לטענתן, אין כל בסיס לגזירה השווה שגוזרות המערערות בין פניית המשיבות לגופי תכנון (פנייה שנועדה, לטענת המשיבות, להתריע על חריגות מתכניות תקפות) לבין פניית המערערות לגופים אלה (פנייה שנועדה, לטענת המשיבות, להכשיר בדיעבד חריגות אלה, בעת שדיון משפטי בעניינן היה תלוי ועומד). לעניין זה מוסיפות המשיבות, כי בית המשפט לא מיקד את ביקורתו בעצם הפנייה לגופי התכנון אלא בכך שהמערערות העלימו את דבר הפנייה מבית המשפט ומן המשיבות. עוד טוענות המשיבות, בהקשר זה, כי אם וככל שהמערערות מבססות את טענותיהן על התייחסות בית המשפט לפנייה לגופי התכנון, הרי שבקשת הפסלות (והערעור המושתת עליה) נגועה בשיהוי, שכן בית המשפט העיר על חוסר תום לבן של המערערות, בהקשר זה, עוד ב- 18.9.97. המשיבות מוסיפות וטוענות, כי בית המשפט גילה סלחנות מופלגת כלפי המערערות וכי החלטותיו שירתו דווקא את מטרות המערערות. 5. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. המבחן לפסלות שופט, כפי שנקבע בפסיקה, דורש את הוכחתה של "אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט" (וראה ע"פ 5/82 ח"כ אבו חצירה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (1) 247; ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (3) 608, 625; ע"פ 1534/92 גלבוע נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (2)637 , 641). בעניין אחר חיוויתי דעתי, כי: "מבחן האפשרות הממשית משמעותו, שהשופט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ('המשחק מכור'). משמעות הדבר הינה כי אין מקום לצפות לכך שהשופט יהא חסר פניות (IMPARTIAL). גיבוש העמדה יכול שינבע מדעות קדומות שיש לו לשופט כלפי מי מהצדדים, או כלפי נשוא המשפט, מבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (רציונלי) יביא לשינוי העמדה. ושוב: לא די בכך שיש לו לשופט דעה בעניין נשוא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה, וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט. אכן, פסילתו של שופט בשל דעות (קדומות) אפשרית אפוא רק מקום שדעתו של השופט 'נעולה' ואין הוא 'פתוח' לשכנוע ולשינוי". (בג"ץ 2184/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, פ"ד מח (3) 573, 605). לא מצאתי בטענות המערערות ביסוס מספק לקיומו של אותו משוא פנים המצדיק את פסילתו של שופט מלישב בדין. העובדה שבית המשפט נהג באופן שונה בהתייחסו לשני אירועים שאינם זהים לחלוטין, אינה מקימה עילת פסלות. לעניין זה, מקובלים עלי דבריו של בית המשפט קמא, לפיו אין החלטותיו, אפילו היו מקצתן סותרות או מוטעות (ולעניין זה איני מחווה כל דעה), מהוות ראייה לקיומו של "חשש אובייקטיבי למשוא פנים". לאור מסקנתי זו לא נדרשתי לסוגיית השיהוי בהגשת בקשת הפסלות (וראו לענין זה: ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, טרם פורסם). הערעור נדחה. המערערות יישאו בהוצאות המשיבות בסך כולל של 10,000 ש"ח. ניתן היום, ה' בניסן התשנ"ח (1.4.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98009560.A01/דז/