הוועדה המקומית לתכנון ובניה - בת ים נ. הפורום הישראלי לשמירה

פסק-דין בתיק עע"מ 9557/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 9557/17 עע"מ 9620/17 עע"מ 9636/17 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת י' וילנר המערערת בעע"מ 9557/17: הוועדה המקומית לתכנון ובניה - בת ים המערערת בעע"מ 9620/17: סאן בת ים אל.אל.סי חברת חוץ המערערות בעע"מ 9636/17: 1. הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז תל אביב 2. המועצה הארצית לתכנון ובניה 3. הוועדה לשמירה על הסביבה החופית נ ג ד המשיבות: 1. הפורום הישראלי לשמירה החופים 2. אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתיק עתמ 027857-04-14 שניתן ביום 24.10.2017 על ידי כבוד השופטת מ' אגמון-גונן תאריך הישיבה: ד' בכסלו התשע"ט (12.11.2018) בשם המערערת בעע"מ 9557/17: עו"ד מירב קנזי-נאמן בשם המערערת בעע"מ 9620/17: עו"ד עופר שפירא ועו"ד דוד הדר בשם המערערות בעע"מ 9636/17: עו"ד שרון איגר בשם המשיבה 1: עו"ד יותם שלמה בשם המשיבה 2: עו"ד אלי בן ארי ועו"ד אסף רוזנבלום פסק-דין השופט י' עמית: שלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת מ' אגמון-גונן) בעת"מ 27857-04-14 מיום 24.10.2018 (להלן: פסק הדין). 1. פסק הדין דן בעתירה שהגישה המשיבה 1, הפורום הישראלי לשמירה על החופים ביחס לבית מלון סאן בבת ים (להלן: המלון), שבנייתו בוצעה על ידי חברת סאן בת ים אל.אל.סי (להלן: היזמית). בעתירה נטען כי בית המלון נבנה שלא כדין, בהיותו חורג מתכנית המתאר הארצית לחופים תמ"א 13 – חוף הים התיכון (להלן: תמ"א 13), האוסרת על בנייה בתחום של 100 מטרים מ"קו פני המים העליון". במסגרת העתירה הכריע בית המשפט קמא בשאלת פרשנותו של המושג "קו פני המים העליון" שבתמ"א 13. נקבע כי נקודת הייחוס הראויה היא 0.75 וכי אין למדוד את תחום 100 המטרים האסורים בבנייה מקו 0.00. למסקנה זו הגיע בית המשפט קמא, בין היתר, על סמך היקש מחוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004 (להלן: חוק החופים). בשורה התחתונה, הורה בית המשפט על בטלות היתר הבנייה, אך תוך השעיית הכרזת הבטלות לתקופה של 24 חודשים מיום מתן פסק הדין, אלא אם תתקבל החלטת המועצה הארצית לפי תמ"א 13 המאפשרת להתיר בנייה גם בתחום מאת המטרים. לאור השיהוי הרב שנפל בהגשת העתירה, סבר בית המשפט קמא כי אין להורות על הריסה או פגיעה במבנה המרכזי של המלון, אך מצא כי יתכן שניתן לתת הוראות לגבי השטחים הפתוחים במלון באופן שיפגעו פחות בסביבה החופית. נקבע כי למועצה הארצית נתון שיקול הדעת להכריע בעניין זה, כי היא רשאית להותיר את ההיתר כפי שהוא, אך ראוי כי תדון בכך שוב. 2. על פסק הדין נסבים שלושת הערעורים שלפנינו, שניתן לתמצתם בטענה לפיה אין לפגוע בזכויות מוקנות מכוח תכניות קיימות אשר אושרו טרם חקיקת חוק החופים. 3. על אף החומר הרב שהעתירו עלינו הצדדים, מצאנו לקצר בדברים, מאחר שלטעמנו, דין הערעורים להתקבל מחמת שיהוי. אסביר. 4. אין חולק כי העתירה הוגשה בשיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי כבד. כך, תכנית בי/450 שמכוחה ניתן היתר הבניה, אושרה בשנת 1999, כחמש שנים לפני חקיקת חוק החופים, וכחמש עשרה שנים לפני הגשת העתירה. העתירה הוגשה כשלוש שנים לאחר הוצאת היתר הבנייה וכשנתיים לאחר תחילת העבודות בשטח, ולטענת היזם, מדובר גם ב"מעשה עשוי", מאחר שבעת הגשת העתירה, הבנייה כבר הייתה במצב מתקדם. בית המשפט קמא קבע כי ניתן להתגבר על השיהוי בשל הפגיעה החמורה בשלטון החוק. ברם, קביעה זו קשה להלום, נוכח פסק דינו של בית משפט זה בעע"מ 6732/13 גואטה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (1.2.2015) (להלן: עניין גואטה). בעניין גואטה, נדון מקרה הדומה עד מאוד לענייננו, לגבי שני בתי מלון אחרים ברצועת החוף בבת-ים. בפסק הדין, נמנע בית המשפט מלהכריע במחלוקת הפרשנית-העקרונית בה הכריע בית המשפט קמא, ולענייננו חשובים הדברים הבאים: "עינינו הרואות כי מדובר בשאלה פרשנית סבוכה, המעוררת גם שאלות שבמומחיות. החשוב לענייננו הוא כי ועדות התכנון והבניה נקטו בגישה המקובלת עד היום לגבי תמ"א 13, ובהתחשב בכך שפרשנות זו הינה סבירה ואפשרית, לא ניתן לקבוע כי ענייננו בהפרה חמורה של שלטון החוק שיש בה כדי להתגבר על השיהוי החמור בהגשת העתירה לבית משפט קמא. די בכך כדי לדחות את הערעור" (שם, פסקה 13, הדגשה הוספה – י"ע). הנה כי כן, נוכח קביעה זו בפסק דין בעניין גואטה, לא ניתן לומר כי ענייננו בפגיעה חמורה או מהותית בשלטון החוק, שיש בה כדי להתגבר על טענת השיהוי. מכאן, שהיה על בית המשפט קמא לדחות העתירה מחמת שיהוי ומעשה עשוי, מבלי להידרש לשאלה העקרונית. 5. לכך יש להוסיף, כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא, פוגעת באינטרס ההסתמכות של היזם, שהסתמך על התוכנית המאושרת והיתרי הבניה. תוצאת פסק הדין אף עומדת בניגוד להוראת סעיף 20 לחוק החופים, הקובע הוראת מעבר לפיה אין בחוק החופים כדי לפגוע בהוראות תכניות בנייה שקדמו והיו תקפות במועד חקיקתו, וכן בניגוד להוראת סעיף 11 לתוספת השניה לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, הקובעת כי "אין בהוראות תוספת זו כדי לפגוע בתכנית שהיא בת תוקף ערב המועד הקובע ...". "המועד הקובע" הוגדר כיום תחילת תיקון 69 לחוק התכנון והבנייה, תיקון שנכנס לתוקפו מכוח הוראת סעיף 21 לחוק החופים. התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא, עלולה להשליך גם על כלל התכניות שאושרו מאז כניסתה של תמ"א 13 לתוקף ועד לחקיקת חוק החופים (בין שנת 1983 לשנת 2004), והיתרי הבנייה שניתנו מכוח אותן תכניות, שלא עמדו בפני בית המשפט קמא. 6. רשמנו לפנינו הצהרת המדינה כי בתמ"א 1 המתגבשת בימים אלה, יובהר באופן חד-משמעי כי "קו המים העליון" יימדד מקו ה-0.75 וכי מכאן ואילך, יונחו כל מוסדות התכנון בהתאם. 7. סוף דבר, שאנו מקבלים את הערעור, ומבטלים את פסק דינו של בית המשפט קמא. בנסיבות העניין, ובהינתן חשיבותה של הסוגיה שהועלתה לדיון על ידי המשיבות – אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ה' בכסלו התשע"ט (‏13.11.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 17095570_E07.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il