בילאל רחאל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9543/09 בבית משפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9543/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערער: בילאל רחאל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.10.09 בת"פ 5678-01-09 שניתן על ידי כבוד השופטת דיאנה סלע תאריך הישיבה: כ"ז בטבת התש"ע (13.1.2010) בשם המערער: עו"ד מארון אבו נסאר בשם המשיבה: עו"ד זיו אריאלי פסק-דין השופט א' רובינשטיין: רקע והליך א. ערעור על חומרת העונש שהושת על המערער בת"פ 5678-01-09 בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת סלע) ביום 12.10.09, לאחר שהורשע בעקבות הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירות של סיוע לעבירות נשק (סעיף 144(א) רישא וסעיף 31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977), וניסיון להרוס נכס בחומר נפיץ (סעיף 456 וסעיף 29 לחוק העונשין). העונש שנגזר על המערער הוא 54 חודשי מאסר, מיום המעצר 16.12.08, מהם 30 לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי לשלוש שנים, פסילת רשיון נהיגה למשך 12 חודשים מיום השחרור מבית הסוהר, קנס 2,500 ש"ח ופיצוי למתלונן בסך 10,000 ש"ח. ב. בפרשה היו שלוש נפשות פועלות – המערער (יליד 1985) וחברו לתיק עלי אבו תנהא (להלן עלי), וכן ואיל היב (להלן ואיל) שנגדו הוגש כתב אישום נפרד, ודינו נגזר במותב אחר ל-36 חודשי מאסר. עלי היה מבעלי חברת בנין וואיל עבד בה, וחב לעלי סכום כסף. המערער הוא חברו של ואיל. המתלונן – קבלן לעבודות ציבוריות, היה שרוי בסכסוך עם עלי בשל חוב גדול של עלי כלפיו, ועלי איים עליו כי ירצחנו, וזאת במטרה להניעו לוותר על החוב. עלי פגש בואיל והציע לו לזרוק רימון לעבר בית בטבעון, הוא בית המתלונן, ובתמורה יוותר עלי לואיל על חובו שלו; כן נתבקש, לצורך זריקת הרימון, צירוף אדם נוסף בעל רכב בתמורה כספית. ואיל פנה לשם כך למערער. עלי לימד את ואיל להשתמש ברימון. לימים, ב-11.12.08, נפגשו ואיל והמערער עם עלי, כשבידי עלי רימון יד. עלי העביר לואיל ולמערער את הרימון, וכן לוחות זיהוי גנובות לשם החלפת הלוחות שברכבם. הם הגיעו לבית המתלונן בהכוונתו של עלי, וואיל זרק את הרימון מעל שטח בית המתלונן, מטרים ספורים מקיר הבית, בצד חדר השינה והסלון. הרימון נפל צמוד לגדר בצידה החיצוני, אך לא התפוצץ עקב תקלה. למחרת נפגשו השניים עם עלי, והוא מסר להם 1,300 ש"ח תמורת זריקת הרימון. ג. בטרם גזר את הדין, עיין בית המשפט בגליון ההרשעות הקודמות של המערער, ובו עבירה אחת של טיפול בנשק ללא נקיטת זהירות, לפי סעיף 85 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (העונש היה שלושה חודשי מאסר ומאסר על תנאי). בית המשפט ציין את חומרת המעשים, והטעים כי אין המדובר במניעים טהורים כל עיקר. צוין, כי "שימוש ברימון רסס שפוטנציאל ההרס שלו גדול ופגיעתו עלולה להיות קטלנית וזריקתו לעבר מגורי אדם יוצרים סיכון רב, מלמדים על יחס של הפקרות לחיי אדם, ויש להחמיר בענישה בגינם, אף שלמרבה המזל, הרימון לא התפוצץ, ולא נגרם נזק לרכוש או לנפש". נאמר כי אמנם המערער לא היה העבריין העיקרי, אך נטל חלק ממשי בפעילות עבריינית חמורה ומתוכננת. עוד נאמר כי אין המערער מביע אמפטיה לפגיעה בחיי המתלונן ובני משפחתו, למצוקה ולאימה שנגרמו להם. מנגד צוין עברו הנקי (למעט העבירה הצבאית) ושירותו הצבאי של המערער, היותו בן למשפחה נורמטיבית, ואת נסיונו במהלך ביצוע העבירה להניא את ואיל כטענתו. כן צוינה העובדה שהרימון לא התפוצץ. נאמר כי ואיל נדון ל-3 שנות מאסר, וניתנה הדעת לאחידות הענישה; צוין כי חלקו של המערער בפרשה קטן משל ואיל, אך הוא הודה רק לאחר שמרבית עדי התביעה העידו. בית המשפט הזכיר גם את העמדת הרכב על-ידי המערער לרשות השותפים, והשימוש בלוחיות זיהוי גנובות. בית המשפט ראה בסיוע בעבירת הנשק. רף גבוהה של העבירה, וקבע, כי העונש אמור "ליתן ביטוי הולם לעוצמת הסלידה החברתית מהתופעה המתגברת של אלימות כדרך לפתרון סכסוכים", אם גם תוך איזון בין מכלול השיקולים. נגזר איפוא העונש כאמור מעלה. הערעור ד. בערעור נטען, כי העונש שהושת חמור מדי, ולא ניתן משקל ראוי לגילו הצעיר של המערער ולעברו שאינו מכביד, וכן לכך שהמערער לא נגע ברימון הרסס, וכי לא נגרם כל נזק. צוין כי המערער אף התחרט והפציר בשותפו שלא לזרוק את הרימון. נטען כי לא נעשתה הבחנה בין המערער לואיל, אף שהמערער היה מסייע בלבד, חזר בו מכפירתו והודה. נתבקשה הקלה בגזר הדין. ה. בפנינו טען עו"ד אבו נסאר למערער, כי יש להבחין היטב בינו לבין ואיל שנהג ברכב ושלמד להשתמש ברימון, בעוד המערער ביקש שלא ייזרק הרימון, במעין חרטה; וכי לואיל גם הרשעה בתקיפת שוטר. גם עיון בפסיקה, כך נטען, תומך בהקלה. עוד נאמר, כי התנהגות המערער בבית הסוהר נורמטיבית והוא יוצא לחופשות. ו. עו"ד אריאלי טען למדינה, כי אין העונש חמור; המעשים כוונו על מנת להטיל אימה על המתלונן ולהעביר מסר, ואף אם לא התפוצץ הרימון, אין צורך להכביר מלים באשר לבעתה האוחזת במי שנזרק רימון לביתו בו ישנה משפחתו; הדבר גם גרם לצורך באבטחה למתלונן לאחר מכן. המערער הצטרף לעבירה ללא כל רקע, ובמשפטו של עלי ביקש לחזור מדברים בהם הודה בתיק דנא (עלי הורשע, אך טרם נגזר דינו). לשיטת המדינה, אין להתערב בגזר הדין, המצוי במתחם הסבירות. אכן, ואיל היה ראוי לעונש חמור יותר, אך עונש כזה גם נגזר עליו. הכרעה ז. בטרם הכרענו עיינו בגזר דינו של ואיל, וכן בעדות המערער במשפטו של עלי שניתנה ב-25.10.09, פחות משבועיים לאחר שנגזר דינו שלו. הדברים שבעדות אינם מותירים טעם טוב, ובהם מעין חזרה למחצה מן ההודיה וניסיון להמעיט בה, תוך העלאת גרסאות עמומות. כן עיינו בפסיקה שהציג עו"ד אבו נסאר, הכוללת ענישה מסוגים שונים בעבירות דומות, חלקן נמוכות יותר וחלקן קרובות לענישה דנא. ברי כי בסופו של יום כל מקרה לגופו, אך גם ברי המסר של חומרה העולה מן ההחלטות ושנוכל רק להוסיף עליו. ח. לאחר העיון, לא ראינו להיעתר לערעור. אין צורך להכביר מלים על הקלות הבלתי נסבלת שבה סובב נשק חם או קר על נגזרותיו בידיים עברייניות. פעמים שהנשק נוטל חיי אדם, פעמים הוא פוגע בגוף האדם, ופעמים מתמזל המזל ובסייעתא דשמיא, אין פגיעה גופנית. הצד השוה הוא תדיר הפוטנציאל ההרסני, והבעתה האוחזת את הקרבנות. בכגון דא – לצד עבירת הנשק נקבע עונש של 7 שנות מאסר, ובסיוע כבענייננו – מחצית. בנידון דידן מצטרפת לכך העבירה של ניסיון להרוס נכס בחומר נפיץ, שלצידה ניקבו בחוק לא פחות מ-15 שנות מאסר. ט. בענייננו אין מדובר אך בהחזקת נשק כשלעצמה, אלא בהשתתפות פעילה, חלקה על דרך סיוע, במעשה פלילי אקטיבי ומתוכנן, שיכול היה להסתיים באופן חמור בהרבה, אלא שלא אסתייעא מילתא. מלבד האימה, שבצדק נדרש אליה בית המשפט קמא, היה הפוטנציאל לפגיעה בנפש וברכוש קשה בעליל. בית המשפט קמא איזן בין מכלול הנסיבות לחומרה ולקולה, ולא מצאנו פגם בהכרעתו; אף לא מצאנו אינדיקציה אצל המערער לחרטה ולראיה נכוחה של חומרת העבירה; כן איננו רואים דופי בגודל ההפרש שבין עונשו של ואיל, שיש במעשיו יתר חומרה, לבין המערער – 36 לעומת 30 חודשי מאסר בפועל. על כן אין בידינו להיעתר לערעור. י. עם זאת נוסיף בחתימת דברינו, כי אם היתה זו מעידה מצד המערער, וככל שאכן התנהגותו בבית הסוהר ראויה, כמדווח על ידי סנגורו, יש לקוות כי תהא לכך נפקות גם בעתיד, הן במהלך המאסר, והן – וזו עיקר – בהמשך חייו של המערער. יא. כאמור, איננו נעתרים לערעור. ניתן היום, ד' בשבט התש"ע (19.1.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09095430_T01.doרח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il