ג'בר אבו עסא ואח' נ. הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 954/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ח' כבוב העותרים: ג'בר אבו עסא ו- 44 אח' נ ג ד המשיבים: 1. הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב 2. רשות האכיפה במקרקעין 3. משרד הפנים 4. חברת חוצה ישראל עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ח בכסלו התשפ"ד (11.12.2023) בשם העותר: עו"ד קייס נאסר בשם המשיבים 3-1: עו"ד ערין ספדי-עטילה בשם המשיבה 4: עו"ד עודד בקרמן פסק-דין השופט י' עמית: עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטת המשיבה 1, הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב (להלן: רשות הבדואים) להסדיר את התיישבותו של מקבץ משפחות בדואיות משבט אבו עסא, ובהן העותרים, בשכונה 1 ביישוב אום בטין, לצורך קידום פרויקט להרחבת כביש 6 בחלקו הדרומי. הרקע לעתירה 1. העותרים משתייכים לשבט אבו עסא וחיים במקבץ 1218 אשר ממוקם על מקרקעין לא מוסדרים הידועים כגוש 100056 בסמוך ליישוב אום בטין (להלן: המקרקעין). ביום 10.3.2010 אושרה תמ"א 31/א/2/21 "תכנית מתאר ארצית משולבת לבניה, לפתוח ולקליטת עליה, דרך מהירה מס' 6 ומסילת ברזל בקטע שבין מחלף להבים לבין מחלף שוקת" (להלן: התמ"א), אשר תכליתה להאריך את כביש 6 בחלקו הדרומי כך שיגיע עד צומת נבטים (כביש 25). בעקבות כך, שונה ייעוד המקרקעין מ"קרקע חקלאית" לייעוד של "דרך מוצעת" ו"דרך חלופית". בשנת 2017 אושרה תכנית 624-032880 "אם בטין – שכונה 1" (להלן: התכנית), אשר ייעודה היה, בין היתר, לאפשר פינוי מהיר של האוכלוסייה המתגוררת על התוואי שבו עתיד לעבור כביש 6. שבט אבו עסא נכלל בין המיועדים לפינוי לשכונה 1. עוד יצוין, כי כעולה מתגובת המשיבים 3-1, עבודות התשתית של התכנית הסתיימו לפני כשנה וחצי. 2. בשנת 2020 פעלה המשיבה 2, הרשות לאכיפה במקרקעין (להלן: רשות האכיפה), להוצאת צווי הריסה מכוח סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 כנגד המבנים המצויים במקבץ 1218, וזאת לצורך קידום פרויקט הרחבת כביש 6. ביני לביני התקיימו מספר פגישות בין רשות הבדואים ובין שבט אבו עסא מתוך ניסיון להגיע להסכמות אשר יאפשרו את פינויו מרצון, ובהן הובהר כי פתרון ההסדרה המוצע הוא שכונה 1 ביישוב אם בטין. בשלב זה הועלתה דרישה מטעם בא-כוח העותרים כי עניינם יוסדר בשכונת "אל-מיטלה" שביישוב תל שבע. אכן, גם ביחס לשכונת אל-מיטלה נקבעה תכנית מפורטת (תכנית 625-0711564) אלא שהיא נועדה להסדיר את יישובן של משפחות אחרות ולא של העותרים. זאת ועוד, בהתאם להוראות סעיף 6.3.10 לתכנית של שכונת אל-מיטלה, תנאי להוצאת היתר בניה היה העברת תחום התכנית לתחום השיפוט המוניציפאלי של הישוב תל שבע. בחודש פברואר 2021 הוועדה הגיאוגרפית דרום הגישה את המלצתה להעברת תא השטח לתחום השיפוט של תל שבע, אך נכון להיום טרם התקבלה החלטת שר הפנים בנושא, והתכנית כרגע מוקפאת. חרף האמור, בסיכום הישיבה שהתקיימה ביום 19.5.2020 הובהר כי רשות הבדואים לא תתנגד כי המשפחות המיועדות ליישוב בשכונה 1 ישוכנו בשכונת אל-מיטלה ואילו המשפחות המיועדות ליישוב באל-מיטלה ישוכנו בשכונה 1, אם העותרים יצליחו לקבל את הסכמת כל המעורבים לעניין. 3. ביום 6.10.2022 קיבל בית משפט השלום בבאר שבע את בקשות רשות האכיפה והורה על מתן צווי הריסה לכל המבנים מושא הבקשות, וצווים אלה היו אמורים להיכנס לתוקף ביום 1.12.2022 (צ"ה 13636-01-21). ביום 20.11.2022 בחן סמנכ"ל הסדרה ברשות הבדואים, המשמש גם כיו"ר ועדת הפשרות של הרשות, אם ניתן יהיה להעביר את תושבי המקבץ באופן זמני לשכונה 1 וככל שיתאפשר להקצות להם בהמשך מגרשי קבע בשכונת אל-מיטלה, אך מצא כי אין לכך הצדקה, בין היתר, בשל זמינות המגרשים בשכונה 1 ובשל עמדת אגף ההסדרה ברשות הבדואים. עוד באותו יום בא-כוח העותרים עודכן בדבר החלטה זו. ביום 20.12.2022 נדחה ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע על פסק הדין של בית משפט השלום באשר להליכי האכיפה (עתפ"ב 68092-11-22). לשלמות התמונה יצוין כי צווי ההריסה נכנסו לתכנית ההריסה אך טרם בוצעו. 4. ביום 12.1.2023 פנה בא-כוחם של העותרים אל רשות הבדואים וטען כנגד החלטתה לפנות את המקבץ לשכונה 1. נטען כי שכונה 1 כבר תפוסה על ידי משפחות אחרות והכנסת העותרים לשם תוביל לסכסוך בין המשפחות העלול לסכן את ביטחונם האישי, ועל כן חלופה זו אינה ריאלית עבורם; עוד נטען כי קיימת חלופה להסדרת המצב, היא שכונת אל-מיטלה. במענה מנכ"ל רשות הבדואים מאותו היום נכתב כי שכונה 1 היא אדמת מדינה שאין לגביה תביעות בעלות. עוד נמסר כי המלצת ועדת הגבולות ביחס להעברת שכונת אל-מיטלה לשטחה המוניציפאלי של תל שבע לא אושרה ולכן לא ניתן ליישב שם, אלא שלאחר מכן התברר כי מדובר בטעות וטרם התקבלה כל החלטה בנושא. ביום 15.1.2023 פנו העותרים אל שר הפנים בבקשה שתתקבל החלטה, ונענו כי ההמלצה תובא לפתחו של ממלא מקום השר בהקדם, אך מכל מקום, נדרשת תקופה של שנתיים לפיתוח השכונה. על רקע זה הוגשה העתירה דנן ביום 9.2.2023. טענות הצדדים 5. העותרים טענו כי החלטת רשות הבדואים בלתי סבירה, בלתי מידתית ופוגעת פגיעה קשה בזכויות יסוד שלהם, בעוד שקיימת חלופה שפגיעתה פחותה; כי העותרים שתפו פעולה ולא התנגדו להסדרה, אך ביקשו לפעול בדרך שלא תסכן את ביטחונם האישי ושלא תפגע באוטונומיה, בפרטיות ובזכותם לדיור; כי החלופה של העברת העותרים לשכונת אל-מיטלה לא נשקלה כראוי וההחלטה לדחותה אף לא נומקה; וכי ההסבר לפיו החלופה של שכונת אל-מיטלה לא אפשרית בשל הצורך בפינויים המידי של העותרים מעורר תמיהה שהרי ממילא ייקח זמן רב לסלול את כביש 6, ודאי נוכח הפרסומים כי התקציב לפרויקט הוקפא. 6. המשיבים 3-1 טענו בתגובתם כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי בהגשתה – זאת מכיוון שהתכנית אינה חדשה והעותרים ידעו על קיומה, ובכל זאת בחרו לעתור לבית משפט זה רק לאחר שההליכים בעניין צווי ההריסה הסתיימו והפכו חלוטים; ומכיוון שביטול ההחלטה בשלב זה יש בו כדי להוריד לטמיון את ההשקעה והפיתוח שנעשו זה מכבר בשכונה 1. לגופו של עניין, נטען כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינה ממושכת ומקיפה ותוך שניתנו לעותרים הזדמנויות רבות לקחת חלק בהליך; וכי לא ניתן להסדיר את התיישבות העותרים בחלופה המוצעת מכיוון שהיא מיועדת לתושבים אחרים וממילא אינה עומדת בקבועי הזמנים הדרושים, שכן הליך הפיתוח של השכונה צפוי להימשך מספר שנים. משכך, לא מדובר בהחלטה שרירותית אלא בהחלטה מושכלת. המשיבה 4 טענה בתגובתה כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר ועיתוי הגשתה נעשה בחוסר תום לב; וכי קבלת העתירה תגרור עיכוב מהותי של מספר שנים בסלילת כביש 6, מה שיגרום לפגיעה חמורה בציבור. 7. בתשובת העותרים נטען, בין היתר, כי אין מקום לסתום את הגולל על העתירה אך בשל עילות הסף, ובכל מקרה, לא מתקיימת עילת השיהוי בענייננו; כי בניגוד לנטען, העותרים התנגדו מתחילת הדרך למעבר לשכונה 1 שכן היא תפוסה על ידי משפחות אחרות; כי אין בידי המשיבים הסבר המניח את הדעת מדוע להעדיף את החלופה של שכונה 1 על פני החלופה של שכונת אל-מיטלה; וכי תגובות המשיבים מושתתות על תשתית עובדתית לא מדויקת. דיון והכרעה 8. לאחר עיון בעתירה, בתגובות לה ובתשובת העותרים, וכן לאחר שמיעת טיעוני באי כוח הצדדים בעל-פה בדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות, וכך אציע לחבריי שייעשה. 9. ראשית, דין העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי שנפל בהגשתה. התכנית לפיתוחה של שכונה 1 בישוב אום בטין אושרה בשנת 2017, ורשות האכיפה פעלה להוצאת צווי הריסה למבנים המצויים במקבץ 1218 כבר בשנת 2020. עוד ביום 4.3.2020 עודכן בא כוח העותרים דאז על ההחלטה ליישבם בשכונה 1, ודומה כי העותרים לא סיפקו הסבר המניח את הדעת לעיכוב בהגשת העתירה. לשיהוי גם היבט אובייקטיבי – וזהו השיקול המכריע בהקשר זה – מאחר ששינוי ההחלטה בשלב זה יגרור עיכובים משמעותיים בקידום פרויקט כביש 6 שלו ערך לאומי חשוב. כידוע, לבית המשפט מוקנה שיקול דעת "לשקול את מכלול נסיבות העניין ולהחליט אם הכף נוטה להידרש לעתירה שלא הוגשה בסמוך לאחר מתן ההחלטה המינהלית" (עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, פסקה 23 (28.12.2014)), ובמקרה דנן מצאתי כי השיהוי מצדיק את דחייתה של העתירה על הסף. 10. דין העתירה להידחות אף לגופה. העותרים תוקפים בעתירתם את שיקול דעתה של רשות הבדואים בהחלטתה להסדיר את התיישבותם במקום מסויים ולא במקום אחר. רשות הבדואים, שהוקמה מכוח החלטת ממשלה מספר 1999 מיום 15.7.2007, נועדה לפעול לקידום הסדרת התיישבות הבדואים בנגב בתחום שטחי השיפוט של יישובי הבדואים. ההחלטה הנתקפת מצויה בליבת אחריותה וסמכותה הרחבה של הרשות (השוו: בג"ץ 1053/21 עיריית רהט נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 17 (8.6.2022)). אי לכך, היקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטות רשות הבדואים הוא כמו של גופים מקצועיים אחרים, ואין בית המשפט נכנס בנעלי הרשות וממיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו. 11. הפכתי והפכתי אך לא מצאתי כי נפל כל פגם בהחלטת המשיבים. כאמור, רשות הבדואים היא הגורם המוסמך להסדיר את התיישבותם של הבדואים בשכונות קבע. זאת ועוד, הליך קבלת ההחלטה היה תקין – הוא התנהל לאורך מספר שנים, במהלכן ניתנו לעותרים הזדמנויות רבות להשמיע עמדתם, וההחלטה התקבלה על בסיס תשתית עובדתית מספקת. כך, גם אין בידי לקבל את טענת העותרים כי ההחלטה לא נומקה כראוי – מצאתי כי המשיבים הציגו שיקולים מספקים המבססים את ההחלטה אליה הגיעו. 12. עיקר טענות העותרים נסובו באשר לשיקול דעתם של המשיבים אשר לקה בחוסר סבירות קיצוני לעמדתם. כידוע, בכדי לבחון את סבירותה של ההחלטה, יש לבדוק האם הרשות שקלה את כלל השיקולים הרלוונטיים, והאם העניקה להם את המשקל הראוי. בענייננו עמדו בפני רשות הבדואים מספר שיקולים: (-) השיקול המרכזי שבהם היה הסדרת התיישבותם של תושבי מקבץ 1218. "סוגית הפזורה הבדואית בנגב והישובים הבלתי חוקיים שבה מהווה בעיה מערכתית מהמעלה הראשונה של המדינה והחברה בישראל [...] המדובר בתהליך הכרוך בפינוי עשרות אלפי תושבים ממקומות ישוב לא מוסדרים ונטולי תשתית כלשהי, והקמת ישובי קבע לאכלוסם" (בג"ץ 2778/05 המועצה האזורית רמת הנגב נ' ראש הממשלה, פסקה 3 (19.11.2007) (להלן: עניין רמת הנגב)). שיקול זה עונה הן על אינטרס ציבורי להסדרת התיישבותם של הבדואים בדרום, ולפתרון בעיית הבניה הבלתי חוקית, שגם העותרים צד לה; הן על האינטרס הפרטי של העותרים כי ימצא להם מקום מוסדר לישיבת קבע. במקרה דנן, שכונה 1 המיועדת לשיכונם של העותרים, ממוקמת ממש בסמוך למקום מושבם של העותרים כעת, כך שהחלטת הרשות מבטאת דווקא התחשבות בעותרים. אף לא למותר לציין את ההשקעה בפיתוח המגרשים, שממתינים לעותרים, ואשר נועדו לשפר את מצבם הנוכחי. (-) שיקול נוסף הוא אינטרס הציבור להרחבת כביש 6 וסלילת המשכו הדרומי. כפי שציינה משיבה 4 בתגובתה, "הארכת הכביש עתידה לספק גישה נוחה לאזור התעשייה הדרומי של באר שבע אשר בעקבות סלילתו יתפתח ויציע יותר מקומות עבודה. כמו כן יאפשר הכביש החדש הגעה מהירה לחלקים הדרומיים של באר שבע ומשם המשך לישובים דרומיים יותר המצויים על כביש 40. במקביל ישתפר הקשר עם העיר דימונה והנסיעה אליה וממנה תתקצר. בנוסף עתיד המקטע החדש לקצר את דרכם של החיילים אל בסיסי הנגב" (פסקה 2). ברי כי להרחבת כביש 6 ערך לאומי וחשיבות רבה וברורה. גם לפי שיקול זה יש להעדיף את החלופה של שכונה 1, שכן פינוי העותרים נדרש באופן מידי לשם קידום הפרויקט. חלופת שכונת אל-מיטלה, שמלכתחילה לא נועדה להסדרת התיישבותם של העותרים ומרוחקת ממקום מושבם הנוכחי, היא בבחינת "ציפור על העץ" – עדיין לא הוחלט על שיוכה המוניציפלי ועבודות הפיתוח בשכונה זו לא הסתיימו. (-) השיקול האחרון הוא שמירה על ביטחונם האישי של העותרים. כפי שהובהר על ידי משיבי המדינה, שכונה 1 נמצאת על שטחים הממוקמים על אדמות מדינה, ללא תביעת בעלות של גורם כלשהו. אין צורך לומר כי על המשטרה לעשות כל שביכולתה ולהשקיע את מירב המאמצים כדי להגן על העותרים, אם וככל שיאויימו על ידי גורמים כלשהם. משאלו השיקולים שעמדו בפני רשות הבדואים, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתה או באופן שבו אוזנו השיקולים זה למול זה. כך, גם לא מצאתי לקבל את טענת העותרים כי החלופה של שכונת אל-מיטלה לא נשקלה כראוי. האיזון בין השיקולים השונים מוביל למסקנה כי החלטת הרשות איננה חורגת ממתחם הסבירות בנסיבות העניין. 13. עוד טענו העותרים כי ההחלטה פוגעת בזכויות יסוד שלהם – הזכות לביטחון, הזכות לפרטיות והזכות לדיור – וכן, פוגעת באוטונומיה שלהם. לעמדתם, ההחלטה שהתקבלה לא מידתית. אעיר כי הפגיעה בזכויות במקרה זה היא מתונה בהתחשב בכך שהלכה למעשה המדינה מציעה לעותרים מגרשים מפותחים, בבעלות המדינה וללא תמורה, בסמוך למקום מושבם. מכל מקום, יש להוסיף ולבחון את שאלת מידתיותה של הפגיעה בזכויות במקרה זה. 14. העותרים טענו כי ההחלטה לא עומדת במבחן המידתיות השני – מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. לעמדת העותרים, החלופה של שכונת אל-מיטלה היא האמצעי שפגיעתו פחותה מכיוון ששם אין סיכון לסכסוך בין שבטים ולפגיעה בביטחון העותרים. מנגד, משיבי המדינה טענו כי בכדי שניתן יהיה להעביר את העותרים לשכונת אל-מיטלה נדרש תחילה ששר הפנים יאשר את סיפוחה לשטח המוניציפאלי של תל שבע, החלטה שטרם התקבלה, ואף לאחר מכן, ידרשו שנתיים נוספות לפחות לפיתוח השכונה בכדי שניתן יהיה לשכן בה את העותרים. לעמדת המדינה, חלופה זו תגרום לעיכוב בפרויקט סלילת כביש 6 ופינוי העותרים נדרש בהקדם האפשרי. משכך, לטעמי אין לראות בחלופה של שכונת אל-מיטלה כאמצעי המגשים את התכלית באותה המידה או במידה דומה לה, ומשכך, אין הרשות מחויבת לבחור באמצעי זה, הגם שפגיעתו פחותה, והלכה עמנו כי "הבחינה מתמקדת אפוא רק באותם אמצעים המגשימים את התכלית באותה מידה או במידה דומה" (בג"ץ 2651/09 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים, פסקה 18 לפסק דינה של השופטת נאור (15.6.2011)). כאמור, הרשות היא הגורם המוסמך לקבוע את מדיניות הסדרת מושבם של הבדואים, ומשעה שאף אחת מהחלופות לא חורגת ממתחם המידתיות, בשים לב לחובתה של המשטרה להגן על בטחון העותרים, הרי שהבחירה מבין החלופות נתונה בידי הרשות: "העדפת חלופה אחת על פני רעותה נתונה לקובעי המדיניות [...] בית המשפט לא ישים עצמו בנעלי הרשות לברור את החלופה הראויה מבין החלופות האפשריות. הוא עשוי להתערב רק כאשר האמצעי שנבחר חורג באופן משמעותי מגדרי "מתחם המידתיות", (בג"ץ 6304/09 לה"ב – לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 113 (2.9.2010)). סוף דבר 15. המהלך שנעשה על ידי הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, מיטיב את מצבם של העותרים על פני המצב הנוכחי שבו הם נמצאים – העותרים שבנו ללא היתר וכנגדם תלויים ועומדים צווי הריסה מקבלים מגרשים מפותחים בקרבת מקום על אדמות מדינה שאין לגביהן תביעות בעלות. "תושבי הפזורה הבדואית הינם עצם מעצמה של החברה הישראלית. המדינה ורשויותיה מופקדות על מציאת הפתרונות הראויים בדרכי כבוד. עם זאת, נקודת המוצא למהלך כולו חייבת להיות בשמירת נורמות היסוד של שמירת החוק ואכיפתו" (עניין רמת הנגב, פסקה 3). דברים אלו יפים גם לענייננו. אכן, אין לכחד כי החלטת רשות הבדואים אינה נטולת מורכבות, ונתנה משקל לטענות העותרים. עם זאת, בסופו של יום, לא נפל פגם בהחלטת הרשות המצדיק את התערבותנו. לפיכך, אציע לחבריי כי נדחה את העתירה. בנסיבות העניין, לא ראיתי ליתן צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אף אני מסכימה כי דין העתירה להידחות. העתקת מגוריהם של אנשים למקום חדש לאחר עשרות שנים היא תמיד עניין המחייב תשומת לב וזהירות, וכך גם במקרה הנוכחי. הונחה בפנינו תשתית המלמדת כי רשות הבדואים הביאה בחשבון את עניינם של העותרים, ובכלל זה את הצרכים הנוגעים למציאת פתרון מתאים למגוריהם, כמו גם את האינטרס הציבורי בהרחבת הפרויקט של כביש 6. חשובה לא פחות היא העובדה שהעותרים עצמם לא התנגדו לפינוי, וכעת המחלוקת היא רק באשר לקביעת האתר הקונקרטי של מקום המגורים החדש. בנסיבות שבהן האתר החדש הוא בסביבה רלוונטית למקום המגורים הנוכחי ועל רקע הצורך להעתיק את מקום מגוריהן של משפחות נוספות ממיקומים אחרים ולתת אף להן פתרונות מתאימים – לא התרשמתי שיש מקום להתערב בהחלטות שהתקבלו. ש ו פ ט ת השופט ח' כבוב: גם אני, כמו חברי השופט י' עמית, סבור כי לא קמה עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב (להלן: רשות הבדואים), בנסיבות העניין שלפנינו. משכך, גם לדידי, דין העתירה להידחות לגופה. בתמצית אעיר, כי אין בדחיית העתירה מצידי משום הקלת ראש, כלל ועיקר, בצורך לשקול שיקולים שעניינם שמירה על ביטחונם האישי של תושבי הפזורה הבדואית. ניהול ויישוב הפזורה הבדואית בשכונות קבע היא משימה לאומית מורכבת, שמציבה בפני רשות הבדואים אתגרים למכביר. בתוך כך, לעיתים אין מנוס משקילת שיקולים הקשורים בביטחון אישי של תושבי הפזורה, כבמקרה דנן. העובדה כי גורם שאיים, לכאורה, על מי מהעותרים, נתפס על-ידי משטרת ישראל, יש בה כדי לאשש את טענת העותרים, כי יישובם בשכונה 1 עלול להעמיד אותם בפני סכנה. אל לנו לטמון את הראש בחול – חרף מאמציה של משטרת ישראל למגרם, סכסוכים בחברה הבדואית ומחיר הדמים שלהם אינם זרים לבתי המשפט, לרבות בית משפט זה. אשר על כן, חשוב בעיני להדגיש, כי אם הדבר יתאפשר מבחינת 'הבשלה' של שטחים – נכון יהיה, בנסיבות העניין, כי רשות הבדואים תשקול בלב פתוח ונפש חפצה 'הצרחה' בין השטחים שיוקצו ליישוב העותרים בשכונה 1 עם השטחים הרלוונטיים בשכונת אל-מיטלה, כפי שהדבר נדון בדיון שלפנינו, כמשתקף בפרוטוקול הדיון. בכפוף לאמור, אני מצרף הסכמתי למסקנתו של חברי, לפיה דין העתירה להידחות לגופה, בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏י"ט בטבת התשפ"ד (‏31.12.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 23009540_E10.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1